ארכיון קטגוריה: טכנומיסטיקה

כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה: יומן קורונה 20.3.2020

 לפוסט הקודם בנושא הקורונה: פוסט בידוד

 בשלישי בצהריים התקנות הוחרפו שוב. הפעם נאסרה היציאה לטבע, השוטטות ברחובות וגם המפגשים אישיים עם חברים ובני  משפחה. עברנו למצב צבירה חדש. חברה שנצורה בבתים, מנותקים אחד את השני, בפיקוח השב"כ והמשטרה. כך זה קרה, צעד אחר צעד, הדלפה לאחר הדלפה, ותוך שבועיים נכנסנו למצב חדש שאיש לא יכל לדמיין אותו קודם. גם התקנות של שלישי היו רק שלב ביניים, לקראת הסגר המלא, שנכנס אתמול בלילה. אלו ימים חסרי תקדים ואנחנו עומדים בפתחה של מציאות חדשה שאנחנו רק מתחילים לחוש ולהבין את משמעויותיה.

 

.כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

בשבועיים האחרונים המציאות השתנתה ללא הכר. בעוד הקורונה מגבירה הווליום, קרסו החוקים המוכרים בזה אחר זה: גבולות נסגרו, אירועים התבטלו, דפוסי התקשורת השתנו, וחירויות הפרט הוגבלו. הכל  קרה כל כך מהר ואנחנו נמצאים לפתע בפתחו של עולם חדש. והדבר המדהים ביותר הוא הפתאומיות הלא צפויה בה כל זה קרה. הפתאומיות בה מופיע ברבור שחור כזה שאף אחד לא צפה.**

מרתק להתבונן על מה שקורה לעולם ברגעים האלה: איך אובייקט לא צפוי מופיע משום מקום, מתנגש במסלול של ההיסטוריה, מסיט אותה ממסלולה וזורק אותה לכיוון חדש לחלוטין.

כשברבור שחור מתנגש בהסטוריה מופיעים סדקים במבנה המציאות. משהו במימד הזמן-חלל נפרם. צירי הסיבתיות, ההיגיון, והסדר שמחזיקים במקומו את העולם המוכר יוצאים לפתע ממקומם. מציאות שלמה שוקעת אל המעמקים, ובמקומה עולה אל פני השטח מציאות מסוג חדש.

כשברבור שחור מתנגש במציאות הכל תופס כיוון חדש: הכלכלה, החברה, התרבות. בין רגע התרבות כולה מקבלת דגשים חדשים: נושאים ומושגים איזוטרים (כמו ברבור שחור, אפדימיולוגיה, וירוס קורונה או בידוד) הופכים למשהו שכולם מדברים עליו. אנשים אחרים מקבלים נראות (מנכ"ל משרד הבריאות חשוב יותר משר הבטחון). פרקטיקות שקיבלנו כמובנות מאליהן, כמו לחיצת ידיים, נשיקה על הלחי עם מכרים או חיבוק לסבא וסבתא, הופכות לפשע נגד המוסר.

כשברבור שחור פוגע במציאות, הבלתי מתקבל על הדעת הופך להיות הנורמלי מחדש וכולם מסתגלים. המציאות כולה משנה את צורתה על מנת להכיל את המצב החדש. מוסדות תרבותייים כמו המשרד, בית ספר והאוניברסיטה עוברים כולם מטמורפוזה ונולדים מחדש במרחב הוירטואלי.

והכל כאילו ממשיך, אבל שונה. הפוליטיקאים ממשיכים לעשות פוליטיקה, והעסקים ממשיכים לעשות עסקים, והעבודה נמשכת וגם הלימודים לא נפסקים – אבל הכל אחרת, מנקודות בסיס אחרות, בשיפוע אחר. העסקים שמרוויחים והעסקים שמפסידים הם אחרים. הרעיונות הפוליטיים המתקבלים על הדעת, והרעיונות המגונים הם אחרים. במקום התרבות הישנה מופיעה תרבות קורונה: כתבות מה לבשל בבידוד, מה לצפות בבידוד, מה לעשות עם ילדים בבידוד ואיך לתחזק זוגיות בבידוד. הצגות שמתקיימות בבידוד, יצירו מחול ללא מגע.

בעצם זה המהלך הקלאסי של המד"ב והספרות הספקולטיבית. לוקחים מציאות מוכרת, משנים בה אלמנט אחד קריטי כמו הופעתו של וירוס מדבק, ובוחנים איך העולם כולנו מתעצב מחד על מנת להכיל את האלמנט החדש הזה: איך נראה עולם שניתן לצפות בו פשעים לפני שבוצעו? עולם שהרובוטים בו מפתחים תבונה? עולם שמופיעים בו מוטאנטים עם כוחות על טבעיים?

בניגוד לשפעת הספרדית או למגפת השחורה, וירוס הקורונה מופיע בחברה שיש לה עולם תרבותי עשיר של סרטי אסונות, סרטי מד"ב. כולנו עברנו הכנה מדוקדקת לאסון הזה באמצעות עשרות, מאות ואלפי שעות צפיה בסדרות ובסרטים הוליוודים. חלק ממה שהופך את הסיקור של הוירוס למהפנט כל כך הוא התחושה הסוריאליסטית שהמציאות הקולונועית והטלויזיונית שצפינו בה במשך עשורים כאילו פולשת לתוך חיי היום יום שלנו בבת אחת.

מה שקורה עם הקורונה מזכיר יותר מכל סדרה קיצונית או סרט אסונות. וירוס חדש מופיע על הכוכב: כל מערכת התעופה הגלובלית משתתקת, גבולות נסגרים, הרחובות מתרוקנים מאנשים, מסעדות ובתי קפה נסגרים בזה אחר זה, כל האוכלוסייה נכנסת לבידוד, משבר כלכלי אדיר מימדים מופיע באופק, בינתיים מדינות ממשיכות להתקוטט זו עם זו כהרגלן בזמן שהאנשים הקטנים תומכים זה בזה. ממשלות מטילות אמצעי מעקב חדשניים על אזרחים מפרי בידוד בעוד אחרים חוששים לעתיד הדמוקרטיה. בתי ספר ואוניבריסטאות עוברים ללימודים אונליין, מופעיי תאטרון ומחול עוברים לרשת וכולם מתגעגעים נורא לחזור להפגש ולגעת אחת בשני, דור חדש של ילדים גדל בבידוד מהעולם, בלי חברים או משפחה מורחבת ועם מאפיינים פסיכולוגיים חדשים ומוזרים. אולי יש להם כוחות על טבעיים? קליפהנגר. עונה 2.

 

מאקסטזה אפוקליפטית לדכאון חרדתי

ביום שלישי, כשהסגר הוטל לראשונה האסימון נפל סוף סוף. "אני לא יודעת אם אני מרגישה אקסטזה אפוקליפטית או דכאון חרדתי," היא אמרה. הצעד האחרון והקיצוני הזה הגיע אחר שבועיים של התרגשות הולכת וגוברת מההתקדמות המרשימה של צבאות הקורונה והנסיגה המבוהלת של כוחות הציביליזציה מהמרחבים הציבוריים.

הכל קורה כל כך מהר

שווה להזכר לרגע מה התרחש פה בשבועיים האחרונים וכמה מהר כל זה קרה. ברביעי ה-4 למרץ, הוכרזו מגבלות על השבים מאירופה ואיסור כנסים של מעל 5,000 איש. חמישה ימים מאוחר יותר, בשני ה-9 לחודש, הוכרז על בידוד לכל השבים מחו"ל (בשלב זה גם כנסים של 2,500 איש הפכו לבלתי לגיטמיים). ביום חמישי ה-12 לחודש הוכרז על ביטול הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות (ואיסור על התקהלויות של מעל 100 איש).  וביום שבת ה-14 לחודש הוכרז על סגירת כל בתי התרבות והעינוגים ממוזיאונים למסעדות ובתי קפה ומעבר למתכונת חירום שמצמצמת כל סוג של מגע חברתי: אפילו בקבוצות קטנות, ובתוספת הודעה על מעקב אחר תושבי המדינה. ביום שלישי ה-17 לחודש שוב קפצנו מדרגה – הפעם נאסר גם לצאת לגינות הציבוריות, לשוטט ברחובות, וגם לארח חברים או משפחה. אתמול בערב ה-19 לחודש הוטל הסגר המלא. אין לצאת מהבית ללא סיבות חיוניות.

כך, בתוך שבועייים, עברנו משגרת חיים שהקורונה היא בה עדיין שמועה רחוקה, למצב שבו הציביליזציה האנושית – בישראל ולא רק בה, מגיעה לכדי עצירה כמעט מלאה. והדרך לשם, לא נעים להודות, לא הייתה חפה מהנאה משונה של התרגשות.

שאלתי לא מעט אנשים בשבועות האחרונים וגיליתי שאני לא היחיד שחווה פרפורי בטן די נעימים מלצפות בקטסטרופה של הקורונה מתפתחת. זה עורר אצלי את הסקרנות, מה בעצם החלק הזה בנו שרוצה כל כך לראות את סוף העולם? מה מקור  החלק הזה שנהנה מההודעות הדרמטיות על בידודים, איסורי טיסה, מפולות בבורסה, ביטול של אירועים, סגירה מוסדות ציבוריים, ואיסור על התקהלויות אפילו שהוא עצמו נפגע מזה ישירות? מדוע אנחנו נהנים מדרמות אסוניות כאלה? מה החלק בפסיכולוגיה האנושית שנהנה מקטסטרופות, מאפוקליפסה, מדרמה?

אפוקליפסה וריגושיה

החלק שספג הנאה מעליית הקורונה, הוא בלתי רציונלי, אבל קשור בוודאי לתאוות הדרמה והאסכטולוגיה שתססה באנושות לאורך כל כך הרבה מההיסטוריה. זהו אותו החלק בפסיכולוגיה האנושית ששש אלי מלחמה, שהוביל את האירופאים ברינה ובדיצה אל מלחמת העולם הראשונה, ושמדביק אנשים לטלויזיה כל פעם כשיש מלחמה, מבצע צבאי, פיגוע טרור ספקטקולרי או מאורע דרמטי אחר.

הבעיה היא שבשלב מסוים ההתרגשות הילדותית מהחידוש מסתיימת, ומתחילה מלחמת החפירות. החלק המהנה בקורונה, הפרפרים בבטן שיודע לספק סוף העולם – כל זה הגיע השבוע לסופו, ככל שהתקרבנו לשלב של סגר מלא על אזרחי המדינה.

עוד רגע הצעדים הדרמטיים של ממשלות העולם יאבדו את אלמנט החדשנות המרגש שלהם. כולנו נשאר מבודדים, מקושרים רק דרך אפליקציות וירטואליות ומתגעגעים לעולם הישן.

גם הצהלה על קריסת הקפיטליזם התחלפה במהרה בהבנה שהקפיטליזם זה אנחנו, ובחוסר ודאות מטריד לגבי עתיד שבו מאות אלפי עובדים במשק מפוטרים בשבוע אחד. וברקע המחשבה מדוע כל זה הכרחי? האם זה מוצדק להעמיד את הציביליזציה כולה במשבר אנוש והאם צעדי החירום הננקטים אינם קשים מדי.

בפייסבוק כתב מישהו: "כשהאבק ישקע, יהיה מקום לשאול כמה מהקיצוניות של ההגבלות נבעו מכך שמנהיגינו סרבו להישר מבט ולומר: "יש מחיר שלא שווה לשלם בשביל ש-8%-10% מהאוכלוסייה מעל 70 (כשלעצמם פחות מ-1%) יוכלו לקבל מכשיר הנשמה אישי".

ניתן להזדעזע או לצקצק ביחס לשאלות כאלו, וגם להזכיר שלא רק המבוגרים צפויים להפגע ממגיפה. אבל תהיות מסוג זה בנוגע לצעדים שננקטים פה היום ביחס לנגיף לא יעלמו בקלות. ההחלטות הקשות שמתקבלות בתתקופה הזו נוגעות סוגיות ערכיות מהותיות אך לא מדוברות שמנהיגים וציבורים ברחבי העולם חוששים להעלות. האם החיים שהצילה התגובה הקיצונית הקורונה מצדיקה את הקרבת עתידו של דור הצעירים, ושל מיליארדים שיסבלו מהמשבר הכלכלי הקשה המסתמן. השאלה הזו לא פשוטה משום שהחברה המערבית שלנו לא מוכנה לקבל את הרעיון שיש מקרים שבהם המחיר של חיי אדם הוא גבוה מדי, ומצד שני אנחנו משלמים על הקורונה בבת אחת סכומים שאומות העולם לא חלמו להוציא על משבר האקלים החמור לאין ערוך. וזו שאלה לא פשוטה משום שדוקטרינת שיטוח העקומה קנתה לה מקום מבוסס בשיח הקורונה, אבל כפי שמצביעים רבים – שיטוח העקומה משמעותו הארכת המצב הקיים, והעמקת הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי שסובל הרוב המוחלט באוכלוסיה שימשיך לחיות פה אחרי הקורונה. איש לא יודע איך יראה העולם שלאחר הקורונה, אבל יש בו חשש לפגיעה אנושה שתהיה לא רק כלכלית אלא אנושית ותפגע בכל השורדים. האם אין לנו גם מחויבות לדאוג לעתיד של ה-99% האלה?

ככל שיימשך הבידוד, וככל שיעמיק הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי תהדהד גם יותר השאלה האם באמת אין דרך אחרת? קווין קלי עשה השבוע סקר בזק בטוויטר: אם אפשר היה למנוע 5,000 עד 10,000 חיים מדי שנה כדי למנוע את השפעת העונתית, האם היה לנקוט בצעדים דרסטים מהסוג שנוקטים כרגע? וקיבל 55% תשובות חיוביות. תשובה אבסורדית, מאחר שצעדים מהסוג שאנחנו נוקטים כעת מחוללים נזק רחב לאין שיעור גם מבחינת מספרי החיים שיאבדו – לקריסה כלכלית תהיה השפעה דרמטית על מערכת הבריאות, על תוחלת החיים כמו גם על שפע של מדדי בריאות מדכאון וחרדה ועד התאבדויות. זו גם הזדמנות טובה להזכיר שמגפת הקורונה הרגה עד עתה פחות ממה שמתים על הפלנטה הזו ביום אחד אנשים מרעב (25,000) ושיש מי שטוענים שמספר החיים שינצלו מהפחתת זיהום האוויר אף גדול ממספר האנשים שימותו ממגיפה – העובדות הללו מקשות להצדיק בפה מלא את הצעדים שאנו נוקטים כרגע.

ומצד שני, הקורונה כן צומחת מעריכית, קשה יותר לחיזוי ולא ניתן גם לומר שצעדי הזהירות הקיצוניים מחוסרי הצדקה, משום שבתנאי חוסר הוודאות שבהם מופיע וירוס כמו הקורונה, לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים כל עוד לא יודעים מול מה מתמודדים. בהמשך הדרך, ככל שיחלוף הזמן והציבור יתעיייף מהבידוד כך תעלנה ביתר שאת השאלה לגבי החלופות למדיניות הדרקונית של סגר.

החלק הבא בדרמה של הקורונה יהיה ארוך יותר מזה הנוכחי והדרמטי שמתקרב לסיומו בימים אלו. שלב זה יכלול תקופה ארוכה של דיונים ציבוריים וניסויים בתחום בריאות הציבור והכלכלה. אנחנו לא באמת יודעים מה יגיע אחריו. האם נצליח להחלים מהמיתון הצפוי ואיך ישתנו החברה התרבות שלנו. בשלב זה ניתן להעריך שהציבור והממשלות יאבדו את הסבלנות, הלחץ הציבורי לחידוש החיים יגבר. ממשלות המערב יאלצו לפזול למזרח למקומות למודי ניסיון כמו הונג קונג, טאיוואן וסינגפור, ויאמצו אלמנטים מהגישה האסיאתית להכלת מגיפות ולהמשך החיים. (עוד על הגישה האסיאתית בהמשך).

 

הפסיכולוגיה של הבידוד (2)

בעודנו נכנסים לתוך תקופה בעלת אורך לא ידוע של סגר כללי וכללי בידוד וריחוק חברתי שנאכפים בישראל ובעולם, מעניין לחשוב על האתגרים הפסיכולוגים של התקופה המתקרבת.

אנחנו יצורים סוציאלים, ואנחנו נטועים עמוקות בגוף. הקורונה מבליטה את שני הדברים הללו. נכון, הקורונה גורמת לנו להכיר תודה על מרחב האונליין שמאפשר לנו לשמור על החיבור בתקופה הזו. בזכותו אנחנו יכולים להיות יחד. מצד השני, הפער בין חווית האונליין לדבר שאנחנו רגילים אליו וכמהים לו גם מנכיח את הדלות המייסרת של הנוכחות הוירטואלית נעדרת הגוף.

קשה לנו, בוודאי בתרבות חמה כמו ישראל, לא להתחבק ולא לגעת לאורך זמן. בידוד ארוך, של מספר חודשים נניח (אבל אפילו "רק" עד סוף פסח) יכול להיות משהו עם השלכות נפשיות  חמורות לאוכלוסיה. הוא יכול למשל לעצב באופן דרמטי את התודעה של ילדים שגדלים תחת איום של וירוס לא ידוע, ושגדלים בריחוק סביבתי מחברתם – בלי לגעת.

קשה לנו עדיין להבין את ההשפעה הפסיכולוגית שתהיה לבידוד הזה על ילדים, קשישים, רווקים ועל כל מי שמתגוררים בגפם, אבל אסור להקל ראש בתופעות הנפשיות שבידוד כזה יגרום. בבתי הכלא שלנו אנחנו מענישים אסירים על ידי כך שאנחנו מבודדים אותם בתא. הבידוד עושה אותו דבר למיליארדים של אנשים על גבי הפלנטה – בתוספת הנטפליקס. מחקרים על מגע מראים שמגע פיזי הוא חשוב מאין כמוהו לבריאות הפיזית והנפשית של בני אדם, וכמובן שאין צורך להכביר על חשיבותם של קשרים קרובים לרווחתו של האדם.  אם אנחנו מנתקים אנשים ממגע פיזי וממגע אנושי אנחנו שמים מליונים ומיליארדים של אנשים במצב של פגיעות פיזיולוגית ונפשית בעל השלכות פוטנציאליות קשות.

בו בזמן, בידוד לא חייב להיות רק רע. יש בו גם פוטנציאל להתפתחות וצמיחה. הניתוק והבידוד הם מנת חלקם לא רק של האסיר אלא גם של הנזיר והמתבודד הרוחני. הכניסה למסע אישי, אינטרוספקטיבי של ניתוק מהעולם כוללת אפשרויות נרחבות ללימוד, והימים האלו עכשיו, שבהם אנחנו נכנסים לתוך  הבידוד הקולקטיבי הם מכריעים במיוחד. הכניסה לבידוד היא כמו כניסה לטריפ, וכמו בכל טריפ הסט והסטינג חשובים במיוחד. יש משמעות אדירה למיינדסט ולכוונות שלנו בשעה שאנחנו נכנסים לתוך החוויה המאתגרת הזו שאנשים עוברים אותה בעצמם או בחברת היקרים להם. אם היא תסייע לנו להאט את הקצב, להרהר כמה מעט אנחנו זקוקים, וכמה חשוב לנו הקשר האנושי שאנחנו לוקחים בדרך כלל כמובן מאליו, החוויה של הבידוד יכולה להפוך לחוויה מזככת. בניה של שגרה מיטיבה עם עוגנים חיוביים היא הכרחית כדי לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית במהלך הבידוד. גם מתן כלים שימושיים להתמודדות עם המציאות החדשה והמוזרה זה משהו שמשרד הבריאות צריך לחשוב עליו.

בפוסט הקודם שלי כתבתי על האונליין כמרוויח העיקרי מהמגפה, וגם על האפשרות שהקורונה תגרום לנו להעריך הרבה יותר את מה שקיבלנו עד כה כמובן מאליו, את ההיות יחד. לאחר שבוע של מפגשים דיגיטליים, נראה שהקורונה לא רק הופכת את האונליין לשימושי אלא גם מבהירה כמה הוא רחוק מלספק. אני לא יודע לגבי אנשים שמבלים את ימיהם בעולמות וירטואלים סטייל לי אוף לג'נדס או סקנד לייף, אבל מבחינת האדם הממוצע שהיה ממושכת באונליין רק מבהירה עד כמה החוויה הזו דלה ולא מספקת בהשוואה לחוסר האמצעיות של הנוכחות המשותפת של הגוף הפיזי.

 

הקורונה כמדיום

גם וירוס זו טכנולוגיה

אם הראש שלך מלא עד הקצה במחשבות על אקולוגיית מדיה, כמו שלי, אפשר לחשוב גם על הקורונה כסוג של מדיום או טכנולוגיה חדשה שמופיעה בחברה ומשנה את הכללים.

גם וירוסים הם טכנולוגיות. יחידות RNA ו-DNA שיודעות לשכפל את עצמן. ישויות חייזריות שיודעות לחדור את מערכות ההגנה הביולוגיות, להתממשק אל גופם של קופים נבונים למחצה, ולגרום להם להתרסק.

וירוס הקורונה החדש הוא טכנולוגיה – הוא מדיה שמתווכת לנו את המציאות, שמעצבת מחדש את הסביבה, ויוצרת הדהוד שמחלחל לגוף, לנפש ולתודעה.

בהשפעת הטכנולוגיה חדשה שמדבקת בקלילות ומביאה בני אדם לסף מוות, החברה נאלצת להתארגן מחדש בהתאמה למאפייני המדיה של הנגיף.

תכונות כמו מהירות השכפול של הנגיף, מהירות ההפצה, ויכולת ההשרדות שלו בזמן הופכות מכריעות לאופן שבו מתארגנים החלל והזמן. המרחב הבינאישי מעוצב מחדש בהתאם לתכונות הנגיף – מידת ההדבקה שלו קובעת לאנשים את המרחק בו יעמדו זה מזה. היכולת שלו לשרוד על משטחים מעודדת אנשים לשנות הרגלים: לשטוף ידיים לעיתים תכופות ולהפסיק לגעת בפנים (הנגיף מופיע גם כהזדמנות לתרגול מודעות).

המדיום החדש של הנגיף משנה את האופן שבו אנחנו מסווגים בני אדם. במקום לחשוב עליהם כעשירים או עניים, אשכנזים או מזרחים, גברים או נשים, יהודים או ערבים, מציע הנגיף לחשוב על בני אדם בקטגוריות חדשות: כבריאים, מבודדים או נגועים.

הנגיף מעדיף א-סינכרוניות על פני סינכרוניות (השליח ישאיר את החבילה ליד הדלת, הלקוח יאסוף אותה לאחר שזה עזב).  יכולת השכפול שלו, תקבע אם יתפתח במהרה למוטציה (תמימה יותר או הרסנית יותר) מה שישפיע דרמטית על המאבק בנגיף.

הנגיף ותנאי הבידוד שהוא יוצר מעצבים סוג חדש של אנשים. הנגיף מעצב את דפוסי החברה והוויה. מקצועות מסוימים (אלו שדורשים קרבה פיזית) נעלמים בעוד מקצועות אחרים הופכים חיוניים מאי פעם. הנגיף מצוין לשליטה בהמון, ומשמש כזרז ליישומן של טכנולוגיות מעקב דיגיטליות. ובנוסף, הנגיף מערער על המרחב הפיזי. הכל קורה בעולם הוירטואלי אז מיקום  כבר לא משנה. כך נפתחת האופציה לעבודה רחוק מהבית, כך מאבד המיקום הפיזי מחשיבותו, ואם המשבר ימשך זמן רב גם יווצר פיחות במעמדן של הערים ונראה יותר ויותר אנשים שעובדים מרחוק.

 

חידת קורונה, מעקב ותיאוריות קונספירציות

משבר הקורונה הוא חידת היגיון מרובת משתנים לא ידועים שמתגלים מדי יום. הנימוקים להחלתה או פסילתה של מדיניות מסוימת מתפתחים ומשתנים ללא הרף ככל שמתגלים עוד ועוד פרטים על הקורונה, על מצב מערכת הבריאות שלנו, ועל האפשרויות העומדות בפנינו. ההבנה שלנו לגבי הדרך הנכונה לטפל בנגיף משתנה מדי יום ביומו, כאשר נימוקים שונים הולכים ומצטרפים זה בזה.

בשבועות האחרונים דילגנו כחברה בין עמדות ותובנות שונות לגבי הקורונה.  זה התחיל בבהלה הראשונית, המשיך כשגילינו שבקוריאה יש לנגיף רק 0.6% תמותה ותהינו למה נבהלנו בכלל. אלא שאז הבנו שבעצם כל זה תלוי בספיקת מערכת הבריאות – אנחנו לא רוצים להיות כמו איטליה! אז צריך לשטח את הגרף. אבל אולי בעצם אפשר לנסות את השיטה הבריטית?  לבודד רק את המבוגרים והפגיעים, לתת לשאר להדבק ולפתח חסינות עדר. אבל הנה ג'ונסון חוזר בו, וגם הולנד מתקפלת, וחוץ מזה יתכן שהנגיף משאיר נזק לטווח ארוך גם למחלימים. אז חייבים לשטח את הגרף. אבל לשטח את הגרף ולמתן את המגפה רק אומר שהיא תתמשך יותר זמן ונבלה פרק זמן ארוך יותר בבידוד, והנזק הכלכלי יעמיק עוד יותר… אז אולי אפשר ללמוד ממדינות אסיאתיות כמו הונג קונג, סינגפור וטאיוואן שמצליחות להחזיק את הוירוס ברצועה קצרה וגם  ממשיכות לתפקד. במדינות הללו, שסבלו ממגפת ה-SARS ב-2003 והפיקו את הלקחים, יש בתי חולים ייעודיים למקרי מגיפה, צוותי חקירה אפידמיולוגים מאומנים שמצליחים לבודד ולאתר את האנשים שנחשפים להדבקה ומטילים סגרים ממוקדים באיזורים ספציפיים בלי לשתק את המדינה. במדינות הללו גם יש תרבות מפותחת של חבישת מסכות בציבור, ואתוס לאומי שנחרט מזכרון המאבק ב-SARS ושמאחד את המדינה כולה למאבק בנגיפים.

הפתרון האסיאתי  נראה אטרקטיבי אבל הוא ידרוש התאמות מנטליות ויתכן שגם מידה של שימוש באמצעי מעקב דיגיטלי. וכאן טמון הכלב. ההכרזה של נתניהו על הפעלת מעקב דיגיטלי ואיכון של אזרחי ישראל זכתה בשבוע האחרון לביקורת רבה ומוצדקת. קשה לחשוב על סיטואציה נוחה יותר לשלטון טוטליטארי ממעקב דיגיטלי חופשי אחר אזרחים במצב בו החופש להפגש פנים אל פנים בוטל. מצד שני, השימושים באמצעים דיגיטליים מהסוג הזה יהיה כנראה חלק מרכזי בכל ניסיון לחקות את המודל האסיאתי שמאפשר לכלכלה של מדינות כמו טאיוואן, הונג-קונג וסינגפור להמשיך לתפקד בלי לראות נסיקה גדולה במספר המקרים.

לכן אני מסכים עם רועי צזנה ששימוש באמצעי מעקב דיגיטלים לצורך המאבק בקורונה יכול להיות רעיון טוב. הוא יאפשר לחברה שלנו לצאת מרמת ממצב החירום ולחזור לפעילות, אבל הוא צריך להתקיים בשקיפות מוחלטת. הבעיה בצעד של נתניהו לא הייתה הכיוון, אלא האופן שבו הצעד נעשה, בשליפה שנעשתה בטלויזיה ללא התייעצות עם הגורמים הרלבנטים ובלי מתן דגש לבלמים והאיזונים הקריטיים כל כך במקרה כזה, כפי שהתבטא בהנחיות הסופיות למשטרה שלא הגדירו מועד פקיעה לתקנה ולא הטילו עונשים ברורים וחמורים על שימוש פסול במידע שיאסף.

המצב החדש והמטורף הזה שכולל הבקעה מטרידה לכיוון המעקב הדיגיטלי הוא כמובן כר פורה לשפע תיאוריות קונספירציה. גם בעת המגיפה, תרבות הפייק ניוז ממשיכה לענות אותנו ולהפיץ רעיונות שווא כמו אלף תיאוריות לגבי המקור "האמיתי" של הנגיף או תרופות  סבתא שאומרות שלגרגר מים חמים או לעשן קנביס יכול לרפא מקורונה. עכשיו זה גם הזמן לדחות בבירור תיאוריות קונספירציה כאלה שמשמשות בעיקר כדי לזרוע חשדנות ופילוג.

את מה שאני חושב על תיאוריות קונספירציה כבר כתבתי כאן בבלוג (ותודה לרוברט אנטון ווילסון). קשה לפסול את ז'אנר תיאוריות הקונספירציה באופן גורף, כמו שלא ניתן לשלול את קיומו של דבר, וגם משום שבהיסטוריה אכן היו מקרים של קונספירציה. ועם זאת הריבוי מטיל הסחרחורת של תיאוריות קונספירציה שיוצרות קקופוניה רעיונית עם סתירות מרובות בוודאי אינה מעודדת אמון כלפי הז'אנר.

בגדול, תיאוריות מהסוג הזה הן לרוב עצלנות אינטלקטואלית שמתמודדת עם בעיות מורכבות באמצעות מתן הסבר פשוט, אשם אחד. בעולם שחוסר הודאות בו מתגבר ושהנסיונות להבין את שורשי הבעיות שלו הם מאתגרים ומעיייפים, תיאוריות קונספירציה מציעות הסבר קל, נח, ולעיתים גם משכנע.

מול המורכבות מרובת המימדים של הנגיף, שמשלבת שאלות קשות מתחומי הבריאות, הכלכלה, החברה והמוסר, תיאוריות קונספירציה מציעותדגמים פשוטים וקלים. מי שאחראי לנגיף הם יצרני הטלפונים, האמריקאים, הסינים או בעלי ההון שרוצים לעקוב אחרי כולנו.

האמת בדרך כלל פרוזאית הרבה יותר. כדי לחשוב שהמשבר הזה משרת מישהו, צריך להאמין שבעולם יושבים כל מיני Dr. Evil שרק זוממים איך להרוס לכולם. האמת היא שאם יש דבר אחד שמרגיע מהפחד שהסגר הזה ימשך לתקופה ארוכה

הוא שאף אחד לא רוצה להשאר במצב של סגר. ממשלות העולם לא מתות על המצב הזה בכלל, וגם לא הטייקונים. הוא רע לעסקים, ואף אחד לא אוהב לראות רחובות ריקים. אף אחד לא אוהב עולם בלי מסעדות, בתי קפה, בארים ומסיבות. אין לאף אחד אינטרס לשמר את המצב הזה שהסבלנות אליו בוודאי תפקע במהרה.

 

על מפחידנים ושיח ההיסטריה של הקורונה

פרופ' דוד פסיג היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת בר אילן. אני עוד זוכר את התחזיות התמוהות שלו כמו זו בה חזה בבטחון מפתיע שטורקיה תהיה המעצמה של המאה ה-21. פרופ' פסיג פולט קביעות פסקניות וסנסציוניות. בראיון שלו באתר "הזמן הזה" משבוע שעבר הוא חוזה קריסה של הציביליזציה, מעיץ לאנשים לא לאגור מזון כי בתיהם יהפכו מטרה לביזה, ומייעץ לנו לא להיות מפונקים ולא לצפות דבר מהמדינה שעומדת לקרוס בקרוב, לטענתו.

התחזיות האפוקלפיטיות של פרופ' פסיג היו יכולות להיות קוריוז משעשע אם לא הופיעו בתקופה שמפלס החרדה וחוסר הוודאות גואה כבר כך. הדיבור על תסריטי מקס זועם מהסוג שפרופ' פסיג טווה עבור הקורא הישראלי הוא לא רק סנסציונליזם חסר בסיס אלא גם חוסר אחריות ציבורי. בתקופה שצריך לדבר על סולידריות, הפרופ' מדבר על אנרכיה ציבורית כנמצאת מסביב לפינה, מעלה את מפלס החרדה והאיבה הכללי.

למרבה הצער השיח הציבורי על הקורונה בעיתונים ובמיוחד בשידורי הטלויזיה מחקה לעיתים קרובות מדי את דגם הפאניקה ההמונית שמפיץ פסיג. אריאנה מלמד כתבה בהארץ על התבהלה שמפיצים מגישי הטלויזיה כמו וירוס תודעתי. וירוס המדיה, כתב חבר בטוויטר, מתפשט מהר יותר כשאנשים לא נפגשים זה עם זה. המדיה שאמורה לחבר ולחזק מכניסה הציבור לטרפת ופאניקה שמכניסה את השווקים ואת התודעות לטלטלה. צריך לשים לב לא להשטף בוירוסים שיוצאים מהמדיה ואולי לחשוב איך יוצרים מערכת מדיה אחראית יותר וסנסציונית פחות. עדיף לכבות את הטלויזיה.

 

הקורונה היא בעיטה בבטן הרכה של הציביליזציה הטכנולוגית.

למרות שהתחזיות לקריסת הציביליזציה נמהרות, הקורונה בהחלט מציגה את חולשתה ופגיעותה של זו ברבים. למרות התרבות הסימנים המדאיגים לבעיות עמוקות בציביליזציה שלנו, הגישה האנושית הבסיסית בעשורים האחרונים הייתה סוג של היבריס. אמונה שיהיה בסדר, שהטכנולוגיה תציל אותנו ושאנחנו יכולים להתעלם מהאזהרות של מדענים ולהפקיד את העתיד שלנו בידי פופוליסטים כי בסוף, איכשהו, היד הנעלמה תסדר הכל.

חוסר המוכנות המהדהד של האנושות לאיום הוירוס הוא יום כיפור גלובלי שכמותו לא זכור בציביליזציה המודרנית.

תוך תקופה של פחות מחודשיים הצליח וירוס הקורונה להוריד את הציביליזציה אל ברכיה. הקורונה היא מטוס יירוט שמפיל כלכלות. הוא כופה על האנושות לסגת מהמרחבים החופשיים ולהסתתר מתחת לפני הקרקע במקלטים שלנו.  העובדה שמקורו המשוער של הוירוס הוא שוק בו סחרו בחיות בר רק מגביר את הסימבוליזם. הקורונה היא שיעור כואב בענווה לציביליזציה שלנו שרצתה להאמין שאנחנו יכולים להמשיך לזהם כאוות נפשנו, ומקסימום נעבור  למאדים, או נעשה upload לתודעה. הוירוס תפס את מערכות החיסון של הציביליזציה במצב חלש וחשף כמה מתחושת הבטחון והיציבות שהטכנולוגיה והשוק החופשי מייצרים היא סה"כ מגדל קלפים שיכול להתמוטט בכל רגע.

למעשה ניתן לטעון שדווקא רמת הקדמה של הציביליזציה שלנו היא שהפכה את פגיעת הקורונה לקשה עוד יותר. עופרי אילני עשה אבחנה חשובה כשכתב על כך שהסיבה שהקורונה קטלנית כל כך היא דווקא משום שמערכות הרפואה שלנו מתקדמות כל כך. "כשלעצמה קורונה היא באמת לא המחלה הכי קשה בעולם. אבל מה שאנחנו נתקלים בו עכשיו הוא מחלה של הציביליזציה. כל הנקודה היא שהציביליזציה פגיעה מדי.  וככה, גם כשמגיעה מגיפה שרחוקה מלהיות חמורה כמו הדבר השחור, המערכת יוצאת מאיזון. למשל, דווקא בגלל שהרפואה מאוד התקדמה ויכולה לתת הרבה מאוד טיפולים להרבה בעיות, מצב שבו בתי החולים מושבתים מורגש הרבה יותר."

סרטי המד"ב מלאים בסיפורים על וירוסים שעוברים אפילו באוויר, והורגים את כל מי שבא איתם במגע. בהשוואה לאלה הקורונה נראית כמו נמסיס עלוב למדי. נגיף שיכולת ההדבקה שלו היא גבוהה יחסית אבל לא יוצאת מגדר הרגיל ושיעור הקטלניות שלו כאשר הטיפול סביר הוא בין מחצית האחוז לאחוז.

הקורונה אולי לא אויב מאוד מרשים, אבל היא כמו מתאגרף זריז שקשה לפגוע בו ושמתיש את הציביליזציה תוך כדי הנסיונות לחסל אותו שמניבים מעט מהמצופה וגורמים ליגיעה.

אותן טכנולוגיות שהיו סמל העוצמה האנושית בעשורים האחרונים הפכו בהשפעת הקורונה לסמל פגיעותה. אחד מהנושאים שעלו כבר בשלב מוקדם של משבר הקורונה הוא שרשראות האספקה הארוכות שלנו, בנותיה של הגלובליזציה, המשנעות מוצרים לאורכה ולרוחבה של הפלנטה. שרשראות האספקה הרזות הללו, שהסתמכו על טכנולוגיות דיגיטליות היו דוגמה לניהול משאבים יעיל שמסוגל לשנע סחורה בדייקנות וחסכנות. במקום לשלם על סחורה שעומדת במחסנים, למדנו להסתמך על שרשראות אספקה לניהול הכלכלה הגלובלית. השרשראות הללו שהיוו אבן יסוד של הציביליזציה בתחילת האלף הנוכחי ספגו פגיעה קשה בעקבות מלחמות הסחר, וסופגות עכשיו מכה חמורה עוד יותר בעוד בתי חרושת מושבתים, גבולות נסגרים, והתיאום העדין בין ייצור לצריכה קורס. גם כאן, מה שהיה סמל לקדמה מתגלה כנקודת תורפה שהופכת את הציביליזציה שלנו לפגיעה עוד יותר.

הקורונה חושפת את בטן הרכה של האפראט הטכנולוגי שמניע את הציביליזציה. היא מנכיחה את הפגיעות של המערכות המתוחכמות שלנו ומהווה שיעור בענווה

עבור הציביליזציה הטכנולוגית שלנו. כמובן, לא כדאי להקל ראש ביכולת ההתאוששות של הציביליזציה גם מהמכה הזו. כפי שהגוף האנושי לומד לפתח נוגדנים לנגיף, כך גם הגוף הקולקטיבי שלנו מצמיח בימים אלו נוגדנים ככל שאנחנו לומדים את הנגיף ואת הדרכים להלחם בו ולהגביל את תפוצתו. אבל אם ניתן לקוות לתוצאה חיוביות ממשבר הקורונה, היא שתחושת הפגיעות החדשה של האנושות תסייע לה לחשוב בצורה ענווה יותר גם על סכנות אחרות שמאיימות עליה ובראשן, כמובן, משבר האקלים.

 

שותפות הגורל של הקורונה

בתוך הכאוס בשווקים ובמדינות העולם, ולמרות מנהיגים כמו טראמפ ושי ג'ינפינג שהופכים את הנגיף למשחק האשמות בינלאומי, יש במגפה גם תחושה של שותפות גורל. בקבוצות הוואטסאפ שלי חברים מרחבי העולם מדווחים על ההתפתחויות אצלם. פה בדיוק ביטלו את בתי הספר. שם הטילו קנס של 2000 יורו על מבקרים בגינות ציבוריות. פה הוציאו את כל העובדים לחל"ת.

החייזר הוא מורה. ניאון ג'נסיס אוונגליון

כולנו באותה סירה. כולנו עוברים את הקורונה ביחד. אין מקום שהמגיפה הזו לא משפיעה עליו כרגע. כולנו מתמודדים עם אותו דבר. כולנו בסירה אחת. פתאום לכולנו, באיראן, בסין, בארה"ב ובאיטליה יש אויב משותף. כולנו חווים יחד את אותן תחושות של בלבול וחרדה בעוד הקורונה הולכת ומתפשטת בעולם. ומתוך החוויה המשותפת של המאבק באויב משותף נוצקת גם האפשרות לשים את השנאות הישנות בצד ולהתחיל לשתף פעולה כדי לנצח את האויב המשותף.

הוירוס הוא חייזר. אנחנו מדמיינים כאילו אנחנו בני האדם היחידים כאן על הפלנטה, ואז מגיחה צורת חייים חייזרית שתוקפת את הציביליזציה שלנו וממוטטת אותה. אלא שיתכן שלחייזר הזה יש מה ללמד. האירועים הדרמטיים, האפיים, של המאבק הפלנטרי נגד נגיף שמאיים למוטט את הציביליזציה האנושית מזכירים לי ספרים וסרטים שבהם האנושות מתאחדת במאבקה נגד איזושהי חייזרות שהיא אחרות מוחלטת. אני חושב במיוחד על סדרות כמו ניאון ג'נסיס אוונגליון, שבה רובוטים ענקיים שהאנושות בונה נלחמים נגד חייזרי-מלאך שמופיעים משום מקום כאילו כדי להשמיד את האנושות, אבל בעצם כדי לגרום לה להרהור עמוק כדי שתבין משהו על עצמה. אני חושב גם על הספר (והסרט!) Starship Troopers, לפי הרומן הקלאסי של רוברט היינלין, שם יוצאת האנושות כולה יוצאת למלחמה בגזע חרקי ענק. ובמיוחד אני חושב על טרילוגיית "בעיית שלושת הגופים"  שם מאויימת האנושות על ידי מין חייזרי שרוצה להשתלט על כדור הארץ ויוצאת למאבק ארוך טווח שבו מתרחשות תפניות רבות, ושינויים בינלאומיים נרחבים שמאחדים את האנושות נגד החייזרים וגם משפיעים על כלכלה, וחברה, ועל הפסיכולוגיה של אנשים באופן שדי מזכיר לי את סוג האתגר שהקורונה מציב בפנינו עכשיו. בבעיית שלושת הגופים, האנושות עוברת למשל דרך תקופה של שנים של קריסה כלכלית ואובדן שליטה בעקבות איום חיצוני, ובחלק אחר של הספר עוברת כולה לחיים תת-קרקעיים.

בכל הסיפורים הללו, כשהאויב החיצוני מופיע, האנושות משלבת ידיים ויוצאת שלוב זרועות למאבק. גם בשיח על הוירוס הדימויים המלחמתיים מקבלים את החזית, אפילו במדינות אירופאיות ומיליטריסטיות הרבה פחות מאיתנו. למרבה הצער, בינתייםהתגובה הבינלאומית לנגיף מאוחדת הרבה פחות משהיינו רוצים. בתוך האנדרלמוסיה הכללית, כל מדינה דואגת לעצמה. אבל יש בנגיף הזה גם פוטנציאל למשהו אחר. הנגיף הזה הדגים כמה הגורלות של כולנו קשורים. הרבה יותר קל להבין כיום שכולנו באותה סירה ווהפוטנציאל להחלפת דיסקט, לתובנה שרק ביחד אנחנו מסוגלים לאתגרים של המאה ה-21 הוא ברור. הלוואי שנדע לאמץ את התובנה הזו כי היא קריטית להשרדות ולחיים טובים במאה ה-21, הרבה יותר מהסיפור הנקודתי של נגיף הקורונה.

 

קורונה, Degrowth ותנועת האיטיות

פעילים מתנועת האיטיות והתנועה להאטת הצמיחה (degrowth) מדברים כבר שנים על הצורך להאט את הקצב. הרעיונות שלהם התקיימו עד כה בשוליים, אבל ביאת הקורונה מבשרת את כניסתם לזרם המרכזי. חלק מהאפקט של חווית הבידוד וצמצום היצרנות של המשק היא תחושת הרווחה מהמרווח הפנימי שנוצר. התרבות שלנו, שסובלת מפומו ומנסה להספיק הכל, ומטפחת רמות לחץ וסטרס בלתי נסבלות, נדרשת לפתע להאט.

עבור רבים בימים האלה ההאטה הזו נחווית כמבורכת. כהזדמנות להורדת הילוך. אבל לא כולם שותפים לה. עבור מי שעובד מהבית העבודה נמשכת כרגיל, אלא שלעיתים העובדה הדבר רק מבליט את חוסר התוחלת של העבודה בתקופה כזו. ממשיכים כאילו כרגיל, אבל לאף אחד אין באמת ראש לעבודה עכשיו. קשה להתרכז כשסוף העולם מתרחש סביבך וקבוצות וואטסאפ לא מפסיקות לזמזם ברקע. לעומת המאורעות הרי הגורל המתרחשים, הרבה מהעבודות והפרויקטים נראים פתאום תלושים ומיותרים. למי אכפת מכנס שבוודאי יתבטל גם כך או מסטארט-אפ שאף אחד לא צריך. התחושה היא שהדבר הנכון הוא להרפות מכל ההדברים הללו ולתת לזמן הזה להיות זמן של התכנסות. זמן להיות עם המשפחה, עם אנשים קרובים ועם עצמך.

בינתיים שורה ארוכה של חברות ומוסדות פתחו את הארכיונים הדיגיטליים כדי לדאוג לנו לתעסוקה, כאילו שהיה חסר תוכן ברשת. באקדמיה מציעים להשתמש בזמן הזה כדי להגביר את התפוקה, לייצר יותר מאמרים, פורומים, פרויקטים. אני מעריך את זה ואת הרצון להמשיך לשמור על משמעות, להמשיך ליצור, לשמור על הגחלת. חלק מהיוזמות שמפגישות אנשים בימים הללו הן ממש מרגשות וחשובות. ועם זאת, חלק בי גם רוצה לומר, די חברים, אנחנו בימים של שינוי טקטוני מהסוג שמופיע רק פעם בכמה דורות. בואו נרגע. בואו נהיה ברפלקסיה ושקט במקום להזין עוד ועוד עצים לתוך המכונה.

אפשר להסתכל על הקורונה מצד החיוב ואפשר גם מצד השלילה. מצד אחד, הקורונה טובה למשבר האקלים (מורידה פליטות גזי חממה) ומורידה מכה קשה על הקפיטליזם. מצד שני הקפיטליזם זה כולנו, וכשכלכלת העולם סובלת סובלים כולנו. אין כמו הקורונה כדי לגרום לנו כמה אנחנו תלויים באקולוגיה הכלכלית שהקפיטליזם יוצר, ולגרום לאדם לפלל לשלומה. מצד שלישי, יש משהו בריא בהאטה הזו. היא מאפשרת לראשונה לחשוב ברצינות על מרוץ העכברים שהחברה שלנו נתונה בו.

הרגע שבו הוגדרו מהן העבודות החיוניות למשק היה גם הרגע בו נחתה ההכרה כמה הרבה מהעבודות השגרתיות שלנו לא באמת חיוניות. הן מה שדיוויד גרייבר קורא לו בולשיט ג'ובס. הן משמשות בעיקר כדי להמשיך להריץ את המכונה ולדאוג שלכולם יש מה לעשות. הקורונה מבהירה לנו כמה מעט אנחנו צריכים בסופו של יום, וכמה רוב העבודה שמלחיצה אנשים ביום יום היא מיותרת. כמעט כולם מסכימים שיש משהו חיובי בהאטה הזו. תחושה של בריאות ויציאה מהלחץ המוגזם של העולם שלנו. אלא שאנחנו לא באמת בטוחים איך להצמיח כלכלה שלא תהיה מבוססת על צמיחה ועל זה שכולם יעבדו וייצרו כל הזמן יותר ויותר. היום התקינו לנו סוף סוף מכונת כביסה חדשה אחרי שהישנה התקלקלה. קנינו את היקרה והאמינה ביותר כדי שלא תתקלקל, אבל הטכנאי הסביר שגם את המכונה היקרה והאמינה ביותר בונים כך שתתקלקל אחרי שמונה שנים – אחרת היצרן לא ירוויח מספיק כסף (בניגוד למכונות בעבר שהחזיקו 15-20 שנה). הנה סיבה אחת לכך שאנחנו עובדים הרבה יותר ממה שהכרחי. יתכן שבאמת צריך להקדיש את החופש של פיק הקורונה כדי להתעמק בספרות ה-Degrowth.

 

** כמובן שצפו, וידעו שמתישהו יגיע איזשהו ברבור שחור, אבל דיבור על מגיפה שתשתק את הציביליזציה היו, בוודאי מבחינת האדם הפשוט, ברמת התסריט הפרוע של מלחמה גרעינית, אסטרואיד אדיר שפוגע בכדור הארץ או ננוטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה והופכת את כל העולם למהדקי נייר.

בין סמרטפון למיינדפולנס

איך שימוש בטכנולוגיה משפיע על היכולת שלנו להתרכז ולהכנס למצבים מדיטטיבים? כשאני נמצא בנתק מהטכנולוגיה, ומחיי היום יום: למשל אחרי מספר ימים ביער, אני שם לב שהריכוז שלי מעמיק באופן טבעי, גם בלי תרגול פורמלי מהסוג שמתרחש בריטריט. ואז כשאני  חוזר הביתה הריכוז הזה נגוז לו במהירות. העידן הזה הוא בו זמנית עידן הסמרטפון וגם עידן שבו זוכות פרקטיקות כמו מיינדפולנס ומדיטציה לפופולריות חסרת תקדים. אבל אם בוחנים אותן זה לצד זה נדמה ששתי הפרקטיקות הללו מתנגשות זו בזו ישירות. מדיטציה באה לנטוע אותך במקום וברגע הנוכחיים ולשחרר מהצורך לרדוף אחר תאוות מה שאינו נוכח. הטלפון הנייד בא לשלוף אותך מהמקום שאתה נמצא בו ומטפח אצל האדם צורך בלתי פוסק במשהו הזה שנמצא במקום האחר, בתוך המכשיר. אחת המתנות הבסיסיות של המדיטציה היא שהיא עוזרת לנו לזהות את הלופים התודעתיים שלנו ולגדוע אותם באיבם. הסמרטפון והרשת, לעומת זאת, הם כמו מכשיר לופר היפר-היפראקטיבי – תמיד יש שם כמה לופים פתוחים, שיחות שנמצאות בתהליך של התגלגלות, תגובה שהשארת באיזה מקום ושממשיכה להתגלגל ולדרוש את תשומת ליבך.

הסמרטפון הופך את כולנו לאמני בריחה מהרגע הנוכחי. אלא שכאומני בריחה מיומנים אנחנו מאבדים את היכולות שלנו להיות אמני שהיה. בינתיים הפער בין מצב התודעה השגור של האדם לבין הסאמאדהי (ריכוז) הדרוש כדי להגיע לשלבים מתקדמים יותר בתרגול המדיטציה הולך וגדל. אם הייתם לוקחים אדם ממוצע מהרחוב לפני 100 או 200 שנה, סיכוי טוב שהגישה שלו למצבי תודעה מדיטטיבים הייתה קלה ונוחה יותר מזו של האדם הנוכחי שמחזיק בכיסו לופר-תודעתי דיגיטלי. זה עצוב כי נפש חסרת מנוח היא נפש שקשה לה יותר להיות מסופקת ובריאה. בדרך לריכוז ויציבות תודעתית רבה יותר, כולנו נדרשים לפגוש את השד הקטן שבכיס.

 

יצרן זמן, למה הפודקסט הוא ההמצאה המוצלחת של עידן המידע

לא מזמן פרסתי כאן פוסט על קריאת ספרים. האדרתי שם את הרגל הקריאה (בצדק) וכתבתי שם "קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר." זה נכון, אני עדיין מחזיק בדעה הזו. אבל סביב הכתיבה של הפוסט יצא לי לחשוב יותר ויותר על אופציה השכלתית נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות לצד הקריאה ושהופכת יותר ויותר מרכזית: פודקסטים.

אני מקשיב הרבה לפודקסטים, ואני חושב שהם אחד הדברים הטובים ביותר שיצאו מהאינטרנט. על פניו, זה דבר קצת מוזר להגיד. האינטרנט הוביל לנחשול של אפליקציות עם רעיונות מקוריים וגאוניים. פודקסט זה בסה"כ תוכנית רדיו שאפשר להאזין לה On-Demand. אבל מה שהופך את הפודקסטים להמצאה אדירה כל כך הוא שהם לקחו פרק זמן בלתי מנוצל ודי מת משגרת היום יום והפכו אותו לגולת הכותרת של הלו"ז היומי.

מהבחינה הזו הפודקסטים המציאו פתרון לאחת הבעיות הבוערות ביותר של עידן המידע. עודף במידע. כפלטפורמה מהפכנית לשיתוף מידע, הופעת אינטרנט פתחה לאנשים גישה לכמויות מידע חסרות תקדים. עד הרשת אנשים חיו בעולם שהגישה למידע בו מוגבלת על ידי מספר הספרים המצומצם שזמין על מדפי הספריה הביתית או העירונית. הרשת שינתה את המצב הזה דרמטית. היא פתחה בפני כל אחד את הגישה למליונים של ספרים, מיליונים של ערכים בוויקיפדיה, ואנספור בלוגים, אתרי חדשות, פורומים, רשתות חברתיות שמתעדכנים באופן שוטף ומטביעים אותנו בנחשול אדיר של מידע.

לצד כל הגישה החדשה למידע שהאינטרנט אפשר, מה שהוא לא עשה זה לייצר זמן חדש בשביל לקלוט את כל המידע הזה. למעשה, בשביל אנשים עסוקים כל השפע הזה היה בעיקר מבלבל. הזמן הפנוי לברור, לקלוט ולהתרם ממידע חדש לא רק שלא צמח, הוא למעשה הצטמצם על רקע שפע הסחות הדעת החדשות ברשתוות החברתיות ובמכשירים הניידים שלנו. כך שבמקרים רבים מדי גם האופק האינטלקטואלי לא רק שלא צמח, אלא אף הצטמצם. שפע אדיר של מקורות מידע וחכמה אפשריים – אבל אפס זמן לקלוט ולעבד אותם, כך שהתועלת היחסית של הרשת הפכה מינימלית ואף שלילית. במקרים רבים אנשים נשארו אובר-וולמד מול כמויות המידע וחוסר הזמן לקלוט אותו והפסיקו לקרוא בכלל. במקום להתעשר חיי התודעה הפכו עניים עוד יותר.

על הרקע הזה הפודקסטים הם אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של עידן המידע. בעידן של עודף מידע ומחסור כרוני בזמן – הם הצליחו ליצור עוד מהמשאב החשוב ביותר של עידן המידע: זמן (לא אינפורמציה). ההמצאה הצנועה הזו לא התיימרה לעשות שום דבר מלבד לאפשר גישה להקלטות אודיו על פי דרישה, אבל בניגוד להרבה המצאות אחרות ומקוריות בהרבה היא הצליחה לשנות משהו מהותי במרקם חיי היום יום.

לרוב האנשים כבר יש כל יום לפחות חצי שעה אם לא שעה או שעתיים בדרך לעבודה, ללימודים או למקומות אחרים (ובמקרים אחרים זמנים "מתים" של בישול, שטיפת כלים, קיפול בגדים וכו'). בעבר, הם שטפו בדרכים את הראש עם מוזיקה או תוכניות אקטואליה רנדומליות כדי להעביר את הזמן. הזמן הזה בדרכים או במטלות הבית היה נחשב זמן "מבוזבז." פודקסטים לקחו את הזמן הבלתי מנוצל הזה והפכו אותו לזמן העשרה שבו אתם יכולים לדשן את התודעה שלכם בתכנים האיכותיים ביותר מרחבי הרשת ובנושאים שמעניינים אתכם. הוא לקח את שפע המידע והחכמה שהרשת נתנה אליו גישה, וחיבר אותו עם האלמנט הקריטי שלא היה שם קודם – זמן בשביל לקלוט חלק מהשפע הזה. תוך כדי זה עבור הרבה אנשים עסוקים עם מחסור כרוני בזמן פנוי, הנסיעה לעבודה וחזרה הפכה לגולת הכותרת של היום. זמן איכות שאפשר להתעדכן בו ולהעשיר את התודעה בחיים של שגרה מצמיתה. על הדרך, הפודקסט שינה שוב את האיזון החושי ונקם שוב את נקמתו של מקלוהן שטען שהעידן האלקטרוני מחזיר אותנו מהעולם החזותי הגוטנברגי לעולם השמעי. מאנשים קוראים או צופים הפכנו לפתע לאנשים מאזינים — חוש השמיעה קיבל שוב קדימות בחיים של אנשים כחוש שדרכו הם למדים ומבינים את העולם. המדיום של השיחה חזר וקיבל את הקדימות שאיבד לאורך מאות השנים האחרונות.

שתי הערות מגבילות לסיום. אפשר ללמוד המון מפודקסטים. במקרים רבים אפשר לקבל סיכומים של ספרים שלמים בשעה של הרצאה. כשאני רוצה להעמיק בנושא מסוים, אני עדיין מוצא שאין תחליף לטקסטים (מבחינת העומק, ורמת הארגון של המקור, ומבחינת אפשרויות הניתוח ושליפת המידע של הקורא). בנוסף, לפעמים יש מקום גם לזמנים מתים ביום. יש מקום לנקות את הראש בנסיעה, בשטיפת כלים וכו'. יש אנשים שחשוב להם לשמור את הזמן השקט הזה. זה בסדר. ואנשים שונים מוצאים איזונים שונים, אבל פודקסטים לפחות נותנים בחירה.

אם יש לכם פודקסטים מומלצים במיוחד, שתפו פה.

הפרדוקס של מרקורי: על הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת המיידית

אם לפני אלף שנה הייתם מציעים לאדם כלשהו מכשיר נישא שמאפשר לו להיות בקשר מיידי עם כל אדם בעולם בכל רגע נתון זה היה כאילו הצעתם לאותו אדם כח קסם מופלא. אותו אדם היה רואה בכם אלים שנתנו בידיו כוחות על.

המיתולוגיות של העבר הפכו למציאות. כמו במשל מיתולוגי עם לקח קודר, מה שמעניין בסיפור האתנן הטכנולוגי של התקשורת המיידית הוא שהרבה פעמים אנחנו לא באמת מסוגלים להתמודד עם ההשלכות של כוחות העל שאנו מאחלים לעצמנו.

המוח שלנו לא בהכרח בנוי כדי להכיל את האופציות שפותחים כוחות העל הטכנולוגים. לקסם התקשורת המיידית והזמינה תמידית יש מחיר והמחיר הזה הוא התמכרות, דכאון, חרדות ושאר הבעיות שזמינות מתמדת ברשתות חברתיות מעצימות על פי הרבה מהמחקר הקיים והחוויות שאנשים משתפים.

הטכנולוגיה ששמה אותנו בחיבור מתמיד עם האחר הגדול – האחר שכולל את הרשת כולה, את האנשים והמכונות כולן, פוגעת ביכולת שלנו להתחבר פנימה. היא מעתיקה את תשומת הלב שלנו מהפנים אל החוץ והופכת אותנו ל- other-centered  באופן קיצוני. מופנים תמיד בתשומת הלב שלנו כלפי חוץ ומנותקים מהמרחב הפנימי.

אחד האספקטים החשודים ביותר בעיני בדיון על העיצוב הממכר של טכנולוגיות בידי ענקיות הטכנולוגיה הוא ההתעלמות מהעובדה שגם טכנולוגיות שאין בעיצוב שלהן שום דבר ממכר במכוון עדיין מצליחות לייצר את הלחש הממכר. ההתמכרות האלקטרונית הקשה ביותר שלי היא לתיבת המייל שלי  – אבל אין בטכנולוגיה של המייל שפותחה לפני חמישים שנה בערך שום דבר שיועד לגרום לי להרגיש התמכרות.

זו עצם הזמינות המיידית שהיא האתגר פה. הקלות הבלתי נסבלת של המיידיות הדגיטלית היא המתנה וגם העונש של האתנן המרקוריאני. העובדה שהמח שלי מתמכר בקלות למייל, שאין שום דבר ממכר במכוון בעיצוב שלו מלבד העקרון הדיגיטלי הבסיסי של תקשורת מיידית שמה בעיני בפרופורציה את כל השיח על חברות הטכנולוגיה שמנסות להפוך אותנו למכורים. זה נכון, הן מנסות וגם עושות את זה בהצלחה רבה בשלל דרכים – אבל ההתמכרות היא פיצ'ר בסיסי של הטכנולוגיה הדיגיטלית.

אחד מהדברים שאהבתי במאמר הזה של טריסטאן האריס היא שלצד התיעוד המדויק של הדרכים השונות רשתות חברתיות מתוכננות בצורה שתעודד התמכרות, הוא גם  מכיר בכך שלטכנולוגיות תקשורת דיגיטליות יש אופי ממכר מבסיסו (שאותו הוא קושר, כמו רבים, למחקרים של הפסיכולוג ב.פ. סקינר על איכויות הממכרות של גירויים בלתי קבועים, מהסוג שטכנולוגיות דיגיטליות מציעות, בדומה לרולטות ומכונות מזל). אחד הפתרונות שהוא מציע הוא לאפשר למשתמשים לקבוע מועדים קבועים שבהם יורשו הודעות חדשות לחדור לתיבת הדואל שלנו כדי לנטרל את השאלה המציקה "האם מישהו כתב לי בינתיים", המובילה ללחיצות חוזרות ונשנות על ידית מכונת המזל.

זה יהיה מעניין אם תלאות תשומת הלב בעידן הדיגיטלי יובילו בסופו של דבר לנסיגה מהפרדיגמה של הזמינות המיידית וליצירת לעולם חדש שבו אנחנו בוחרים להציב מחסומים ולעכב את זרימת המידע על מנת להשיב לחיינו את השפיות – קצת כמו הפרוטקציוניזם שקנה לעצמו מחדש שליטה בכלכלה העולמית לאחר עשורי גלובליזציה שהבהילו את הציבור.

***

אנשים צועדים ברחוב כשהם שקועים במסך הטלפון שלהם. לפעמים מפתיע אותי שרוב האנשים ברחוב עדיין מביטים ברחוב עצמו, למרות מעיין האינפורמציה והחידושים האינסופי שטמון בכיסם (השאלה האם גם התודעה שלהם נוכחת ברחוב או שהם שקועים במחשבות היא שאלה נפרדת כמובן). אולי זה בגלל שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא נוחה מספיק. אפשר רק לדמיין מה יקרה בשלב הכנראה לא מאוד רחוק שבו הניוזפיד יזרום לנו באופן תמידי על גבי קרנית העין. ברגע שטכנולוגית מידע ישולבו עם מערכות החישה והתפיסה שלנו, על גבי אמצעי החישה והתפיסה הבילוגים שלנו יהיו מרוחים כל הזמן המסכים הממסכים האלה. למי יהיה פנאי או יכולת להתעכב אז על תחושות הגוף, הנשימה או על צלילי ומראות הרחוב, כשעל גבי כל זה תהיה פזורה 24-7 שכבה של אנספור ממתקים צבעוניים שהותאמו כדי ללכוד את תשומת ליבנו על ידי אלגוריתמים שמכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו.

***

הפוסט הזה נכתב בימים תקינים קצת פחות ביחסים שלי עם מערכות מידע דיגיטליות. כמו הרבה מההתמכרויות שלנו, גם היחסים שלנו עם הטכנולוגיות הללו דינאמים. יש תקופות שאני מרגיש שפיצחתי לגמרי את מכונת ההתמכרות הפנימית. אני אדון לרצוני. פותח ומתנתק בהתאם לרצון העליון, לקול ההיגיון והשפיות. ויש תקופות אחרות שאני מרגיש בהן ששוב נפלתי לתוך המלכודת. שאני חוזר ומקליק כדי לחוש את הגל המחמם הזה של הדופאמין שזורם בבטן כל פעם שאני לוחץ על הידית של מכונת המזל החברתית.

התקופות הללו מתחלפות ומשתנות בהתאם לשאלה כמה חזק התרגול שלי באותה תקופה, רמת הפעילות שלי ברשתות חברתיות, ומה אני עושה עם הזמן שלי: עובד מול מחשב, קורא ספרים או מבלה עם חברים.

להרגיש את גל הדופאמין הזה חולף לי בבטן ובראש רק מהמחשבה על לבדוק את התיבה. להרגיש את זה ואז לומר לזה לא. אני לא באמת צריך את זה, ולהמשיך לקרוא את המאמר הזה שמעניין אותי, ולדעת שאני יכול להביט בתהליך הפנימי הזה ולהניח לו להרגע ולשכוך מעצמו. ושאם אעשה את זה מספיק פעמים אני אתרגל מחדש לעצמי השפוי שלי, הבלתי מכור. יופי של עבודה פנימית רשמו לנו לעידן הדיגיטלי.

עישנתי וואטסאפ אבל לא לקחתי לריאות

בעקבות הפוסט האחרון שלי "אפליקציות הזיה וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה" התארחתי בפודקסט של עיתונאי הרשת עידו קינן לשיחה נמרצת על אפליקציות משנות תודעה, סמים דיגיטלים והחינוך מחדש שהמח האנושי מקבל ברשת. היה אנרגטי, תזזיתי, הזיייתי, adhd וכיף לאללה. האזינו בלינק

 

אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

דירוגוקרטיה

כששמעתי שאנשים כותבים בפרופיל הטינדר שלהם את הדירוג שלהם כנוסעים באובר זה בהתחלה הצחיק אותי. זה נשמע כמו פרק גרוע במראה שחורה על החדירה של אובססיית הדירוגים לחיים האנושיים. אבל אחרי השעשוע הראשוני התחלתי לחשוב שאולי זה דווקא הגיוני שאנשים מציינים ברשת הכרויות את הדירוג שלהם באובר. בסה"כ הדירוג הזה אומר לא מעט עליך כאדם: הוא ציון משוכלל המבוסס על אינטראקציות רבות ומצביע האם אתה אמין ומתחשב וכמה נעים להיות בסביבתך. אם את/ה נוסעים עם ציון גבוה באובר יש סיכוי טוב יותר שגם תהיו דייט סביר.

התמלאתי בעליצות כשקלטתי שהנהגים באובר מדרגים אותי. אחר כך שאלתי את עצמי למה זה משמח אותי בעצם, והבנתי שזה החלק בתודעה שלי שנהנה ללמוד, להשתפר ולרצות.  אני יודע שפוליטית זה סופר בעייתי. זה גורם לי לחשוב על ניסויי הקרדיט החברתי של המשטר הסיני ועל חלק מהפרקים של מראה שחורה (במיוחד הפרק הראשון של העונה השלישית), אבל ברמה האישית יש בקדחת הדירוג הזו דווקא פוטנציאל טרנספורמטיבי. ברמה האישית יש כאן תמריץ נוסף לצמוח ולהשתפר. ההבנה שכל אינטראקציה שלך מדורגת יכולה להוביל לתחושת בחילה וקבס, אבל אצלי היא מובילה דווקא לתגובה ההפוכה: אני רוצה להיות הבנאדם שמקבל חמישה כוכבים! הבנאדם הזה שכל דקה איתו היא כמו ארוחת בוקר למיטה, המשולבת במסאז' מפנק לצלילי תזמורת קאמרית. האדם שכל מי שנפגש איתו לא יכול אלא לומר: "הבנאדם הזה הוא כמו סוויטה בהילטון. חוויה של חמש כוכבים."

דירוגוקרטיה היא עוד סוג של טכנולוגיה קוגניטיבית לעיצוב התודעה. הרחבה הולכת ומשתכללת של הפאנאופטיקון של בנטאם שמעודדת צורות הולכות ומתרחבות של פיקוח ומשטור עצמי. יש לה את הפוטנציאל להפוך לנשף מסכות מצמית ומדכא, כמו בבלאק מירור, במיוחד כשהיא מלווה בסנקציות. אבל כמו הרבה זוועות שמתרחשות בעולם היא מכילה גם פוטנציאל לעבודה עצמית והתפתחות.

הרעיון של למשחק את הקיום שלנו באופן שייתן לנו פידבק בלתי נפסק על כמה אנחנו נעימים, מתחשבים, מרימים ומשמחים הוא רעיון שלא ימצא חן בעיני אנשים שמתעקשים על הזכות שלהם להיות האני האותנטי שלהם, אבל עבור מי שרוצה להשתפר ולהיות טוב  יותר, יש שם גם הזדמנות גדולה. הייתי שמח אם בסיום כל שבוע הייתי מקבל דירוגים מהאנשים שפגשו אותי באותו שבוע. אולי זה היה מלמד אותי להיות אדיב, מעניין ומשמח יותר. אולי באופן אבסורדי זה היה יכול ללמד אותי אפילו להיות אותנטי יותר. ואולי היה מתרחש הדבר ההפוך בדיוק. לדרוגוקרטיה יש פוטנציאל אוטופי ודיסטופי בלתי נגמר, אבל כשאני חושב על שורש הפיתוי שבה אני חושב שנוכל למצוא שם את הרצון הסוקרטי לדעת את עצמנו, מחומש בכמה מהאתוסים רבי העוצמה ביותר של התרבות האלגוריתמית בת זמננו. היא שיקוף של הרצון שלנו לדעת איך אלוהים שופט אותנו – כשהוא מעובד לשפתם של האלים המתמטיים יודעי הכל של התקופה. כי בינינו, מי מאיתנו לא סקרן לדעת איזה ציון היינו מקבלים אם היינו מלון בבוקינג.קום או מסעדה בילפ. אנחנו צורכים את העולם דרך פילטרים של דירוגים, ורק טבעי שנרצה להכיר את עצמנו דרך ממסרת הדירוג.

סרטים משני תודעה: מדריך לפרמהקופיה סינמאטית

מה הופך סרטים למשני תודעה? מה ההבדל בין סרט פסיכדלי לסרט דיסוציאטיבי לסרט דליריאנטי? ואיך להתמסטל מצפיה סרטים וסדרות טלוויזיה?

בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'סרטים משני תודעה' ומוקדשת 'לסרטים ולהרצאות ]…[ בעלי תוכן משנה תודעה.'  מתפרסמות שם המלצות על סרטים בנושאים מגוונים כמו תזונה, צרכנות, פוליטיקה ורוחניות, כאשר המונח 'סרטים משני תודעה' מכוון לסרטים שמשנים את הדעות והמחשבות שאנשים מחזיקים על העולם. אף שסרטים כאלה יכולים להיות חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקבוצה מצומצמת יותר של סרטים שאפשר לטעון עליהם שהם משנים תודעה בצורה עמוקה עוד יותר. סרטים שמשנים לא רק את התוכן החולף בתודעה אלא את דפוסי התפישה של המח, סרטים שנדמה שהם פורמים את הקטגוריות הבסיסיות ביותר של התודעה כמו זמן וסיבתיות, ומשנים אותה באופן רדיקלי שמזכיר את ההשפעה של חומרים משני תודעה ממש, ושעשוי להיות עוצמתי אף יותר.

טקסונומיה של הסרטים משני התודעה והשפעותיהם

ניתורים במעלה המימד הרביעי. ממנטו

הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט משנה תודעה מהסוג שתיארתי כאן היה כשצפיתי בסרט ממנטו של כריסטופר נולן. הסרט של נולן, למי שלא מכיר, עוסק באדם שהיכולת שלו ליצור זכרונות חדשים נפגעה, כך שהוא חי ללא עבר קרוב, רק זכרונות נושנים מעבר הולך ומתרחק. תפיסת המציאות של לינארד, גיבור הסרט, מורכבת מפרגמנטים מקוטעים שהקשר בינם אינו ברור. נולן בחר להמחיש לצופה את מצב התודעה של אדם מסוג זה על ידי כך שערך את הסצינות בסרט בסדר הפוך. האירועים המאוחרים יותר בסיפור מופיעים בתחילתו ואילו האירועים שמניחים את הבסיס לעלילה מופיעים רק בסופו, כך שכל כמה דקות אנחנו קופצים אחורה בזמן ומגיעים לסצינה שקדמה כרונולוגית לסצינה שהוקרנה כעת ושמאירה אותה באור חדש. הבחירה הסגנונית הזו לא רק אחראית לשורה של הפתעות עלילתיות, אלא גם מסוגלת לחולל אפקטים תודעתיים דרמטיים. לאחר הצפיה הראשונה שלי בממנטו מצאתי את עצמי במצב של דיסאוריינטאציה טמפוראלית. לאחר שהתודעה הורגלה בשעתיים הקודמות לקפץ שוב ושוב בדילוגים מעלה המימד הרביעי, כשראשה מנוגד לזרם הזמן, היא כאילו שינתה את הקצב הפנימי שלה. לאחר הצפיה בממנטו מצאתי את עצמי נתקף בתחושה מוזרה כאילו כל כמה דקות מוסט הזמן לאחור, כאילו אני שקוע באותו זרם זמן מקוטע ורגרסיבי שבתוכו מתקיים גיבור הסרט.

חוויה דומה לזו שהייתה לי עם הסרט ממנטו עברתי מאוחר יותר עם הפרק הראשון של העונה השלישית בסדרת המד"ב הבריטית הקלאסית "Red Dwarf", הפרק Backwards שבמסגרתו נקלעים הגיבורים למערבולת זמן שלוקחת אותם לשנה ההופכית ל-1993, בעולם שמתקיים על פי הקוסמולוגיה של הניתור הגדול – כלומר עולם שבו כל ההיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול מתרחשת שוב, אבל הפעם בתנועה לאחור (הפרק צולם לפני שהתפתחויות במדעים המדויקים ערערו שוב את המודל הקוסמולוגי שלנו, ב-1998). בעולם זה, המשחזר את הילוכו המקורי של היקום, אבל בכיוון ההפוך, המכוניות נוסעות אחורה, המלצר שופך זבל על השולחן ומגיש ללקוח את הכסף שישלם לפני שזה פולט חזרה את הבירה אל כוס המשקה שיזמין, ואילו כותרות העיתונים מדווחות: "שלושה הוחזרו לחיים בשוד בנק. אדם חמוש עם רובה מקוצר שאב כדורים משני קופאים ושומר בבנק בדרום לונדון מחר. השודד החמוש כפה על האנשים המבוהלים לקבל 10,000 פאונד, שאותם דרש שיניחו בכספת הבנק. האיש, מייקל אליס, השלים עונש של חמש עשרה שנה עבור המעשה לפני שנתיים." אלא שאחרי זמן קצר הגיבורים, שהופכים לאטרקציה בזכות יכולתם לעשות דברים קדימה, מתרגלים לחיים בעולם מוזר זה. "ברגע שמתגברים על השוק הראשוני דברים הרבה יותר הגיוני כשחיים בכיוון הזה." אומר אחד מהם "אין כאן מוות למשל. אתה מתחיל מת, ואז יש לך הלוויה ואז אתה מתעורר לחיים. ככל שהשנים חולפות אתה הופך צעיר יותר ויותר עד שאתה נהיה תינוק בן יומו. אז אתה נכנס חזרה לתוך אמא שלך, שנכנסת חזרה לתוך אמא שלה וכן הלאה, עד שכולנו הופכים לשלמות אחת ומופלאה."

כמו הצפיה בפרק של ממנטו, גם צפיה ב-Backwards הצליחה לעוות את חוש הזמן שלי אבל בצורה שונה מעט. בעוד לאחר צפיה בממנטו נתקפתי בתחושה שמדי כמה דקות הזמן מנתר אחורה בקפיצות מקוטעות, אחרי צפיה ב-Red Dwarf נדמה היה לי שההיגיון הבסיסי של הזמן והסיבתיות השתנה. כל מה שעשיתי נדמה היה כתוצאה של דבר שיקרה בעתיד, וכאילו הוא מתרחש בכיוון ההפוך.

מעשיית מוסר על מסע בזמן. פרויקט אלמאנק.

סרטים שעוסקים במסע בזמן הינם כר פורה לשינויים עוצמתיים בתפיסת המציאות שלנו אבל השינויים אינם בהכרח כאלה של היפוך זרם הזמן בתודעה כפי שמתרחש בשני המקרים הקודמים. הסרטים  About Time, Project Almanac ו-Homem do Futuro  O הברזילאי מציגים סוג שונה של אפקט שאופייני למה שניתן לכנות אותה ז'אנר מעשיות המוסר בתחום מסעות הזמן. בשלושת הסרטים הללו הגיבורים ממציאים מכונת זמן, נוהגים בה בחוסר אחריות ויוצרים שורה של הפרעות זמן-חלל, מה שגורם למבנה המציאות להשתבש במידה הולכת ומחריפה. ככל שהעלילה מתקדמת טבעה של המציאות הופך כאוטי והגיבורים נזרקים שוב ושוב ממציאות אחת למשנתה,מטולטלים במרחב האפשרויות כתוצאה מהתערבויות קודמות ולא בהכרח ידועות ברצף הזמן. לאחר צפיה בסרטים מסוג זה מצאתי את עצמי נתקף בתחושת סחרחורת קוסמית, כאילו הושלכתי למציאות הנוכחית מבלי להיות מודע לאירועים קודמים שהתרחשו ברצף הזמן-חלל ושעצבו אותה זה עתה בדרכים סמויות מן העין. כאילו ברקע המציאות שאני מתקיים בה בתחושת טבעיות מזויפת מתרחשות דרמות קוסמיות שלמעשה שבות ומייצרות מחדש מציאויות מרובות ומתחדשות שמופיעות סביבי כל העת גם אם איני מודע אליהן.

חזרה נצחית. קצה המחר

דוגמה אחרת לסרט שמתערב במימד הזמן ויוצר אפקט תודעתי מרשים היא הסרט Source Code שהגיבור בו מושלך שוב ושוב לאותה סיטואציה בה הוא מקבל את ההזדמנות למנוע פיגוע טרור המוני . לאחר צפיה בסרט זה, התעוררה בי תחושה כאילו אני זוכה להזדמנויות חוזרות ונשנות לאתר את מקור הבעיה שבעולם סביבי ולשנות אותו כעת  (סרט אחר עם מבנה עלילתי ואפקט תודעתי דומה הוא Edge of Tomorrow בכיכובו של טום קרוז). עם זאת, ז'אנר המסע בזמן אינו הז'אנר היחיד בקולנוע שמסוגל לייצר השפעות תודעתיות רדיקליות מהסוג שתיארתי. סרט נוסף שחולל אצלי חוויה מסוג זה הוא הסרט Adjustment Bureau (נגד כל הסיכויים) על פי סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו פועלת מאחורי הקלעים לשכה סודית של בעלי כוחות על המעצבים את המציאות בהתאם לתוכנית-על קוסמית על ידי שליטה בבחירותיהם ועתידם של האנשים. שני גיבורי הסרט הם  גבר ואישה שאינם אמורים להתאהב על פי תוכנית הלשכה, אבל במהלך הסרט הם מצליחים בדרכים שונות להפגש ולחמוק מהשליטה של סוכני הלשכה שמנסים שוב שוב להתערב במבנה המציאות על מנת למנוע מההכרות ביניהם להתפתח. לאחר צפיה בסרט זה חשתי כאילו מסביב לכל בחירה ומעשה שלי מתרחשת דרמה גדולה שמעורבים בה כוחות המבקשים להשפיע על בחירותי ולקבוע אותן ללא ידיעתי.

מה הופך סרט לסרט משנה תודעה?

התערבות במימד הזמן הינה אם כן נפוצה אם כי לא הכרחית לצורך ייצור האפקטים משני התודעה של הסרטים מהסוג שאני דן בהם כאן. עם זאת, המכנה המשותף הרחב יותר שמאפיין את כל הסרטים הללו הוא התערבות דרמטית בהבטים בסיסיים של תפיסת המציאות שלנו על ידי ערעור הנחות המוצא הבסיסיות שלנו והשלכת הצופה לעולם קולנועי ששונה מהותית מבחינות כמו כיוון זרם הזמן, סיבתיות, ריבוי עולמות, חזרתיות נצחית או גורמים נסתרים השולטים במציאות. עם זאת, לא כל סרט שעוסק בתימות שציינתי כאן יחולל את ההשפעות משנות התודעה שהזכרתי. רוב הסרטים לא עושים זאת. גם לא סרטים קלאסיים שעוסקים במסעות בזמן או כוחות נסתרים המעצבים את המציאות כמו בחזרה לעתיד, טרמינייטור, או המטריקס. מה שמבחין את הסרטים משני התודעה מסרטים אחרים שאינם מייצרים אפקט דומה הוא שקיימת בהם סוג של חזרתיות, של גליץ' מסוים בזמן/מציאות ששב ומתרחש. זוהי חזרתיות שהמח שלנו מתרגל אליה ככל שאנחנו ממשיכים בצפיה, כך שכשהצפיה מסתיימת המח שלנו כבר מאומן בלחשוב באמצעות הגליץ' הספציפי הזה והוא ממשיך ליישם אותו שוב ושוב על המציאות. התכונה הייחודית הזו של סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליו פה מבדילה אותם מסרטים שמשתמשים באמצעים סינמאטיים ויזואלים על מנת ליצור השפעה דמויית טריפ/סמים. חוקרת הקולנוע Anna Powel דנה בספרה Deleuze, Altered States and Film בשורה של סרטים החוקרים ומחקים את המצב התודעה המסומם וביניהם הסרטים 'אדם בעקבות גורלו,' 'טריינספוטינג,' ו'רקוויאם לחלום.' אף שהבמאים של הסרטים הללו משתמשים באמצעים ויזואלים כדי לחקורת אפקטים תודעתיים של שימוש בסמים, ההשפעה שלהם נותרת ברמה שטחית יותר — הם לא מייצרים איזושהי השפעה תודעתית ברורה שנמשכת לאחר הצפיה, אולי מכיוון שהם לא עושים שימוש באפקט הגליץ' החזרתי שקיים בכל שאר הסרטים שהזכרתי.

סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליהם כאן, יוצרים שינוי מוחש וברור באופן בו התודעה שלנו עובדת שנמשך גם (ואף במיוחד) לאחר הצפיה בסרט.

בין סרטים פסיכדלים לסרטים דיסוציאטיבים ודליריאנטים

סרטים משנית תודעה יוצרים אפקטים שמזכירים את אלו של חומרים משני תודעה — אבל אילו? קל לראות שההשפעה של סרטים כאלו רדיקלית בהרבה מזו של חומרים כמו אלכוהול, אופיום או קוקאין, שאינם משפיעים על תפיסת הזמן חלל שלנו. מה היא אם כן המקבילה הפסיכופרמקולוגית ההולמת? תגובה אחת תהיה לטעון שלסרטונים הללו יש השפעה פסיכדלית, אלא שלטעמי זו תהיה אבחנה בלתי מדויקת. מזה שנים שאני עורך את האתר הוידאו הפסיכדלי היומי המוקדש לסרטונים פסיכדלים העושים שימוש במאפיינים פסיכדלים כמו צבעוניות, זרימה, ריבוי פרספקטיבות ומימדים. אף כי לסרטונים אלו יכולה להיות השפעה ניכרת על מצב התודעה, והם מסוגלים לסייע בטיפוח מצב תודעה חלופי ואף בריפוי הנפש, אלו השפעות שונות מהותית מאלו של הסרטים שמדובר בהם כאן, והן אינן נמשכות במובהקות לאחר שתמה הצפיה. לחומרים הפסיכדלים עצמם יש שורה של השפעות רדיקליות על הנפש, כולל על תפיסת הזמן-חלל, אבל קשה לטעון שזוהי ההשפעה הבולטת ביותר שלהם. את המקבילה המובהקת ביותר להשפעות של הסרטים המוזכרים כאן ניתן למצוא לדעתי דווקא בחומרים דיסוציאטיבים כמו סלביה דיבינורום או קטמין (ואולי גם, בחלק מהמקרים, לחומרים דליריאנטים כגון הבלדונה אטרופה, דודאים  [mandrake], שכרון [henbane], והדאטורה [שומר נפשו ירחק מהם!]). כמו הסרטים הללו, חומרים דיסוציאטיבים ודליריאנטים פורמים מהיסוד את תפיסת המציאות והופכים אותה למקוטעת, פרגמנטרית, בלתי קוהרנטית ומאופיינת בריבוי של גליצ'ים מבלבלים המייצרים דיסאוריינטאציה. הסרטים משני התודעה שבהם אני עוסק כאן אינם סרטים פסיכדליים אם כן. תחת זאת, ניתן לכנותם סרטים דיסוציאטיבים או סרטים דליריאנטים.

דיסוציאטיבי או דליריאנטי. איש העתיד

באופן מעניין גם סרטים משני תודעה, כמו סמים משני תודעה, יוצרים בשימוש חוזר סבילות מסוימת אצל הצופה. צפיות מאוחרות לא הצליחו לשחזר במלואו את האפקט שייצרה עבורי הצפיה הראשונה בסרט ממנטו. צפיה חוזרת בכל אחת מהיצירות שהוזכרו כאן עשויה לעורר מחדש את אותן ההשפעות אולם במידה מתונה יותר, כפי ששתיה של אלכוהול או עישון קנביס יום אחר יום לא יניבו את אותה עוצמת החוויה שהניב הסם ביום הקודם. ברוח אופנת מדעי המח שפשתה בעשורים האחרונים, יכול להיות מעניין לבדוק האם כפי שסמים והתנהגויות כמו הימורים או משחקי וידאו מייצרים שינויים בפעילות המח, ניתן למדוד גם את האפקט שיש על המח לצפיה בסרטים משני תודעה. דלז אומר שהמסך הוא המח, ומתייחס לאופן שבו המח של צופה הקולנוע מתמזג עם התוכן המוקרן מולו על המסך. סרטים משני תודעה עשויים להוות פתח לחקירה נוירומדעית של התמזגות המסך והמח.

ההשפעות משנות התודעה של סרטים מסוימים הן משהו שהלך והתחוור לי עם השנים ומפגש בסרטים נוספים מז'אנר משני התודעה, אבל כמעט ולא הזדמן לי לדון בנושא זה עם אנשים אחרים. מהסיבה הזו עדיין לא ברור לי אם זה משהו שכולם חווים אותו, או תופעה אידיוסינקרטית שמופיעה אצלי בלבד, ואם היא מופיעה בצפיה באותם סרטים דווקא אצל כולם. אם גם אתם חוויתם (או לא) את ההשפעות משנות תודעה עם הסרטים שהוזכרו פה או עם סרטים אחרים, אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם. אילו סרטים גרמו לתודעה שלכם להשתנות? האם יש סרטים נוספים שהייתם מוסיפים לרשימה שנתתי כאן? סרטים משני תודעה מהסוג שהזכרתי מסוגלים לשנות תודעת זמן, סיבתיות, תודעה של רצון חופשי, ותודעת המשכיות המציאות. האם קיימות פונקציות נוספות של התודעה שקולנוע מסוגל לשנות מהיסוד?

מעבר למאניה ולדיפרסיה הטכנו-פרימיטיביסטים

אחרי שנים בין מאניה טכנואופטימית לדכאון מזוועות המין האנושי והקדמה אני מוצא כעת נחמה בדרך האמצע. לאחר תקופות ארוכות של קריאה באוונגליסטים טכנולוגיים מעמק הסיליקון ואנכרו-פרימיטיביסטים מהיער, פיתחתי תקוות טכנו-אוטופיות וחרדות טכנו-סיוטיות ששכנו באי נוחות אלו לצד אלו. נדרשה הזחה מסוימת בפרספקטיבה כדי להבין שתנועת המטוטלת בין האופטימיזם לפסימיזם שגויה מיסודה.

ההיפותיזה חדשה גורסת שהתחום השברירי והחמקמק של עולם המציאות שוכן באיזור ביניים מוגה אור הנסיבות, בתווך בין איזורי דמדומים המקיפים אותו בתחזיות מכל הסוגים: לגאולה ולחורבן (ומי שרואים את אלו ברגע הנוכחי). אם תבלה את זמנך בחוגים שבהם שורה הדכדוך וההתמקדות במגמות השליליות (למשל [בהכללה] חוקרים ממדעי החברה והרוח, אקטיביסטים, או אנשים בעלי חשיבה ביקורתית מפותחת) תראה רק את הצד השלילי ותאמין שאנחנו על סיפה של קטסטרופה. לעומת זאת, אם תבלי זמנך בחברת האנשים שמדגישים את השינויים והפוטנציאלים החיוביים (למשל עתידנים, אנשי טכנולוגיה ורוחניקים מסוימים) את עשויה לחשוב שאנחנו על סף פריצת דרך לעבר האוטופיה. כל אחת מנקודות המבט הללו גורמת לשניה להראות מגוחכת, וחסרת היגיון. כל אחת מהן מסתירה את השניה ומונעת מהאדם להכיר בקיומה ובערכה. בפועל, כל הדברים הללו, החיוביים והשליליים, קורים במקביל. הנקודה שבה שני הצדדים למחלוקת מסכימים ותואמים זה את זה היא באבחנה שמתרחשים כרגע שינויים דרמטיים ומואצים. אלא שבת'כלס ברוב המקרים חוזי הטוב רואים רק את האפשרויות החיוביות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתגשמו ואילו חוזי הרע רואים רק את האפשרויות השליליות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתרחשו. רוב התחזיות האופטימיות של אנשי הטכנולוגיה לא יתגשמו כי שיקולים וכוחות טכנולוגים, כלכליים ופוליטיים יגבילו את ההיתכנות שלהם וידאגו לכך שהפוטנציאל המהפכני שלהם ינוטרל או ינותב על מנת לשרת את כוחות השררה. רוב התחזיות השליליות יסוכלו כי ככל שהסכנה תהפוך דרך לברורה ומוחשית כך יתגברו הקולות המתריעים ומי שינסו לסכל אותה, כך שברוב מהמקרים הקטסטרופה תמנע או תמותן. בתווך בין שני אלו נמצאות ההתפתחויות המועטות (יחסית) שאכן יתרחשו ושגם בהן כמובן טוב ורע מעורבבים זה בזה וכמובן תלויים בפרספקטיבה.

ללמוד את את העתיד זה כמו ללמוד היסטוריות של יקומים אלטרנטיבים שרובם לעולם לא יתגשמו. זה דורש לסגל את הנכונות לקבל באהבה את הגמישות האי-לינארית שמאפיינת את ההיסטוריה ולשהות שם מבלי להזדהות מדי עם טלטולי הספינה בים הנסיבות. אם יש שם שיעור לחיים האישיים, הוא עשוי להמצא בנכונות לזהות גם בחיים האישיים שלנו את הנארטיבים השונים המטלטלים אותנו בין חלומות מופרכים לחרדות תלושות, וללמוד לחיות בנוחות, באהבה ובלי מורא במרחב הביניים שהוא המציאות.

Waze ונחמות הדטרמיניזם

כש-Waze אומרת לי שנשארו לי 35 דקות עד היעד, זה מרגיע אותי בלב. לפני שהייתה קיימת, הייתי יושב בפקק ותוהה בחרדה כמה זמן עוד ימשך. היום אני יכול לשהות בו בנוכחות ורוגע בידיעה שכל זה זמני ויחלוף, ושגם ככה אין הרבה שאני יכול לעשות לגבי זה.

פנה שמאלה, לאחר מכן המשך ישר בכיכר, ועוד 200 מטר תגיע לאהבת חייך. ווייז.

יכולת חיזוי העתיד של ווייז מרשימה למדי אבל יש עדיין לאן לשאוף. לא חסרים אזורים אחרים בחיים שבהם יכולת חיזוי עתיד מדויקת מהסוג שמציעה Waze בדרכים היתה יכולה להפיג את חרדותינו. נניח שווייז הייתה יודעת לומר כמה זמן נותר לנו בדיוק עד המוות, או עד שנכיר את אהבת חיינו, או עד שיגיעו הקביעות, האקזיט או הפנסיה. היינו יכולים לפרוש לנו בסטואיות מהלחץ הפנימי שגורמים כל גורמי האי ודאות הללו ולהנות סוף סוף מכל מה שמתרחש בחיינו מתוך ידיעה שהכל יגיע בעיתו. לנו נותר רק להתקדם במסלול החיים כמו ג'יפ בספארי, להציץ מהחלונות ולהנות מהנוף.

נחמות הדטרמיניזם

המחשבה על חיים שמסלולם ידוע מראש מזכירה לי את מודל ה"הניתור הגדול" של היקום, שיצא מהאופנה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהחליפה אותו תיאורית האינפלציה הקוסמית, ושמדענים חזרו לשקול אותו לאחרונה. בתיאוריית האינפלציה הקוסמית ההנחה היא שהתרחבות היקום לא תסתיים לעולם, אלא הוא ימשיך להתרחב כשהחומר בו הופך דליל יותר ויותר, בעוד צפיפות האנרגיה האפלה גדלה עד שכח הכבידה לא יספיק עוד כדי להחזיק יחדיו את הגלקסיות, והכוכבים וכל החומר ביקום יתפרק לחלקיקים האלמנטריים ביותר. בניגוד אליה במודל "הניתור הגדול" הרעיון הוא שהתרחבות היקום תלך ותאט עד שבשלב מסוים מימדיו של היקום יגיעו לגודל מקסימלי ולאחריו ישוב זה ויתכווץ חזרה בהשפעת כח הכבידה עד שיקרוס חזרה לתוך עצמו בתהליך הפוך למפץ הגדול, ולבסוף ינתר מחדש לעבר יקום חדש (בתהליך מחזורי ונצחי,שהיקום המוכר לנו מהווה רק אחד ממחזוריו). בדרך לניתור הגדול הזה, ההיסטוריה כולה תחזור ותתרחש פרט לפרט – אבל הפעם בהילוך אחורי.

יש מי שרואים באפשרות הזו – החזרה של ההיסטוריה כולה ברברס –  דבר נורא. עוד פעם נצטרך לעבור את כל זוועות ותלאות ההיסטוריה, הכל מחדש רק בהילוך לאחור, ללא בחירה, סיבתיות או היגיון (למי שרוצה לגלות כיצד עשוי להתנהל עולם שנע אחורה בזמן מומלץ לצפות ב-Backwards, הפרק הראשון של העונה השלישית Red Dwarf). בעיני יש במודל הזה דווקא משהו מנחם. הידיעה שהכל קבוע מראש משחררת את האדם מה-FOMO הקוסמי, מהמחשבה המציקה שיש משהו שהוא מחמיץ או שיש באפשרותו לעשות משהו (שאינו יודע) ושישנה את מצבו מן היסוד.

אם הכל ידוע והרשות אינה נתונה, זה מאפשר לנו להשתחרר ולהפוך לעדים סטואים המביטים בעולם בסקרנות שוות נפש, מבלי לחוש מעורבים מדי. עולם דטרמיניסטי הוא עולם מרגיע. הוא פוטר אותך מקדחת העשיה ורגשות האשמה עליה שאליה גוזרת אותך הבחירה החופשית. הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים עמד על כך שמודרניזציה ותיעוש גרמו לנסיקה בשיעורי ההתאבדות ברחבי החברות באירופה. ההסבר שלו: בחברה המסורתית כל אחד ידע את מקומו. אם היית מפשוטי העם, ידעת שזהו גורלך ומקומך, לא היית מטריד את עצמך במחשבה שיכולת לעשות משהו אחרת ולהפוך לרוזן או דוכס. לכל אדם ואדם בחברה היה מעמד קבוע שנמסר לו בלידה ושהגדיר אותו, ומאחר שגורלך לא היה בידך, יכולת להתמסר אליו בלב שקט. זוהי נחמת הדטרמיניזם. הדבר שונה דרמטית בחברה הקפיטליסטית המודרנית בה, לפחות תיאורטית, נתונה בידי כל אחד האפשרות להתאמץ ולהצליח ובה האזרח המודרני משווה עצמו ללא הפסקה לסובבים אותו, לעיתים קרובות באופן בלתי מחמיא. ההשוואה המתמדת עם אלו שהצליחו יותר מאיתנו (ובהגדרה, יהיו כאלה) מעוררת לעיתים קרובות חוסר שקט ותחושת כשלון אישי. הבחירה החופשית במקרה זה גזרה עלינו תלאות וסבל מסוג חדש.

עם Waze בדרכי החיים

ווייז אינה טכנולוגיה דטרמיניסטית במלוא מובן המילה. כך למשל, היא מציעה למשתמש מספר מסלולים אפשריים שיובילו אותו ליעדו, והיא כמובן אינה כופה עליו לבחור באף אחד מהם. המשתמש רשאי לבחור לעצמו דרכים שווייז אינו ממליץ עליהן אם כי התוכנה. וייז אינה טוענת שהדרך שהיא מציעה היא היחידה שקיימת. היא רק טוענת שהיא מציעה את הדרך הטובה ביותר מכל הדרכים האפשריות.

תחזי את זה, ווייז! מודלים שונים של התפתחות היקום.

בגרסאות עתידיות והיפותטיות בהחלט של ווייז, שיכללו מודלים לא רק של מערכת התנועה, אלא גם של כל האטומים ביקום, חוקי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה, הכלכלה, החברה והתרבות – אולי נוכל להגשים סוף סוף את חלומו של לפלאס ולדעת כל מה שהיה ביקום וכל מה שיהיה. ווייז תוכל אז להגיש לכל אחד ממשתמשיה מפה מלאה של מסלול חייו הצפוי בעולם. היא תדע לומר לנו איפה צפויים לנו פקקים פנימיים בדרכנו, כמו תפיסת עולם שגויה, מערכת יחסים תקועה או מסלול לימודים שיתברר כטעות, והיא תדע להציע לנו מסלולי חיים חלופיים ולא צפויים. במקום לנסוע על הכביש הראשי שמוביל היישר מאהבה של גיל העשרה אל חתונה בגיל צעיר וגירושים בגיל 24, היא תשלח אותנו דרך דרכים צדדיות של אקטיביזם חברתי או יזמות אקולוגית שיובילו אותנו בסופו של דבר קרוב יותר ליעד הסופי, כך שלפתע נתחבר בלי שידענו מאיפה זה הגיע לנו בכלל אל הדרך הראשית המובילה היישר אל אהבת חיינו. ואולי היא תגיד לנו שאהבה זוגית זה בכלל לא הדבר שלנו ותכוון אותנו ליעד אחר לחלוטין. אולי למשל תשתמש בדרכים הצדדיות של אהבה רומנטית כדי להוביל אותנו לעבר הגשמה רוחנית או עתיד פוליטי מזהיר.

מושון זר אביב  מספר בהרצאה שלו מ-2016 שבמודלים מוקדמים של ווייז האפליקציה ביקשה לתת למשתמשיה את האפשרות לבחור בדרך הרצויה להם לא רק על פי פרטרים של מהירות או מרחק אלא גם על ידי בחירה בדרך היפה ביותר, הבטוחה ביותר, או זו החסכונית ביותר בדלק.  בעתיד ההיפותטי שהצעתי אולי נוכל להכתיב לווייז פרמטרים נוספים שעל פיהם היינו רוצים לבחור את מסלול חיינו. נוכל לומר לווייז הקוסמי אם חשוב לנו יותר מסלול חיים רווי בהצלחה מקצועית או כזה שמכיל הרפתקאות וחוויות, או כזה ששם דגש על מערכות יחסים קרובות, אינטימיות ובטחון רגשי. ווייז יחשב עבורנו את המסלול האופטימלי שיאזן בין הפרמטרים השונים שבחרנו להזין לתוכו ולנו ישאר רק לצאת לדרך ולהנות מהנוף בידיעה שאנחנו במסלול הטוב מבין כל המסלולים האפשריים.

כל זה כמובן נראה עדיין רחוק וכנראה אף בלתי אפשרי, אבל אם גוגל, הבעלים של ווייז, שכבר הכריזה שמטרתה הסופית היא בניית אינטיליגנציה מלאכותית חובקת עולם, תרתום את אותה אינטליגנציה עילאית למטרה זו, בעזרתו של חוק מור ועוד כמה אלפי שנות אבולוציה אולי גם זה עוד יקרה. #לתשומת_ליבם_של_מנהלי_גוגל

%d בלוגרים אהבו את זה: