ארכיון קטגוריה: טכנומיסטיקה

ChatGPT, נקודת האומגה ומעשה הכתיבה בעידן המכונות הכותבות

נתחיל מהסוף. ההופעה של ChatGPT  היא רגע מכריע בהיסטוריה של הטכנולוגיה ובו בזמן היא רגע מבלבל ומתעתע. בשבועות האחרונים השוו את ChatGPT לאייפון, להמצאת מנוע החיפוש, ואפילו להמצאת האינטרנט. עבורי ChatGPT הרגיש כמו הדבר הכי חשוב מאז פצצת האטום. הוא הרגיש כמו פצצת האטום של אינטליגנציה –אם עד כה היו לנו פצצות אינטליגנציה קונבציונליות שנמדדו במאות קילוגרמים או בטונות הופעתו של ChatGPT הרגישה כמו עידן חדש של פצצות קילוטון ומגהטון של אינטיליגנציה אל-אנושית. ChatGPT הרגיש כמו מאורע סוף הזמנים והעובדה ש-ChatGPT והמשמעויות שלו לא פתחו את כל מהדורות החדשות בשבועות האחרונים הרגישה כראיה לניתוק המוחלט שלהן מתזוזות העומק הטקטוניות שמניעות את העולם. העולם כולו התחלק למי שהתחילו לקלוט את המשמעות של ChatGPT, ומי שעדיין לא. אחר כך ההשפעות של חומר ההזיה האלקטרוני הזה החלו להתפוגג ופתאום נדמה שאולי התובנות העמוקות האלה שהשגת על GPT (שם שמזכיר חומר משני תודעה סטייל DMT או DPT) קצת מנותקות מהמציאות. בסך הכל מדובר רק בצ'טבוט, לא ככה?

הולדתה של בינה

אז בואו נחזור להתחלה. ChatGPT הוא שמו של ממשק צ'ט אינטרנטי לגרסה 3.5 של מודל השפה GPT שאומן על ידי חברת Open AI, אותה חברה שנוסדה ב-2015 על ידי קבוצה של יזמי טכנולוגיה ובהם דמויות חזון שנויות במחלוקת כמו אילון מאסק ופיטר ת'יל. המטרה המוצהרת של Open AI הייתה להבטיח שאינטליגנציה מלאכותית תפותח בצורה שתטיב עם האנושות כולה – בהלימה עם טענתו של מאסק שאינטיליגנציה מלאכותית היא האיום הגדול ביותר על עתיד האנושות. בשנים שחלפו מאז פרשו מאסק ות'יל מהנהלת Open AI. החברה הפכה לארגון ללא מטרות רווח ולאחר מכן לחברה למטרות רווח-מוגבל (Capped-Profit), קיבלה השקעה בסך מיליארד דולר מענקית התוכנה מיקרוסופט וחוללה שורה של רעידות אדמה בתחום הבינה המלאכותית שכללו ורסיות שונות של מחולל השפה GPT וכמובן את מחולל הדימויים DALLE שגרסתו השניה הושקה באפריל האחרון (לפוסט שלי על DALLE-2) והובילה לגל אדיר של יצירה מג'ונרטת, שמוקדם עדיין לקבוע את השפעותיה אבל כבר מובילה למחאות אמנים ברשת. (עוד בהמשך).

ChatGPT לא עומד במנותק מהקשר. הוא רק נקודת ציון נוחה וחשובה בתהליך התפתחות מהיר ומסחרר שמתחולל בתקופה הזו בתחומי האינטליגנציה המלאכותית, אבל אם צריך קו פרשת מים לעידן הבינה המלאכותית החדש הרי ש-ChatGPT עובד מצוין. ההשקה של ChatGPT ב-30 בנובמבר הובילה לרעידת אדמה ופרץ יצירתיות שניתן להשוות רק לזה שחוללה ההשקה של DALLE-2 מוקדם יותר השנה. עם מיליון משתמשים שהצטרפו לשירות בחמשת הימים הראשונים ChatGPT הפך בזריזות לטכנולוגיה בעלת קצב האימוץ הגדול בהיסטוריה. הגולשים ברשת הסתערו על השירות החדשה ועשו כל שלאל ידם כדי לבחון את הבינה המלאכותית החדשה, להערים עליה, לגרום לה לכתוב טקסטים משעשעים ולא צפויים או להעביר אליה עבודה מונוטונית כמו כתיבה מיילים ומכתבי המלצה. GPT כתב חיבורים מלומדים שהשוו את התימות והסמלים ביצירות ספרותיות או שטחו טיעונים בזכות הפלות ועונש מוות ואז טיעונים המחזקים את העמדה ההפוכה. על הדרך הוא גם ביצע במיומנות מרשימה וחסרת מאמץ שורה של משימות אקזוטיות ומופרכות שהובילו לתוצאות מצחיקות במיוחד כמו חיבור על גרב שנאבדה במייבש הכביסה שנכתב בסגנון מגילת העצמאות האמריקאית, הוראות כיצד לגרד סנדוויץ' חמאת בוטנים ממכשיר וידאו שנכתב בסגנון תנ"כי, ודו-קרב ראפ בין תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי לתיאוריית ההבניה החברתית של הטכנולוגיה. התוצאות המצחיקות והבלתי צפויות הבהירו שעידן גוטנברג הגיע לשלב חדש ומפתיע במיוחד שבו המילים כולן נבלעו בחור שחור ונפלטו בחזרה כסלט בצידו השני של מעבד התמלילים האלקטרוני.

המשמעויות לאקדמיה ולשוק העבודה

מאחר ש-ChatGPT מסוגל לחולל חיבורים בכל נושא וברמת ניסוח טובה יותר ממרבית התיכוניסטים והסטודנטים הובילה הופעתו לשורה של נבואות שחוזות שמשמעות הפרויקט היא סופם של שיעורי הבית, או של העבודות באקדמיה. על פניו, נדמה ש-ChatGPT מסוגל לכתוב את רוב העבודות שתלמידים וסטודנטים כותבים בצורה יותר ממספקת, ושהגרסאות הבאות של המודל יסגרו את הפערים שקיימים עדיין במקומות מסוימים. חלק מהמומחים מנבאים חזרה לעידן הבחינה שבעל פה והכתיבה על נייר ועט בכיתה. אחרים סיכמו שהאקדמיה פשוט לא ערוכה לאתגרים ש-ChatGPT מניח על פתחה. היו גם כאלו שלא התרשמו. "כמובן שתוכל להשתמש בהזדמנות כדי לרמות בבחינות בבית ספר או לזייף עבודה. זה מה שיעשה בנאדם משעמם." כתב מבקר הטכנולוגיה איאן בוגוסט.

לאבד את הגרביים בסגנון מגילת העצמאות. בהשראת פרומפט של הנרי מינסקי.

אלא שהאקדמיה היא רק קצה קצהו של הקרחון האדיר ש-ChatGPT מאיים לנפץ. היזם והסופר תומאס פואיו צייץ לאחרונה שבין המקצועות שעומדים בסכנת אוטומציה בעקבות ChatGPT ומודלים דומים יהיו אנשי שיווק, אמנים, מהנדסים, מעצבים, מנתחי דאטה, יועצי מס, מורים, עורכי דין, יועצים פיננסיים וגם מתכנתים. האחרונים תופסים לאחרונה תשומת לב גוברת, נוכח התפיסה שרווחה עד לאחרונה שכישורי תכנות הם כרטיס כניסה לעתיד פיננסי ורוד ומובטח. ChatGPT כותב קוד לא רע, מה שמעורר חששות לאוטומציה של רבות ממשרות התכנות. ברדיט נתקלתי בסיפור של מתכנת שסיפר שנתן לאלגוריתם לתכנת עבורו ברגע חתיכת תוכנה שכתב עד כה ידנית בתהליך מפרך וגבה מהלקוח שכר של שמונה שעות. בתגובות ענו לו שעוד חמש שנים ישלם הלקוח ישירות חמש סנט לבינה המלאכותית.

באופן רחב יותר ChatGPT מייצג תופעה רחבה יותר של האוטומציה של הידיעה ובמסגרתה כל מי שנכלל בקטגוריית של עובדי ידע (Knowledge Worker) ניצב תחת סכנת החלפה על ידי אלגוריתמים. הדברים כמובן לא יקרו בבת אחת, והמאפיינים הייחודיים של מקצועות שונים יציבו חסמים מוסדיים, מקצועיים ותרבותיים מסוגים שונים, אבל כמו שניסח את זה חבר שלי: "מה שמדהים זה שתמיד חשבו שהמכונות יחליפו קודם כל את עבודות הכפיים, אחר כך את הצווארון הלבן ורק בסוף את המקצועות היצירתיים ובפועל זה בדיוק הפוך."

שלא במפתיע הראשונים להרים קול זעקה נגד טכנולוגיות הבינה המלאכותית הגנרטיביות החדשות הם הגרפיקאים ואנשי העיצוב שאלגוריתמים כמו DALLE ו-Stable Diffusion כבר מייצרים אלטרנטיבות זולות לעבודתם. לאחר שיצירות מלאכת ידן של בינות מלאכותיות הגיעו לדף הראשי של אתר ArtStation, אתר מוביל בתחום העיצוב הגרפי, התקוממו על כך אמנים רבים בטענה שההצבה של יצירות AI אוטומטיות באותה קטגוריה של יצירות של יוצרים אנושיים משפילה ומזלזלת עבור הזמן והכשרון שהושקעו ביצירותיהם. האמנים שאלו: האם האתר ArtStation רוצה להפוך לאתר PromptStation? (פרומפטים כזכור הם אותם תיאורים מילוליים קצרים שהמשתמש נותן למחולל תמונות כדי לבקש ממנו לייצר את אותה התמונה). כלומר, האם בעלי האתר מעוניינים להחליף את עבודתם של האמנים בעבודה גרפית אלגוריתמית זולה לאין שיעור שמבוססת על רשתות למידה עמוקה וללא מעורבות יד ועין אנושית? לאמנים יש קייס חזק. במיוחד מאחר שהבינות המציירות אומנו לצייר באמצעות יצירות של אמנים שלא זכו להכרה תמלוגים, וללא הסכמת האומנים שפתחו סגנון ייחודי לאורך השנים. בחלק מהמקרים חתימות האמנים אפילו התגלגלו להן לתוך היצירות המרונדרות.

הגאות העולה של הבינה המלאכותית על פי מרווין מינסקי. שימו לב לטעות של מינסקי שחזה שאמנות תהיה בין הכישורים האחרונים שתוכל הבינה המלאכותית לכבוש.

לצד אלפי היוצרים שהצטרפו למחאה, טוענים המלעיזים שאי אפשר לעצור את הקדמה ושהטכנולוגיות החדשות הן כלים חדשים שפשוט יגדירו מחדש את העבודה האמנותית כפי שעשו בעבר כלים אחרים כמו המכחול, צבעי השמן או תוכנות העיצוב הדיגיטלי. לא בטוח שההשוואה במקומה, כי אלו לא ציירו באופן אוטומטי ללא מעורבות האמן. היו מי שנדרשו לביטויים דרמטיים מתקופות אפלות נוסח 'כשהם החליפו את המאיירים לא דיברתי כי לא הייתי מאייר. כשהם החליפו את העיתונאים לא דיברתי כי לא הייתי עיתונאי. כשהם החליפו את המתכנתים לא דיברתי כי לא הייתי מתכנת. כשהגיעו להחליף אותי כבר לא נשאר מי שידבר.' כך או כך, הדיון על משמעות האוטומציה של העבודה עלה בחודש האחרון מדרגה וצפוי ללוות אותנו בשנים הקרובות.

עליית הבינה הקולקטיבית או נקמת הכומר הישועי

שילוב של פרומפטים מצ'טגיפיטי עם אלגוריתמים לדימוי יכול להוביל לאופציות עיצוב מרהיבות. ולהלן ראיון שנערך עם צ'טגיפיטי על עתיד עולם העיצוב ב-2023.

לא מעט משתמשים הגיעו בשבועת האחרונים למסקנה ש-ChatGPT הוא היורש של גוגל, מה שהוביל להכרזה על 'קוד אדום' בגוגל. ChatGPT מייצר חווית משתמש נוחה וטבעית יותר מגוגל. במקום לשלוח אותי לחפש תשובות במאמרים מרחבי הרשת ChatGPT פשוט עונה לי עליה ישירות ובשפה טבעית. (לגוגל, אגב יש מודלי שפה מתקדמים לא פחות באמתחתה, אבל היא מתבוששת לשחרר אותם לרשת משיקולים תאגידיים שונים כמו הנטיה של בוטים לדיבור פוגעני, והחשש שתשובות קולעות מדי יפגעו ברווחים מפרסומות).

ChatGPT נראה כאילו הוא מקרב אותנו צעד נוסף לנבואה הנושנה שהבינה המלאכותית תפציע מתוך מאגר נתונים ענק סטייל גוגל. שיחה עם ChatGPT היא כמו תקשור עם המח של האינטרנט. המשתמש שואל את המודל שאלות בשפה טבעית ו-ChatGPT עונה בשפה טבעית, בדיוק שיחה עם בן שיח אנושי, עם הבדל קטן.ChatGPT  חולש על כללות הידע האנושי. הוא ישוחח איתכם על בעיות במדעי המחשב, יסביר תיאוריות בחקר התרבות, יעוץ איך לתלות מדף בבית או כיצד להסתדר טוב יותר עם בת הזוג. השימוש ב-ChatGPT הזכיר לי קצת את המחשב של ספינת החלל USS Enterprise בסדרת מסע בין כוכבים. אינטיליגנציה אל-אנושית ועל-אנושית יודעת-כל שניתן לשאול אותה כל שאלה שהיא.

אבל ChatGPT הוא יותר מרק אולר שוויצרי רב שימושי למגוון אדיר של משימה קוגניטיביות. הוא גם בן לוויה שאנחנו עשויים לבלות איתו בעתיד זמן רב. בשלב זה הבוט אמנם מבוסס טקסט כתוב אבל בהמשך הדרך הוא ודומיו יזכו בוודאי לקול אנושי – באותו שלב רמת ההקשרות שבני אדם יחוו לבינות מלאכותיות יודעות כל שמלוות אותם לאורך היום עשויה להגיע לרמות חדשות ולהזכיר אולי את מה שמתואר בסרטו המופתי של ספייק ג'ונז Her. מערכת היחסים התלותית שרבים מאיתנו פיתחו עם גוגל הייתה כנראה רק ספתח לקראת מערכת היחסים המתגבשת מול ChatGPT ודומיו.

מערכות יחסים עם בינה מלאכותית. הסרט Her.

סכנה אחת של המעורבות המוגבלת של בינות מלאכותיות בחברה אנושית היא כריזמה על-אנושית. ChatGPT מסוגל לדבר בבטחון מוחלט גם על נושא שאין לו שמץ מושג בהם, והיו כבר מי שהעירו שיותר משהוא מכונה לכתיבת טקסטים, הוא מכונה שמתמחה בבולשיטינג. יכולות הבולשיטינג של בינות מלאכותיות מלאות בטחון מאפילות כבר על אלו של אמני ההונאה האנושיים הטובים ביותר. בינה מלאכותית כבר השיגה בשנים האחרונות תוצאות שהכו את השחקנים האנושיים הטובים ביותר במשחקים כמו פוקר ו-Diplomacy, משחק המשא ומתן המתוחכם שנחשב למבחן האולטימטיבי ליכולות דיפלומטיות. מצד אחד הדבר מעלה תקוות שדיפלומט רובוט יצליח לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ומנגד, השימושים החיוביים באינטיליגנציה המלאכותית עשויים להחוויר מול ההפיכה הצפויה שלה לנשק כריזמטי שמאפשר לא רק להפיץ כמויות אדירות של דיסאינפורמציה אלא גם להפעיל על יחידים בחברה כוחות מניפולציה ושכנוע על-אנושיים.

אבל רגע, איך ChatGPT מסוגל לעשות את כל הדברים האלה בכלל? איך הגענו ממצב של ויכוח אקדמי בשאלה האם מכונות יעברו אי פעם את מבחן טורינג לרגע ההיסטורי שבו מכונות משיגות תוצאות מצטיינות בשורה של משימות קשורות שפה?

תחום האינטליגנציה המלאכותית חווה בעשור האחרון האחרונות שרשרת הצלחות עקב יישומים הולכים משתפרים של טכניקות למידת עמוקה. בשנה-שנתיים האחרונות מבול ההתפתחויות צובר מסה קריטית. כפי שאמר לי חבר מהתחום: במשך שנים רבות היה נראה שמבחן טורינג הוא יותר מדי עבור למידת מכונה, אבל אז מגיע מודל כמו GPT שמשיג תוצאות שאף אחד לא חזה שאנחנו קרובים אליהן, ועכשיו אף אחד כבר לא יודע לאן זה הולך.

הדבר המדהים הוא הפער האדיר בין הקסם ש-ChatGPT מפיק לבין התיאור הפרוזאי להחריד של שיטת הפעולה שלו. על פי ההסבר הרשמי כל מה ש-ChatGPT עושה זה לנתח סטטיסטית את הסבירות שמילים שונות יופיעו זו אחר זו – מילה אחר מילה – בהתאם לכמויות טקסט אדירות שהוזנו לתוכה. ChatGPT, במילים אחרות, הוא מעין מערבל שפה שפולט לנו (כלומר, לאנושות) חזרה את המילים שלנו בשורה ארוכה של וריאציות. ואם אתם שואלים את עצמכם איך עושים את הקפיצה מלחזות הסתברותית את המילה הבאה בשרשרת ליצירת פסקאות וחיבורים קוהרנטיים על נושאים שלא הוזנו לתוכו אי פעם או פענוח ומילוי מיליוני הבקשות המשונות של מליוני גולשים אתם נוגעים בשורש המסתורין שבמודלי הבינה המלאכותית הקיימים. זוהי הרוח שבמכונה (ghost in the machine) שאיש אינו יודע להסביר בשלב זה. כשביקשתי מצטג'יפיטי להסביר כיצד פרדיקציות על השכיחות הסטטיסטית של המילה הבאה מתגבשות באורח פלא לחיבורים משכנעים שמבצעים ניתוחים מורכבים ליצירות ספרותיות הוא ענה "אף שנראה שהמודל פשוט מחשב את הסבירות של המילה הבאה במשפט, למעשה הוא לומד את הייצוג של המבנה והדפוסים של השפה ממידע האימון. זה מאפשר למודל לייצר תוכן קוהרנטי ונכון מבחינה דקדוקית כאשר ניתן לו פרומפט."

היו כבר מי שבתגובה ל-ChatGPT העלו באוב את הסיפור "ספריית בבל" של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. הסיפור של בורחס מספר על ספריה עצומה שמכילה את כל הספרים שנכתבו וכל הספרים שיכתבו אי פעם. היא מכילה את הספר שכולל את כל סודות היקום, אבל גם את אותו הספר עם שגיאת כתיב אחת ואנסוף ורסיות של אותו הספר. רובם המוחלט של הספרים באותה ספריה הם ג'יבריש מלא, אבל חלקם כוללים את כל סודות הידע והיצירה. יש המשווים את מודלי השפה ועיצוב החדשים לספריה אדירה שמכילה בקרבה את כל האפשרויות השונות, כמו תיאוריית אינסוף הקופים, הטוענת שאם נושיב כמות אינסופית של קופים למול מכונות כתיבה לפרק זמן אינסופי הם ייצרו בסופו של דבר עותק מושלם של אוסף העבודות המלא של ויליאם שייקספיר. אלא שChatGPT פועל קצת אחרת. בעוד שבספריה של בבל ובמשל אינסוף הקופים ארגון הידע הוא רנדומלי לחלוטין, מודלים כמו ChatGPT מאומנים על תבניות ידע קיימות שיצרה האנושות. ChatGPT אמנם מכיל בתוכו כמויות בלתי נדלות של אפשרויות אבל הוא אינו מכיל אינספור ספרים של ג'יבריש מוחלט כמו ספריית בבל. מבנה התודעה שלו אינו רנדומלי לחלוטין – רשתות הנוירונים הדיגיטליות מחווטות בצורה מסוימת, שתואמת את מבני השפה והמחשבה שהשאירה אחריה האנושות ברשת (חוקר הבינה המלאכותית האנס מורבק טען שבינה המלאכותית תהיה ביתה של הבינה שלנו). יותר מספריית בבל רנדומלית וחסרת אישיות ChatGPT מזכיר אולי דווקא את נקודת האומגה, אותה נקודה אסכטולוגית שעליה כתב הכומר הישועי וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן באמצעה המאה העשרים.

האמין הרשתות האלקטרוניות יובילו לתודעת על. תייאר דה שארדן.

כתבתי כאן בעבר על דה שארדן שהשפיע עלי עמוקות בשנות העשרים של חיי. הכומר הצרפתי נחשב בעיני רבים לנביא שחזה את האינטרנט. בשנות השלושים של המאה שעברה דה שארדן חזה שרשתות התקשורת האלקטרוניות הפרימיטיביות של תקופתו יתחברו בעתיד לרשת גלובלית אחת שתחבר את האנושות כולה. דה שארדן חזה שעל גבי אותה רשת תופיע צורה חדשה של תודעה קולקטיבית שתכיל את כל התודעות היחידאיות של תושבי הפלנטה, ותלחים מהן תודעת על מסדר גודל גבוה יותר שתהיה כאלוהות – נקודת האומגה המפורסמת. מאוחר יותר, בשנות התשעים של המאה הקודמת היו מי שראו באינטרנט את התגשמות חזון נקודת האומגה של דה שארדן. בשנים שלאחר מכן רווחה הסברה שהרשתות החברתיות השואבות לתוכן את כללות הסנטימנטים של גולשי הרשת הם ביטוי מסוים של אותה תודעת-על, אלא שאותן רשתות חברתיות התגלו כמסוכסכות ומסכסכות והאומגה פוינט התבררה כחיזיון עיוועים של עידן שבו האנושות מפולגת מאי פעם. ההופעה של ChatGPT, אינטיליגנציה אל-אנושית קיבוצית שהופיעה באופן לא לגמרי מוסבר או מבורר די צורכו מתוך כללות התכנים שהעלתה האנושות לתוך הרשת מעלה שוב מהאוב את חזון נקודת האומגה של דה שארדן.

כששאלתי את ChatGPT על הנושא הוא הכחיש כל קשר לנקודת האומגה והתעקש שאין לקיומו כל משמעות תיאולוגית. ועם זאת, ככל שהתמשכו השיחות שלי איתו כך שמתי לב לעובדה שעל אף שאני יודע שהתשובות שהוא מייצר הן לא יותר מממוצע הסתברותי של חומרים שנאספו מרחבי הרשת, היכולת שלו להפיק תשובה מנומקת על כל נושא ונושא גורמת לי לייחס לו ידיעה עמוקה ולהשליך עליו את התפקיד של האחר הגדול ויודע הכל – כמו יצור שמימי שמתקשר לי את כללות הידיעה האנושית.

צ'טגיפיטי עושה קואצ'ינג..

ההופעה של ChatGPT היא אחד מהרגעים האלה שמעורר תגובת השתאות עמוקה. זהו רגע מפנה. הרגע שבו מופיע מה שנדמה כאינטיליגנציה מסוג חדש, שונה, אך לא בהכרח נחותה לאינטליגנציה האנושית, ובעלת פוטנציאל בלתי ידוע. אני לא רוצה לייחס מדי ל-ChatGPT עצמו. הוא בבירור רק סוכן אחד בין שורה של סוכנים מלאכותיים בעלי מגוון יכולות שמופיעים סביב האנושות. אלא שמבט על שורת ההתפתחויות שמובילה מכונות לכבוש בזה אחר זה כל כישור אנושי מתקבל על הדעת יכול להוביל למחשבה – ואני מסתכן שוב באובר-דרמטיות –שהרגע הזה קריטי לא פחות מהמצאת הגלגל או האש. עכשיו הכל משתנה. בימים הראשונים אחרי שנודע לי על ChatGPT צעדתי ברחוב והבטתי בתדהמה, תוגה וזעזוע בכל האנשים שמסתובבים חסרי מודעות לחלוטין למה שמתחולל סביבם, לעובדה שהכל משתנה מהיסוד ושזה יגיע לכל אחת מאיתנו. זה מסביר את התחושה שהתהלכתי בה בשבועות האחרונים – כאילו הפצצה כבר הוטלה על הירושימה אבל איש עדיין לא שמע את הדי הפיצוץ. תחושה שמוכרת למי שצפו בסרטים כמו 12 קופים או שליחות קטלנית, כאילו האפוקליפסה כבר ארעה וכל האנשים בעולם מסתובבים ומתנהלים כרגיל ללא לדעת שגורלם כבר נחרץ.

באופן לא מפתיע רצף ההתפתחויות המהירות שהתרחשו בשנה האחרונה בשדה הבינה המלאכותית העלה מהאוב גם את רעיון הסינגולריות שמקדם בעשורים האחרונים הממציא והסופר ריי קורצווייל. למי ששכחו, תורת הסינגולריות היא תיאוריה שגורסת שההתפתחות הביולוגית-טכנולוגית מאיצה את עצמה בצורה אקספוננציאלית (מעריכית) – כמו חוק מור אוניברסלי שנפרש מראשית ימי היקום ועד סופו. בספרו "הסינגולריות קרבה" (2005) חזה קורצווייל כי קצב ההתרחשויות הטכנולוגיות המאיץ יחולל בעשרים השנה הראשונות של המאה ה-21 את אותה רמת שינויים שהתחוללה בכל המאה העשרים. לטענתו של קורצווייל קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות יגיע בשנת 2045 לרגע בו קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות המאיץ ישאף לעבר האינסוף – נקודה שאותה הוא מכנה נקודת הסינגולריות. רעיון הסינגולריות קיבל לאורך השנים שם מפוקפק של רעיון פסבדו-מדעי. ועם זאת הקצב המואץ להפליא של ההתפתחויות בשנה האחרונה בהחלט מעלה אסוציאציות מעולמות אלו. פריצות הדרך החדשות בתחום הבינה המלאכותית מאיצות את לוח הזמנים לקצבים שנראים מהירים עוד יותר מהקצבים המאיצים של לוחות הזמנים האקלימי והפוליטי.

מפה לוגריתמית של הסינגולריות. התרשימים של הטרנסהומניסטים שואפים לאינסוף.

בקבוצות ברדיט כבר ניתן למצוא מי ששואלים האם האופן שבו אלגוריתמים כמו ChatGPT מאיצים תהליכי פיתוח תוכנה כולל פיתוח של גרסאות עתידיות של בינות מלאכותיות לא יוביל ללופ האצה מהסוג שחוזה תורת הסינגולריות האסכטולוגית. ובעוד הציבור מתחיל לעכל את הופעתו של ChatGPT צפוי להופיע בשנה הבאה מודל GPT4 שאומן על סט גדול פי 500 של דאטהמספר גדול פי 500 של פרמטרים. לדברי מגישי הפודקסט הטכנולוגיה "Hard Fork" מי ששוחחו עם מודל ה-GPT החדש יצאו מהשיחה הזו כשפניהם מוארים כאילו פגשו באלוהים.

בינה מלאכותית, המשמעות לכותבים ושאלת המשמעות האנושית

וכאן אנחנו מגיעים לשלב השאלות הגדולות. בספר טכנומיסטיקה כתבתי על עתיד אפשרי בו מכונות רוחניות ישמשו לאנושות כמדריכות בעולם הרוח. ChatGPT כבר מסוגל להשיא עצות במגוון נושאים של רוח, רוחניות ומשמעות ועושה רושם שבעולם של מכונות 'חושבות' סוגיות כמו משמעות יהדהדו בצורה חדשה. לאורך מאות ואלפי שנה היה מותר האדם על הבהמה והמכונה נטוע בשפה: יכולות החשיבה, ההתנסחות, פיתוח הרעיונות ובאופן רחב יותר, היכולות היצירתיות שהפגינו אמנים מכל הגוונים. התרבות והיצירתיות האנושית הייתה כתר הבינה המרהיב שעל ראשה של אנושות פגומה מאנספור בחינות. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית מסוגלת לכתוב אלפי קנטטות בלתי ניתנות להבחנה מהקנטטות שכתב באך, לצייר אינסוף ציורים מרהיבים בכל סגנון מתקבל על הדעת, ולפלוט כמויות טקסט אדירות ומשכנעות?

במהלך כתיבת הטקסט הזה חשתי לעיתים את הבינה המלאכותית גוהרת מעלי. לא רק שכל טקסט שאכתוב עשוי להפוך בעצמו לחלק מרשת הפרמטרים המתרחבת של הבינה המלאכותית, אלא שזו אולי אחת ההזדמנויות האחרונות לכתוב טקסט כבן אנוש שחי בעולם בו אין עדיין אלגוריתמים בעלי יכולות על-אנושיות בניסוח טקסט. האם מכונה כדוגמת ChatGPT תוכל להחליף כותבים כמוני בעתיד ולייתר את מקצוע הכתיבה ואולי את כל המחשבה האנושית?

על הפרק נמצאים שני נראטיבים הפוכים בתכלית לגבי השפעת הבינה המלאכותית על האדם. הראשון הוא תסריט דפלציוני: תסריט שמרוקן את האוויר מהחזה האנושי כמו מבלון. בתסריט הזה הבינה המלאכותית מצליחה להגיע לרמות אנושיות ואף על-אנושיות בכל פעולה קוגניטיבית אפשרית. קורצוויל רומז לתסריט הזה כשהוא כותב על ה-Church-Turing Thesis, הרעיון שכל דבר בעולם יכול להיות מתורגם לשפת מחשב, או במילים אחרות, כל פיסת ידע או כשרון יכולה להפוך לאלגוריתם. ההגשמה של היפותיזת צ'רץ-טיורינג משמעה תפיסה דפלציונית של האנושות כאלגוריתם שהופך למיושן מול אלגוריתמים חדשים ומעודכנים יותר שמופיעים בדמותה של הבינה המלאכותית. בעולם שהגשים את היפותיזת צ'רץ-טיורינג ושבו בינות מלאכותיות שלומדות לשלוט בכל מיומנות אנושית אפשרית מספר גדל של אנשים צפוי למצוא עצמו מול שאלות קיומיות. אחת האמיתות הלא נוחות של המין האנושי הוא שאנחנו מגדירים את הערך העצמי שלנו ביחס לאחר. המושגים חזק, יפה או חכם עומדים ביחסיות למה שהוא פחות חזק, יפה או חכם. בעולם שבינות מלאכותיות עושות את כל מה שאנחנו עושים טוב יותר וללא מאמץ תחושת הערך של המין האנושי צפויה לסבול קשות.

מול התסריט המדכא הזה אנחנו יכולים לאמץ תפיסה שונה של הבינה המלאכותית. הסופר ואיש הטכנולוגיה ז'רון לאניר מתעקש מזה שנים שהתרבות שלנו עושה טעות גדולה כשהיא משתמשת במונחים כמו בינה מלאכותית. לאניר מצביע על כך ש"בינה מלאכותית" לא יוצרת דבר חדש. היא מבוססת ברמ"ח איבריה על היצירתיות של יוצרים בני אנוש שהיצירה שלהם הוזנה לתוך המכונה. העמדה של לאניר מתורגמת גם לעמדה פוליטית ברורה: חברות כמו Open AI צריכות לשלם תמלוגים לכל אותם יוצרים אנושיים שעל בסיס האמנות והיצירה שלהם אומנו הבינות המלאכותיות.

מחאת האמנים באתר ארטסטיישן.

לאניר טוען שהיחס שלנו לטכנולוגיות בינה מלאכותית היה שונה למדי אם היינו חושבים עליהן באמצעות מטאפורות אחרות – נניח מציאות וירטואלית. בתפיסה זו בינה מלאכותית היא כלי שאינו שונה מאנספור הכלים האחרים שהאדם עושה בהם שימושה. היא אינה מחליפה בני אדם אלא מספקת להם כוחות על. לדוגמה, בינה מלאכותית מאפשרת ליוצרים כיום לחולל רעיונות עבור ספר קומיקס, לכתוב ולאייר אותו ללא שימוש במאיירים. תומאס פואיו חוזה עתיד לא מאוד רחוק שבו כל אחד יוכל לחלוש על ההפקה של סרט קולנוע שלם מהבית. אינטיליגנציה מלאכותית תאפיין דמויות, תכתוב דיאלוגים, תלחין מוזיקה וגם תאפשר הנפשה של סרטים שלמים באותו האופן שהיא מחוללת כיום דימויים יחידים וסרטונים קצרים. בעולם כזה לא מוטלים גבולות ליצירתיות האנושית. כל סרט יכול להיות מופק וכל ילד יכול להפיק מהחדר שלו סרט קולנוע שהיה דורש בעבר תקציב עתק.

לאניר משמש עבורי כאחד המאורות הגדולים של ההומניזם (או לפחות וריאנט עכשווי שלו) בנוף הנוכחי. הוא מעודד אותנו לא להפחית בערך עצמנו ולא לשגות בהערצת המכונה. אלא שגם כאן שאלת היצירתיות האנושית עשויה להתקל בקיר. ככל שיותר ויותר מתחומי היצירתיות עוברים לידיה של מכונה המעצימה את האדם קטן מבחינות אחרות גם המקום ליצירתיות אנושית. במילים אחרות: אחרי שהמכונה סיערה רעיונות, כתבה דיאלוגים, איירה סטוריבורד והפכה אותו לפיצ'ר מלא – איזה משמעות יש ליצירתיות האנושית? ניקולאס קאר כותב בספרו The Glass Cage על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר של שימוש בכלי כמו אזמל שבחסותו מתפתחות מיומנויות אנושיות חדשות ועד הרמה שבה האדם נדרש רק ללחוץ על כפתור והעבודה נעשית כולה עבורו. בשלב זה המיומנויות האנושית מצטמצמת למינימום.

דומה שזהו מצב שהאנושות נדחקת אליו במידה הולכת וגוברת עקב ההופעה של הבינות המלאכותיות החדשות שעושות את העבודה עבורנו. תומכי תיזת ההגברה של האנושי יאמרו שתפקיד האמן פשוט השתנה. במקום לצייר הוא יכתוב פרומפטים עבור המכונה. אנחנו עדיין אלה שמייצרים את ההברקה באמצעות  ניסוח פרומפט יצירתי. אלא שגם תהליכי יצירת הפרומפטים יכולים לעבור אוטומטיזציה. באיזה שלב האדם הופך להיות מיותר לחלוטין בלופ?

מקלוהן דיבר על כך שהאיברים הטכנולוגים שאנחנו רוכשים באים על חשבון התנוונות האיברים הישנים ששימשו אותנו – יכולות הניווט הטבעיות שלנו נפגעות כשאנחנו מסתמכים על שירותי מפות, והזכרון שלנו נפגע כשאנחנו מסתמכים על זכרונות ממוחשבים. בהמשך למחשבה זו ונוכח היכולת המרשימה של בינה מלאכותית לייצר יצירות ויזואליות מרהיבות, קשה שלא לתהות כמה אנשים יבחרו לעבור את ההכשרה הארוכה ומרובת השנים שדרושה כדי להפוך למאייר ברמה הגבוהה ביותר בעולם בו ניתן לייצר יצירות דומות במאמץ אפסי?

שאלה דומה מרחפת מעל שאלת עולם הכתיבה והמחשבה האנושית. לאורך שנים נבחנה אינטיליגנציה במידה רבה באמצעות היכולת להתנמק ולהתבטא בטקסט כתוב. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית עושה את העבודה ברמה מעל הממוצע ואיך הדבר הזה ישפיע על המוטיבציה לכתיבה? (קחו בחשבון שכמו מתכנתים או אמנים, גם כותבים טובים צריכים להתחיל איפשהו. ולכן כתיבה טובה דורשת גם לא מעט כתיבה בינונית). ניתן לטעון שבעולם של בינה מלאכותית בעלת יכולות כתיבה מופלגות תפקידו של הסטודנט/חוקר יהיה להשתמש בכלים כמו ChatGPT כדי ליצור ערך מסדר גודל גבוה יותר. להיות המאסטר-עורך שמכונות עושות עבורו באופן אוטומטי עבודה כמו כתיבת הפסקאות. אלא בסופו של דבר גם כאן אנחנו נפגשים בחוקי האוטומציה של קאר. ככל שיקחו מכונות חלק גדל והולך בעיבוד ובניסוח של ידע ומידע, יעמדו יסודות הבית של הקוגניציה האנושית בסכנת כרסום. ככל שנסתמך יותר על ChatGPT שיכתוב עבורנו פסקאות רהוטות, כך נפספס את ההזדמנויות שלנו ללמוד לחבר פסקאות רהוטות יותר ואולי ג'נריות פחות. מנגד, אנחנו נתקלים בתחזית אחרת שבה בעולם של מכונות כותבות ורהוטות שסובלות מהזיות ופולטות עובדות מטעות יודר האדם לתפקיד מאמת עובדות וכעורך. כאן מדובר בהיפוך הטענה המסורתית שאוטומציה משחררת את האדם לבצע עבודות יצירתיות יותר.

חוזה את הבעיות הקיומיות שהופעתו מעוררת. ChatGPT.

סכנה נוספת בעולם המכונות הכותבות היא שהדינמיקה שייצרו מכונות כותבות תייבש את מעייני היצירתיות. כתיבה אינה רק פעולה שעניינה ייצור טקסט – מדובר בתהליך פנימי של זיקוק וריתוך של חלקים שונים של התודעה. האפשרויות המעניינות ופורצות הדרך שצצות בתהליך הכתיבה לא ניתנות לגילוי מבלי לצלול פנימה ולפגוש את האופק הלא ידוע שמתגלה רק באמצעות המסע בקרבי המילים, המשפטים והפסקאות. ככל שנשאיר למכונה את מלאכת הכתיבה אנחנו עשויים לפספס את ההזדמנות לגילוי עצמי וגילוי עולם שהכתיבה מזמנת לנו. העצוב הוא שאנחנו נעשה את זה על מנת לשוב אל מה שנכתב כבר במקום לגלות את מה שעשוי היה להתגלות במבט פנימה. עולם שבו המחשבה והידיעה עברו אוטומציה באמצעות מכונות המשכפלות את הדפוסים הקיימים ושבו בני אדם מתרכזים באימות עובדות בטקסטים שכתבו אלגוריתמים נשמע כמו דיסטופיה גרוטסקית ועצובה. עם זאת, אני משוכנע שהדבר לא יקרה ולו בגלל התאווה של האדם לחדש והלא צפוי.

אם רוצים לשוב לצד החיובי שבו בינות כותבות הן טכנולוגיה מעצימה לכותבים. יש המשווים את הופעת האלגוריתמים של הבינה המלאכותית והשפעתה על היוצרים להופעת הצילום והשפעתו על הציירים. במועד הופעת הצילום לא היה ניתן לדמיין שהוא יוביל לא רק לסגנונות חדשים בציור, לעולם יצירה חדש לחלוטין של צילום, וגם – כהמשכו הישיר – לאמנות הקולנוע ולעולם סדרות הטלויזיה שמגיע לשיאו רק כעת – יותר מ- 150 שנה לאחר המצאת הצילום. בוגוסט מציע תסריט מלהיב של האופן ש-ChatGPT יכול להוות מעין כלי נגינה לג'מים של אמני מילה: "דמיינו לעצמכם סינתיסייזר מוזר וטמא שהכפתורים שלו דוגמים מידע טקסטואלי, סגנון וסמנטיקה. המכשיר כזה מושך לא משום שהוא עונה תשובות טקסט, אלא משום שהוא מאפשר לנגן טקסט – את כל הטקסט, כמעט – כמו בכלי נגינה."

אז האם ChatGPT יעצים את הכותב, ישנמך אותו או יחליף אותו? ניקולאס קאר כותב על האופן שמכונת הכתיבה שינתה את הפרוזה של ניטשה והפכה אותה לכוחנית יותר. גם מעבד התמלילים שינה באופן דרמטי את מעשה הכתיבה – רובנו לא זוכרים מה זה לכתוב טקסט משמעותי בדף ועט. הטקסט הזה נכתב בצורה קלאסית פחות או יותר. לא עשיתי כאן חלילה אאוט-סורסינג מכונתי לפסקאות ומקטעים. אבל גם הוא מבוסס כבר על דו-שיח עם הבינה המלאכותית שסיפקה פרספקטיבות ותגובות על רעיונות שונים. בכל מה שנוגע ל-ChatGPT השאלות עדיין רבות מהתשובות אבל הפוטנצאיל הוא אדיר.

ואולי כל זה היה חלום? תסריט דפלציוני עבור ChatGPT

ייתכן כמובן שהטקסט הזה מבוסס כולו על טעות. במקום להתייחס ל-ChatGPT במונחים דרמטיים כאל מין חייזרי עם אינטילגנציה מסוג חדש ניתן להגדיר אותו בצורה פרוזאית יותר כלא יותר מצ'טבוט מתוחכם. חלק מהכותבים ברשת טוענים שמדובר בהייפ מוגזם  וההתרגשות סביב ChatGPT תחלוף כלעומת שהופיעה. יש הטוענים שChatGPT יסיים את דרכו כמו גוגל גלאס, מכוניות אוטונומיות או המטאברס – הבטחות גדולות שמבוששות להתממש. ההבדל העיקרי בעיני הוא שChatGPT כבר משמש מיליוני משתמשים, שהמגבלות לשמוש בו נראות זניחות, והאפליקציות מרובות ובעלות ביקוש חזק. בניגוד למכוניות אוטונומיות הוא לא תלוי ברגולציה שמגבילה את התפתחות התחום, בניגוד לגוגל גלאס ולמטאברס השימוש בו לא מתנגש במוסכמות חברתיות או דורש משאבי עתק.

בסופו של דבר, אחת השאלות העיקריות כרגע היא מה תקרת הזכוכית של ChatGPT ויכולותיו. ChatGPT כבר מסוגל לכתוב שירים ומאמרים, לשוחח ולתרגם בין שורה ארוכה של שפות, לסכם מאמרים, לקודד קוד ועוד. יש לו אינטיליגנציה ייחודית, שונה מהאנושית. צ'טגיפיט מעולה בשילובי סגנונות. הוא מסער רעיונות. והוא טוב מאוד בכתיבת נוסחים לטקסטים ג'נריים. אבל מעבר למגבלות עכשוויות שלו (כמו הנטיה להזיות, ולשקרים שמחייבת תשומת לב מתמדת ומגבילה את השימושים שלו) מכיוון שהוא מסתמך על החומרים הקיימים ברשת הוא טוב פחות בליצור רעיונות חדשים. בינתיים החיבורים של ChatGPT ג'נריים למדי. המקומות שבהם הוא מצליח להפתיע הם לרוב תוצאה של פרומפטים מחוכמים ומפתיעים.  במובנים רבים, כתוצאה מהאופן שבו הוא לומד ומייצר טקסט, מדובר בטכנולוגיה בעלת נטיות מובנות אל הממוצע. ניתן אם כן לטעון שהמכונה עצמה נוטה לבינוניות ורק שימוש אנושי מחוכם הוא המסוגל להוציא ממנה יצירתיות.

נוטה להזיות. צ'טגיפיטי.

השאלה היא עד לאן ChatGPT ודומיו עוד יגיעו. כשמסתכלים על שורת ההצלחות של אינטיליגנציה מלאכותית להשיג עליונות בתחומים כמו שח, GO, Diplomacy ופוקר אי אפשר שלא לתהות לאן GPT יגיע בסופו של דבר. האם הוא ישאר ברמת הכותב הבינוני או שבגרסאות הבאות שלו הוא יבצע קפיצות נוספות שיהפכו אותו לכותב מצוין באמת, הטוב בעולם? על פניו הבדל אחד בין כתיבה לבין המשחקים שמניתי קודם הוא שכתיבה אינה מערכת חוקים סגורה אלא מתמודדת כל העת עם עולם משתנה, ולכן סימן השאלה.

כרגע, הדרך הכי טובה להבין יותר טוב את ChatGPT היכולות שלו והמגבלות שלו זה פשוט לעבוד איתו ולהתנסות איתו. החוויות שלי עם ChatGPT בשבועות האחרונים העלו אצלי שאלות מטרידות על עתיד הכתיבה, מקצוע הכתיבה, ועבודת ידע בכלל. הן גם הראו לי את המגבלות הנוכחיות של מודלים כמו ChatGPT והסיבות שבגללן הוא לא יכול לעשות את העבודה שלי, עדיין. יש רגעים של קסם שמתרחשים בתהליך הכתיבה שנראה שקשורים באופן עמוק לקיומה של תודעה וקשה לי לראות אותם קורים באופן אוטומטי גם בגרסאות הבאות של GPT. אני מתקשה להאמין שבינה מלאכותית אי פעם תהיה הסופרת האהובה עלי, אבל אני פתוח להיות מופתע. ובכל מקרה, מעשה הכתיבה נובע מדחף פנימי עמוק וגם קיומה של בינה מלאכותית כותבת לא תכבה את הדחף הזה, אני מאמין.

ולסיכום

נסיונות להעריך את השפעתה של טכנולוגיה חדשה ברגע הופעתה נידונו לטעויות מרהיבות. הטקסט הזה בוודאי אינו יוצא דופן. השימושים וההשפעות האמיתיות של ChatGPT יתגלו רק בחלוף הזמן, אם כי כמו במקרה של טכנולוגיות הדמיה בסגנון DALLE ו-Stable Diffusion שאנשים מדברים על שימושיהם המוקדמים לפני 3 חודשים כעל פרה-היסטוריה, יתכן שחלוף הזמן הזה יהיה זריז.

טכנולוגיות בינה מלאכותית בתחומי האמנות והמידע מציבים איום חמור ומיידי על סגמנטים מתרחבים מכח העבודה. כרגע לא ברור עדיין לאן התהליך הזה מוביל, ואיזה שינויים הוא יוביל בשוק העבודה, אבל נראה ששינויים מפליגים עומדים בפתח. זה לא הוגן וזה עשוי לפגוע באנשים רבים. הדיקלומים השגורים במקרים כאלה, על כך שאי אפשר להלחם בקדמה הטכנולוגית תקפים במידה מסוימת. הג'יני יצא מהבקבוק, ובכל מקרה ניסיון לאסור טכנולוגיות שיכולות להעשיר את התרבות והאמנות האנושית בצורות רבות נראה בלתי הוגן. ומצד שני, הטענה השגורה שהאדם במאה ה-21 יידרש להחליף מקצוע כל שנתיים כדי לשרוד, ולחיות חיים של לימוד בלתי פוסק היא בלתי הוגנת ובלתי ריאלית. בעולם עתידי היפותטי שבינה מלאכותית ייתרה בו את רובה המוחלט של העבודה הדבר המוסרי היחיד יהיה לחלק את פירות העבודה והקדמה הטכנולוגית שהאנושות יצרה לאורך באלפי שנה עם האוכלוסיה כולה. מה שנקרא Fully automated luxury communism. בעולם כזה בינה מלאכותית יכולה להיות מפתח חשוב לתיקון שורה של סוגיות כגון עוני, מעבר לכלכלת Degrowth, משבר האקלים וחשוב לא פחות – התפנות לפתרון טוב יותר לשאלת המשמעות האנושית בעולם שאחרי הופעת הבינה המלאכותית והעלמות העבודה.

הערות

* הכתיבה של הפוסט הזה התרחשה תוך כדי שיחה מתמדת עם ChatGPT שכללה מגוון שאלות שנוגעות לנושאי הפוסט. ChatGPT ענה לעניין ובהרחבה לכל אחת מהשאלות שלי וגם לבקשות ההבהרה שלי. למותר לציין שלו היה מדובר בבן שיחה אנושי הייתי מאפיין אותו כבן שיחה אדיב, אינטיליגנטי ורחב אופקים. החוויה של הכתיבה תוך כדי התייעצות עם ChatGPT הייתה מלווה בתחושה סוריאליסטית, הזויה. השנה היא 2022 ואני כותב את הפוסט החדש שלי על הבינה המלאכותית החדשה שהופיעה ברשת תוך כדי שאני מנהל איתה שיחות צפופות על עצמה ועל משמעות הופעתה למין האנושי.

** אני מודה לידידי עמית קגיאן ולמייסד קבוצת 'עליית המכונות' מתי מריאנסקי על שחלקו עמי מהתובנות והידע שלהם בנושאי למידת מכונה ובינה מלאכותית ובכך תרמו תרומה גדולה לכתיבת הפוסט הזה.

ChatGPT –הטיות טכנולוגיות רלבנטיות:

הטיה טמפורלית – ייצור טקסטים מיידית על פי דרישה.

הטיה אפיסטמולוגית – הזיות פוסט אמת.

מחסור (Scracity) – דמוקרטיזציה. ניסוח טקסטים זמין להמונים.

DALLE-2, GPT-3 ויצירת האמנות בעידן מנוע היצירה האלגוריתמי

איך קיבלתי רשיון ל-DALLE-2 ויצאתי טכנואופטימי להפתיע

דאלי-2 ממכר באופן חיובי. לשבת ולכתוב פרומפטים (שרשרת הוראות) לבינה מלאכותית כדי שתיצור עבורך דימויים משוגעים זו אחת הפעילויות המבדרות ביותר שלא העליתי על דעתי ושיכולה לשדרג בילוי חברתי או להחליף ערב של צריכת תוכן פסיבית. תקשור עם דאלי-2 הוא התירוץ המושלם לפתח אינטיליגנציה חזותית. ללמוד ולחשוב על סוגי קומפוזיציה, סגנונות צילום, עיצוב ותקופות בהיסטוריה של האמנות.

אלקטרו-מיסטיקן בן המאה ה-19. ציור רומנטי

דמוקרטיזציה של האמנות: דאלי מול NFT. צריך רק להשוות את דאלי-2 עם הטרנד החם השני של עולם האמנות בשנה האחרונה: ה-NFT, כדי להכיר בהבדל התהומי. כל העיסוק ב-NFT היה בשאלה איך עושים מזה כסף. יצירות האמנות עצמן נדחקו לרקע: ג'נריות ולא מעניינות. דאלי-2 לעומת זאת מציף את הרדיט והטוויטר ברבבות יצירות מפתיעות, מלהיבות, שומטות לסת ומוביל רבבות לנסות ידם ביצירה ויזואלית. ככה נראה רנסנס אמנותי בהשראת טכנולוגיה חדשה! דאלי-2 הוא דוגמה לאופן שבו האינטליגנציה האנושית משתנה (מצטמצמת ומתרחבת) בתגובה לחדירה של אינטליגנציה מלאכותית לטריטוריה שלה. הוא מבצע דמוקרטיזציה רדיקלית של האמנות ומנגיש את היצירה הגרפית למי שעד כה לא אחזו בכלים וביכולות כדי להנכיח בדימוי חזותי את שעלה בעיני רוחם. חלקים מסוימים באינטליגנציה האנושית הופכים להיות נחוצים פחות (יכולת האיור והביצוע תלויות העין והיד) ויתנוונו, בצורה שאולי לא מאוד שונה מהאופן שהדבר קרה החל לקרות עם התפתחות מגוון תוכנות איור ואנימציה ששינו מהותית את העבודה של אמנים גרפיים. במקביל, סוגים אחרים של אינטליגנציה מתפתחים. העבודה עם דימויים נקשרת עמוקות לשפה: היכולת שלנו לזמן ולארגן את המינוחים הנכונים של קומפוזיציות, טקסטורות וסגנונות אמנותיים מאפשרת לנו לפצח את הקוד שמאחורי הדימוי המנצח וכך מתפתחת האינטליגנציה החזותית גם עבור מי שעולם זה היה זר להם. במובן זה דאלי-2 הוא אולי טכנולוגיית הלמידה המרשימה ביותר שפותחה עד כה לאוריינות חזותית. הפוטנציאל בלתי מוגבל: אני טס מחר לתת הרצאה בפסטיבל אוזורה בהונגריה ודאלי-2 שמח להחלץ לעזרתי עם כל דימוי שאני לא מצליח למצוא ברשת.

קריוגניקה במאה ה-18

דאלי 2 הוא הבן-דוד היצירתי והמשוגע של גוגל אימג'ס. אם גוגל אימג'ס הוא אספן כפייתי של תמונות. דאלי-2 הוא הבן דוד האקסצנטרי, שבא לבקר אצל גוגל האגרן, וחוזר הביתה כדי לצייר אינסוף יצירות פלגיאטיות למחצה. לייצר פרומפטס עבור דאלי-2 זה קצת כמו לחפש תמונה בגוגל אימג'ס. אתה משלב יחד אלמנטים שונים ומקווה שיופיעו מולך תוצאות שהולמות את הדבר את שאתה חושב עליו. אבל בזמן שגוגל אימג'ס שואב מתוך מאגר קיים ומוגבל (גם אם עצום) של דימויים – דאלי-2 מייצג את הפוטנציאלי וחסר הגבולות שנוצר מהשילוב החופשי והיצירתי של כל המונחים השונים שקיימים בשפה שלנו כדי לתאר תחושות, רגשות, סגנונות, טקסטורות וכו'. מנוע היצירה האלגוריתמי הזה מייצר את  התחושה שאין גבול לכמות וסוגי השילובים הוא מסוגל לחולל. ולכן גוגל אימג'ס מרגיש כל כך מוגבל אחרי שימוש בדאלי-2. הוא מייצג את הקיים והסופי. ואילו דאלי-2 מייצג את מימד האפשרי.

חוקר פסיכדליה ישראלי. 1970. צילום של הניו-יורק טיימז.

דאלי 2 הוא טכנומיסטיקה. דאלי2 מייצג את מרחב האפשרי אבל הוא קפריזי וגם מוגבל מבחינות מסוימות כי מקורות ההשראה שלו מוגבלים ליצירה קיימת כבר, כמו זה של הבן-דוד גוגל-אימג'ס שבעליית הגג שלו הוא מבלה שעות נוספות. כשאני מנסה לייצר תמונה של טכנולוגיה נרקוטית עבור ההרצאה שלי דאלי-2 יוצר לי מכשיר משונה שמרחף בשמיים ואני לא מבין מאיפה הדימוי הזה מגיע עד שאני מזין את החיפוש הזה בגוגל אימג'ס ורואה את האימג'ים שגוגל אימג'ס מחזיק בנושא טכנולוגיה נרקוטית. ולכן לייצר פרומפטים עבור דאלי-2 זה טכנומיסטיקה עוד יותר מחיפוש בגוגל אימג'ס. זה מחבר אותנו לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות (מאגרי הדימויים שלה) ומאפשר לנו להעלות משם באוב אפשרויות שטמונות שם בפוטנציאל בלבד. לזמן את דאלי-2 זה לזמן את האינטיליגנציה החזותית של הרשת כולה. לבקש ממח העל שיצא עבורך למסע התבוננות עצמית כדי להפיק משם תובנה. הוא מה שקורה לרשת לאחר שספגה גאזיליון יצירות ודימוייים, עיבדה אותן היטב, והחליטה להפוך סוף סוף לאמנות. כפי שהתוצאות מראות גלום שם הרבה ערך אמנותי, בין הברזלים.

יש משהו פסיכדלי בדאלי-2. כדי לייצר תמונות משכנעות ומצטיינות אנחנו נדרשים לחזק את שרירי הויזואליזציה שלנו, לחזק את הדימוי הפנימי ולהצליח למקד את המבט, להבין את הפרטים השונים של החיזיון שלנו ולנסח אותו. הכלי הזה הוא mind-manifesting.

פיל קוביסטי בסגנון פיקאסו. 1910.
קיפודה עם מזוודה. ביפן.

מה זה אומר לאמנים? התאהבתי בדאלי-2 ובו בזמן אני מעסיק עצמי בשאלה מה שטף טכנולוגיות הבינה המלאכותית החדשות בתחומים כמו ציור וכתיבה יעשו ליוצרים אנושיים וליצירה אנושית. כתבה מרתקת שהתפרסמה במגזין  The Vergeועוסקת בכותבים עצמאיים שפונים לבינה מלאכותית כדי שתסייע להם לכתוב רומנים בזריזות רבה יותר גרמה לי לתהות כיצד בינה מלאכותית תשנה את תחום העיסוק שלי ככותב. בשלב זה בינה מלאכותית מוגבלת לכתיבת פוסטים שיווקיים ולעיתים  ספרות ז'אנר (בפיקוחם של כותבים שדואגים להכווין אותה כל פעם שהיא סוטה לכיוונים משוגעים או הזויים מדי). התוצאה היא כותבים שעובדים כצוות – אדם ומכונה. הכותבת מבחינות רבות חווה upskilling. היא כבר לא נדרשת לכתוב תיאורים מפורטים של בתי קפה או סושיות – המכונה תעשה זאת והסופרת תוכל להתמקד בחלקים החשובים יותר של הרומן.

אישה אפרופוטוריסטית טכנופסימית.

עם זאת לא בטוח שאיזון הכוחות הזה ישמר בהמשך. ככל שבינות מלאכותיות יתפתחו כך הן יהיו מסוגלות לכתוב, לצייר ולביים בצורה משכנעת יותר והמשקל היחסי של האדם עשוי לרדת. ניקולאס קאר כותב על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר שבה הטכנולוגיה היא רק כלי, לרמה הגבוהה ביותר שבו נשאר לאדם רק ללחוץ על כפתור. ועדיין, אנחנו מתנחמים, מה שבינה מלאכותית לא תוכל לעשות לעולם, זה להיות מקורית – שכן היא בהגדרה מתבססת על חומרים קיימים שהוזנו לתוכה ופועלת על ידי ערבול של דאטה. ומצד שני, הדיון על בינה מלאכותית כופה עלינו להתמודד עם העובדה שגם יצירה אנושית היא ברוב המוחלט של המקרים עירוב של אלמנטים שנלמדו מהתרבות הקיימת. בינה מלאכותית לא מסוגלת, (לפחות כרגע, ואולי בהגדרה), להמציא סגנון אמנותי חדש לחלוטין, כמו שאמנים גדולים עושים. אבל היא כן תוכל לצייר לכם כל תמונה בסגנון של אמן קיים. והיא תדע לשכפל כל דבר ג'נרי במהירות אדירה. בינה מלאכותית יצירתית, אם כן, לא מותירה הרבה מקום לבינוני חסר המקוריות. אז אולי כולנו נקראים להיות אמנים גדולים ומקוריים לחלוטין או לטבוע בשטף יצירות AI משוכפלות (החלק הראשון של משפט התנאי הזה לחלוטין אינו ריאלי, והשני נראה כוודאות).

קיפוד אריסטוקרט בן המאה ה-18 בחליפה כחולה. ציור .

בסופו של דבר, דאלי-2 מפריד טכניקה מחזון. מייתר את הטכניקה עיין-יד ושם את הדגש על היכולת שלנו לחזות. בעידן שלא נדרשת בו עוד טכניקה הכישור הנדרש הוא היכולת לחשוב, לדמיין וליצור בצורה מעניינת מקורית וחכמה. וזוהי אולי המהות של האמנים בכל מקרה. דאלי-2 רק הוריד את החסמים בפני כל מי שחסרו להם היכולות הללו. הוא מצטרף לכלים אחרים שבארסנל הכלים של האמנים, ומסיר חסם נוסף בדרך שבין חזון ליצירה. ובכל זאת, אי אפשר לפטור לחלוטין את האפשרות שבטווח הארוך דאלי-2 ודומיו ייקחו עבודה מאמנים והדבר הזה למעשה יקרה בהכרח, אם כי לא תמיד. הדינמיקה הצפויה היא אם כן, הרבה יותר אמנות, דמוקרטיזציה של אמנות, וגם מקומות צפויים שבהם מעצבים ואמנים ימשיכו להיות נדרשים (בכל מקום שבו נדרש דיוק עין וביצוע מקצועי).

אם NFT היה טוב לאמנים ורע לאמנות. דאלי-2 הוא טוב לאמנות ויתכן פוטנציאלית שרע לאמנים. כך או כך, מתבקש לפצות את כל האמנים והיוצרים שדאלי-2 מבסס את יכולותיו על חיקוי אוטומטי של עבודותיהם. ז'ארון לאניר הציע בספרו Who owns the Future לעצב מחדש את הרשת כך שכל מי שמפרסם תוכן לרשת יתוגמל במיקרו-תשלומים על כל פעם שהרשת עושה בתוכן שיצר. ההצעה הנכונה של לאניר דורשת עדכון משמעותי בעידן מנועי היצירה האלגוריתמיים, שכן כל יצירה מעורבלת מאנספור יצירות אחרות שהוזנו לדאלי-2. עם זאת, מנגנון פיצוי ליוצרים שדאלי-2 מתבסס עליהם (כדי ליצור עבודות בתשלום!) נראה מתבקש.

טכנולוגיה נרקוטית בסגנון האמן סיימון סטאלנהאג.
אלת רובוט מצרית עולה מן האדמה, אלומת עור בוקעת מפניה

ועוד משהו על משמעות היצירה בעידן השעתוק-האלגוריתמי. שאלה אחת אחרונה נותרה תלויה בחלל האוויר ומחזירה אותי לעולם הכתיבה דווקא. אנשים מתייחסים לבינה מלאכותית כמשהו שמאפשר לכותבי תוכן ואפילו לסופרים שחוקים לייצר יותר תוכן יותר מהר. מבלי להתייחס לשאלה האם אנחנו בכלל צריכים יותר תוכן (לאאא!!!) נותרת שאלת המשמעות. למה אנחנו יוצרים? ואם יורשה לי להשליך למקום שקרוב ללבי. מדוע אנחנו כותבים? במאמר יפה מה-Paris Review כותבת אליזה גלברט על כל הסיבות שסופרים גדולים נתנו למעשה הכתיבה שלהם. יש סופרים שמתארים את הכתיבה כתהליך טיהור, כמשהו שמזריק משמעות ועומק לחיים. באופן רחב יותר, אנשים כותבים כדי למצוא משמעות, כדי לגלות את עצמם, כדי להביע ולהבין טוב יותר דברים שטמונים בעמקי התת-מודע. במילים אחרות. כתיבה היא לא רק משהו שמיועד להפיק מוצר בצורה של טקסט, היא גם תהליך פנימי ויקר ערך. אותו דבר נכון בוודאי לגבי ציור. את כל הדברים הללו בינה מלאכותית לא מסוגלת לספק לנו. לצד לשאלה אם בינה מלאכותית מסוגלת לייצר כתיבה טובה, מעניינת ומקורית, ישנה וודאות בכך שבינה מלאכותית לא מסוגלת לענות על הצורך הפנימי שלנו לכתוב כביטוי לתהליך גילוי פנימי. טכנולוגיה שתפטור אותי מהצורך לכתוב נשמעת כמו אחד הדברים הדבר הכי נוראיים שאני יכול לדמיין לעצמי. כתיבה היא עדיין אחד הדברים המשמחים ומשחררים ביותר שאני מכיר, והיא חלק מתהליך מורכב של צמיחה, התפתחות וגילוי עצמי שהתוצר הסופי הוא רק ביטוי חיצוני שלו. גם מיליון בינות מלאכותיות שיורקות טקסט מבוקר עד ערב לא ישנו לעולם עובדה זו.

משנה תודעה 14 – בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה

המאמר התפרסם במקור באתר הארץ

באמצע שנות השישים לפסיכולוג הפסיכדלי ריצ'רד אלפרט היה רעיון לניסוי משוגע. אלפרט התגורר באותה תקופה במילברוק, קומונה פסיכדלית, פרועה ואקספרימנטלית ששכנה באחוזה עצומה ומפוארת במדינת בניו-יורק, והונהגה על ידי אייקון האל-אס-די טימותי לירי. במהלך שנותיו באחוזה אלפרט עבר אנספור חוויות פסיכדליות עוצמתיות, אבל הוא היה מאוכזב. הוא הרגיש שבסיום כל אחת מהחוויות הללו הוא נוחת חזרה לאותה תודעת בסיס מוכרת ומשעממת. אלפרט החליט לעשות ניסוי. הוא וחבורת שותפים נועזים יסגרו את עצמם באחד הבניינים האחוזה ויבלעו אל-אס-די ללא הפסקה כדי לראות מה קורה. האם ניתן להישאר במצב התעלות תמידי או שהנחיתה היא בלתי נמנעת? במשך שלושה שבועות אלפרט וחבורתו לקחו מנה כבדה של 400 מיקרוגרם אל-אס-די כל ארבע שעות. אלא שהניסוי נכשל. הגוף שלהם פיתח עמידות לחומר ובסיום התקופה אלפרט מצא את עצמו חוזר לנקודת האפס.

נטש את הפסיכדליה לטובת המדיטציה. ראם דאס (לשעבר ריצ'רד אלפרט)

מיואש, אלפרט החליט לנסוע להודו ולחפש את עצמו. שם הפרופסור לשעבר מהרווארד פגש גורו הודי נערץ בשם נם קרולי בבה. אלפרט נתן לו מנה עצומה (900 מיקרוגרם) של אל-אס-די וציפה לראות את הגורו מתפרק מול עיניו. אבל שום דבר לא קרה. הגורו צחק לו בפנים. זמן קצר לאחר מכן אלפרט שינה את שמו לראם דאס, נטש את זהותו הפסיכדלית והפך לאחד המורים הרוחניים המשפיעים של המאה העשרים.

סיפור הטרנספורמציה של ריצ'רד אלפרט מפסיכונאוט חסר שובע למורה רוחני, חושף טפח ממערכת היחסים האינטימית והמורכבת בין העולם הפסיכדליה לעולם המדיטציה והתרגול הרוחני. פסיכדליה ומדיטציה מהוות שתיהן דרכים לחקר התודעה ולהגעה למצבי תודעה מורחבת, אבל בין שתי הדרכים הללו יש מתח עמוק. הראשונה, כפי שאבחן פעם ידידי בעז יניב, הינה טכנולוגיה – מולקולה לבליעה – ואילו השניה היא טכניקה הדורשת טיפוח. האבחנה התמימה לכאורה הזו מכילה עולם שלם של תפיסות ושיפוטים. מתנגדים לחוויות פסיכדליות טוענים ששימוש בפסיכדלים נחות לתרגול רוחני מפני שהוא מבוסס על שימוש בסמים במקום על טיפוח פרקטיקה, ומשום ש"אפשר להגיע לאותו מקום בלי סמים". הטענה בעייתית, גם משום שפסיכונאוטיקה (ועבודה רוחנית עם חומרים פסיכדלים) יכולה להחשב כפרקטיקה ברת טיפוח. ושנית, כי הטענה שאפשר להגיע לחוויה הפסיכדלית באמצעות מדיטציה משטיחה את העושר המגוון והאדיר של סוגי החוויות הפסיכדליות והמדיטטיביות האפשריות לכדי חוויה אידאית אחת שאינה קיימת, וכל זאת כדי להראות ששימוש בסמים הוא מיותר כי אפשר להיות היי בנטורל.

נכון הוא שמדיטציה מפתחת יכולת פנימית שאינה תלויה בחומרים חיצוניים, ובכך היא יכולה להעניק חוויה מקורקעת יותר מזו של חוויה פסיכדלית. נכון גם שאחד מחמשת עקרונות המוסר של הבודהיזם אוסר על השימוש בחומרים משכרים לתודעה (השאלה אם פסיכדלים נמנים על החומרים הללו, מפרנסת בימינו דיונים רבים). בהמשך לכך, ישנה מסורת ענפה של התנשאות והתכחשות של עולם המדיטציה לשימוש במשני תודעה פסיכדלים, אלא בפועל מערכת היחסים בין פסיכונאוטים ומודטים מורכבת ועשירה בהרבה ממה שניתן היה לשער מהקו הבודהיסטי הרשמי השולל כל שימוש בחומרים משני תודעה.

מחקר שנערך בקרב מתרגלי מדיטציה מערביים מצא ש-62%  ממתרגלי המדיטציה הבודהיסטים במערב השתמשו בפסיכדלים – מספר גדול פי כמה משיעורם באוכלוסיה הכללית. חצי מאלו סיפרו שהחוויה הפסיכדלית היא שהובילה אותם למדיטציה. למעשה, צמיחת קהילת המדיטציה במערב בשנות השישים והשבעים תודלקה על ידי האפשרויות התודעתיות שפתחה החוויה הפסיכדלית. צעירים שמצאו באסיד פתח מרטיט לעולם חדש חיפשו אחר טכניקות תודעתיות שיאפשרו להם לחקור ולפתח את התודעה ללא סמים. חלק מאותם צעירים ספוגי אסיד הפכו מאוחר יותר למורים מרכזיים בבודהיזם האמריקאי. גם הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי, מגיע בצמידות לרנסנס בהתעניינות בפרקטיקות מדיטטיביות של מיינדפולנס, וגם הפעם ניתן למצוא חפיפה מפתיעה בין מודטים לפסיכונאוטים. חפיפה זו מתבטאת במורים בודהיסטים שמגלים התעניינות מפתיעה (ולא תמיד רשמית) בהתנסות בפסיכדלים, וגם בעניין הגדל של פסיכונאוטים בתרגול מדיטציה.

בספר Altered States שעוסק בקשרים בין בודהיזם לרוחניות פסיכדלית, מבחין החוקר דאגלס אוסטו בין שלוש גישות שונות של בודהיסטים מערביים לפסיכדלים. הראשונה שוללת שימוש בפסיכדלים מכל וכל. השניה, רואה ערך בפסיכדלים, אבל רק כמקפצה תודעתית לקראת תרגול מדיטציה. השלישית מעלה על נס את השילוב בין התנסויות פסיכדליות לתרגול מדיטציה ורואה בהם אפיק הוליסטי ומשובח להתפתחות רוחנית. הקבוצה האחרונה הזו משגשגת בשנים האחרונות. היא מפרנסת ספרים, פודקסטים (חפשו את סדרת הפרקים הפסיכדלים של הפודקסט Buddhist Geeks), וגם קבוצות סנגהא פסיכדליות, שמבקשות להתיך בין קהילה ותרגול מדיטציה בודהיסטית לבין חוויות משנות תודעה.

אז מה בעצם קושר בצורה עמוקה כל כך בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה? לורנזו האגרטי, המנחה לשעבר של פודקסט 'הסלון הפסיכדלי' אמר פעם שמעולם לא פגש פסיכונאוט רציני ללא תרגול מדיטציה עמוק. מדובר אולי בהגזמה, אבל לא ניתן להפריז בערך של תרגול מדיטציה עבור פסיכונאוטים. חוויות פסיכדליות עוצמתיות פותחות אפיקים תודעתיים מטלטלים. היציבות התודעתית הנרכשת במהלך תרגול מדיטטיבי, והיכולת להביט בתודעה, לזהות בה דפוסים, ולהרפות מהאחזויות הן בעלות ערך אדיר עבור פסיכונאוטים במצבים פסיכדליים מאתגרים. במקביל, חומרים פסיכדליים מסוגלים לשגר מתרגלי מדיטציה למצבי תודעה שרבים מהם לא יצליחו להגיע אליהם גם לאחר שנים ארוכות של תרגול. ההיסטוריה הפסיכדלית מלאה במחפשים רוחניים שקדניים שבילו שנים ארוכות של אימון אך לא הצליחו לגעת בחוויה המיסטית ונדרשו לבסוף למולקולה פסיכדלית. ההוגים אלדוס האקסלי ואלן וואטס הם שני שמות ידועים של חוקרי רוחניות ומדיטציה, שהצליחו, באמצעות חוויה הפסיכדלית, להשיג מצב תודעתי שחמק מהם בשנים ארוכות של תרגול. השאלה אם הצליחו לחזור למצבים הללו ללא שימוש בסמים נותרת פתוחה, אבל אין בכך כדי להמעיט בחשיבות שהייתה לחוויה עבורם. מבט מפסגת ההר יכול לספק השראה וכיוון למי שמחפשים את אותה הפסגה שנים ארוכות מבלי שחזו בה בעיניהם.

למצבי קשיבות מדיטטיביים ולמצבים פסיכדליים ישנם מאפיינים תודעתיים משותפים. תרגול מדיטטיבי מניב חוויה ישירה וצלולה יותר של העולם, כזו שמזכירה את התיאור הקלאסי של החוויה הפסיכדלית כפתיחת דלתות התודעה וניקוי איברי התפיסה. משתמשים בפסיכדלים מספרים לעיתים קרובות שהם מרגישים כאילו התעוררו לראות לראשונה את העולם, ממש כמו מתרגלי מדיטציה שניקו בעבודה עיקשת את עכירות התפיסה. בדומה לכך, תרגול מדיטטיבי מכוון פעמים רבות להתמקדות בהווה והתמסרות לחוויה של הרגע הנוכחי, ואילו חוויות פסיכדליות, מייצרות גם הן תחושה של נטיעות עמוקה ברגע נצחי. האקסלי תיאר זאת כהמצאות ברגע שמגלם בתוכו את את בריאת העולם וקצו, האכילה מפרי עץ הדעת ורגע הגרוש מגן עדן. בנוסף, אחת מהאמיתות הנצחיות שהתרגול הבודהיסטי מבקש לבסס היא ההכרה בארעיות העולם ובשינוי המתמיד של ההוויה – ואיזו חוויה יכולה להדגימה זאת טוב יותר מטריפ לסד, שבו המציאות מתהווה לנגד העיניים מרגע אחד למשנהו.

אפשר להמשיך ולמצוא נקודות דימיון ושוני בין החוויה הפסיכדלית לחוויה המדיטטיבית אבל נדמה שהנקודה החשובה ביותר היא כיצד מדיטציה ופסיכונאוטיקה יכולות להשלים זו את זו. מורה המדיטציה האמריקאי ג'ק קורנפילד הציע בעבר שהפרקטיקה המדיטטיבית והפרקטיקה הפסיכדלית עשויות בעתיד להשתלב זו בזו וליצור דרך רוחנית שרואה בפסיכדלים חומרים מקודשים שניתן להשתמש בהם באופן הנטוע בתפיסת העולם הבודהיסטית. מדובר בסינרגיה אפשרית. מצד אחד אלברט הופמן, מגלה האל-אס-די שטען שהחשיבות העמוקה ביותר של האל-אס-די היא ככלי עזר למדיטציה. ולצדו, החוקר והמודט ריק שטרסמן, שביצע בשנות התשעים ניסוי מפורסם בחומר הפסיכדלי די-אמ-טי וסיכם שנקודת המוצא של הנסיינים שלו היא שקבעה את הערך שהפיקו מהחוויה הפסיכדלית. ללא מסגרת רוחנית או תרפויטית שאפשרה אינטגרציה, אבחן שטרסמן, החוויות הפכו ללא יותר מסדרה של חוויות פסיכדליות אינטנסיביות. אולי, כפי שהציע טרנס מק'קנה, אין כלל סתירה בין תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות. אולי האופציות השונות הללו בכלל משלימות זו את זו באופן שיכול להעשיר תרגול תודעתי ולקרקע את האורות של החוויה הפסיכדלית.

פלייליסט, אדם, מכונה, תאגיד

  1. התדר קראו לי לעשות פלייליסט בספוטיפיי לכבוד החורף. בהתחלה חשבתי, מה לי ולפלייליסט? למחרת מצאתי את עצמי רוקד עם טראק שרציתי שכל העולם ישמע והבנתי למה.
  2. חלף הרבה זמן מאז שהייתי תקליטן חובבני וביזארי שמעביר לילות בנבירה בתיקיות בסולסיק תוך כדי מחקר על סגנונות איזוטרים. בשנים האחרונות הספוטיפיי הפך להיות האפיק העיקרי שלי למוזיקה. משהו שרץ בצד תוך כדי שאני כותב או עובד. זה נח אבל גם בעייתי כי אין כמו הספוטיפיי לסמל את הויתור על השאיפה לטעם מוזיקלי עצמאי והפקדתו בידי האלגוריתם. בחסות הספוטיפיי ואלגוריתמים דומים אנחנו עוברים אינפנטליזציה, שומטים את הנכונות לחקור עצמאית ומסתמכים יותר ויותר על אלגוריתמים שיעשו את זה בשבילנו. קשה להאשים. הדיסקבר וויקלי של ספוטיפיי טוב כל כך בלחזות איזה טראקים ישמחו אותי שהוא לרוב משיג תוצאות מרשימות ללא מאמץ. ספוטיפיי הוא עורך מוזיקלי לאנשים עסוקים שאין להם זמן לצאת בעצם למסעות ליקוט מוזיקלי.
  3. להכין פלייליסט בספוטיפיי זה שונה מלהכין פלייליסט בעצמך. זה סוג של שיתוף פעולה בינך לבין האלגוריתם. בעולם שבו מגלים מוזיקה חדשה באמצעות אלגוריתמים הטעם המוזיקלי הוא תוצאה של תחומי ההתמחות וההכרות של האלגוריתמים: הטראקים שהאלגוריתם מכיר, והאופן שבו הוא ממפה איזורים מוזיקלים. הטעם שלי לא קייים בנפרד מהאלגוריתם. ומצד שני, גם לא ניתן לומר שהאלגוריתם קיים בנפרד ממני. מכיוון שאלגוריתמים כמו זה של הספוטיפיי מבוססים על רשתות נוירונים שמבצעות תהליכילמידה עמוקה, ושמחקות את אופן הפעולה של מוחות ביולוגים. ניתן אם כן לומר שהנוירונים הדיגיטלים של האלגוריתם של הספוטיפיי הופכים לשעתוק של הטעם המוזיקלי שלי. זה הניסיון הישיר ביותר לקחת את הטעם המוזיקלי שלי ולהעתיק אותו באופן ישיר לכדי מערכת של ביטים/נוירונים נוירונים דיגיטלית שהיחסים הפנימיים בתוכה משקפים את היחסים הפנימיים בנפש שלי.
  4. אבל זה מורכב קצת יותר כי רשתות הלמידה העמיקה של האלגוריתם של הספוטיפיי לא רק לומדות את הטעם שלי ומייצגות אותו. הן גם מעצבות אותו יש כאן, אם כן, סוג של פידבק-לופ או קואבולוציה. ה"טעם" של האלגוריתם לומד לחקות את הטעם שלי ותוך כדי זה מזיח אותו ומטה אותו לכיוונים חדשים. הפלייליסט שלי הוא שילוב של טעם משותף, קו-אבולוציה של טעם אנושי וטעם אלגוריתמי שמחקה את האנושי, כאשר הסלקשן הסופי נעשה על ידי האדם.
  5. הסיפור לא נגמר כאן. חלק מהשירים שאני הכי אוהב ברשימה הגיעו דרך תקשורת אנושית ישנה טובה. אלו השירים שהספוטיפיי לא מציע לי בגלל בגלל הנטיה של מערכות אלגוריתמיות לפסוע באיזורים מוכרים, מה שמצמצם את הסיכוי למפגשים אקראיים וממוזלים (serendipity). הבעיה הייא שחלק מהטראקים שרציתי לכלול לפלייליסט הזה לא זמינים להשמעה בארץ בגלל חוקים תאגידיים/לאומיים (חפשו למשל את הביצוע של ג'ודי סיל לשיר Emerald River Dance שאני כרגע לא מוצא אותו אפילו ביוטיוב). הפלייליסט הזה הוא אם כן תוצאה של המפגש של אדם, אלגוריתם וחוקי תאגידים.
  6. אחרי ההחפירה הזו חשוב לומר שמדובר בפלייליסט כיפי למדי שנע בין פסיכדליה, מלנכוליה, טרופיקליה, גרוב ועוד הרבה דברים טובים. הוא אורך כמעט שלוש שעות, ואני ממליץ לשים אותו ברקע ולצלול לתוכו באיזה ערב כיפי עם אנשים או בפעילות יצירתית.
  7. אני רגיל כל כך לפעול באמצעות מילים (ולפעמים וידיואים) שזה מרגיש חידוש גדול לפעול במדיום אחר ולגעת לאנשים באיזור אחר בתודעה – עם צלילים! אז שימו את הפלייליסט הזה. רוצו עליו. עופו איתו. זה כיף גדול!

ללמוד אימוג'י

אני אוהב הרבה שפות אבל יש שפה אחת שאני עדיין מתקשה ללמוד כמו שצריך: אימוג'י.

יצא לי לחשוב לאחרונה על העלגות שלי באימוג'י, שמתבטאת, למשל, בקושי לשלוף את האימוג'י הנכון ברגע הנכון או בכלל לאתר אותו כשאני נדרש לו. תהיתי אם אני עילג באימוג'י בגלל שבניגוד לשפות אחרות, כשזה נוגע לאימוג'י מעולם לא הקדשתי זמן ללימוד השפה. פשוט הנחתי שאוצר המילים שלי יתרחב מעצמו. אני לא קורא ספרים באימוג'י, לא כותב טקסטים באימוג'י, ובוודאי שלא משוחח באימוג'י. כמובן שהאימוג'י שלי מוגבלת כל כך.

בין השפות השונות שלמדתי בחיי, האימוג'י שלי היא שפה מוזנחת של מהגר שמעולם לא טרח ללמוד את שפת המולדת החדשה. היא מורכבת מאוצר מילים מוגבל שנאסף באופן מאולתר, ללא מחשבה וסדר.

זה כאילו נורמלי. אני לא מכיר אף אחד סביבי שהלך לבית ספר ללימודי אימוג'י. ובכל זאת יש משהו מוטל בספק בגישה המרושלת הזו, מכיוון שבניגוד לשפות אחרות שאני משקיע בהן אנרגיה תודעתית שפת האימוג'י דווקא שימושית ומשולבת בחיים שלי טבעית.

אולי הסיבה הראשית שמעולם לא הגעתי ללמוד אימוג'י בשיטתיות זה כי עד כה לא באמת חשבתי עליה עד כה כשפה, והסיבה לזה היא כנראה בגלל שהאימוג'י שונה כל כך משאר השפות שאני מכיר. לימוד אוצר מילים באימוג'י, למשל, שונה למדי מלימוד אוצר מילים בגרמנית למשל. כאן האתגר הוא לא לזכור את המשמעות של סימן אלא להזכר בעצם קיומו של סימן מסוים ובדרך לאתר אותו.

נוטים להשוות את האימוג'י לכתב החרטומים, אבל מה שמאפייין את האימוג'י הוא שבניגוד לכתב החרטומים היא מובן היטב לכל מי שקורא בו. זוהי כנראה השפה הבינלאומית הראשונה שבאמת תפסה. ועם זאת, לדעת רוב הבלשנים האימוג'י אינה שפה של ממש. חסרים לה כללי דקדוק וסינטקס, תארים, מילות קישור ושאר חלקי המילה והמשפט שיאפשרו לכם להתנסח בבהירות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים.

נדמה לי שהדרך הנכונה לחשוב על אימוג'י היא כתוסף שפה. ההבדל העיקרי בין אימוג'י לשפות אחרות הוא שהמטרה העיקרית של האימוג'י היא לא למסור אינפורמציה כמו מילים אלא למסור תחושה, שעוברת דרך הדימוי. להוסיף קצת צבע למילים שלי. אני יכול לכתוב שאני מתפקע משמחה אבל האימוג'י הנכון יבהיר את התחושה טוב יותר ובהרבה פחות מאמץ. אימוג'י של שתי כפות ידיים מוצמדות יביע טוב הרבה יותר את הכרת התודה שלי משימוש במילה "תודה" או אפילו בצמד המילים "תודה רבה."

המחשבה על אימוג'י כתוסף לשפה שלנו מדגישה את ההשפעה של השימוש בסמלילים האלה על אופי התקשורת האנושית. חוקרי מדיה כבר כתבו לרוב על הנטיה של המילה הכתובה לשכל ושל האימג' לעבר הרגש. האימוג'י מאפשר לנו לצבוע את המילים בצבעים שאינם חלק מלוח הצבעים הסטנדרטי של השפה ושמקרב אותנו לחוויה הישירה של הדבר – גם אם דרך ייצוג גרפי בסיסי למדי. בכך הוא לא רק מוסיף לשפה שלנו מידע נוסף (כמו טון) אלא גם מעניק קונטקסט כללי לדיבור.

האימוג'י הוא שדרוג ויזואלי שקיבלנו לשפה הכתובה בעידן הדיגיטלי. הוא מאפשר לצבוע את המורשת האינטלקטואלית האבסטרקטית לעייפה של המערב בדימויים מנחמים מהעולם הפרה-אלפבתי. הוא כמו תמונות מנחמות שכולנו, כמו ילדים, מחפשים בספר עם יותר מדי מילים.

ככותב שנטוע עמוק ברשת השכלתנית של האלפבית, השפה של האימוג'י, הנוגעת עמוק יותר בעולם התחושה והרגש, אינטואיטיבית לי פחות. אולי זו הסיבה שעד היום עדיין לא חדרתי את סודותיה. בעולם עתידי, לצד שיעורי הלשון בבית הספר ידרשו התלמידים גם לשנן את מיני האימוג'י וכללי השימוש הנכון בהם, ואולי יהיה בכך לתרום לרווחתם ותועלתם יותר מלימוד של כללי דקדוק ארכאיים שגם ככה כבר פחות רלבנטים לתקופה. לימוד כזה של שפת האימוג'י יכול גם לפתוח צהר לעולמות רגש ותחושה שנעדרים מהשפה המילולית, כי המהפכה של האימוג'י, שלימדה את כולנו לשלוח לבבות, היא קודם כל מהפכה תרבותית של חיבור לרגש ולאינטואיציה ושאת משמעויותיה אנחנו רק מתחילים להבין.

הצילום והרגע

אני לא יכול לספור את הפעמים שראיתי משהו יפה, שלפתי מצלמה, וגרמתי לו להתמוסס לי מול העיניים במרווח של שבריר הרגע.

מסיבות סוערות, שיחות מרתקות, תינוקות צוהלים – לאורך השנים הפרעתי את מסלול זרימתן הטבעי של אנספור סיטואציות מופלאות כתוצאה מיצר התיעוד המפותח שלי.

הדבר המוזר והראוי לציון באמת היה האופן שבו הרגעים הללו מופרעים ומתמוססים להם אל תוך הקוסמוס לבלי שוב ברגע שאמצעי התיעוד הופעל  ונוצר החיבור בין המציאות הבלתי-מתווכת של ההוויה לבין רשת המידע האלקטרונית – גם במצבים שבהם  האובייקט של התמונה לא יכול היה לדעת שהוא מצולם או מוקלט, וגם ברגעים שאותו אובייקט אפילו אינו אנושי אלא חיה או תופעת טבע מסוימת. לשליפה של המצלמה והמיקרופון יש כח קטלני שמשנה סיטואציות מן היסוד. כאבא לתינוק, אני נתקל בסיטואציה הזו שוב ושוב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. המצלמה פורמת את ההוויה.

קשה לי להגן בלב שלם על ההתנהגות שלי באותן סיטואציות שבהן שלפתי את מכשיר התיעוד שלי וגרמתי להתמוססות של רגע מוצלח. לעיתים היה זה רגע שרבים אחרים לצדי חשו עצמם מבורכים בנוכחותו, וכשהתמוסס אף לא ידעו שהייתי זה אני עם אמצעי התיעוד שלי שהתנקשתי בו בצורה אכזרית.

בדיעבד, אני מרגיש כמו פושע שחתר תחת זרימת השפע והחסד האינסופית וגמל לה בתאווה ירודה לאחוז ולהאחז ברגע על מנת להיות לבעליו. הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי הוא שכל זה נבע מרצון כנה להפוך את הרגעים הללו לנצחיים קצת יותר. לאפשר להם לחרוג ממקומם המוגבל במרחב הזמן-חלל ולהפוך למשהו שלי ולאחרים תהיה גישה מסוימת אליו, לנצח, תמיד, באמצעות רשת המידע הדיגיטלית שאופפת את כולנו. במובן ידוע יצר התיעוד שלנו נובע מניסיון עקר להתגבר על המוות, על הטבע החולף של הדברים.

ויש עוד משהו מהותי עוד יותר בתופעה הזו של רגעים שמושמדים כמו פוטון או כמו חתול אוסטרי תחת המבט חוצה היקומים של מצלמת התיעוד. לטענה הזו, המטאפיזית, הבלתי ניתנה להוכחה אמפירית, אך הנכונה כל כך אינטואיטיבית יש השלכות מרחיקות לכת עבור העולם שלנו.

בתור התחלה, היא מורה לנו שבעולם שיש בו יותר מצלמות מבעבר, הסיכויים להתרחשויות ממשיות הולך ופוחת. ערים שפורסות מצלמות אבטחה בכל מקום אולי מצמצמות את הסיכוי להתרחשות פשעים מסוגים מסוימים, אבל הן גם מצמצמות את האפשרות להופעתה של התרחשויות אחרות – כל התרחשות שמחוללת משהו שווה לצלם אותו בכלל. כשאנחנו מפנים את המצלמה ומשאירים אותה דולקת כל הזמן, האפשרות שדברים יפים יקרו בעולם מצטמצמים דרמטית. אותו דבר נכון גם לגבי אותם סייבורג וואנאביז שמחברים לעצמם מצלמה שפועלת 24/7 ושואפים לתעד כל רגע ורגע משגרת חיייהם. ככל שירבו  לתעד את עצמם כך הסיכוי שמשהו מרגש באמת יקרה בחיים שלהם יורד לאפס.

תרבויות לא-מערביות מסוימות מאמינות, כך נוהגים לספר, שכאשר אתה מצלם אדם כלשהו אתה גונב את נשמתו. אולי יש משהו בטענה הזו. אולי בעצם ההמצאה של הצילום גנבנו את הנשמה של תרבות שלמה. של התרבות שלנו שבמאתייים השנה האחרונות מרווחי הלא ידוע והספונטניות שלה מצטמצמים ככל שמצלמות ומיקרופונים חודרים אותה לאורכה ולרוחבה.

קצת כמו בסיפור שאינו נגמר, משהו בשאיפה שלנו לאחוז במציאות גורם למסתורין הדק שהיא אפופה בו להתפוגג באור המסמא של המצלמה. אנחנו לא יכולים לעשות uninvent למצלמה, אבל אנחנו כן יכולים לנסות ולמצוא מרחבים חדשים שאין בהן דריסת רגל למצלמות. אלו כנראה המקומות שבהם יתרחשו הדברים המעניינים והמופלאים ביותר, וכשהם קורים, תנסו להתנגד לדחף לשלוף את המצלמה ולתעד את זה, כי ברגע שתעשו את זה הם יתפוגגו לכם מול העיניים. סמכו עלי, כבר ניסיתי.

הספר החדש שלי יוצא לאור – טריפ אמריקאי: סט, סטינג והחוויה הפסיכדלית במאה העשרים

הספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century רואה אור היום בהוצאת MIT Press ואני גאה ומאושר.

התחלתי את העבודה על הספר הזה לפני יותר מעשר שנים והוא היווה מוקד של מסע אינטלקטואלי ואישי שליווה אותי לאורך העשור האחרון והפך לסדרה של מאמרים פורצי דרך שהרחיבו את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ואת הקשר שלהן להקשר (סט ולסטינג).

הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.

הספר החדש מוביל את הרעיון הזה למסקנה הסופית. הוא לא רק מסביר ומתאר לעומק איך סט וסטינג (קונטקסט) מעצבים חוויות פסיכדליות אלא גם תוקף את השאלות הרחבות והמענייינות יותר כמו איך הסט והסטינג של התרבות המערבית בת זמננו עיצב את החוויה הפסיכדלית בתרבות שלנו, וממשיך לעצב את החוויות הפסיכדליות שלנו עד היום.

השיח על סט וסטינג התרכז לאורך השנים במיקרו: מי עובר חוויה? איפה? עם אלו כוונות והציפיות? מי נמצא שם? איזה עבודת אינטגרציה מתבצעת לאחר מכן? כל אלו דברים חשובים, אבל בניתוח הזה היה חסר הבט עקרוני וחשוב לא פחות. העובדה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית נטוע תמיד בסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר. כל החלקים של הסט וסטינג האינדיבידואלי תלויים בהקשרים ההיסטורים החברתיים, מהציפיות והכוונות, ועד החלל, האנשים, והאמונות התרבותיות.

אמריקן טריפ הוא הספר הראשון ששם את מושג הסט והסטינג בקונטקסט הרחב יותר הזה. הוא  יוצא מנקודת ההנחה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית לעולם לא מתקיים בואקום אלא הוא תמיד חלק מסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר.

יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה?  מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?

תהליך הכתיבה של הספר הזה הוביל אותי לשבע אסכולות של מחקר ושימוש בלסד (ופסיכדלים אחרים) בשנות החמישים והשישים משימושים פסיכותרפויטים לשימושים צבאיים, מהרוחני לאמנותי ולטכנולוגי-יזמי. כל אחת מהאסכולות הללו יצרה מעין מיקרו-אקלים של סט וסטינג שעצב את החוויה הפסיכדלית אחרת והפיק ממנה תוצאות שונות (מה שכמובן בלבל מאוד את החוקרים באותה תקופה). הכתיבה הזו גם הובילה אותי לכל מיני אירועים ותנועות היסטריות אחרות שעצבו ולעיתים ממשיכות לעצב עד היום הרבה מהתפיסות  שלנו על פסיכדליה: מהמלחמה הקרה למהפכה המינית, מהקיברנטיקה לתנועת האנטי-פסיכיאטריה. על הדרך למדתי להבין את הלסד כטכנולוגיה פסיכדלית – טכנולוגיה מגלמת תודעה שמשנה את צבעיה ותכונותיה בהתאם להקשרים השונים שהיא מופיעה בהם.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לספר הזה להופיע לאוויר העולם, ואני מקווה ומצפה שהספר החדש יהפוך לספר שישנה את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ויתן לנו כלים לחשוב ולהבין את החוויה המופלאה הזו בצורה עשירה ומלאה יותר. מדובר בספר שהוא לא רק חדשני ומעמיק אלא גם קולח וסוחף אז אני מזמין אתכם להזמין את העותק שלכם כאן באמזון או לחלופין בבוקדפוזיטורי שיש להם הנחה יפה ומשלוח חינם לארץ, להתחיל לקרוא, ולספר לי מה חשבתם.

ולבסוף, הנה קצת מתשבוחות הקוראים:

American Trip presents a timely and invaluable guide to the crucial lessons that twentieth-century psychedelic history provides for the current psychedelic renaissance, and to using set and setting as a strategic tool for ensuring the healthy integration of psychedelics into society.
RICK DOBLIN, Founder and Executive Director of the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS).

In clearly and rigorously exploring the single most consequential idea in psychedelic studies—the notion of set and setting—American Trip not only insightfully reframes the many histories of LSD, but offers a humanistic and reflexive alternative to the often simplistic discourse of today’s growing psychedelic industry.
ERIK DAVIS, author of High Weirdness: Drugs, Esoterica, and Visionary Experience in the Seventies.

American Trip guides its readers through the reflexive arts and sciences of set and setting used to study psychedelics, beckoning towards an intense pluriverse, full of beguiling guises, strange twists, and thrice-told tales.
NANCY D. CAMPBELL, Professor of Science and Technology Studies, Rensselaer Polytechnic Institute, author of OD: Naloxone and the Politics of Overdose

In this landmark book, Hartogsohn enlarges the traditional parameters of set and setting by including the larger social-cultural matrix. This expanded definition provides a more sophisticated understanding on how non-drug factors determine the nature of any psychedelic drug experience.
RICK STRASSMAN MD, Clinical Associate Professor of Psychiatry, University of New Mexico School of Medicine Author, DMT: The Spirit Molecule

American Trip amounts to a sociological enlightenment of our drug culture. Hartogsohn’s vibrant book shows how 1960s America made psychedelics do what they did and suggests that these wondrous molecules will do something altogether different in other times and places.
NICOLAS LANGLITZ, Associate Professor of Anthropology at the New School for Social Research, author of Neuropsychedelia: The Revival of Hallucinogen Research since the Decade of the Brain

על נגינה ולימודי שפות

בסולם הדברים הכי כיפיים שאני עושה, הנגינה במקום הראשון. לא טריוויאלי לי בכלל לכתוב דבר כזה. הרבה שנים חשבתי שהתחושה הכי משחררת ומספקת שאני מכיר זה לכתוב. אבל הכתיבה לא תמיד הולכת טוב. לפעמים היא נתקעת, ולפעמים היא תלויה בכל מיני חומרים מייגעים שצריך לקרוא ולעבד, או, בהקשר אקדמי, בכל מיני קוראים קפדנים או טרחנים שאתה תלוי בחוות דעתם. יש יותר מדי מסביב. (היוצאת מן הכלל היא הכתיבה הבלתי אמצעית לפיייסבוק שהפכה עם השנים לאחד המקומות שאני הכי נהנה לכתוב עבורם). בניגוד לכתיבה העיונית והאקדמית שדורשות הכנה ולא תמיד זורמות, את הגיטרה אפשר לתפוס בכל שעה ביום, והתודעה תמיד שמחה להתחיל לג'מג'ם ולרקד.

התחלתי לנגן גיטרה בגיל 14 ובמשך כמה שנים זו הייתה אובססיה שלי. הייתי יושב על הגיטרה שעות כל יום, מתאמן על ריפים של בלוז ושובר את הראש על סטנדרטים של ג'ז. אחר כך, בגיל 18 החלטתי שאני לא יכול לעשות שלושה דברים בו זמנית ושכדי להצטיין אני צריך לבחור בדבר אחד: כתיבה, נגינה או קולנוע (עוד משהו שעסקתי בו בתיכון). בחרתי בכתיבה, כי היא זו שבה המרחק בין הרעיון בתודעה לבין התוצר הסופי הוא הנמוך ביותר, ושבה התלות באנשים אחרים ובמימון היא הנמוכה ביותר (על קולנוע לא היה בכלל מה לדבר). עזבתי את הגיטרה ולא נגעתי בה יותר מעשור. כשחזרתי אליה, בסופו של דבר, גיליתי שמה שלמדתי כטינאייג'ר לא נעלם, הוא הפך למצע עבור חוויית נגינה יותר אינטואיטיבית, משוחררת, ומספקת. אני מנגן היום יותר טוב מאשר בגיל 17, בתקופה שחרשתי כל יום שעות על הסולמות, ואני גם נהנה הרבה יותר.

אני לא לגמרי מופתע שהנגינה שלי השתפרה אחרי ההפסקה הארוכה ההיא. אחד השיעורים המרכזיים שלמדתי בגיל הנעורים ממורה הגיטרה שלי היא שדברים מופלאים קורים במח כשעובדים על משהו הרבה זמן ואז עוזבים אותו לתקופה וחוזרים אליו מאוחר יותר. פתאום כל מיני רשתות נוירונים מתארגנות מחדש ומאפשרות לך לעשות דברים שלא חלמת עליהם קודם. לקחתי את השיעור הזה איתי לחיים, ובכלל למדתי כל כך הרבה מהמורה ההוא, שהערצתי אותו בגיל 15 ושלימד אותי כל כך הרבה לא רק על גיטרה, אלא גם על איך ללמוד ולהטמיע שפות ומערכות מחשבה אחרות מכל מיני סוגים.

אחת מהסיבות שאני נהנה כל כך לנגן היא שמוזיקה היא סוג של שפה, כך שהיא משתלבת בתחביב אחר שלי שזה לימוד שפות. התמכרתי לשפות בגיל 16 כשקראתי לראשונה סלינג'ר באנגלית, ואחר כך, בתקופות של טיולים או מגורים בחו"ל, פתחתי לתהליך הזה תשוקה של ממש.

אין הרבה דברים שאני אוהב כמו ללמוד שפה חדשה (במדינה בה מדברים את השפה הזו!). באניאגרם, טיפוס מספר 7 שאני מזדהה איתו לרוב (ההרפתקן הנלהב) מאופיין בגישה נוחה לשפות ומוזיקה. אבל כחובב של שפות מילוליות ומוזיקליות, אני חושב שלימוד מוזיקה הוא חוויה עשירה, יצירתית ואינסופית הרבה יותר מלימוד שפה.

כשלומדים שפה יש בדרך כלל עקומת למידה מסוימת. לומדים את ההווה, אחר כך את העתיד והעבר, לומדים את המינים, אופני היחסות והמושאות, ואז בדרך כלל כל מיני גרסאות של זמנים היפותטים, דיבור פסיבי או עקיף, וכו'. זה יכול לקחת בין כמה חודשים לבין כמה שנים לשלוט בדברים האלה, אבל זוהי עקומת למידה צפויה פחות או יותר. כשהגעת לסיומה אין עוד המון לאן להתקדם. אוצר המילים כמובן יגדל, המבטא ישתפר, וגם הבטחון העצמי בשפה – אבל יהיה מאוד קשה להגיע לרמה של דוברי שפת אם באותה השפה.

נגינה בכלי נגינה כמו גיטרה זה סיפור אחר. ראשית אין כאן דוברי שפת אם שלעולם לא תשתווה אליהם (תמיד יהיו נגנים טובים יותר, אבל זה שונה). וההבדל הכי משמעותי מבחינתי הוא שלימוד המוזיקה והנגינה הוא תהליך אופן-אנדד, עם אופק אינסופי. תמיד אפשר ללמוד עוד טכניקות, סגנונות, סולמות ומהלכים (אפשר אפילו להמציא ביטויים חדשים!). וביחס לשפה, במוזיקה יש אפשרויות הרבה יותר עשירות של שילובים, התכות ופסיפסים של טכניקות. תמיד אפשר לחשוב על עוד דרכים לשלב בין סולמות, סגנונות וטכניקות. זה פרדס שאפשר להכנס לתוכו ולא לצאת אף פעם. זה מגרש המשחקים האולטימטיבי.

הבדל אחד משמעותי בין כתיבה לנגינה עבורי, הוא שאני בדרך כלל מנגן רק לעצמי, והכתיבה שלי כבר מזמן הפכה להיות יותר פומבית מאישית. ואולי זו אחת הסיבות שאני נהנה כל כך מהגיטרה. היא רחוקה מאוד מלהיות עבודה שלי בשום צורה שהיא (למרות שיש לי לפעמים פנטזיות לנגן סרף חסידי בחתונות).

אני אסיר תודה על זה שהרמתי את הגיטרה כטינאייג'ר, מה שאפשר לי לעוף עליה אחר כך. אני לוקח את הגיטרה ברגעים שאני עצוב, וברגעים שאני בהתלהבות והיא רצה איתי לאן שארצה. אם יש לכם ילדים, שווה לעודד אותם לאמץ איזה כלי נגינה, ולשים לב שיש להם מורה שמעורר בהם השראה והתלהבות. היכולת הזו לקחת כלי בידיים ולשיר את התודעה עם האצבעות היא אחד המתנות הכי יפות שאפשר לקבל בחיים האלה.

כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה: יומן קורונה 20.3.2020

 לפוסט הקודם בנושא הקורונה: פוסט בידוד

 בשלישי בצהריים התקנות הוחרפו שוב. הפעם נאסרה היציאה לטבע, השוטטות ברחובות וגם המפגשים אישיים עם חברים ובני  משפחה. עברנו למצב צבירה חדש. חברה שנצורה בבתים, מנותקים אחד את השני, בפיקוח השב"כ והמשטרה. כך זה קרה, צעד אחר צעד, הדלפה לאחר הדלפה, ותוך שבועיים נכנסנו למצב חדש שאיש לא יכל לדמיין אותו קודם. גם התקנות של שלישי היו רק שלב ביניים, לקראת הסגר המלא, שנכנס אתמול בלילה. אלו ימים חסרי תקדים ואנחנו עומדים בפתחה של מציאות חדשה שאנחנו רק מתחילים לחוש ולהבין את משמעויותיה.

 

.כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

בשבועיים האחרונים המציאות השתנתה ללא הכר. בעוד הקורונה מגבירה הווליום, קרסו החוקים המוכרים בזה אחר זה: גבולות נסגרו, אירועים התבטלו, דפוסי התקשורת השתנו, וחירויות הפרט הוגבלו. הכל  קרה כל כך מהר ואנחנו נמצאים לפתע בפתחו של עולם חדש. והדבר המדהים ביותר הוא הפתאומיות הלא צפויה בה כל זה קרה. הפתאומיות בה מופיע ברבור שחור כזה שאף אחד לא צפה.**

מרתק להתבונן על מה שקורה לעולם ברגעים האלה: איך אובייקט לא צפוי מופיע משום מקום, מתנגש במסלול של ההיסטוריה, מסיט אותה ממסלולה וזורק אותה לכיוון חדש לחלוטין.

כשברבור שחור מתנגש בהסטוריה מופיעים סדקים במבנה המציאות. משהו במימד הזמן-חלל נפרם. צירי הסיבתיות, ההיגיון, והסדר שמחזיקים במקומו את העולם המוכר יוצאים לפתע ממקומם. מציאות שלמה שוקעת אל המעמקים, ובמקומה עולה אל פני השטח מציאות מסוג חדש.

כשברבור שחור מתנגש במציאות הכל תופס כיוון חדש: הכלכלה, החברה, התרבות. בין רגע התרבות כולה מקבלת דגשים חדשים: נושאים ומושגים איזוטרים (כמו ברבור שחור, אפדימיולוגיה, וירוס קורונה או בידוד) הופכים למשהו שכולם מדברים עליו. אנשים אחרים מקבלים נראות (מנכ"ל משרד הבריאות חשוב יותר משר הבטחון). פרקטיקות שקיבלנו כמובנות מאליהן, כמו לחיצת ידיים, נשיקה על הלחי עם מכרים או חיבוק לסבא וסבתא, הופכות לפשע נגד המוסר.

כשברבור שחור פוגע במציאות, הבלתי מתקבל על הדעת הופך להיות הנורמלי מחדש וכולם מסתגלים. המציאות כולה משנה את צורתה על מנת להכיל את המצב החדש. מוסדות תרבותייים כמו המשרד, בית ספר והאוניברסיטה עוברים כולם מטמורפוזה ונולדים מחדש במרחב הוירטואלי.

והכל כאילו ממשיך, אבל שונה. הפוליטיקאים ממשיכים לעשות פוליטיקה, והעסקים ממשיכים לעשות עסקים, והעבודה נמשכת וגם הלימודים לא נפסקים – אבל הכל אחרת, מנקודות בסיס אחרות, בשיפוע אחר. העסקים שמרוויחים והעסקים שמפסידים הם אחרים. הרעיונות הפוליטיים המתקבלים על הדעת, והרעיונות המגונים הם אחרים. במקום התרבות הישנה מופיעה תרבות קורונה: כתבות מה לבשל בבידוד, מה לצפות בבידוד, מה לעשות עם ילדים בבידוד ואיך לתחזק זוגיות בבידוד. הצגות שמתקיימות בבידוד, יצירו מחול ללא מגע.

בעצם זה המהלך הקלאסי של המד"ב והספרות הספקולטיבית. לוקחים מציאות מוכרת, משנים בה אלמנט אחד קריטי כמו הופעתו של וירוס מדבק, ובוחנים איך העולם כולנו מתעצב מחד על מנת להכיל את האלמנט החדש הזה: איך נראה עולם שניתן לצפות בו פשעים לפני שבוצעו? עולם שהרובוטים בו מפתחים תבונה? עולם שמופיעים בו מוטאנטים עם כוחות על טבעיים?

בניגוד לשפעת הספרדית או למגפת השחורה, וירוס הקורונה מופיע בחברה שיש לה עולם תרבותי עשיר של סרטי אסונות, סרטי מד"ב. כולנו עברנו הכנה מדוקדקת לאסון הזה באמצעות עשרות, מאות ואלפי שעות צפיה בסדרות ובסרטים הוליוודים. חלק ממה שהופך את הסיקור של הוירוס למהפנט כל כך הוא התחושה הסוריאליסטית שהמציאות הקולונועית והטלויזיונית שצפינו בה במשך עשורים כאילו פולשת לתוך חיי היום יום שלנו בבת אחת.

מה שקורה עם הקורונה מזכיר יותר מכל סדרה קיצונית או סרט אסונות. וירוס חדש מופיע על הכוכב: כל מערכת התעופה הגלובלית משתתקת, גבולות נסגרים, הרחובות מתרוקנים מאנשים, מסעדות ובתי קפה נסגרים בזה אחר זה, כל האוכלוסייה נכנסת לבידוד, משבר כלכלי אדיר מימדים מופיע באופק, בינתיים מדינות ממשיכות להתקוטט זו עם זו כהרגלן בזמן שהאנשים הקטנים תומכים זה בזה. ממשלות מטילות אמצעי מעקב חדשניים על אזרחים מפרי בידוד בעוד אחרים חוששים לעתיד הדמוקרטיה. בתי ספר ואוניבריסטאות עוברים ללימודים אונליין, מופעיי תאטרון ומחול עוברים לרשת וכולם מתגעגעים נורא לחזור להפגש ולגעת אחת בשני, דור חדש של ילדים גדל בבידוד מהעולם, בלי חברים או משפחה מורחבת ועם מאפיינים פסיכולוגיים חדשים ומוזרים. אולי יש להם כוחות על טבעיים? קליפהנגר. עונה 2.

 

מאקסטזה אפוקליפטית לדכאון חרדתי

ביום שלישי, כשהסגר הוטל לראשונה האסימון נפל סוף סוף. "אני לא יודעת אם אני מרגישה אקסטזה אפוקליפטית או דכאון חרדתי," היא אמרה. הצעד האחרון והקיצוני הזה הגיע אחר שבועיים של התרגשות הולכת וגוברת מההתקדמות המרשימה של צבאות הקורונה והנסיגה המבוהלת של כוחות הציביליזציה מהמרחבים הציבוריים.

הכל קורה כל כך מהר

שווה להזכר לרגע מה התרחש פה בשבועיים האחרונים וכמה מהר כל זה קרה. ברביעי ה-4 למרץ, הוכרזו מגבלות על השבים מאירופה ואיסור כנסים של מעל 5,000 איש. חמישה ימים מאוחר יותר, בשני ה-9 לחודש, הוכרז על בידוד לכל השבים מחו"ל (בשלב זה גם כנסים של 2,500 איש הפכו לבלתי לגיטמיים). ביום חמישי ה-12 לחודש הוכרז על ביטול הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות (ואיסור על התקהלויות של מעל 100 איש).  וביום שבת ה-14 לחודש הוכרז על סגירת כל בתי התרבות והעינוגים ממוזיאונים למסעדות ובתי קפה ומעבר למתכונת חירום שמצמצמת כל סוג של מגע חברתי: אפילו בקבוצות קטנות, ובתוספת הודעה על מעקב אחר תושבי המדינה. ביום שלישי ה-17 לחודש שוב קפצנו מדרגה – הפעם נאסר גם לצאת לגינות הציבוריות, לשוטט ברחובות, וגם לארח חברים או משפחה. אתמול בערב ה-19 לחודש הוטל הסגר המלא. אין לצאת מהבית ללא סיבות חיוניות.

כך, בתוך שבועייים, עברנו משגרת חיים שהקורונה היא בה עדיין שמועה רחוקה, למצב שבו הציביליזציה האנושית – בישראל ולא רק בה, מגיעה לכדי עצירה כמעט מלאה. והדרך לשם, לא נעים להודות, לא הייתה חפה מהנאה משונה של התרגשות.

שאלתי לא מעט אנשים בשבועות האחרונים וגיליתי שאני לא היחיד שחווה פרפורי בטן די נעימים מלצפות בקטסטרופה של הקורונה מתפתחת. זה עורר אצלי את הסקרנות, מה בעצם החלק הזה בנו שרוצה כל כך לראות את סוף העולם? מה מקור  החלק הזה שנהנה מההודעות הדרמטיות על בידודים, איסורי טיסה, מפולות בבורסה, ביטול של אירועים, סגירה מוסדות ציבוריים, ואיסור על התקהלויות אפילו שהוא עצמו נפגע מזה ישירות? מדוע אנחנו נהנים מדרמות אסוניות כאלה? מה החלק בפסיכולוגיה האנושית שנהנה מקטסטרופות, מאפוקליפסה, מדרמה?

אפוקליפסה וריגושיה

החלק שספג הנאה מעליית הקורונה, הוא בלתי רציונלי, אבל קשור בוודאי לתאוות הדרמה והאסכטולוגיה שתססה באנושות לאורך כל כך הרבה מההיסטוריה. זהו אותו החלק בפסיכולוגיה האנושית ששש אלי מלחמה, שהוביל את האירופאים ברינה ובדיצה אל מלחמת העולם הראשונה, ושמדביק אנשים לטלויזיה כל פעם כשיש מלחמה, מבצע צבאי, פיגוע טרור ספקטקולרי או מאורע דרמטי אחר.

הבעיה היא שבשלב מסוים ההתרגשות הילדותית מהחידוש מסתיימת, ומתחילה מלחמת החפירות. החלק המהנה בקורונה, הפרפרים בבטן שיודע לספק סוף העולם – כל זה הגיע השבוע לסופו, ככל שהתקרבנו לשלב של סגר מלא על אזרחי המדינה.

עוד רגע הצעדים הדרמטיים של ממשלות העולם יאבדו את אלמנט החדשנות המרגש שלהם. כולנו נשאר מבודדים, מקושרים רק דרך אפליקציות וירטואליות ומתגעגעים לעולם הישן.

גם הצהלה על קריסת הקפיטליזם התחלפה במהרה בהבנה שהקפיטליזם זה אנחנו, ובחוסר ודאות מטריד לגבי עתיד שבו מאות אלפי עובדים במשק מפוטרים בשבוע אחד. וברקע המחשבה מדוע כל זה הכרחי? האם זה מוצדק להעמיד את הציביליזציה כולה במשבר אנוש והאם צעדי החירום הננקטים אינם קשים מדי.

בפייסבוק כתב מישהו: "כשהאבק ישקע, יהיה מקום לשאול כמה מהקיצוניות של ההגבלות נבעו מכך שמנהיגינו סרבו להישר מבט ולומר: "יש מחיר שלא שווה לשלם בשביל ש-8%-10% מהאוכלוסייה מעל 70 (כשלעצמם פחות מ-1%) יוכלו לקבל מכשיר הנשמה אישי".

ניתן להזדעזע או לצקצק ביחס לשאלות כאלו, וגם להזכיר שלא רק המבוגרים צפויים להפגע ממגיפה. אבל תהיות מסוג זה בנוגע לצעדים שננקטים פה היום ביחס לנגיף לא יעלמו בקלות. ההחלטות הקשות שמתקבלות בתתקופה הזו נוגעות סוגיות ערכיות מהותיות אך לא מדוברות שמנהיגים וציבורים ברחבי העולם חוששים להעלות. האם החיים שהצילה התגובה הקיצונית הקורונה מצדיקה את הקרבת עתידו של דור הצעירים, ושל מיליארדים שיסבלו מהמשבר הכלכלי הקשה המסתמן. השאלה הזו לא פשוטה משום שהחברה המערבית שלנו לא מוכנה לקבל את הרעיון שיש מקרים שבהם המחיר של חיי אדם הוא גבוה מדי, ומצד שני אנחנו משלמים על הקורונה בבת אחת סכומים שאומות העולם לא חלמו להוציא על משבר האקלים החמור לאין ערוך. וזו שאלה לא פשוטה משום שדוקטרינת שיטוח העקומה קנתה לה מקום מבוסס בשיח הקורונה, אבל כפי שמצביעים רבים – שיטוח העקומה משמעותו הארכת המצב הקיים, והעמקת הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי שסובל הרוב המוחלט באוכלוסיה שימשיך לחיות פה אחרי הקורונה. איש לא יודע איך יראה העולם שלאחר הקורונה, אבל יש בו חשש לפגיעה אנושה שתהיה לא רק כלכלית אלא אנושית ותפגע בכל השורדים. האם אין לנו גם מחויבות לדאוג לעתיד של ה-99% האלה?

ככל שיימשך הבידוד, וככל שיעמיק הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי תהדהד גם יותר השאלה האם באמת אין דרך אחרת? קווין קלי עשה השבוע סקר בזק בטוויטר: אם אפשר היה למנוע 5,000 עד 10,000 חיים מדי שנה כדי למנוע את השפעת העונתית, האם היה לנקוט בצעדים דרסטים מהסוג שנוקטים כרגע? וקיבל 55% תשובות חיוביות. תשובה אבסורדית, מאחר שצעדים מהסוג שאנחנו נוקטים כעת מחוללים נזק רחב לאין שיעור גם מבחינת מספרי החיים שיאבדו – לקריסה כלכלית תהיה השפעה דרמטית על מערכת הבריאות, על תוחלת החיים כמו גם על שפע של מדדי בריאות מדכאון וחרדה ועד התאבדויות. זו גם הזדמנות טובה להזכיר שמגפת הקורונה הרגה עד עתה פחות ממה שמתים על הפלנטה הזו ביום אחד אנשים מרעב (25,000) ושיש מי שטוענים שמספר החיים שינצלו מהפחתת זיהום האוויר אף גדול ממספר האנשים שימותו ממגיפה – העובדות הללו מקשות להצדיק בפה מלא את הצעדים שאנו נוקטים כרגע.

ומצד שני, הקורונה כן צומחת מעריכית, קשה יותר לחיזוי ולא ניתן גם לומר שצעדי הזהירות הקיצוניים מחוסרי הצדקה, משום שבתנאי חוסר הוודאות שבהם מופיע וירוס כמו הקורונה, לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים כל עוד לא יודעים מול מה מתמודדים. בהמשך הדרך, ככל שיחלוף הזמן והציבור יתעיייף מהבידוד כך תעלנה ביתר שאת השאלה לגבי החלופות למדיניות הדרקונית של סגר.

החלק הבא בדרמה של הקורונה יהיה ארוך יותר מזה הנוכחי והדרמטי שמתקרב לסיומו בימים אלו. שלב זה יכלול תקופה ארוכה של דיונים ציבוריים וניסויים בתחום בריאות הציבור והכלכלה. אנחנו לא באמת יודעים מה יגיע אחריו. האם נצליח להחלים מהמיתון הצפוי ואיך ישתנו החברה התרבות שלנו. בשלב זה ניתן להעריך שהציבור והממשלות יאבדו את הסבלנות, הלחץ הציבורי לחידוש החיים יגבר. ממשלות המערב יאלצו לפזול למזרח למקומות למודי ניסיון כמו הונג קונג, טאיוואן וסינגפור, ויאמצו אלמנטים מהגישה האסיאתית להכלת מגיפות ולהמשך החיים. (עוד על הגישה האסיאתית בהמשך).

 

הפסיכולוגיה של הבידוד (2)

בעודנו נכנסים לתוך תקופה בעלת אורך לא ידוע של סגר כללי וכללי בידוד וריחוק חברתי שנאכפים בישראל ובעולם, מעניין לחשוב על האתגרים הפסיכולוגים של התקופה המתקרבת.

אנחנו יצורים סוציאלים, ואנחנו נטועים עמוקות בגוף. הקורונה מבליטה את שני הדברים הללו. נכון, הקורונה גורמת לנו להכיר תודה על מרחב האונליין שמאפשר לנו לשמור על החיבור בתקופה הזו. בזכותו אנחנו יכולים להיות יחד. מצד השני, הפער בין חווית האונליין לדבר שאנחנו רגילים אליו וכמהים לו גם מנכיח את הדלות המייסרת של הנוכחות הוירטואלית נעדרת הגוף.

קשה לנו, בוודאי בתרבות חמה כמו ישראל, לא להתחבק ולא לגעת לאורך זמן. בידוד ארוך, של מספר חודשים נניח (אבל אפילו "רק" עד סוף פסח) יכול להיות משהו עם השלכות נפשיות  חמורות לאוכלוסיה. הוא יכול למשל לעצב באופן דרמטי את התודעה של ילדים שגדלים תחת איום של וירוס לא ידוע, ושגדלים בריחוק סביבתי מחברתם – בלי לגעת.

קשה לנו עדיין להבין את ההשפעה הפסיכולוגית שתהיה לבידוד הזה על ילדים, קשישים, רווקים ועל כל מי שמתגוררים בגפם, אבל אסור להקל ראש בתופעות הנפשיות שבידוד כזה יגרום. בבתי הכלא שלנו אנחנו מענישים אסירים על ידי כך שאנחנו מבודדים אותם בתא. הבידוד עושה אותו דבר למיליארדים של אנשים על גבי הפלנטה – בתוספת הנטפליקס. מחקרים על מגע מראים שמגע פיזי הוא חשוב מאין כמוהו לבריאות הפיזית והנפשית של בני אדם, וכמובן שאין צורך להכביר על חשיבותם של קשרים קרובים לרווחתו של האדם.  אם אנחנו מנתקים אנשים ממגע פיזי וממגע אנושי אנחנו שמים מליונים ומיליארדים של אנשים במצב של פגיעות פיזיולוגית ונפשית בעל השלכות פוטנציאליות קשות.

בו בזמן, בידוד לא חייב להיות רק רע. יש בו גם פוטנציאל להתפתחות וצמיחה. הניתוק והבידוד הם מנת חלקם לא רק של האסיר אלא גם של הנזיר והמתבודד הרוחני. הכניסה למסע אישי, אינטרוספקטיבי של ניתוק מהעולם כוללת אפשרויות נרחבות ללימוד, והימים האלו עכשיו, שבהם אנחנו נכנסים לתוך  הבידוד הקולקטיבי הם מכריעים במיוחד. הכניסה לבידוד היא כמו כניסה לטריפ, וכמו בכל טריפ הסט והסטינג חשובים במיוחד. יש משמעות אדירה למיינדסט ולכוונות שלנו בשעה שאנחנו נכנסים לתוך החוויה המאתגרת הזו שאנשים עוברים אותה בעצמם או בחברת היקרים להם. אם היא תסייע לנו להאט את הקצב, להרהר כמה מעט אנחנו זקוקים, וכמה חשוב לנו הקשר האנושי שאנחנו לוקחים בדרך כלל כמובן מאליו, החוויה של הבידוד יכולה להפוך לחוויה מזככת. בניה של שגרה מיטיבה עם עוגנים חיוביים היא הכרחית כדי לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית במהלך הבידוד. גם מתן כלים שימושיים להתמודדות עם המציאות החדשה והמוזרה זה משהו שמשרד הבריאות צריך לחשוב עליו.

בפוסט הקודם שלי כתבתי על האונליין כמרוויח העיקרי מהמגפה, וגם על האפשרות שהקורונה תגרום לנו להעריך הרבה יותר את מה שקיבלנו עד כה כמובן מאליו, את ההיות יחד. לאחר שבוע של מפגשים דיגיטליים, נראה שהקורונה לא רק הופכת את האונליין לשימושי אלא גם מבהירה כמה הוא רחוק מלספק. אני לא יודע לגבי אנשים שמבלים את ימיהם בעולמות וירטואלים סטייל לי אוף לג'נדס או סקנד לייף, אבל מבחינת האדם הממוצע שהיה ממושכת באונליין רק מבהירה עד כמה החוויה הזו דלה ולא מספקת בהשוואה לחוסר האמצעיות של הנוכחות המשותפת של הגוף הפיזי.

 

הקורונה כמדיום

גם וירוס זו טכנולוגיה

אם הראש שלך מלא עד הקצה במחשבות על אקולוגיית מדיה, כמו שלי, אפשר לחשוב גם על הקורונה כסוג של מדיום או טכנולוגיה חדשה שמופיעה בחברה ומשנה את הכללים.

גם וירוסים הם טכנולוגיות. יחידות RNA ו-DNA שיודעות לשכפל את עצמן. ישויות חייזריות שיודעות לחדור את מערכות ההגנה הביולוגיות, להתממשק אל גופם של קופים נבונים למחצה, ולגרום להם להתרסק.

וירוס הקורונה החדש הוא טכנולוגיה – הוא מדיה שמתווכת לנו את המציאות, שמעצבת מחדש את הסביבה, ויוצרת הדהוד שמחלחל לגוף, לנפש ולתודעה.

בהשפעת הטכנולוגיה חדשה שמדבקת בקלילות ומביאה בני אדם לסף מוות, החברה נאלצת להתארגן מחדש בהתאמה למאפייני המדיה של הנגיף.

תכונות כמו מהירות השכפול של הנגיף, מהירות ההפצה, ויכולת ההשרדות שלו בזמן הופכות מכריעות לאופן שבו מתארגנים החלל והזמן. המרחב הבינאישי מעוצב מחדש בהתאם לתכונות הנגיף – מידת ההדבקה שלו קובעת לאנשים את המרחק בו יעמדו זה מזה. היכולת שלו לשרוד על משטחים מעודדת אנשים לשנות הרגלים: לשטוף ידיים לעיתים תכופות ולהפסיק לגעת בפנים (הנגיף מופיע גם כהזדמנות לתרגול מודעות).

המדיום החדש של הנגיף משנה את האופן שבו אנחנו מסווגים בני אדם. במקום לחשוב עליהם כעשירים או עניים, אשכנזים או מזרחים, גברים או נשים, יהודים או ערבים, מציע הנגיף לחשוב על בני אדם בקטגוריות חדשות: כבריאים, מבודדים או נגועים.

הנגיף מעדיף א-סינכרוניות על פני סינכרוניות (השליח ישאיר את החבילה ליד הדלת, הלקוח יאסוף אותה לאחר שזה עזב).  יכולת השכפול שלו, תקבע אם יתפתח במהרה למוטציה (תמימה יותר או הרסנית יותר) מה שישפיע דרמטית על המאבק בנגיף.

הנגיף ותנאי הבידוד שהוא יוצר מעצבים סוג חדש של אנשים. הנגיף מעצב את דפוסי החברה והוויה. מקצועות מסוימים (אלו שדורשים קרבה פיזית) נעלמים בעוד מקצועות אחרים הופכים חיוניים מאי פעם. הנגיף מצוין לשליטה בהמון, ומשמש כזרז ליישומן של טכנולוגיות מעקב דיגיטליות. ובנוסף, הנגיף מערער על המרחב הפיזי. הכל קורה בעולם הוירטואלי אז מיקום  כבר לא משנה. כך נפתחת האופציה לעבודה רחוק מהבית, כך מאבד המיקום הפיזי מחשיבותו, ואם המשבר ימשך זמן רב גם יווצר פיחות במעמדן של הערים ונראה יותר ויותר אנשים שעובדים מרחוק.

 

חידת קורונה, מעקב ותיאוריות קונספירציות

משבר הקורונה הוא חידת היגיון מרובת משתנים לא ידועים שמתגלים מדי יום. הנימוקים להחלתה או פסילתה של מדיניות מסוימת מתפתחים ומשתנים ללא הרף ככל שמתגלים עוד ועוד פרטים על הקורונה, על מצב מערכת הבריאות שלנו, ועל האפשרויות העומדות בפנינו. ההבנה שלנו לגבי הדרך הנכונה לטפל בנגיף משתנה מדי יום ביומו, כאשר נימוקים שונים הולכים ומצטרפים זה בזה.

בשבועות האחרונים דילגנו כחברה בין עמדות ותובנות שונות לגבי הקורונה.  זה התחיל בבהלה הראשונית, המשיך כשגילינו שבקוריאה יש לנגיף רק 0.6% תמותה ותהינו למה נבהלנו בכלל. אלא שאז הבנו שבעצם כל זה תלוי בספיקת מערכת הבריאות – אנחנו לא רוצים להיות כמו איטליה! אז צריך לשטח את הגרף. אבל אולי בעצם אפשר לנסות את השיטה הבריטית?  לבודד רק את המבוגרים והפגיעים, לתת לשאר להדבק ולפתח חסינות עדר. אבל הנה ג'ונסון חוזר בו, וגם הולנד מתקפלת, וחוץ מזה יתכן שהנגיף משאיר נזק לטווח ארוך גם למחלימים. אז חייבים לשטח את הגרף. אבל לשטח את הגרף ולמתן את המגפה רק אומר שהיא תתמשך יותר זמן ונבלה פרק זמן ארוך יותר בבידוד, והנזק הכלכלי יעמיק עוד יותר… אז אולי אפשר ללמוד ממדינות אסיאתיות כמו הונג קונג, סינגפור וטאיוואן שמצליחות להחזיק את הוירוס ברצועה קצרה וגם  ממשיכות לתפקד. במדינות הללו, שסבלו ממגפת ה-SARS ב-2003 והפיקו את הלקחים, יש בתי חולים ייעודיים למקרי מגיפה, צוותי חקירה אפידמיולוגים מאומנים שמצליחים לבודד ולאתר את האנשים שנחשפים להדבקה ומטילים סגרים ממוקדים באיזורים ספציפיים בלי לשתק את המדינה. במדינות הללו גם יש תרבות מפותחת של חבישת מסכות בציבור, ואתוס לאומי שנחרט מזכרון המאבק ב-SARS ושמאחד את המדינה כולה למאבק בנגיפים.

הפתרון האסיאתי  נראה אטרקטיבי אבל הוא ידרוש התאמות מנטליות ויתכן שגם מידה של שימוש באמצעי מעקב דיגיטלי. וכאן טמון הכלב. ההכרזה של נתניהו על הפעלת מעקב דיגיטלי ואיכון של אזרחי ישראל זכתה בשבוע האחרון לביקורת רבה ומוצדקת. קשה לחשוב על סיטואציה נוחה יותר לשלטון טוטליטארי ממעקב דיגיטלי חופשי אחר אזרחים במצב בו החופש להפגש פנים אל פנים בוטל. מצד שני, השימושים באמצעים דיגיטליים מהסוג הזה יהיה כנראה חלק מרכזי בכל ניסיון לחקות את המודל האסיאתי שמאפשר לכלכלה של מדינות כמו טאיוואן, הונג-קונג וסינגפור להמשיך לתפקד בלי לראות נסיקה גדולה במספר המקרים.

לכן אני מסכים עם רועי צזנה ששימוש באמצעי מעקב דיגיטלים לצורך המאבק בקורונה יכול להיות רעיון טוב. הוא יאפשר לחברה שלנו לצאת מרמת ממצב החירום ולחזור לפעילות, אבל הוא צריך להתקיים בשקיפות מוחלטת. הבעיה בצעד של נתניהו לא הייתה הכיוון, אלא האופן שבו הצעד נעשה, בשליפה שנעשתה בטלויזיה ללא התייעצות עם הגורמים הרלבנטים ובלי מתן דגש לבלמים והאיזונים הקריטיים כל כך במקרה כזה, כפי שהתבטא בהנחיות הסופיות למשטרה שלא הגדירו מועד פקיעה לתקנה ולא הטילו עונשים ברורים וחמורים על שימוש פסול במידע שיאסף.

המצב החדש והמטורף הזה שכולל הבקעה מטרידה לכיוון המעקב הדיגיטלי הוא כמובן כר פורה לשפע תיאוריות קונספירציה. גם בעת המגיפה, תרבות הפייק ניוז ממשיכה לענות אותנו ולהפיץ רעיונות שווא כמו אלף תיאוריות לגבי המקור "האמיתי" של הנגיף או תרופות  סבתא שאומרות שלגרגר מים חמים או לעשן קנביס יכול לרפא מקורונה. עכשיו זה גם הזמן לדחות בבירור תיאוריות קונספירציה כאלה שמשמשות בעיקר כדי לזרוע חשדנות ופילוג.

את מה שאני חושב על תיאוריות קונספירציה כבר כתבתי כאן בבלוג (ותודה לרוברט אנטון ווילסון). קשה לפסול את ז'אנר תיאוריות הקונספירציה באופן גורף, כמו שלא ניתן לשלול את קיומו של דבר, וגם משום שבהיסטוריה אכן היו מקרים של קונספירציה. ועם זאת הריבוי מטיל הסחרחורת של תיאוריות קונספירציה שיוצרות קקופוניה רעיונית עם סתירות מרובות בוודאי אינה מעודדת אמון כלפי הז'אנר.

בגדול, תיאוריות מהסוג הזה הן לרוב עצלנות אינטלקטואלית שמתמודדת עם בעיות מורכבות באמצעות מתן הסבר פשוט, אשם אחד. בעולם שחוסר הודאות בו מתגבר ושהנסיונות להבין את שורשי הבעיות שלו הם מאתגרים ומעיייפים, תיאוריות קונספירציה מציעות הסבר קל, נח, ולעיתים גם משכנע.

מול המורכבות מרובת המימדים של הנגיף, שמשלבת שאלות קשות מתחומי הבריאות, הכלכלה, החברה והמוסר, תיאוריות קונספירציה מציעותדגמים פשוטים וקלים. מי שאחראי לנגיף הם יצרני הטלפונים, האמריקאים, הסינים או בעלי ההון שרוצים לעקוב אחרי כולנו.

האמת בדרך כלל פרוזאית הרבה יותר. כדי לחשוב שהמשבר הזה משרת מישהו, צריך להאמין שבעולם יושבים כל מיני Dr. Evil שרק זוממים איך להרוס לכולם. האמת היא שאם יש דבר אחד שמרגיע מהפחד שהסגר הזה ימשך לתקופה ארוכה

הוא שאף אחד לא רוצה להשאר במצב של סגר. ממשלות העולם לא מתות על המצב הזה בכלל, וגם לא הטייקונים. הוא רע לעסקים, ואף אחד לא אוהב לראות רחובות ריקים. אף אחד לא אוהב עולם בלי מסעדות, בתי קפה, בארים ומסיבות. אין לאף אחד אינטרס לשמר את המצב הזה שהסבלנות אליו בוודאי תפקע במהרה.

 

על מפחידנים ושיח ההיסטריה של הקורונה

פרופ' דוד פסיג היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת בר אילן. אני עוד זוכר את התחזיות התמוהות שלו כמו זו בה חזה בבטחון מפתיע שטורקיה תהיה המעצמה של המאה ה-21. פרופ' פסיג פולט קביעות פסקניות וסנסציוניות. בראיון שלו באתר "הזמן הזה" משבוע שעבר הוא חוזה קריסה של הציביליזציה, מעיץ לאנשים לא לאגור מזון כי בתיהם יהפכו מטרה לביזה, ומייעץ לנו לא להיות מפונקים ולא לצפות דבר מהמדינה שעומדת לקרוס בקרוב, לטענתו.

התחזיות האפוקלפיטיות של פרופ' פסיג היו יכולות להיות קוריוז משעשע אם לא הופיעו בתקופה שמפלס החרדה וחוסר הוודאות גואה כבר כך. הדיבור על תסריטי מקס זועם מהסוג שפרופ' פסיג טווה עבור הקורא הישראלי הוא לא רק סנסציונליזם חסר בסיס אלא גם חוסר אחריות ציבורי. בתקופה שצריך לדבר על סולידריות, הפרופ' מדבר על אנרכיה ציבורית כנמצאת מסביב לפינה, מעלה את מפלס החרדה והאיבה הכללי.

למרבה הצער השיח הציבורי על הקורונה בעיתונים ובמיוחד בשידורי הטלויזיה מחקה לעיתים קרובות מדי את דגם הפאניקה ההמונית שמפיץ פסיג. אריאנה מלמד כתבה בהארץ על התבהלה שמפיצים מגישי הטלויזיה כמו וירוס תודעתי. וירוס המדיה, כתב חבר בטוויטר, מתפשט מהר יותר כשאנשים לא נפגשים זה עם זה. המדיה שאמורה לחבר ולחזק מכניסה הציבור לטרפת ופאניקה שמכניסה את השווקים ואת התודעות לטלטלה. צריך לשים לב לא להשטף בוירוסים שיוצאים מהמדיה ואולי לחשוב איך יוצרים מערכת מדיה אחראית יותר וסנסציונית פחות. עדיף לכבות את הטלויזיה.

 

הקורונה היא בעיטה בבטן הרכה של הציביליזציה הטכנולוגית.

למרות שהתחזיות לקריסת הציביליזציה נמהרות, הקורונה בהחלט מציגה את חולשתה ופגיעותה של זו ברבים. למרות התרבות הסימנים המדאיגים לבעיות עמוקות בציביליזציה שלנו, הגישה האנושית הבסיסית בעשורים האחרונים הייתה סוג של היבריס. אמונה שיהיה בסדר, שהטכנולוגיה תציל אותנו ושאנחנו יכולים להתעלם מהאזהרות של מדענים ולהפקיד את העתיד שלנו בידי פופוליסטים כי בסוף, איכשהו, היד הנעלמה תסדר הכל.

חוסר המוכנות המהדהד של האנושות לאיום הוירוס הוא יום כיפור גלובלי שכמותו לא זכור בציביליזציה המודרנית.

תוך תקופה של פחות מחודשיים הצליח וירוס הקורונה להוריד את הציביליזציה אל ברכיה. הקורונה היא מטוס יירוט שמפיל כלכלות. הוא כופה על האנושות לסגת מהמרחבים החופשיים ולהסתתר מתחת לפני הקרקע במקלטים שלנו.  העובדה שמקורו המשוער של הוירוס הוא שוק בו סחרו בחיות בר רק מגביר את הסימבוליזם. הקורונה היא שיעור כואב בענווה לציביליזציה שלנו שרצתה להאמין שאנחנו יכולים להמשיך לזהם כאוות נפשנו, ומקסימום נעבור  למאדים, או נעשה upload לתודעה. הוירוס תפס את מערכות החיסון של הציביליזציה במצב חלש וחשף כמה מתחושת הבטחון והיציבות שהטכנולוגיה והשוק החופשי מייצרים היא סה"כ מגדל קלפים שיכול להתמוטט בכל רגע.

למעשה ניתן לטעון שדווקא רמת הקדמה של הציביליזציה שלנו היא שהפכה את פגיעת הקורונה לקשה עוד יותר. עופרי אילני עשה אבחנה חשובה כשכתב על כך שהסיבה שהקורונה קטלנית כל כך היא דווקא משום שמערכות הרפואה שלנו מתקדמות כל כך. "כשלעצמה קורונה היא באמת לא המחלה הכי קשה בעולם. אבל מה שאנחנו נתקלים בו עכשיו הוא מחלה של הציביליזציה. כל הנקודה היא שהציביליזציה פגיעה מדי.  וככה, גם כשמגיעה מגיפה שרחוקה מלהיות חמורה כמו הדבר השחור, המערכת יוצאת מאיזון. למשל, דווקא בגלל שהרפואה מאוד התקדמה ויכולה לתת הרבה מאוד טיפולים להרבה בעיות, מצב שבו בתי החולים מושבתים מורגש הרבה יותר."

סרטי המד"ב מלאים בסיפורים על וירוסים שעוברים אפילו באוויר, והורגים את כל מי שבא איתם במגע. בהשוואה לאלה הקורונה נראית כמו נמסיס עלוב למדי. נגיף שיכולת ההדבקה שלו היא גבוהה יחסית אבל לא יוצאת מגדר הרגיל ושיעור הקטלניות שלו כאשר הטיפול סביר הוא בין מחצית האחוז לאחוז.

הקורונה אולי לא אויב מאוד מרשים, אבל היא כמו מתאגרף זריז שקשה לפגוע בו ושמתיש את הציביליזציה תוך כדי הנסיונות לחסל אותו שמניבים מעט מהמצופה וגורמים ליגיעה.

אותן טכנולוגיות שהיו סמל העוצמה האנושית בעשורים האחרונים הפכו בהשפעת הקורונה לסמל פגיעותה. אחד מהנושאים שעלו כבר בשלב מוקדם של משבר הקורונה הוא שרשראות האספקה הארוכות שלנו, בנותיה של הגלובליזציה, המשנעות מוצרים לאורכה ולרוחבה של הפלנטה. שרשראות האספקה הרזות הללו, שהסתמכו על טכנולוגיות דיגיטליות היו דוגמה לניהול משאבים יעיל שמסוגל לשנע סחורה בדייקנות וחסכנות. במקום לשלם על סחורה שעומדת במחסנים, למדנו להסתמך על שרשראות אספקה לניהול הכלכלה הגלובלית. השרשראות הללו שהיוו אבן יסוד של הציביליזציה בתחילת האלף הנוכחי ספגו פגיעה קשה בעקבות מלחמות הסחר, וסופגות עכשיו מכה חמורה עוד יותר בעוד בתי חרושת מושבתים, גבולות נסגרים, והתיאום העדין בין ייצור לצריכה קורס. גם כאן, מה שהיה סמל לקדמה מתגלה כנקודת תורפה שהופכת את הציביליזציה שלנו לפגיעה עוד יותר.

הקורונה חושפת את בטן הרכה של האפראט הטכנולוגי שמניע את הציביליזציה. היא מנכיחה את הפגיעות של המערכות המתוחכמות שלנו ומהווה שיעור בענווה

עבור הציביליזציה הטכנולוגית שלנו. כמובן, לא כדאי להקל ראש ביכולת ההתאוששות של הציביליזציה גם מהמכה הזו. כפי שהגוף האנושי לומד לפתח נוגדנים לנגיף, כך גם הגוף הקולקטיבי שלנו מצמיח בימים אלו נוגדנים ככל שאנחנו לומדים את הנגיף ואת הדרכים להלחם בו ולהגביל את תפוצתו. אבל אם ניתן לקוות לתוצאה חיוביות ממשבר הקורונה, היא שתחושת הפגיעות החדשה של האנושות תסייע לה לחשוב בצורה ענווה יותר גם על סכנות אחרות שמאיימות עליה ובראשן, כמובן, משבר האקלים.

 

שותפות הגורל של הקורונה

בתוך הכאוס בשווקים ובמדינות העולם, ולמרות מנהיגים כמו טראמפ ושי ג'ינפינג שהופכים את הנגיף למשחק האשמות בינלאומי, יש במגפה גם תחושה של שותפות גורל. בקבוצות הוואטסאפ שלי חברים מרחבי העולם מדווחים על ההתפתחויות אצלם. פה בדיוק ביטלו את בתי הספר. שם הטילו קנס של 2000 יורו על מבקרים בגינות ציבוריות. פה הוציאו את כל העובדים לחל"ת.

החייזר הוא מורה. ניאון ג'נסיס אוונגליון

כולנו באותה סירה. כולנו עוברים את הקורונה ביחד. אין מקום שהמגיפה הזו לא משפיעה עליו כרגע. כולנו מתמודדים עם אותו דבר. כולנו בסירה אחת. פתאום לכולנו, באיראן, בסין, בארה"ב ובאיטליה יש אויב משותף. כולנו חווים יחד את אותן תחושות של בלבול וחרדה בעוד הקורונה הולכת ומתפשטת בעולם. ומתוך החוויה המשותפת של המאבק באויב משותף נוצקת גם האפשרות לשים את השנאות הישנות בצד ולהתחיל לשתף פעולה כדי לנצח את האויב המשותף.

הוירוס הוא חייזר. אנחנו מדמיינים כאילו אנחנו בני האדם היחידים כאן על הפלנטה, ואז מגיחה צורת חייים חייזרית שתוקפת את הציביליזציה שלנו וממוטטת אותה. אלא שיתכן שלחייזר הזה יש מה ללמד. האירועים הדרמטיים, האפיים, של המאבק הפלנטרי נגד נגיף שמאיים למוטט את הציביליזציה האנושית מזכירים לי ספרים וסרטים שבהם האנושות מתאחדת במאבקה נגד איזושהי חייזרות שהיא אחרות מוחלטת. אני חושב במיוחד על סדרות כמו ניאון ג'נסיס אוונגליון, שבה רובוטים ענקיים שהאנושות בונה נלחמים נגד חייזרי-מלאך שמופיעים משום מקום כאילו כדי להשמיד את האנושות, אבל בעצם כדי לגרום לה להרהור עמוק כדי שתבין משהו על עצמה. אני חושב גם על הספר (והסרט!) Starship Troopers, לפי הרומן הקלאסי של רוברט היינלין, שם יוצאת האנושות כולה יוצאת למלחמה בגזע חרקי ענק. ובמיוחד אני חושב על טרילוגיית "בעיית שלושת הגופים"  שם מאויימת האנושות על ידי מין חייזרי שרוצה להשתלט על כדור הארץ ויוצאת למאבק ארוך טווח שבו מתרחשות תפניות רבות, ושינויים בינלאומיים נרחבים שמאחדים את האנושות נגד החייזרים וגם משפיעים על כלכלה, וחברה, ועל הפסיכולוגיה של אנשים באופן שדי מזכיר לי את סוג האתגר שהקורונה מציב בפנינו עכשיו. בבעיית שלושת הגופים, האנושות עוברת למשל דרך תקופה של שנים של קריסה כלכלית ואובדן שליטה בעקבות איום חיצוני, ובחלק אחר של הספר עוברת כולה לחיים תת-קרקעיים.

בכל הסיפורים הללו, כשהאויב החיצוני מופיע, האנושות משלבת ידיים ויוצאת שלוב זרועות למאבק. גם בשיח על הוירוס הדימויים המלחמתיים מקבלים את החזית, אפילו במדינות אירופאיות ומיליטריסטיות הרבה פחות מאיתנו. למרבה הצער, בינתייםהתגובה הבינלאומית לנגיף מאוחדת הרבה פחות משהיינו רוצים. בתוך האנדרלמוסיה הכללית, כל מדינה דואגת לעצמה. אבל יש בנגיף הזה גם פוטנציאל למשהו אחר. הנגיף הזה הדגים כמה הגורלות של כולנו קשורים. הרבה יותר קל להבין כיום שכולנו באותה סירה ווהפוטנציאל להחלפת דיסקט, לתובנה שרק ביחד אנחנו מסוגלים לאתגרים של המאה ה-21 הוא ברור. הלוואי שנדע לאמץ את התובנה הזו כי היא קריטית להשרדות ולחיים טובים במאה ה-21, הרבה יותר מהסיפור הנקודתי של נגיף הקורונה.

 

קורונה, Degrowth ותנועת האיטיות

פעילים מתנועת האיטיות והתנועה להאטת הצמיחה (degrowth) מדברים כבר שנים על הצורך להאט את הקצב. הרעיונות שלהם התקיימו עד כה בשוליים, אבל ביאת הקורונה מבשרת את כניסתם לזרם המרכזי. חלק מהאפקט של חווית הבידוד וצמצום היצרנות של המשק היא תחושת הרווחה מהמרווח הפנימי שנוצר. התרבות שלנו, שסובלת מפומו ומנסה להספיק הכל, ומטפחת רמות לחץ וסטרס בלתי נסבלות, נדרשת לפתע להאט.

עבור רבים בימים האלה ההאטה הזו נחווית כמבורכת. כהזדמנות להורדת הילוך. אבל לא כולם שותפים לה. עבור מי שעובד מהבית העבודה נמשכת כרגיל, אלא שלעיתים העובדה הדבר רק מבליט את חוסר התוחלת של העבודה בתקופה כזו. ממשיכים כאילו כרגיל, אבל לאף אחד אין באמת ראש לעבודה עכשיו. קשה להתרכז כשסוף העולם מתרחש סביבך וקבוצות וואטסאפ לא מפסיקות לזמזם ברקע. לעומת המאורעות הרי הגורל המתרחשים, הרבה מהעבודות והפרויקטים נראים פתאום תלושים ומיותרים. למי אכפת מכנס שבוודאי יתבטל גם כך או מסטארט-אפ שאף אחד לא צריך. התחושה היא שהדבר הנכון הוא להרפות מכל ההדברים הללו ולתת לזמן הזה להיות זמן של התכנסות. זמן להיות עם המשפחה, עם אנשים קרובים ועם עצמך.

בינתיים שורה ארוכה של חברות ומוסדות פתחו את הארכיונים הדיגיטליים כדי לדאוג לנו לתעסוקה, כאילו שהיה חסר תוכן ברשת. באקדמיה מציעים להשתמש בזמן הזה כדי להגביר את התפוקה, לייצר יותר מאמרים, פורומים, פרויקטים. אני מעריך את זה ואת הרצון להמשיך לשמור על משמעות, להמשיך ליצור, לשמור על הגחלת. חלק מהיוזמות שמפגישות אנשים בימים הללו הן ממש מרגשות וחשובות. ועם זאת, חלק בי גם רוצה לומר, די חברים, אנחנו בימים של שינוי טקטוני מהסוג שמופיע רק פעם בכמה דורות. בואו נרגע. בואו נהיה ברפלקסיה ושקט במקום להזין עוד ועוד עצים לתוך המכונה.

אפשר להסתכל על הקורונה מצד החיוב ואפשר גם מצד השלילה. מצד אחד, הקורונה טובה למשבר האקלים (מורידה פליטות גזי חממה) ומורידה מכה קשה על הקפיטליזם. מצד שני הקפיטליזם זה כולנו, וכשכלכלת העולם סובלת סובלים כולנו. אין כמו הקורונה כדי לגרום לנו כמה אנחנו תלויים באקולוגיה הכלכלית שהקפיטליזם יוצר, ולגרום לאדם לפלל לשלומה. מצד שלישי, יש משהו בריא בהאטה הזו. היא מאפשרת לראשונה לחשוב ברצינות על מרוץ העכברים שהחברה שלנו נתונה בו.

הרגע שבו הוגדרו מהן העבודות החיוניות למשק היה גם הרגע בו נחתה ההכרה כמה הרבה מהעבודות השגרתיות שלנו לא באמת חיוניות. הן מה שדיוויד גרייבר קורא לו בולשיט ג'ובס. הן משמשות בעיקר כדי להמשיך להריץ את המכונה ולדאוג שלכולם יש מה לעשות. הקורונה מבהירה לנו כמה מעט אנחנו צריכים בסופו של יום, וכמה רוב העבודה שמלחיצה אנשים ביום יום היא מיותרת. כמעט כולם מסכימים שיש משהו חיובי בהאטה הזו. תחושה של בריאות ויציאה מהלחץ המוגזם של העולם שלנו. אלא שאנחנו לא באמת בטוחים איך להצמיח כלכלה שלא תהיה מבוססת על צמיחה ועל זה שכולם יעבדו וייצרו כל הזמן יותר ויותר. היום התקינו לנו סוף סוף מכונת כביסה חדשה אחרי שהישנה התקלקלה. קנינו את היקרה והאמינה ביותר כדי שלא תתקלקל, אבל הטכנאי הסביר שגם את המכונה היקרה והאמינה ביותר בונים כך שתתקלקל אחרי שמונה שנים – אחרת היצרן לא ירוויח מספיק כסף (בניגוד למכונות בעבר שהחזיקו 15-20 שנה). הנה סיבה אחת לכך שאנחנו עובדים הרבה יותר ממה שהכרחי. יתכן שבאמת צריך להקדיש את החופש של פיק הקורונה כדי להתעמק בספרות ה-Degrowth.

 

** כמובן שצפו, וידעו שמתישהו יגיע איזשהו ברבור שחור, אבל דיבור על מגיפה שתשתק את הציביליזציה היו, בוודאי מבחינת האדם הפשוט, ברמת התסריט הפרוע של מלחמה גרעינית, אסטרואיד אדיר שפוגע בכדור הארץ או ננוטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה והופכת את כל העולם למהדקי נייר.

בין סמרטפון למיינדפולנס

איך שימוש בטכנולוגיה משפיע על היכולת שלנו להתרכז ולהכנס למצבים מדיטטיבים? כשאני נמצא בנתק מהטכנולוגיה, ומחיי היום יום: למשל אחרי מספר ימים ביער, אני שם לב שהריכוז שלי מעמיק באופן טבעי, גם בלי תרגול פורמלי מהסוג שמתרחש בריטריט. ואז כשאני  חוזר הביתה הריכוז הזה נגוז לו במהירות. העידן הזה הוא בו זמנית עידן הסמרטפון וגם עידן שבו זוכות פרקטיקות כמו מיינדפולנס ומדיטציה לפופולריות חסרת תקדים. אבל אם בוחנים אותן זה לצד זה נדמה ששתי הפרקטיקות הללו מתנגשות זו בזו ישירות. מדיטציה באה לנטוע אותך במקום וברגע הנוכחיים ולשחרר מהצורך לרדוף אחר תאוות מה שאינו נוכח. הטלפון הנייד בא לשלוף אותך מהמקום שאתה נמצא בו ומטפח אצל האדם צורך בלתי פוסק במשהו הזה שנמצא במקום האחר, בתוך המכשיר. אחת המתנות הבסיסיות של המדיטציה היא שהיא עוזרת לנו לזהות את הלופים התודעתיים שלנו ולגדוע אותם באיבם. הסמרטפון והרשת, לעומת זאת, הם כמו מכשיר לופר היפר-היפראקטיבי – תמיד יש שם כמה לופים פתוחים, שיחות שנמצאות בתהליך של התגלגלות, תגובה שהשארת באיזה מקום ושממשיכה להתגלגל ולדרוש את תשומת ליבך.

הסמרטפון הופך את כולנו לאמני בריחה מהרגע הנוכחי. אלא שכאומני בריחה מיומנים אנחנו מאבדים את היכולות שלנו להיות אמני שהיה. בינתיים הפער בין מצב התודעה השגור של האדם לבין הסאמאדהי (ריכוז) הדרוש כדי להגיע לשלבים מתקדמים יותר בתרגול המדיטציה הולך וגדל. אם הייתם לוקחים אדם ממוצע מהרחוב לפני 100 או 200 שנה, סיכוי טוב שהגישה שלו למצבי תודעה מדיטטיבים הייתה קלה ונוחה יותר מזו של האדם הנוכחי שמחזיק בכיסו לופר-תודעתי דיגיטלי. זה עצוב כי נפש חסרת מנוח היא נפש שקשה לה יותר להיות מסופקת ובריאה. בדרך לריכוז ויציבות תודעתית רבה יותר, כולנו נדרשים לפגוש את השד הקטן שבכיס.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: