ארכיון קטגוריה: טכנומיסטיקה

ביקורת וראיון על הספר נטופיה, עם י.ג. לוימור (הישות המשותפת של יסמין לוי וגל מור)

קצת מאוחר לביקורת על הספר נטופיה. ככלות הכל הספר התפרסם לפני כשנה בערך, והקרקס הנודד של שיח התרבות כבר נע לו הלאה למחוזות חדשים. ובכל זאת, מכיוון שאני מאמין בצורך לטפח את העכשיו הארוך, ובכך שלתרבות יש אורך חיים עמוק ורחב יותר מזה שמתירים לה מוספי הסופ"ש, אולי יש גם יתרון מסוים במועד הפרסום המאוחר של הביקורת והראיון האלו.

על הספר נטופיה של יסמין לוי וגל מור שמעתי כבר כשיצא. למעשה אפילו הזדמן לי לעשות ביקור קצרצר במסיבת ההשקה שלו איזה ערב תל-אביבי קריר בחורף שעבר. הספר משך את תשומת לבי  מכמה סיבות. הראשונה היא שלא מתפרסמת בארץ הרבה ספרות מדע בדיוני, לפחות לא כזו שזוכה לחשיפה מהסוג לה זכה נטופיה (למרות שכן מתפרסמת יותר ספרות מד"ב ממה שנהוג לחשוב, כפי שאפשר לגלות מהסקירה המקיפה והמעניינת הזו של אלי אשד הבלתי נלאה). הסיבה השניה הייתה הנחת המוצא של הספר. כפי שנכתב על גב הספר נטופיה:

"בעולם העתידי שעליו מסופר בספר נטופיה, כל פנטזיה נהפכת למציאות תלת מימדית. האנשים המשתמשים ברשת המחשבות יכולים לבקר בכל מקום בעולם, להחיות מחדש זכרונות, לשתף רגשות מבלי לומר מילה ולהתאים את המציאות לטעמם האישי. הם יכולים לתזמן את השקיעות והזריחות, לברוא בעיני רוחם צמחייה טרופית צבעונית לאורך כביש מדברי ולהפוך קול צורמני לקול פעמונים. אם ירצו יוכלו אף להעלים מהסביבה אנשים ועצמים שהיו מעדיפים לא לראות. נשמע כמו עולם מושלם? ובכן, מסתבר שהנוחות האולטימטיבית הזו מוגשת בצירוף תג מחיר מצמרר."

netopia1

כמי שהרהר לא מעט על האפשרויות האוטופיות של עולם מהסוג שהפסקה מתארת, וגם על המגבלות התיאורטיות שלו (כאן תמצאו מאמר ישן וטכנואופטימי ברובו שנכתב ב-2007, בימי השיא של העולם הוירטואלי סקנד לייף, ושכותרתו "עולמות וירטואלים – הארץ המובטחת?") הנושא ריתק אותי מיד. ככלות הכל, יש לי היסטוריה אישית ארוכה של רצון להתעלות מעל הגוף והמציאות החומרית באמצעות טכנולוגיה. הרצון להתנשא מעל הגופני והחומרי אמנם זוכה כיום לתיוג גובר כ"התכחשות לגוף" במסגרת תגובת הבקלאש שלה זוכה תנועת הסינגולריות ושמבקש להחזיר את משקל הכובד אל הגוף, הכאן, העכשיו והמציאות הממשית – עם זאת, על אף כל הסכנות שבוירטואליזציה והביקורת עליה, ולמרות שסופיות וארעיות הגוף והתודעה זוכים כיום בחוגים אינטלקטואלים מסוימים ליחס אוהד מהסוג שלא זכור כמותו, כעוגן אחרון בעולם שהולך ומאבד מיציבותו, הרי שאין טעם להעמיד פנים שהאנושות עומדת להשליך אל הפח בקרוב את מגמת הוירטואליזציה של החיים.

 מכיוון שהאופציה הוירטואלית האוטופיסטית כל כך מפתה אותי עניין אותי לראות אותה קורמת עור וגידים במסגרתו של עולם בדיוני, וגם לראות מה הכשלים שיפגמו אותה במסגרת עולם כזה. מהבחינה הזו נטופיה אכזבה אבל גם קיימה. הדיסטופיה שבוקעת מתוך האוטופיה הוירטואלית הרשתית של נטופיה היא דיסטופיה שנובעת מפעילויות פושעות שנעשות במסגרת הרשת, לא מתכונות אינהרנטיות של הרשת עצמה, ולכן אכזבה. ומצד שני, לאורך כל הדרך הספר גם מציג את הבנאליזציה והריקנות התודעתית והפסיכולוגית שנוצרת באוטופיה וירטואלית, לפחות מהסוג שמתוארת בנטופיה, ומהבחינה הזו הספר קיים עבורי את ההבטחה.

כמו הסדרה מראה שחורה (שיצאה כשהספר נטופיה היה כבר בשלביו האחרונים), נטופיה מציג את המציאות הדיגיטלית בת זמננו על סטרואידים. הוא עושה זאת במסגרת של שורה של סיפורים קצרים המתארים את האופן בו המציאות הוירטואלית מעצבת את חייהם של דמויות שונות בעולם זה. סיפורים אלו מתחברים בסיכומו של דבר לקשת עלילתית שמתארת את השתלטות העולם הוירטואלי על עולם ממשי שהולך ונדחק לשוליים. תוך כדי כך נוגעים לוי וגל בשורה של נושאים ושאלות שמרחפות מעל המציאות הוירטואלית הנרקמת סביבנו כמו הדרוויניזם שעומד בבסיס שלטון האלגוריתמים המדרגים שמנהלים אתרים כמו גוגל, פייסבוק ואמזון, והשאלה איך נראה עולם שבו ההגיון האלגוריתמי המייעל נלקח אל הקצה; מקומו המעורער של הפרט במציאות רשתית המבוססת על אידאולוגיה ניאו-ליברלית, תכליתנית, מופרטת ומפורדת; האיום שבקולקטיביזציה של התודעה הגלובלית; וגם כמובן, הסכנות והבעייתיות שבהענקת המפתחות לשערי המציאות שלנו לחברות מסחריות.

בסופו של דבר נטופיה הוא מותחן אפקטיבי למדי, אבל לא זו הסיבה לקרוא אותו, אלא הדמיון העשיר שמאפיין את הכתיבה של לוי ומור. נטופיה מלא במגוון רעיונות מקוריים, יצירתיים ומרתקים על האופן שטכנולוגיות עתידניות של סינתוז מציאות וממשקי מח-מחשב יכולות להתגשם בקונטקסט של החברה הצרכנית, והאופן שבו טכנולוגיות כאלו עשויות לסלף את חיי הנפש ולרוקן את חיי האנוש מתוכן. למרות שהעולם הבדיוני של נטופיה סובל בנקודות מסוימות  מחוסר עקביות, כפי שהצביעו למשל בבלוג תודעה כוזבת, הרי שבסופו של דבר הוא יוצר תמונה ספקולטיבית שלמה, משכנעת ומטרידה של חברה אנושית בסביבה וירטואלית, והוא תוספת נכבדה, ראויה וחשובה למדף המצומצם אך המתרחב של המד"ב העברי.

netopia2

יסמין לוי וגל מור

והנה כמה שאלות ששלחתי בסיום הקריאה לי.ג. לוימור, הישות הכותבת המשותפת של יסמין לוי וגל מור, על נטופיה, תהליך הכתיבה שלו, מה שיש בו ומה שאין בו.

עידו: לא ציינתם שנה מסוימת שבה הספר מתרחש, ומופיעה בו ערבוביה רבגונית למדי של המצאות טכנולוגיות שחלקן עשויות להמצא מעבר לפינה וחלקן כנראה לא יתגשמו בעתיד הנראה לאין (מכוניות מעופפות או אסטרונאוט שנוחת על צדק, למשל). האם ביקשתם לשמור גם על קשר לתחזיות טכנולוגיות הנוכחיות ועד כמה הן היו נוכחות בתהליך הכתיבה? הספר נקרא כמו כתב אזהרה מעולם שמעבר לפינה, אבל האם הוא אכן מעבר לפינה או שמדובר בעיקר בתרגיל היפותטי על עולם בדיוני ובלתי מושג טכנולוגית? עד כמה לדעתכם התפתחויות מהסוג שאתם מתארים הן אפשריות ועד כמה זה עקרוני עבור המסר שמעביר הספר? כתבת בעבר (גל) שנטופיה למעשה כבר נוכחת כאן. באיזה אופן היא נוכחת כבר כאן וחלק מהמציאות שלנו?

י.ג. לוימור: בכוונה לא ציינו שנה כדי שלא יבואו אחר כך וינזפו בנו. לתת שנה זה עניין מחייב מדי. מה גם שקשה באמת לדעת מתי מה שנראה לנו שיקרה באמת יקרה. הטכנולוגיות מבוססות על מה שמתפתח כבר היום. מאז שכתבנו את הספר נתקלנו כל פעם בכתבה שמספרת על משהו ממה שכתבנו שבדרך לפיתוח, אפילו הנאו קאר. היה לנו חשוב לכתוב על המצאות שיכולות להתקיים מבחינה טכנית ופחות להצהיר מתי זה יהיה. לא רצינו להמציא משה מופרך. יש ביסוס לדברים, אפילו לרשת המחשבות יש ביסוס מחקרי שאנשים יכולים לתקשר מוחית ממדינות שונות. מה שכן נוכח כבר כאן זו התחושה שרשת חברתית היא בעצם כלכלית והניכור שניתן לחוש אם נפלטים ממערכת וירטואלית. הבדידות העוטפת את האנשים המחוברים והיכולת של הטכנולוגיה להרוס חיים או לבנות אותם.

עידו: יש בספר לא מעט עיסוק בפערים בן דוריים בין דור הורים שמחובר עדיין לערכים של עולם ישן ("ערכי הפרט הישן" למשל) ומתקשה להתרגל למציאות ההיפר-טכנולוגית שמשנה את העולם לבין צאצאיהם הצעירים שמבקשים להקים עולם חדש אלגוריתמי ומוכוון יעילות. האם זה משהו שאתה מכירים מהבית או מסיפורים של חברים? האם שאלות של טכנולוגיה והמקום שצריך להיות לה אצל ילדים ומתבגרים מעסיקות אתכם ומה עמדתכם בנושא?

י.ג. לוימור: אבא שלי למשל לא רוצה או צריך סמפרטפון חדש ולא מבין למה העיניים שלי נצנצו כשהחזקתי גלקסי 5 חדש. ברור לי שהרבה מבוגרים חוששים או לא צריכים את מה שהפך עבורנו לצורך מתמיד. דור ה-ז בכלל מחובר יותר מאיתנו כך שהם שולטים בטכנולוגיה אפילו יותר. רציתי להמחיש את הניכור של הורים אומללים אלה מול הפיתוחים הללו ולהדגיש קרע, גם אם לא ממש במודעות מוחלטת. גם ניתן להזדהות עם קני, אבין של דון ליטל שלא רוצה להוציא מכספו ברשת ולבסוף, משלם על כך מחיר. יש באנשים הללו משהו אמיתי ורמז לכך שאולי הקידמה אינה באמת קידמה והעולם הישן הוא איפשהו, טהור יותר. מה שכן, ביום יום אין זה באמת מעסיק אותי.

עידו: היזמים הטכנולוגיים שמניעים את העלילה של נטופיה (כריסטוף וסולי, למשל) הינם זכרים צעירים, אאוטסיידרים ומנותקים רגשית שמעצבים מחדש את העולם בהתאם לקשיי התקשורת האישיים שלהם ורעיונות קיצונים על האופן שיש לארגן מחדש את החברה כדי שתתאים לערכיהם. על מי מבוססות הדמויות הללו? האם זהו קו מנחה של יזמים בעולם הדיגיטלי לדעתכם? האם הממציאים של עולם התקשורת החדש הם אנשים שסבלו בעולם הישן מבעיות תקשורת עמוקות? יש לא מעט עיסוק באידאולוגיה של היעילות בספר (עבורי זה נקרא קצת כמו טיילוריזם לעידן הצרכנות הדיגיטילי). האם העיסוק באדאולוגיה של יעילות הוא משהו בדיוני או שאתם רואים אידאליזם מהסוג שמפגין כריסטוף באלגוריתמיזציה של המציאות כפי שמובילות אותה היום חברות כגון גוגל, אמזון ופייסבוק?

י.ג. לוימור: הדמויות לא מבוססות על אף אחד אבל אוכל לספר כשהשחקן פיליפ סימור הופמן מת משהו בי מת כי מעבר לכך שהוא שחקן אדיר קיוויתי שיגלם את סולי גריי והיה עוד אדם שבא ואמר לי שהוא חייב לגלם אותו. לא דמיינתי מישהו ספציפי כשכתבתי עליהם. אם נראה בהם גיקים אז ניתן לאפיין גיקים כאנשים שלפעמים טיפה מנותקים מהסביבה, היו אאוטסיידרים, חיו בבועה שלהם וכריסטוף באמת מנותק מעם. הוא תמיד חש מורם מכולם. סולי יותר רגשי מכריסטוף. הממציאים של עולם התקשורת החדש אינם בהכרח אנשים שסבלו בעולם הישן אלא אנשים מוכשרים מאוד שמזהים צורך ומגשרים עליו. הם יודעים שטכנולוגיה נועדה לייעל תהליכים, גם פשוטים לכאורה. הם אנשים שמבינים מה מפעיל אחרים ומספקים את הצורך הזה. טכנולוגיה טובה היא פשוטה לתפעול. האידיאולוגיה של כריסטוף נראית לי מאוד ריאליסטית בהתאם למציאות בה הם חיים. מי לא היה רוצה להעלים את הגורמים המעכבים בחיים? אני מודה שהאידיאולוגיה של כריסטוף קצת "נאצית" במידה מסויימת בכך שתורת האלגוריתם שלו מקדמת את מי שהוא רוצה ומדחיקה מחוץ לחברה את אלה שלא. בעיניו הוא הופך את החברה ל"טהורה ונקייה" יותר. החברות שציינת עדיין לא בעלות כוח כמו של כריסטוף, שמחליט גורלות בפועל על סמך שיתופיות ברשת "מיינדז". בניגוד לגוגל, אמזון ופייסבוק, כאן אם אינך מיישר קו אתה הופך לנברמיינד שזה הרבה יותר גרוע מלהיות רק ב"הייד" בפייסבוק. אנחנו כבר היום רואים אלגוריתמיזציה של החיים, וכפי שיש פייג'ראנק ואדג'ראנק, סביר להניח שיהיה מדד יעילות כללי לחיים של בן אדם כדי לדעת עד כמה הוא רלוונטי לאחרים ולעולם.

עידו: יש בספר לא מעט ביקורת על זרם תרבותי שמשלב בין טכנואוטפיזם לבין תובנות עידן חדש, ושמתגלם באופן הברור ביותר בדמותו של רובין נייס, או בדברים של סולי, שמבטיח לגולשי רשת מיינדז עולם חדש שבו "מחשבה יוצרת מציאות" (אחת הססמאות השגורות ביותר של העידן החדש). מהספר משתמע שאנשים נוטים לתלות תקוות בטכנולוגיה שתעביר אותם מהפכה תודעתית ורוחנית אבל שהתוצאה בסופו של דבר היא דווקא קונפורמיות, חוסר כנות, שטחיות תסכול וקנאה. מי ומה עמד לנגד עיניכם כשכתבתם על התנועה הזו של טכנואוטופיזם דיגיטלי ניו-אייג'י ודביק? מי מקדם את האג'נדה הזו בימינו ומה המאפיינים שלה? מה הצדדים השליליים שמסתיר הטכנואוטפיזם עידן חדש הזה, אם כן והאם יש לו גם צדדים חיוביים?

י.ג. לוימור: דמותו של רובין נייס מבוססת בהחלט על כל הז'אנר המקושקש וניו אייג'י הזה שמשגשג בימינו והפך לבדיחה. נכון, יש כמה אנשים שבאמת ניתן ללמוד מהם דבר או שניים אבל מצחיק איך סופרים מחרטטים משהו בסגנון של "גורלך בידך", מזיזים לך את הגבינה ועושים קופה כאילו מי ישמע מה גילו לעולם. ברשתות החברתיות קראתי לא מעט פוסטים מעפנים של "אור ואהבה", סיסמאות חלולות שזכו ללא מעט לייקים והם בהחלט השפיעו על דמותו. קמו מיליוני אנשים שעושים הון בלדקלם מנטרות עלובות וחסרות תוכן. מכאן שרובין מייצג את ההצלחה האדירה למרות שספריו רדודים ואפילו הוא נבוך מזה. במקרה רובין איפשהו מודע לעצמו והוא ההפך ממה שהוא מייצג כלפי חוץ אבל בחיינו ישנם אנשים גרועים ממנו – אלה שבאמת מאמינים לבולשיט שהם מוכרים. אין צדדים חיוביים בלספר לאנשים קלישאות שלא יעזרו להם באמת. אלא אם אתה נורא רוצה להתעשר.

עידו: בשנים האחרונים אפשר לשמוע יותר ויותר טכנואוטופיסטים לשעבר יוצאים באזהרות מההשפעות ההרסניות שיש לרשת על האדם והחברה (למשל ז'ארון לאניר ודאגלס ראשקוף). האם גם אתם כאנשי רשת עברתם תהליך התפכחות מהרשת? אם כן, כיצד הוא מתיישב עם הפעילות שלכם באתר חורים ברשת והתכנים שהוא מקדם? האם אתם חשים שניות בעבודה שלכם כאנשי רשת שתורמים לקידום תכנים ויראלים ולטיפוח הצרכנים ובו בזמן רואים את הבעייתיות שבעולם המרושת והצרכני. בביקורת על נטופיה בבלוג תודעה כוזבת נטען שבסיפור של רובין נייס נטען לשמוע את הזעקה המשותפת של הכותבים "על האופן שבו הם עצמם משתעבדים, מרצון לכאורה, לאישיות המקוונת שלהם, לצורך לספק עוד ועוד תוכן, להקרין איזו אופטימיות קיומית מתמדת." מה תגובתכם על הדברים?

י.ג. לוימור: אין ממה להתפכח באמת. ב"חורים ברשת" רק עלו מספר הגולשים ולולא פייסבוק לא היינו איפה שאנחנו היום. אי אפשר להסתכל על מציאות במובנים של שחור ולבן. לעתים רחוקות דבר הוא כולו טוב או כולו רע. אנחנו נהנים לספק תכנים ויראליים ברשת ואנחנו כותבים על מה שהלהיב אותנו באמת אין לנו בעיה לקדם מותגים וחברות כל עוד זה קורה באופן מעניין ושיש תוכן טוב שעומד בזכות עצמו ושקיפות מול הקהילה. התכנים שלנו רחבים ואנחנו לא מוגבלים לשום דבר. נכתוב על כל מה שיראה לנו מעניין, מצחיק, מרגש וחשוב. גם אין לי בעיה גורפת עם העולם הצרכני שאני חלק ממנו ונהנית ממוצריו. אבל אין זה אומר שאיני מודעת לדיכאון שהעולם הצרכני גם יוצר, לתסכול לתחושת ה"זה אף פעם לא מספיק", המבחר שלא נגמר, האופציות המרובות והמירוץ לעבר סיפוק מטריאליסטי שלא מגיע. ב"תודעה כוזבת" הוא אכן עמד בשמו ואיכזב באמת כשקבע זאת כי מה לעשות, לא חשבנו על עצמנו בכלל כשכתבנו על רובין. הפוסטים שלנו בוול ובאתר רחוקים מרחק שנות אור מכל ה"אור ואהבה". ראיתי את עצמי, אם כבר, קצת בכריסטוף. לא ברור לי מה האישיות המכוונת שלנו אבל לא באנו לרשת כדי לדכא אנשים. ועדיין, היו לנו גם לא מעט פוסטים עצובים ואפילו מרסקים באתר. פשוט מצאנו גם אלמנט מעורר השראה בסיפור. למשל, העלינו פוסט מרסק על צילומים של הורים עם התינוק המת שלהם. זה עצוב ביותר אבל התמונות מדהימות ונוגעות.

עידו: האם נטופיה היא כתב אזהרה? אם כן, ממה בדיוק היא מזהירה? מהטכנולוגיה עצמה או מהאופן שבה אנחנו מאמצים אותן? האם ניתן לראות אופן שבו הטכנולוגיות והרעיונות שמופיעים בספר יאומצו בצורה מטיבה או שהן כוללות בתוכן את האסון? אם יש אפשרות כזו, מה תהיה הדרך להבטיח שכך יהיה הדבר?

י.ג. לוימור: אם יש אזהרה, היא מפני האמונה העיוורת בפוליטיקה של הטכנולוגיה, חוסר ההבנה, למשל, שאתה נחשף לתכנים מסוימים בניוזפיד רק מפני שפייסבוק רוצה שתיחשף לתכנים כאלה ולא אחרים. אם היא תרצה להציג לך רק תכנים בנושא גלידה, למשל, היא תוכל, ואין ספק שזה יוביל לעליה במכירות הגלידה. הטכנולוגיה היא אובייקטיבית. אלה האנשים המפעילים אותה שמהם צריך להיזהר. הספר מזהיר אותנו מהאנשים שנהיה: קרים יותר, מרוחקים יותר, מנותקים רגשית יותר ויותר. כבר היום אנשים הפסיקו להביט בעיני השני כשהם מדברים כי הפרצוף שלהם תקוע במסך הסמפרטפון או האייפד. הוא מזהיר אותנו מפני המניפולציות שהטכנולוגיה תאפשר, שיכולות לבנות או להרוס אדם. הדמויות הן קורבנות הטכנולוגיה אבל אין זה אומר שהטכנולוגיה לא צריכה להתקיים. פשוט הפכנו בדרך לאנשים המכורים לסלפי, לייקים וצפיות ואם זה ימשיך ככה, כל זכר לימים בהם שיחקנו קלפים, קפצנו חבל, נפגשנו סתם לדבר עוד יעלם. אני פסימיסטית קצת מטבעי ומאמינה שהיכן שקיימים בני אדם, קיים רוע, הונאה, נוכלות, שקר, קנאה ושאר תכונות שתמיד יצוצו בכל פלטפורמה. לצערי, אי אפשר להבטיח דבר. אבל אשאל את כריסטוף מה דעתו.

עידו: אפשר לקרוא בספר הדים ללא מעט יצירות מד"ב. מ-1984 ועולם חדש מופלא ועד ויליאם גיבסון ומראה שחורה (שיצאה במקביל לספר ושקרובה לו ברוחה מבחינות רבות). עד כמה אתם חובבי מד"ב גם כקוראים? מי כותבי המד"ב החביבים עליכם ומי לקחתם איתכם לכתיבה של נטופיה?

י.ג. לוימור: נגעת בדיוק מה שקוראים אחרים אמרו לנו על הספר ואני רואה בכך מחמאה גדולה. ללא ספק, 1984 הייתה השראה, גם האקסלי, וצפינו ב"מראה שחורה" רק כשכבר שלחנו את הספר להוצאה. הספר שהשפיע עלי היה "המוות והפינגווין" והוא אינו מדע בדיוני אלא ספר אדיר עם הומור שחור וסאטירה. האיש שם מגדל פינגווין מתוק באמבטיה וכל האווירה חורפית וקרה. משהו מזה ליווה אותי בכתיבה. גם המיזנטרופיות הבאה לידי ביטוי בכתיבה של מישל וולבק השפיעה קצת על עיצוב דמותו של רובין נייס. איני קוראת ספרים כמו שאני צופה בסדרות וסרטים ובוהה באינספור צילומים יפים מבלוגים. אני אדם יותר ויזואלי וזה השפיע על הראייה האסתטית בספר.

עידו: איך כותבים ספר בשניים? האם אחד מכם היה אחראי על הרעיונות והשניה על הכתיבה עצמה? מתחלקים חצי חצי בפרקים? במשפטים? אחד כותב והשני מציץ מעבר לגב?

י.ג. לוימור: ישבנו קבוע על עלילת כל פרק בנפרד ואחר כך אני הלכתי לכתוב את הפרק. העברתי אותו לגל והוא הוסיף, ערך, שידרג. הוא החזיר לי והחזרתי לו שוב וכך בעצם התקדמנו מפרק לפרק עם לו"ז מאוד יסודי. היינו יעילים כמו שכריסטוף היה מעריך.

מודעות פרסומת

24 יום ללא פייסבוק: דברים שנכתבו מצידה השני של המראה

לפני שלושה שבועות, לאחר תקופה סוערת במיוחד ביחסי עם הפייסבוק ולאחר שהכרתי בתלות שפיתחתי בו, החלטתי לקחת הפסקה מהאתר כדי לבחון את היחסים שלי איתו, כחלק מתקופה שאני לוקח לעצמי כרגע לבחינת היחסים שלי עם כל מיני הרגלים וחומרים. זהו הדו"ח המלא של החוויות והמחשבות מהתקופה שקדמה למשבר הפייסבוקי שלי, ומהתקופה ללא פייסבוק. הרהורים אישיים על התודעה (שלי, ובכלל) בעידן הרשת החברתית שצריכים להתפרסם מחוץ לרשת החברתית.

***

פייסבוק ולחץ חברתי

שמתי לב שאת רוב של הדברים שאני רוצה להגיד לפייסבוק אני בוחר שלא לומר לו. לעיתים בגלל שאני חושש שלא ימצאו חן מספיק בעיניו, לעיתים בגללFacebook-addict1-600x4002
שאני חושש שיעוררו את זעמו, לעיתים בגלל שאני סתם לא בטוח בהם מספיק, לעיתים כי אני לא במצב רוח, לעיתים כי נח לי איפה שאני ולא בא לי לטפס על רכבת ההרים הרגשית הכרוכה עבורי בפרסום סטטוס. פעם חשבתי שאני אמיץ מספיק בשביל לומר כל מה שיש לי לומר, ואולי באמת הייתי, אבל פייסבוק מורט לי את העצבים בשיטות הדירוג והשיסוי שלו – במניפולציות ובסנקציות הפומביות שכרוכות בשימוש בו ושנוטות לטפח קונפורמיות ולעצב את הנאמר בתנאי השיח שהוא כופה. זה נכון שעבור אנשים מסוימים שחיים מפרובוקציה, זעזוע ועימות, פייסבוק יכול להיות כלי לטיפוח יצר הפרובוקציה, אבל עבור אנשים שחוששים לעמוד מול דעת הרוב בקבוצה החברתית שלהם, שאותה הפייסבוק מיטיב כל כך להורות, הוא מסמן את גבולות התודעה ואת גבולותיו של הניתן להאמר. עבור אנשים רבים פייסבוק הופך לבר שיח פנימי, חזק ושליט מדי מכדי שיוכלו לענות לו בגאון והופך  לכלי להכפפת תודעה קונפורמית מסוימת – לחיזוק ואשרור של דעות מקובלות (אלו של הקבוצה החברתית שלך) ולהרחקה מדעות בלתי מקובלות. בסה"כ, עם כל כמה שהוא פותח את הבמה לדיונים מושכלים או מתלהמים, פייסבוק מהווה בראש ובראשונה כלי למיצוקה של התודעה בתוך גבולותיה הנוכחיים.

ההשפעה המשתקת של של הסטטוס האסינכרוני על התודעה הסינכרונית

ויש עוד סיבה מרכזית שאני בוחר שלא לומר לפייסבוק את רוב הדברים שאני רוצה לומר לו. בגלל שהוא רודף אותך. בגלל שלדבר אל הפייסבוק זה לא כמו לדבר בשיחה עם חברים, ולשכוח מזה שלוש דקות מאוחר יותר. לדבר אל הפייסבוק זה לדבר אל תיבת תהודה שממשיכה להדהד את דבריך שוב ושוב שעות וימים אחרי שעזבת ויש אנשים שמגיעים ומדי פעם תוחבים אוזן לתוך התיבה ומאזינים למה שאמרת ולפעמים הם עונים לך חזרה, ולפתע הדבר הזה שאמרת מתעורר מחדש וכאילו אמרת אותו שוב, ואתה נדרש שוב לעמוד מאחוריו ולגונן על עמדתך. כל דבר שאתה אומר בפייסבוק הוא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, והגלים האלה נמשכים עוד זמן רב לאחר שהאבן כבר טבעה לקרקעית האגם. הם ממשיכים בפייסבוק, אבל חשוב מכך הם ממשיכים גם בתוך התודעה, כך שבזמן שאתה שואף לחשוב מחשבה אחרת או פשוט לשמור את המחשבה שלך צלולה, המחשבה הקודמת ממשיכה להתגלגל ולטלטל את הספינה.

פייסבוק והאסקפיזם

בסופו של דבר אני נכנס לפייסבוק לא בגלל שחשוב לי מאוד מה שיש בו, אני נכנס אליו כדי להמנע מדברים בחיים שלי שאני לא רוצה רוצה להתעמת איתם. הוא מספק הפוגה ובריחה מדברים שמפחידים אותי, מדברים שמשעממים אותי, מרגעים שלא מתחשק לי להשאר עם עצמי או עם תחושה/מטלה כלשהי שאיני רוצה להיות בה. מה עשו אנשים לפני שהיה הפייסבוק? האם הם פשוט כתבו את המאמר? פשוט עשו את העבודה שלהם? או שהם מצאו הסחות דעת אחרות? וכבר כתבתי בעבר שהשיעור של הפייסבוק זה שאם אתה מוצא את עצמך נורא רוצה להכנס לפייסבוק בזמן שאתה אמור לעשות דבר אחר, כנראה שאתה לא באמת אמור לעשות אותו.

מחזורי הגאות והשפל של הלייקfacebook-addict1

לפעמים זה מרגיש כאילו הלייקים מגיעים במחזורים של גאות ושפל, שלא ברור מה שולט בהם? כאילו יש ללייק היגיון שקשה לפענח את הקפריזיות שלו. רגע אחד לאחר פרסום איזה פוסט הלייקים מגיעים בחבורה אחד אחרי השני, ואז רגע מאוחר יותר הם עוצרים לדקות ארוכות. המח מראה שחורה שלי מביט במסך ולא מבין. ולפעמים אתה לא באתר שעות, אתה נכנס לראות אם קיבלת איזה לייק ונאדה. כלום. אבל אז ברגע שנכנסת, מגיעים לפתע הלייקים אחד אחרי השני, וזה מרגיש כאילו פייסבוק רוצה למשוך אותך אליו, כאילו הוא אומר: "תשאר כאן אצלי ותקבל יותר אהבה. אני מבטיח." אבל לפעמים דווקא כשאתה באתר זמן ארוך הלייק המיוחל לא מגיע, ואז כשאתה עוזב וחוזר אחרי זמן מה פתאום זכית בהמון לייקים לא צפויים – ואז אני חושב שאולי הפייסבוק דואג לי. אולי הוא דואג שאם אני אבלה יותר מדי זמן איתו, לא אמלא את המטלות שלי ולא אעמוד באתגרי החיים. אז הוא דואג לי. הוא אומר משהו כמו: "לך תעשה את הדברים שלך, אל תדאג לגבי האהבה, אני אאסוף לך אותה ואעניק לך אותה בזר גדול כשתחזור אלי." האם הכל מקרי בפייסבוק או הכל בהשגחה?  נסתרות דרכיו של הפייסבוק, מה משתי האופציות נכונה? ואולי שתיהן? ואולי אף אחת מהן? דבר אחד אני יודע בוודאות, מעולם בהיסטוריה לא הומצא מכשיר שמשקף בצורה אכזרית כל כך את ה- vanity האנושי כמו הפייסבוק. מכונת מראה שחורה לערעור הזהות העצמית ולטיפוח הצורך הכפייתי באשרורים.

נסיון כושל לדיאקטיביישן שעלה יפה מהמצופה

לאחר ימים סוערים ביחסי עם הפייסבוק התכוונתי לעשות דיאקטייביט לחשבון כדי לנסות קצת את החיים האחרים שמחוץ למסך, אבל אז גיליתי שאם אבחר לעשות דיאקטייביט לחשבון שלי זה יעצור את הפעילות בדפי הפייסבוק שאני מפעיל ויזרוק אותי מתפקיד האדמין בקבוצת הוידאו הפסיכדלים שאני מנהל. הבנתי שאי אפשר להפסיק. אני כבר לא יכול להפסיק. זה כמו מישהו שהקים משפחה והוא כבר לא יכול ללכת להזרק לו על חוף נידח כשבא לו. יש לו אחריות לאחרים. אז זהו, אני נשוי לפייסבוק ויש לנו ילדים. זוועה. תחושת חוסר האונים והזעם התגברה ככל שחשבתי על זה שמנוע ממני לחתוך את הקשר בינינו, ואז היא התגברה עוד יותר כשחשבתי על כך שהרצון העצמי שלי חלש כל כך שאני זקוק לתמיכה החיצונית הזו (מנגנון דיאקטיבייט) כדי לא להכנס לפייסבוק באופן כפייתי, ואז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לעצמי. פשוט לא לפתוח את הפייסבוק שבוע. באופן מוזר זה עבד והפך להיות מדבק. מהרגע שהחלטתי שאני לא נכנס לפייסבוק חוץ מאשר לענות להודעות במסנג'ר, ובכל מקרה לא מפרסם סטטוסים או גולל את הניוזפיד, זה הפך להיות הרגל נעים שדי קל להחזיק. בלי ששמתי לב התקופה ללא פייסבוק הרחיבה את עצמה משבוע לשניים לשלושה, ואז ליותר עד שהחלטתי לנסות לחזור.

יתגדל וישתבח שמו

כשאנחנו כותבים לפייסבוק, למי אנחנו כותבים? האם אנחנו כותבים לאנשים מסוימים בתוכו? לחברים? לאיזה חברים? מהלימודים? מהעבודה? מהילדות? מהשכונה? מפה או משם? ואולי גם וגם? אבל אני נוטה לחשוב שבראש ובראשונה אנחנו כותבים לפייסבוק עצמו, כנמען העליון והנשגב של המכונה הגדולה. זה מזכיר לי את הפרק בסאות'פארק על ה-NSA שבו באטרס שומע שהממשלה צופה בכל דבר שאתה עושה ומתחיל להתפלל אליה, לסגוד לה ולבקש ממנה מחילה על חטאיו. במובנים מסוימים חברת המעקב היא אכן הגשמה של פנטזית ההשגחה האלוהית. יש לנו אבא שצופה בנו. האבא הזה פשוט איבד בינתיים את האופי המיסטי והנשגב שהיה לו והפך למכונת-על שצופה בכל מעשינו ושבפניה אנו מתוודים.

תקציר נמרץ למה רשתות חברתיות כל כך ממכרות

המוח של החיה האנושית, שבילתה את רוב ימי קיומה כציידת-לקטית פליאוליתית, התפתח באופן שמעניק תגמולים על פעולות המסייעות להשרדות כמו מציאת פרי מתוק שגדל על שיח, השגת מזון שומני, קיום יחסי מין או חשיפתה של פיסת רכילות עסיסית. הדרך של המח לתגמל על מאורעות כאלו ולגרום לנו לתור אחריהם הוא באמצעות תגמולים ביולוגיים: מוליכים עצביים כדוגמת הדופאמין שגורמים לנו תחושה טובה. אלו גורמים לנו להמשיך לתור אחר מנת הדופאמין המיוחלת על ידי המשך החיפוש אחר תותים טריים שאולי נמצא בשיח הבא. אלא שבעולם הציידי-לקטי מגוון ושפע הגירוים היה מצומצם בהרבה מבתקופתנו, כאשר כל לייק או הודעה במסנג'ר יכולים לשחרר מנת דופאמין ממכרת. הקצב הבלתי ניתן לחיזוי של מנות הדופאמין מתווכות הרשת מגביר עוד יותר את התלות בהן. חוקרים בחנו את האפקט שיש לגירויים לא צפוים על התמכרויות. כך למשל כאשר הם הופסקה הזרמת סמים לעכברים שכל פעם שלחצו על דוושה קיבלו לאחר מכן סם ממכר, העכברים התייאשו בשלב מסוים והפסיקו ללחוץ על הדוושה. לעומת זאת, כאשר אספקת הסם הופסקה אבל חודשה מדי פעם, לעיתים נדירות, העכברים פתחו דפוסי התנהגות כפייתיים. גם כשהאספקה פסקה לעשרות או מאות פעמים, תמיד הייתה תקווה שאולי בלחיצה הבאה יסופק הסם המיוחל, אז הם המשיכו ללחוץ וללחוץ. ככה גם אנחנו ברשת החברתית. לעולם אין לדעת מתי נקבל הודעה מחבר, מתי יגיע הלייק או מתי יענו לתגובה האחרונה שלנו, אז אנחנו לוחצים ולוחצים עד למנת הדופאמין המיוחלת שתגיע, וכמה זה נעים כשזה מגיע. אנחנו פשוט לא בנויים לדעת לנהל את ההרגל הזה. (וראו את הפסקה "מחזורי הגאות והשפל של הלייק". כאן. האם ייתכן שפייסבוק תשתמש או כבר משתמשת בטכניקות כאלה כדי להעצים את האופי הממכר של האפליקציה? כך או כך, מבחינה פסיכו-אבולוציונית נראה שזו טכניקה שעשויה בהחלט לעבוד…)

פייסבוק ושליטה בתודעה

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בשנות החמישים, פסיכולוגים אמריקנים של המלחמה הקרה קיבלו מענקים נדיבים כדי ללמוד איך לצפות את התנהגות התודעה האנושית ולשלוט בה, הקשר שבתוכו גם שגשג מחקר הסמים הפסיכדלים של התקופה ההיא. פייסבוק מגשימה את הפרויקט הזה בצורה מושלמת ומסיבית הרבה יותר ממה שיכלו לחלום אותם פסיכולוגים של אמצע המאה העשרים. היא כלי מסיבי לחיזוי התודעה האנושית (למה תעשה לייק? ממה תבחר להתעלם? למה תגיב? עם מי תתחבר ועם מי לא?) ולשליטה המונית בתודעה האנושית (איך לקדם ברשת אלקטרונית פוסטים מסוימים על פי אינטרסים כלכליים או אחרים? איך לשלוט בתודעת ההמון בעזרת אלגוריתם הבוחר מה להראות ומה להסתיר ומתי?) שבו כולנו סטטיסטים קטנים וחסרי חשיבות. פייסבוק היא המקום שבו כולנו עוברים דה-הומניזציה בסיסית ויסודית – מתמסרים בשכרון חושים לביג-דאטה. סטודנטים בברקלי יצאו בשנות השישים, כשהמחשבים הראשונים החלו להופיע לאוניברסיטאות, להפגנות נגד הפיכתו של האדם לכרטיס המנוקב על ידי מחשב. היום כולנו כרטיסים מנוקבים היטב בתוך המכונה של הפייסבוק. חשים טוב מדי את הדחף ללחוץ על האייקון של האפליקציה כל פעם שמתפנה לנו איזה רגע, להקליד את האות הראשונה בשורה של הכתובת ולתת לדפדפן להשלים לנו את הכתובת המיוחלת שתיקח אותנו לרקיע הסרוטונין של לוסי בשמיים עם צוקרברג, לקחת אותנו לנבר נבר לנד של הלייקים והעדכונים האנסופיים. עכברים במעבדה פלנטרית שלוחצים בכפייתיות על לחצן שהוצב בפינת הכלוב שלנו כדי לקבל עוד מנה של דופאמין בתוך מרוץ מואץ וחסר קץ בגלגלת המסתובבת של  הפייסבוק. כלואים בתוך תא התודעה שלנו, שבו מתרחש הניסוי הגדול.

מצב חירום פייסבוקי

מדי פעם אני כמעט מצפה כבר שמישהו יכריז על מצב החירום. כמו בשנות השישים, כשלינדון ג'ונסון הכריז בפני האומה שחומרים משני תודעה הפכו סכנה לבריאות, לחיות ולכבוד העצמי של האומה האמריקאית, אני חולם כיצד ברק אובמה עולה לנאום מיוחד בפני האומה ומכריז שהנתונים מבהילים: מגפות הסמים של שנות השישים והשמונים היו היו תופעת שולית לעומת הזן החדש והאגרסיבי יותר של התמכרות למדיה חברתית. הסקרים, הוא יכריז בפני הציבור המזועזע, מצביעים על כך שעשרות אחוזים מהציבור האמריקאי כבר מכורים בצורה אנושה למדיה חברתית, וכמובן, כרגיל, אלו הם הצעירים, עתידה של האומה, שנפגעים יותר מכל. המכורים לא מסוגלים לתפקד בלי לעשות שימוש במדיה חברתית עשרות פעמים ביום, כדי לקבל עוד ממנת הדופמין שהורגלו אליה. הם איבדו את יכולתם לקיים זהות הנובעת מתוך עצמיותם ופיתחו תלות במערכות פידבק המספקות להן זרם בלתי נפסק של אישוררים אקסטרניים המזינים אותם דרך הרשת האלקטרונית. ללא האישרורים התכופים האלה שמכוונים את תחושותיהם באופן קיברנטי כמו פסי השוליים של התודעה, הם אינם מסוגלים לתפקד, לחשוב, להרגיש. המדיה החברתית, יכריז הנשיא, שללה מהאומה שלנו את האנושיות והכבוד העצמי שלה. היא הפכה אותנו למכורים נעדרי חוט שדרה. ואם הוא ירצה לקחת את זה למקום הקיצון, הוא ימשיך לאן שהמשיך ריצ'רד ניקסון, יקבע שרשתות חברתיות הן אויב הציבור מספר אחת ויכריז על המלחמה בהן כמלחמה החשובה ביותר של החברה האמריקאית בעידן הזה. יחידות מיוחדות ללוחמה בסמים אלקטרוניים יפשטו על משרדי ושרתי הרשתות החברתיות כדי להגן על האומה האמריקאית הנאצלת מפני ההתמכרות המבזה הזו שאחזה בלבבות האזרחים. זו כמובן רק פנטזיה, לרשתות חברתיות יש הרבה יותר כסף ולוביסטים משהיו ללסד או לקראק.

האם ראוי לכתוב נגד הפייסבוק בפייסבוק?

לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה קצת כמו לחלק כרוזים נגד הצאר באמצע מצעד חגיגי ברחוב ראשי ברוסיה שלפני המהפכה הבולשביקית, וזה גם מרגיש חסר כבוד עצמי, כי אף אחד לא מחייב אותך להיות בפייסבוק. כמו שטורחים להזכיר לנו אנשים מסוימים פייסבוק זה אתר מסחרי וכל מי שנכנס לשם בוחר לעשות את זה מרצונו החופשי. לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה כמו לדבר נגד העישון תוך כדי כשאתה יונק מסיגריה שבזווית פיך (או כפי שילמדו הטוקבקיסטים: לבקר את ישראל מתוך ישראל. לך לפלסטין!). ומצד שני כמה ברירה יש לך כבר? כבר אמרנו בעבר שפייסבוק הוא כמו מדינת לאום פוסטמודרנית שאי אפשר באמת לעזוב אותה כי כל מי שיקר לך שם. כי בנית שם חיים. אפשר לדבר נגד הפייסבוק במקום אחר, אבל מי יקשיב? והאם אתה לא באמת רוצה שפייסבוק ישמע את מה שיש לך לומר לו?

ננעלו שערי שמיים: החיים מחוץ למח הקיבוצי

אני מסתובב ברחובות ואין לי אופציה להכנס לחשבון שלי. לא כי אני לא יכול, אלא כי אני לא מרשה לעצמי. זו הרגשה מעצימה. אני הולך ברחובות וגולשblackmirror את מציאות האוף-ליין אבל נשאר בלתי נראה לעולם הדיגיטלי שסביבי. בימינו מספיק שלא תתחבר לפייסבוק כדי להרגיש כאילו אתה חי אוף גריד. קצת כמו בסוף הכריסטמס ספיישל של מראה שחורה, אני מרגיש כאילו הדמות שלי שהולכת ברחוב שקופה לעולם שסביבי. לא לעולם הפיזי כמובן, אלא לעולם התקשורת האלקטרוני והבלתי נראה שאני יודע בוודאות שרוחש סביבי כל העת. להיות מחוץ לפייסבוק מרגיש ברגעים האקסטטיים האלה קצת כמו להבריז מהכיתה. המורה סגרה את הדלת מאחורי כולם במימד האלקטרוני, ואני מסתובב כאן לבדי במדבר של הממשי, ונחמד לי. כשאתה עוזב את הפייסבוק בשקט הוא עוזב אותך בשקט. פחות מחשבות טורדניות, פחות דחפים בלתי נשלטים. שקט מחוץ לנהמה המזמזמת של המח הקיבוצי, וזה נחמד ומצד שני יש גם אלמנטים של חרדה קיומית בקיום מחוץ להשגחה של הפייסבוק. לאחר שננעלו שערי שמיים של הרשת החברתית נשארת לבדך במציאות האוף-ליין הקרה והאכזרית, מחוץ לאלמוות של הפייסבוק.

געגועי לפייסבוק

אחרי 18 יום בלי פייסבוק אני כבר מרגיש היטב את הגעגועים. הדחף לבדוק את הפיד כל פעם שמתפנות לי כמה דקות ביום, או כל פעם שאני רוצה להמנע מלהתעמת עם דברים שעלי לעשות, ירד וכמעט נעלם. מה שכן מורגש זה הגעגועים. בגלל שלא עשיתי דיאקטיבייט ואני עדיין משתמש במסנג'ר כדי לתקשר דרך הפייסבוק, כל פעם שאני נכנס לאתר אני רואה ידיעה אחת ראשית, פוסט אחד נבחר שהפייסבוק חושב ברוב ערמומיותו שהוא החשוב ביותר מהימים האחרונים – זה שיגרום לי לפרוץ בבולמוס גלישה בלתי נשלט. זה מעניין להסתכל איזה פוסט זה. של מי ומה. כמו שד מסיפור שמבטיח ניסים ונפלאות כדי שיחלצו אותו מהבקבוק, כל פעם הפייסבוק שולף משפט של אחד מחברי הטובים כדי לפתות אותי להכנס חזרה לתוך הבקבוק. המסר של ז'רום לאניר על כך שברשתות החברתיות אנחנו המוצר שבו סוחרים מעולם לא היה בהיר יותר. הפייסבוק משווק לי בצורה ערמומית את החברים שלי כדי שארשה לעצמי להבלע שוב בחיבוקו הוירטואלי. האתגר הוא הוא לא לגלול. ללכת ישר לתיבת ההודעות הנכנסות בלי לגלול ובלי לעשות לייק שזה אתגר קשה עוד יותר. לא פחות משפייסבוק הופך אותנו לאנשים שזקוקים לאישרור, נדמה שהוא גם הופך אותנו לאנשים שזקוקים כרונית להעניק אישרורים לאחרים, אולי כי זו עוד דרך שלנו לאשרר את עצמנו. כשאני מביט בפוסט הבודד הזה שבפסגת העמוד אני מרגיש לפעמים אשמה כלפי מי שכתב אותו, כי אני לא יכול לעשות לו לייק בגלל תנאי החוזה הפנימי שעשיתי עם עצמי. זה כאילו שחבר מספר לך בדיחה או סיפור משעשע שקרה לו ולך אסור לצחוק או לחייך. חוויה מורטת עצבים. למרבה המזל כאן בפייסבוק זה קל יותר, אף אחד לא יודע איפה אני ואיפה אני לא, חוץ מהפייסבוק הגדול, הנשגב ויודע הכל. אבל מעבר לאשמה יש סקרנות, סקרנות לדעת מה כותבים שם כולם בעולם ההוא שנשארתי נעול מחוצה לו. לגזור על עצמך גלות מהפייסבוק היום זה לגזור על עצמך גלות מהעולם החברתי. במיוחד אם אתה לא גר באותה ארץ כמו החברים שלך, כמוני כרגע. אם אני חוזר לפייסבוק עכשיו זה למרות הפייסבוק ולא בגלל. את ההתמכרות המגונה לאתר הגרוע הזה אני מסוגל להפסיק, כך נראה. הדברים שאני מתגעגע אליהם זה האנשים שבתוכו. לפייסבוק אין שום דבר להציע לי, רק את מי שבתוכו.  זה רק מזל רע ודי אומלל, שבעידן ובסיטואציה הנוכחיים העולם החברתי שלי הפך להיות משהו שהגישה אליו מתווכת דרך מונופול מסחרי של המאה ה-21, שכולם עברו להתגורר בו. לא. זה יותר ממזל רע. זה מזעזע.

תעצרו את העתיד, אני רוצה לרדת

המחשבה שחוזרת ועולה בי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה היא שבלי ששמנו לב אנחנו כבר בעתיד. אולי זה כי הגענו ל-2015  השנה הסימבולית שמייקל ג'יי פוקס ביקר בה בחזרה לעתיד 2, אבל מרגיש לי יותר ויותר שאנחנו כבר לא מדברים על העתיד. אנחנו בעתיד ממש. האם המציאות הנוכחית לא נשמעת כבסיס לגיטימי לספר סייברפאנק משנות השמונים? העולם מנוהל בתוך רשת אלקטרונית שאזרחי העולם מכורים לה וששולטת ברגשות ובידע שלהם באופן קיברנטי. עולם שבו המציאות החברתית הפכה להיות מתווכת מדיה, כך שכדי לתקשר עם החברים שלך אתה חייב להכנס לרשת חברתית חמדנית שסוחרת בזהויות שלך ושל חבריך בהתאם לצרכיה הכלכליים. תעצרו את העתיד אני רוצה לרדת.

סיכום ביניים

הניסוי מסתיים. עלי לחזור קצת לארץ הרשתות החברתיות, לפחות לזמן מה, כדי להבין מה קורה לי שם, ונדמה שהגיע הזמן לנסות לסכם את מה שעבר עלי בשבועות האחרונים, וזה יותר קשה ממה שציפיתי. האם משהו השתנה בי בשבועות האחרונים האלה, חוץ מזה שלא נכנסתי בפייסבוק. קשה לי לומר. ובכן, השבועות האחרונים היו טובים, יפים ומלאים באושר. אבל האם זה קשור רק בפייסבוק? אני לא בטוח. ומה עוד השתנה? אני מתרגז פחות ועסוק פחות באירועים בישראל שהיו מוציאים אותי משלוותי. זה כנראה קשור לפייסבוק בבירור. וכן, אני יותר פנוי להשתתף בעולם שנמצא בסביבתי המיידית. גם זה השפעה של הפייסבוק. מצד שני אני מרגיש מנותק ומבודד יותר מהעולם של חברי הפייסבוק שלי, שהתרגלתי שמלווה אותי לכל מקום. יש לזה יתרונות וחסרונות וכנראה שהחסרונות גדולים מספיק על מנת שאצפה לחזור לפייסבוק ולפחות לנסות אותו שוב. לראות איך זה הולך בינינו.

ומה בעצם אני מאחל לעצמי עכשיו כשאני חוזר לפייסבוק, אם החלטתי שאני לא רוצה לעזוב אותו לגמרי, אבל גם לא כל כך נוח לי להשאר בו? נהוג לומר בחקר ההתמכרות שברגע שפיתחת יחסים בעייתיים עם חומר או הרגל ממכר קשה לחזור ליחסים טובים איתו. אפשר לחתוך לחלוטין את היחסים איתו (להפסיק לגמרי לשתות אלכוהול למשל), אבל קשה בהרבה לפתח איתו יחסים חדשים (לחזור לשתות כוסית פה, כוסית שם, כמו בהתחלה). ובכל זאת, אני חושב שזו תהיה הבקשה שלי מהפייסבוק ומעצמי אחרי שלושה וחצי שבועות. לשמור בחוויה של הגלישה בפייסבוק את הצדדים המקרבים, המפתחים והמעצימים ולהצליח לשחרר מהצדדים הכפייתיים, הנזקקים והקטנוניים. לשמור את מה שמרחיב אותי, ולשחרר ממה שמצמצם. האם הדבר הזה אפשרי? במידה מסוימת כנראה שכן, במידה מסוימת המאבק על החירות התודעתית בתוך תודעה קיבוצית אלקטרונית שמאיימת לבלוע אותה כנראה יימשך כל עוד אני שם. זה אולי חלק מהדינמיקה הבסיסית של הקיום ברשת החברתית, שהפך להיות סמל מובהק כל כך של התקופה.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מהפייסבוק

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס בפייסבוק

הטלויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי

 

מדיה וזכרון ילדות 3

shanikooלפני יומיים עשיתי טיול עם בת זוגי שניקו בנחל חדרה. זה היה יום יפה של תחילת הקיץ. טיילנו בין חורשות אקליפטוסים והתבוננו בשפמנונים ששוחים בנחל ובהשתקפות שבמים. הנוף הארצישראלי הזכיר לנו את ימי הילדות שלנו, מה שאנחנו זוכרים כארץ ישראל הישנה והטובה. צילמתי את שניקו ואחר כך חיפשנו לתמונות את הפילטר הנכון במצלמה של הסמרטפון כדי להעניק להן את האווירה הנכונה. ואז התגלו המחלוקות בינינו. שניקו העדיפה פילטר אחד. אני העדפתי פילטר אחר. שנינו התעקשנו שארץ ישראל הישנה והטובה נראתה כמו בפילטר שבחרנו. כשחשבתי על זה קצת הבנתי שהגורם לכך הוא ההפרש הגילי (שש וחצי שנים) בינינו. אני חשבתי שארצישראל הישנה נראתה כמו בפילטרים שגרמו לתמונה להראות כאילו צולמה בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים. שניקו חשבה שארצישראל הישנה נראתה כמו בפילטרים שגרמו לתמונה להראות כאילו צולמה באמצע או סוף השמונים.

שוב הרהרתי לעצמי על איך האופן שבו אנחנו זוכרים את הילדות שלנו (והחיים בכלל) מעוצב מהדימויים בקולנוע ובצילום בתקופת חיינו. האופן שבו זכרנו את ארצישראל הישנה היה נטוע במצב של המדיה (המצלמות הביתיות) בתקופה בה גדלנו.

אנחנו זוכרים את שנות השלושים בשחור לבן, את שנות החמישים בטכניקולור, את שנות השמונים בוידאו. את שנות האלפיים נזכור ב-HD.

מדיה וזכרון ילדות 1

מדיה וזכרון ילדות 2

אלוהי הרשת: נקודת האומגה והאינטרנט

כיצד ההגות של כומר ישועי צרפתי שכתב בשנות השלושים השפיעה על תפיסות משיחיות עכשוויות של רשת האינטרנט.

חוקר האבולוציה והכומר הישועי הצרפתי פייר תייאר דה שארדן היה דמות מלאת סתירות. הוא היה איש מדע ותיאולוג שהאמין שהקצוות המנוגדים כביכול של המדע והדת נפגשים בקטבים, פליאונתולוג שחקר את התפתחות החיים על פני כדור הארץ אבל גם האמין בתחייתו של ישו. עבור דה שארדן הייתה האבולוציה תהליך אורתוגנזי, תהליך התפתחותי בעל כיוון מוגדר, שהמדע והטכנולוגיה משחקים בו תפקיד מכריע ואשר עתיד להגיע לשיאו בהופעתו של הכרייסט הקוסמי, בנקודת זמן-תודעה שאותה כינה נקודת האומגה. אלא שתפיסתו של דה שארדן את תחייתו של ישו הייתה שונה במובהק מזו של הכנסיה. זו מצידה, התנכרה לדעותיו יוצאות הדופן, גזרה עליו עשרות שנים במעין גלות מדעית במזרח הרחוק ומנעה ממנו לפרסם את ספריו אשר ראו אור רק לאחר מותו, אך הפכו מאז לרבי מכר והשפיעו השפעה עמוקה על המחשבה המערבית על אבולוציה ועל טכנולוגיה.

בחיבור זה ארצה לדון ברעיון נקודת האומגה, שהיווה את מוקד ההגות של דה-שארדן מסוף שנות השלושים והלאה, בהתפתחות הרעיון בשבעים השנה שחלפו מאז, ובהפיכתו ממושג הנטוע בתורה מדעית-דתית איזוטרית לאחד המושגים המשפיעים ביותר על התפיסה של הוגים ניו-אייג'ים בני ימינו את רשת האינטרנט ועל תפיסות רוחניות של הרשת בכלל.

נקודת האומגה של דה שארדן

pierre-teilhard-de-chardin

האמין שכללות תודעות האדם תאוחד באמצעות רשת אלקטרונית. דה שארדן.

"נקודת האומגה" של דה שארדן היא פועל יוצא של תפיסתו את תהליך האבולוציה. בעיני דה שארדן מהווה האבולוציה תהליך רב שלבי שמוביל את היקום מחומר-לחיים-למחשבה. בניגוד לפליאונתולוגיה הקלאסית שהקדישה את עיקר תשומת ליבה למחקר התפתחות מבני השלד והרקמות הביולוגיות במהלך האבולוציה, התעניין דה שארדן לא פחות בתהליך התפתחותה של התודעה. הוא ראה את האבולוציה כתהליך התפתחות דו-מישורי ומשולב של חומר ותודעה, הבפנים והבחוץ של הדברים.

ההתפתחות האבולוציונית היא על פי דה שארדן אבולוציה של תודעה – מושג שהפך לקראת סוף המאה העשרים לאחד המושגים הפופולריים ברוחניות העכשווית. בספר The Phenomenon of Man (Teilhard de Chardin, 1955) בו סוקר דה שארדן את ההתפתחות המשולבת של החומר והתודעה במהלך האבולוציה, מן המפץ הגדול ועד אחרית הימים הוא הולך בעקבות הגיאוכימאי ולדימיר ורדנסקי ומתאר את כדור הארץ ככוכב דמוי בצל המורכב משכבות בדרגות הוויה שונות. מעל השכבה הראשונה, הגיאוספירה, מופיעה רקמה דקה של ביוספירה (הספירה של החיים), שמעליה נרקמת ככתר שכבה נוספת: שכבה של מחשבה. דה שארדן כינה את שכבת המחשבה הזו הנוספירה (שם, 180-184). הוא מתאר אותה כרקמה של מחשבות ותודעות הנוצרות על ידי כללות התודעות על הפלנטה ומתפתחות יחדיו, מעט כמו הממים של ריצ'רד דוקינס (Dawkins, 1989), בתקשורת בין בני האדם תוך כדי שהן יוצרות מערכת אקולוגית ואבולוציונית של רוח.

נקודת האומגה היא עבור דה שארדן שיאו של תהליך ההתכנסות הנוספרה. לאחר שהמינים הפרה-הומינידים השונים שקדמו לאדם התכנסו למין ביולוגי אחד, ההומו-סאפיינס, התרבותו של המין האנושי על פני הכוכב מובילה למגע הולך ומתהדק בגבולות בין תרבויות, מגע אשר יוצר את הבסיס לתהליך המוביל לאומגה. "עמים וציביליזציות הגיעו לדרגה כזו של קשר בגבולות, תלות כלכלית ושיתוף תודעתי שלא יכלו עוד להתפתח אלא על ידי חדירה הדדית זה של זה" (Teilhard de Chardin, 1995:252) כותב דה שארדן ומכנה תהליך זה "צעד חדש בהולדתה של הרוח" (שם, 253). "על מנת להפוך לאדם בצורה מלאה" הוא כותב "נדרש האדם להפוך לליגיון" (שם, 256)  שכן "לא ממתין לאדם כל עתיד אבולוציוני מלבד בקשר לכל האנשים כולם." (שם, 246).

תהליך התכללותה של האנושות מואץ על ידי האמצעים הטכנולוגיים שדה שארדן רואה אותם כהמשך טבעי ועמוק של האבולוציה (שם, 223). אמצעי התקשורת המתפתחים מהדקים את התקשורת בין בני האדם ויוצרים שכבת תודעה משותפת המתקיימת בצלילי הרדיו ובדימויים המשודרים בטלוויזיה."כיצד אפשר שלא לראות את תפקידה הקונסטרוקטיבי של המכונה ביצירתה של תודעה קולקטיבית אמיתית?" הוא שואל "אני מתכוון כמובן ראשית כל לרשתות המופלאות של הרדיו והטלוויזיה (…) אשר קושרות אותנו כבר עתה בסוג של תודעה אוניברסלית אתרית." (Teilhard de Chardin, 1959:161-162) דה שארדן אף מתייחס באותו מקום למחשבים ומציע כי האמצעים האלקטרוניים "הינם לא פחות ממניפסטציה של סוג של מוח-על" ויוצרים "מכניזם אחד" ו"רשת יחידה החובקת את הכוכב כולו" (שם, 160). את הנוספירה שנוצרת על ידי הרישות הטכנולוגי הוא מציג כ"גוף גדול שנולד עם צלעות משלו, מערכת העצבים משלו, אברי חישה משלו וזכרון משלו." (Teilhard de Chardin, 1955:246).

התהליך האבולוציוני של הנוגניזה מוביל לנקודה סינגולרית עתידית. "אנחנו נעים לקראת נקודה קריטית שניצבת למולנו" הוא כותב. "למרות הקשרים האורגניים שלה, שקיומם ניכר בעינינו בכל מקום, הביוספירה לא הייתה עד עתה יותר מרשת של קווים מתפלגים, פרומים בקצוותיהם. על ידי תהליך הרפלקסיה וההתכנסות שהיא מעוררת, הקצוות החופשיים נקשרים זה בזה והנוספירה יוצרת מערכת אחת סגורה שבה כל אלמנט רואה, מרגיש, רוצה וסובל בעצמו כמו כל האחרים ובסימולטניות" (שם, 251).

תהליך הנוגניזה מוביל להיווצרות של ישות קולקטיבית חדשה שאותה מכנה דה שארדן "קולקטיביות הרמונית של תודעה הדומה לסופר-תודעה" (שם). כפי שהתאים הביולוגיים הראשונים חיו במושבות משותפות אך היו נפרדים זה מזה עד שהשתלבו זה בזה והפכו למולטי-אורגניזמים, כך יתרשתו המולטי-אורגניזמים השונים שעל האדמה ויהפכו לסופר-אורגניזם שבו כל אדם ואדם מהווה חלק מתודעת על מסדר גבוה יותר.

דה שארדן היה מודע להשלכות הפוליטיות הבעייתיות העלולות להשתמע מרעיונותיו, בוודאי על רקע הפשיזם, הקומוניזם והנאציזם שהיו דומיננטים בתקופתו. "לא הייתה תקופה בהיסטוריה שבה רוכז מאמץ כזה ושבו פיתחה האנושות יכולות מעין אלו לארגן את ההמון לתוך סדר." הוא כותב "יש לנו תנועות המונים (…) אבל כל זה מוביל בסופו של דבר לקומוניזם ונציונל-סוציאליזם ותופעות איומות. במקום לקבל תא חי, קיבלנו גביש. תל נמלים במקום אחוות אחים. במקום הזינוק בתודעה שלו ציפינו נדמה שהטוטאליזציה מייצרת באופן נמנע מכאניזציה" (שם, 256).

אלא שדה שארדן התעקש שהנסיונות הכושלים הללו של המין האנושי להתאחד מייצגים משהו נשגב יותר "מפלצתי ככל שיהיה, האין הטוליטריזם המודרני למעשה עיוות של משהו מופלא ולכן קרוב למדי לאמת?" הוא שואל (שם, 256). תהליך האומגה פוינט אליו הוא מתייחס נועד להתרחש באופן שונה מהותית מהתהליכים הסרטניים של הפשיזם. "אנו חווים את הסימפטומים הראשונים של אגרגציה מדרגה גבוהה עוד יותר: לידתו של מרכז יחיד מהקרניים המתכנסות של מליוני מרכזים אלמנטרים המפוזרים על שטחה על הארץ החושבת" (שם, 259) הדברים כולם מתכנסים לעבר "נקודה שאנו יכולים לקרוא לה אומגה, אשר מתיכה ומעכלת אותם לתוכה באופן אינטגרלי" (שם).

המילה אינטגרלי חשובה כאן. דה שארדן רואה את נקודת האומגה לא כסתם נקודת מרכז אחת שהכל מותך לתוכה."מבנה האומגה, בעיקרון האולטימטיבי שלו, יכול" לדברי דה שארדן "להיות רק מרכז מובחן המקרין מתוך מערכת מרכזים" (שם, 262). על תהליך ההתכללות להיות תהליך אורגני, כזה שמצרף את התודעות כולן לכדי תודעה אחת, אבל גם שומר על הייחודיות של כל תודעה ותודעה ואף מעלה אותה לדרגה גבוהה יותר. הפנים של האדם אינן נמחקות אלא שומרות על יחודיותן, בו בזמן הן הופכות לחלק מפנים מסדר גבוה יותר שאותו מכנה דה-שארדן "ההיפר-פרסונלי" (שם, 260). "בלתי אפשרי להזדהות עם מספר אנונימי" הוא כותב "אבל אם היקום יעטה פנים ולב, הרי על ידי האווירה שתיווצר ממיקוד זה, משיכת היסודות זה לזה תתגבר במהרה" (שם, 267).

דה שארדן מתאר את מצב האומגה כמצב שבו נכללות כל התודעה בתודעה אחת כאשר "כל תודעה פרטית נותרת מודעת לעצמה בסוף התהליך, ואפילו (זאת יש להבין) כל תודעה פרטית הופכת יותר ויותר לעצמה ובאופן זה הופכת מובחנת יותר מהאחר ככל שהיא מתקרבת אליו באומגה" (שם, 262).

חזונו של דה שארדן יצא מגבולות המדע והדת גם יחד. למרביתם של בני זמנו הוא נראה תמוה ובלתי מסתבר באופן קיצוני. "עבור ההיגיון הבריא של 'האדם מהרחוב' וגם לפילוסופיה מסוימת של העולם אשר עבורה דבר אינו אפשרי אלא אם כן התקיים מאז ומעולם, אפשרויות מעין אלו עשויות להראות בלתי מסתברות עד מאוד." הודה דה שארדן "אבל לרוח המודעת למימדיו הפנטסטיים של היקום אפשרויות מעין אלו יראו טבעיות למדי משום שהן פרופורציונליות לממדי הענק האסטרונומיים. במימד המחשבה, האם יתכן שהיקום יסתיים במשהו שהוא פחות מזה שבלתי ניתן למדודו – כמו הזמן והחלל ולא אחרת" (שם, 252). דה שארדן התעקש שתהליך האומגה אינו רק אפשרי אלא הכרחי (שם, 266).

רעיון המח הגלובלי אצל מקלוהן

mcluhan

"העידן האלקטרוני מקים רשת גלובלית שתכונותיה דומות מאוד לתכונות מערכת העצבים המרכזית שלנו." מקלוהן.

ספריו של דה שארדן, אשר התפרסמו לאחר מותו ב-1955 זכו להצלחה והשפעה ניכרת. ב-1964, פחות מעשור לאחר מותו של דה שארדן, הופיע להבין את המדיה, ספרו הסמינאלי של חוקר המדיה מרשל מקלוהן אשר ממשיך בפיתוח הרעיון שהגה דה שארדן על התכנסות התודעות האנושיות לכדי תודעת-על באמצעות כלי המדיה האלקטרונית.

"אחרי שלושת אלפים שנים של התפוצצות באמצעות טכנולוגיות מפוצלות ומכאניות" פותח מקלוהן את ספרו "חל בעולם המערבי תהליך של הצטופפות. במהלך התקופות המכניות הרחבנו את גופנו בשלוחות לעבר המרחב. כיום, כעבור למעלה ממאה שנות טכנולוגיה אלקטרונית, אנו שולחים שלוחות של מערכת העצבים המרכזית עצמה בחיבוק גלובלי, ומבטלים זמן ומרחב גם יחד, עד כמה שהדבר נוגע לכדור הארץ. אנחנו קרבים במהירות אל השלב האחרון בפרישת שלוחותיו של האדם – הדמיה טכנולוגית של תודעה. בשלב זה יתרחש התהליך היצירתי של ידיעה והוא ישתף וישלב את החברה האנושית כולה." (מקלוהן, 2003: 9).

הדעות בנוגע להשפעתו של דה שארדן על מקלוהן חלוקות. מקלוהן מזכיר את דה שארדן רק פעמים בודדות בכתיבתו[1], ומחקרים משנות השישים כמו אלו של לירי (Leary, 1969) או מקפרטי (McCafferty, 1969) טענו שמקלוהן לא הושפע ישירות מדה שארדן. עם זאת חוקרי מקלוהן מאוחרים יותר כמו היקי (Hickey, 2005) ויוכום (Jochum, 2004) טענו שדה שארדן דווקא השפיע על מקלוהן השפעה מובהקת. לטענתו של וולף (Wolfe, 2003), דה שארדן היה אחד משתי ההשפעות העיקריות על מקלוהן אלא שזה חשש לזהות את עצמו בכתיבתו עם דמותו הקונטרוברסלית של דה שארדן ולנקוט בקו תיאולוגי מובהק מדי אשר עשוי להרתיע את המעגלים האקדמיים החילוניים בהם פעל.

הז'רגון אמנם השתנה מדתי לטכנולוגי אולם המשמעויות נשאו דמיון רב. מערכת העצבים הפלנטרית שדה שארדן חזה הפכה בהגותו של מקלוהן לרשת התקשורת האלקטרונית, ואת התודעה הקולקטיבית ניתן היה לזהות במושג "הכפר הגלובלי" שטבע מקלוהן.

מקלוהן דיבר גם הוא על טכנולוגיות כהמשכים, שלוחות בלשונו, של הגוף ושל תהליך האבולוציה. על פי מקלוהן אמצעי התקשורת מהווים המשך של מערכת העצבים המרכזית של האדם ומאחדים את האנושות בסינכרוניות "לתודעה מכלילה אחת" (מקלוהן, 2003: 130). "דאנטה חלם על קיום מודע אוניברסלי כזה עבור האנושות. הוא האמין שבני אדם ישארו בחזקת רסיסים שבורים עד אשר יתאחדו לתודעה מכלילה אחת. אלא שבמקום תודעה חברתית מאורגנת על ידי סדר אלקטרוני, יש לנו כיום תת-תודעה פרטית, כלומר 'זווית ראיה' אישית, שאותה כופה עלינו בנוקשות טכנולוגיה מכנית ישנה" (שם).

כנגד זאת, "העידן האלקטרוני מקים רשת גלובלית שתכונותיה דומות מאוד לתכונות מערכת העצבים המרכזית שלנו. זהו אחד העקרונות המרכזיים המאפיינים אותו. מערכת העצבים המרכזית היא לא רק רשת חשמל. היא גם יוצרת שדה אחד ואחיד של התנסות" (שם, 416). "מהירות המעורבות האלקטרונית יוצרת את השלמות האינטגרלית של המודעות האישית והציבורית. אנו חיים כיום בעידן המידע והתקשורת, מפני שתקשורת אלקטרונית יוצרת בקביעות ובמיידיות שדה כולל של אירועים המקיימים ביניהם אינטראקציה, ושכל בני האדם משתתפים בהם" (שם, 293). "הבו-זמניות של התקשורת האלקטרונית האופיינית גם למערכת העצבים המרכזית, עושה כל אחד מאיתנו נוכח ונגיש לכל אדם אחר בעולם" (שם, 294).

בדומה לדה שארדן, ולמרות שהוא נמנע כמעט תמיד מלהעניק לדבריו משמעות דתית, טוען מקלוהן כי אמצעי התקשורת האלקטרוניים הופכים לרשת עצבים פלנטרית שמחברת ומכנסת את כולנו לתודעה משותפת החווה את העולם כאחד.

 

ממשיכיהם של דה שארדן ומקלוהן בעידן האינטרנט

רעיונותיו של דה-שארדן המשיכו והשפיעו בעשורים הבאים על שורה ארוכה של קוראים שבין המפורסמים שבהם סגן הנשיא האמריקאי אל גור ומושל מדינת ניו-יורק מריו קואומו. הם מצאו אוזן קשבת במיוחד אצל הוגי עידן חדש כגון מרילין פרוגסון בריאן סווים ואחרים וגם הפכו לחלק מהספרות המשפיעה על התנועה האינטגרלית, אלא שהתנופה המהותית להגותו של דה שארדן התרחשה עם פתיחת רשת האינטרנט לציבור באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. ביוני 1995 התפרסמה במגזין האמריקאי Wired, מגזין שגילם בדמותו יותר מכל כתב עת אחר את האינטרנט-אוונגליזם של שנות התשעים, כתבה של ג'ניפר קוב קרייסברג, תיאולוגית וחוקרת טכנולוגיה שטענה ש"תייאר חזה את הופעתה של רשת האינטרנט יותר מחצי מאה לפני שהופיעה" (Kreisberg, 1995).

בכתבתה של קרייסברג, שחלק ניכר ממנה מוקדש לתיאור הגותו של דה שארדן, משובצים קטעי ראיונות עם חלוצי סייברספייס בעלי קשרים לתרבות הנגד ולקהילה הפסיכדלית בפרט אשר טוענים שתייאר היה נביא הרשת. ביניהם ג'ון פרי בארלו, תמלילן להקת הגרייטפולד דד שפרסם ב-1996 את הצהרת העצמאות של הסייברפייס וראלף אברהם, פיזיקאי ופילוסוף ששמו נקשר גם כן בתנועה הפסיכדלית אשר פרסם באותה תקופה ספר על רשת האינטרנט. "תייאר תיאר 'את הפיכתה של האבולוציה למודעת לעצמה'" כותבת קרייסברג "הרשת, קבלן הקולקטיביזציה הגדול של התודעות היא הכלי העיקרי לבקיעתנו לעבר השלב השלישי" והיא מצטטת את בארלו "בסייברספייס אנחנו למעשה מרשתים את התודעה הקולקטיבית" (שם).

שלוש שנים מאוחר יותר, פרסמה קרייסברג את ספרה Cybergrace (Kriesberg, 1998) בו היא מקדישה פרק שלם לנוספירה ולקשר בין האינטרנט לנקודת האומגה של דה שארדן. אותה שנה הקדיש ההוגה הפסיכדלי אריק דיוויס לאותו הנושא פרק בספרו Techgnosisשבו משובצים בו ציטוטים של חלוץ סייברספייס ופסיכונאוט ידוע אחר, מרק פשה, ממציא שפת התכנות VRML, המתייחס גם הוא לאינטרנט כהתגשמות נקודת האומגה של דה שארדן. שנתיים מאוחר יותר פירסם לורנזו האגרטי, יוצר הפודקסט האינטרנטי 'הסלון הפסיכדלי' ספר בשם The Spirit of the Internet שבו מוקדש פרק לנקודת האומגה והאינטרנט.

נקודת האומגה, דה שארדן ומקלוהן זכו גם לאזכורים מרובים בדרשותיו הפופולריות של ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה, הדמות החשובה ביותר בתנועה הפסיכדלית של שנות התשעים אשר הרבה לפתח תיאוריות פרועות על האינטרנט ועל תפקידו באבולוציה הרוחנית של האנושות.[2] בו בזמן, בפרק השמיני של סדרת האנימציה היפנית Serial Experiments Lain מ-1997, אשר טווה תסריט מד"בי סביב עולם עתידני ומרושת שובצו קטעים על התפתחות האינטרנט שבהם נאמר: "מספרה של האוכלוסיה האנושית על פני כדור הארץ מתקרב לזה של מספר הנוירונים במוח. דאגלס ראשקוף טוען שתודעת כדור הארץ עצמו עשויה להתעורר כאשר כל בני האדם על פני הכוכב ירושתו בצורה קולקטיבית ויהדהדו באותו התדר. האבולוציה של הרשת תתקיים כרשת נוירונים וכפי שנוירונים במוח האנושי מחוברים בסינפסות, כך יהפוך הכוכב עצמו לרשת נוירונים אחת" (Serial Experiments Lain, 2005). ואילו הסופר האנגלי פטר ראסל, אשר מתיייחס לדה שארדן בהרחבה ואף מונה אותו בראש רשימת ההוגים שהשפיעו עליו בכתיבת ספרו The Global Brain Awakens (Russell, 1995: 36), טען כי הרשת מהווה את שיאו של תהליך התעוררות של הפלנטה והשווה בין התפתחות האנושות להתפתחותו של המוח. בשלבים הראשונים של התפתחות המוח מתרבה מספר התאים במהירות, לאחר מכן מפסיק ייצור התאים החדשים ומתחיל תהליך יצירת הקישורים בין התאים שהופך אתם למוח חושב אחד. בצורה דומה לאחר שהאוכלוסיה האנושית זינקה באלפי השנים האחרונות מסמנת האטת גידול האוכלוסין בשנים האחרונות את הרגע להופעת רשת האינטרנט ויצירת הקישורים שיבנו את מה שראסל מכנה אותו "המוח הגלובלי". לדברי ראסל בקרוב "לא נראה את עצמנו עוד כישויות נבדלות, אלא נכיר עצמנו כחלק מרשת גלובלית מתהדקת, תאי עצב של המוח הגלובלי המתעורר" (Russell, 1995:141).

lain1

"כפי שנוירונים במוח האנושי מחוברים בסינפסות, כך יהפוך הכוכב עצמו לרשת נוירונים אחת". ליין מתוך סדרת האנימה היפנית Serial Experiments Lain.

לצד הכינוי הפופולרי "מוח גלובלי" שטבע ראסל, זכתה נקודת האומגה זכתה למספר גרסאות ושמות בעלי גוון דתי פחות כמו המח הפלנטרי, מוח עולמי[3], רוח גלובלית, מוח סוציאלי, סופר אורגניזם וסופר-ישות. (Heylighen, 2004). התיאורה השתלבה היטב בתורות אחרות שזכו לפופולריות בשנות התשעים כמו תיאוריות האינטיליגנציה הקולקטיבית שבהן עסקו הוגים כמו פייר לוי (Levy, 1999) וקווין קלי בספרו (Kelly, 1994) והיפותיזת גאיה מבית מדרשו של הביולוג ג'יימס לאבלוק.

בו בזמן זכו רעיונותיו של דה שארדן לפופולריות מתגברת בקרב מדענים ואנשי טכנולוגיה ובאופן ספציפי בתנועת הטרנס-הומניסטים, כפי שמראה סטיינהרדט (Steinhard, 2008). בין אלו שרעיונותיהם מושפעים מרעיונתיו של דה שארדן ניתן למנות אנשי טכנולוגיה כמו ריי קורצוויל והאנס מורבק ופיזיקאים כמו ג'ורג' דייסון, פרנק טיפלר וג'ון בארו. במקרים מסוימים אף היו נסיונות לתאר את התנאים הטכנולוגיים להיווצרותו של מוח גלובלי (Heylighen, 2004). למרות שמוקד כתיבתם של אלו היה חילוני יותר מכתביהם של אנשי קהילת הניו-אייג', שמר הנושא על ניחוח רוחני ואיזוטרי מובהק.

ראויה לתשומת לב מיוחדת הגותו של תיאורטיקן הטכנולוגיה קווין קלי, מייסד מגזין Wired שכמו דה שארדן ומקלוהן ידוע גם הוא, מעניין לציין, באדיקותו הנוצרית. במאמר שפרסם קלי Wired ב-2005 (Kelly, 2005) הוא ממשיך ומפתח את ההשוואה בין האינטרנט למוח הגלובלי. "גם במח וגם ברשת יש מאות מיליארדי תאי עצב (או דפי רשת). כל תא עצב ביולוגי יוצר אלפי קשרים סינפטיים עם תאי עצב אחרים בעוד כל דף רשת מוביל לעשרות היפרלינקים. כל זה מסתכם בטריליון 'סינפסות' בין הדפים הסטטיים של הרשת. למוח האנושי יש בערך פי 100 יותר, אבל מוחות לא מכפילים את עצמם מדי מספר שנים. המכונה כן." טוען קלי.

kelly1

הוויקיפדים הם בוני המח הגלובלי. קווין קלי.

"בעוד עשר שנים המערכת תהיה מורכבת ממאות מיליוני קילומטרים של תאי עצב פייבראופטיים המקשרים את מליארדי הצ'יפים החכמים המוטמעים במוצרים השונים, חיישני סביבה המביטים בנו ממצלמות לווין, מנחים מכוניות וממלאים את עולמנו במספיק מורכבות על מנת ללמוד. אנחנו נחיה בתוך הדבר הזה" (שם).

"ומי יכתוב את התוכנה שתהפוך את המנגנון הזה לשימושי ופרודוקטיבי? אנחנו. למעשה אנחנו כבר עושים זאת, כל אחד מאיתנו. מדי יום אנחנו מלמדים את המכונה לתת שמות לתמונות. הקישורים המתהדקים בין תמונות וכיתוב יוצרים רשת נוירונים לומדת. תחשבו על 100 מיליארד הפעמים מדי יום שבהם בני אדם מקליקים על דפי רשת כדרך ללמד את המכונה מה חשוב בעינינו. כל פעם שאנחנו יוצרים קשר בין מילים אנחנו מלמדים אותה רעיון. וויקיפדיה מעודדת את הוויקיפדים לקשר כל עובדה למאמר ברפרנס. עם הזמן מאמר וויקיפדיה מתמלא בקישורים כחולים בעוד הרעיונות מקושרים זה לזה. קישוריות הדדית מסיבית זו היא האופן שבו מוחות חושבים וזוכרים. כך עונות לנו רשתות עצבים על שאלות. זהו האופן שבו העור הגלובלי של הנוירונים שלנו יתאים עצמו בצורה אוטונומית וירכוש רמה גבוהה יותר של אינטיליגנציה" (שם).

שנתיים מאוחר יותר, ב-2007, בהרצאתו "5000 הימים הבאים של הרשת" בכנס TED אמר קלי: "מקלוהן אמר 'מכונות הינן שלוחות של החושים האנושיים.' ואני אומר 'בני אדם הופכים כעת להיות השלוחות המורחבות של המכונה', במובן מסוים. וכך יש לנו טריליון עיניים ואוזניים וחיישנים מכל התמונות והמצלמות הדיגיטליות שלנו. ואנחנו רואים את זה ביישומים כמו פליקר או פותוסינת', תוכנה של מיקרוסופט שמאפשרת לך להרכיב פנורמה של אתר תיירות מאלפי תמונות התיירים שלו. המכונה רואה דרך הפיקסלים של המצלמות האינדיבידואליות" (Kelly, 2007). הפרשנות של קלי מתייחסת להתפתחויות טכנולוגיות עכשוויות כמו רשתות חברתיות, ותיוג תמונות ומהדקת בכך את הקשר בין נקודת האומגה לרשת.

 

האומגה והאינטרנט

אהבה קוסמית ששמה הוא רשת האינטרנט. דה שארדן פותח מטריה ומתכונן לאחרית הימים.

אהבה קוסמית ששמה הוא רשת האינטרנט. דה שארדן פותח מטריה ומתכונן לאחרית הימים.

"אהבה, כפי שאמרתי, מתה כאשר היא בקשר עם חסר האישיות והאנונימי. היא מתדלדלת ללא יוצא מן הכלל גם בעקבות ריחוק בחלל ואפילו עוד יותר כאשר מתקיים ריחוק בזמן. על מנת שתהא האהבה אפשרית היא חייב להמצא בקיום סינכרוני." כותב דה שארדן (Teilhard de Chardin, 1955:269). גם מקלוהן הצביע שוב ושוב בכתיבתו על הסינכרוניות כאחד מהעקרונות היסודיים והחשובים ביותר של מערכת העצבים האלקטרונית והפנלנטרית החדשה.

אפשר רק לדמיין מה היה הכומר הצרפתי חושב על פייסבוק, טוויטר ועל שאר הרשתות החברתיות בנות זמננו אשר מציבות את הגולשים במעין מרחב משותף שבו הם מתקיימים בסמיכות סינכרונית של זמן וחלל וירטואלים. האם היה חושב שהן מרבות את האהבה הדרושה, לדידו של דה שארדן, בכדי להגיע לנקודת האומגה, או אולי דווקא מהוות כלים לבנאליזציה של התקשורת האנושית. מפתה לחפש קשרים בין השורות מלאות ההשראה, המיסטיות באופיין, של דה שארדן לבין התרחשויות עכשוויות ברשת.  "גבישי התודעה אינם מאבדים מצורתם ואינם מתערים בחוגם סביב מסלולי המרכזים, אלא להפך, מבליטים את העומק ואי היכולת לתקשר את האגו שלהם. ככל שהם הופכים יותר 'אחרים' בצירופם, כך הם נעשים 'עצמי'." (עמ' 262). היינו יכולים כמעט לנסות להסב את המילים הללו על מנת לתאר את המתרחש ברשתות החברתיות שבהן ככל שהמשתמשים יוצרים קשרים הדוקים יותר זה עם זה, כן הם מנסים להבליט את ייחודיותם (בתכנים שהם מפרסמים) ודרך תהליך זה, בו בזמן, חוקרים את זהותם העצמית.

אלו, כמובן, לא יותר מפירושים מרחיקי לכת, נסיונות נוספים להשתמש בשורות הנבואיות של דה שארדן בכדי לתאר לאורן את המציאות האינטרנטית העכשווית. במאמר זה, ביקשתי לעקוב אחר מספר נסיונות כאלו ולהראות את התפתחות הרעיון שרשת האינטרנט הינה הגשמה של רעיון נקודת האומגה של דה שארדן. הרעיון שרשת האינטרנט הינה תחילתה של יצירת תודעה גלובלית ממשיך להיות אחד הרעיונות הדומיננטים בשיח הרוחני על הרשת וכפי שהראיתי אף זוכה לפיתוחים חדשים שלוקחים בחשבון התפתחויות טכנולוגיות כמו וויקיפדיה, אתרי שיתוף קבצים ורשתות חברתיות. דומה שלתורה זו, ששורשיה בנבואתו של דה שארדן משנות השלושים, ואשר הלכה והתפתחה בשבעים השנה שחלפו מאז בהתאם לאבולוציה של טכנולוגיות התקשורת, נכון עוד עתיד פורה.

 

ביבליוגרפיה

מרשל מקלוהן. להבין את המדיה.תרגום: עידית שורר. תל אביב: בבל.2003

Davis, Erik. Techgnosis. New York: Harmony Books. 1998.

Dawkins, Richard. The Selfish Gene. New York: OxfordUniversity Press. 1989.

Ferguson, Marilyn. Aquairan Conpisracy. J. P. Tarcher. 1980.

Hagerty, Lorenzo. The Spirit of the Internet. Matrix Masters. 2000.

Avilable at: http://www.matrixmasters.com/spirit/html/html.html

Heylighen Francis. "Das Globale Gehirn als neue Utopia" (The Global Brain as a new Utopia). Renaissance der Utopie. ed. R. Maresch & F. Rötzer. Frankefurt: Suhrkampf. 2004.

Heylighen, Francis. "Conceptions of a Global Brain: an historical review".  Technological Forecasting and Social Change. 2005.

Avilable at: http://pespmc1.vub.ac.be/Papers/GBconceptions.pdf

Hickey, Niel. “McLuhan in the Digital Age: Where Are You Now That We Need You?”. in The Legacy of McLuhan. New York: Hampton Press. 2005.

Jochum, Uwe. “The Gnosis of Media.” Library Quarterly 74, no. 1 (2004): 31–32.

Kelly, Kevin. Out of Control: The New Biology of Machines, Social Systems and the Economic World. Reading, MA: Addison Wesley Publishing Company. 1994.

Kelly, Kevin. “We are the Web”.Wired 13.08 (August, 2005).

Available at: http://www.wired.com/wired/archive/13.08/tech_pr.html

Kelly, Kevin. “Kevin Kelly on the next 5,000 days of the web”. TED video. 2007. Available at:

http://www.ted.com/talks/kevin_kelly_on_the_next_5_000_days_of_the_web.html

Transcript available at:

http://www.cloudhosting.co.uk/content/future-internet-kevin-kelly

Kreisberg, Jeniffer Cobb. “A globe, clothing itself with a brain”. Wired 3.06 (June 1995).

Available at: http://www.wired.com/wired/archive/3.06/teilhard.html

Kreisberg, Jeniffer Cobb. Cybergrace. New York: Random House. 1998.

Leary, J. Daniel. “Voices of Convergence: Teilhard, McLuhan, and Brown,”.  The Continuous Flame: Teilhard in the Great Traditions. Ed. Harry J. Cargas Jefferson. St. Louis: B. Herder. 1969.

Levy, Pierre. Collective Intelligence: Mankind’s Emerging World in Cyberspace.New York: Persus Books: 1997.

McCafferty, Richard B. “The Influence of Teilhard De Chardin on Marshall McLuhan,” (Northwestern University, Ph.D. diss., 1969).

Russell, Peter. The Global Brain Awakens.Palo Alto: Global Brain.1995.

Serial Experiments Lain. Dir. Ryutaro Nakatura. DVD Boxed Set. Geneon [Pioneer]. 1995.

Steinhard, Eric. Teilhard de Chardin and Transhumanism. In Journal of Evolution and Technology. Vol. 20 (1), December 2008.

Avilable at: http://jetpress.org/v20/steinhart.htm

Swimme, Brian. The Universe is a Green Dragon.Rochester, Vermont: Bear & Company. 1984.

Teilhard de Chardin, P. The phenomenon of man. Translated B. Wall. New York: Harper Collins. 1955.

Teilhard de Chardin, P. The Future of Man. Trans. N. Denny. New York: Doubleday. 1959

Teilhard de Chardin. P. The Divine Milieu. Translated by B. Wall. New York: Harper & Row. 1960.

Wolfe, Tom. Foreward to Understanding Me: Lectures and Interviews. Ed. Stephanie McLuhan & David Staines. Toronto: M&S. 2003.


[1]  וולף טוען שבחוגים פרטיים הרבה מקלוהן להתייחס לדה שארדן בהשפעתו עליו.

[3]  מושג שסופר המד"ב ה.ג. וולס טבע אותו כבר ב-1937 World Brain: The Idea of a Permanent World Encyclopedia אשר חזה למעשה את הופעתה של אינציקלופדיה חובקת עולם בסגנון וויקיפדיה של היום.

פסיכוגיאוגרפיה: אקלימי התודעה

על הקשר בין קווי רוחב למצבי תודעה והמיפוי התודעתי של הגלובוס.

על התפקיד שמשחקים אלמנטים גיאוגרפים בעיצוב תודעתי הרהרתי ברצינות לראשונה לפני שנתיים במהלך חוויה פסיכואקטיבית אמסטרדמית ושהבהירה לי את הקשר בין אקלימים גיאוגרפים למזגי תודעה. התיאוריה הזו שניתן גם לכנות אותה תיאורית האקלימים הפסיכולוגית מלווה אותי מאז במחשבה וחוזרת ועולה בזמנים מסוימים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת שאת התודעה האנושית ניתן למפות כספקטרום המתפרס על פני הגלובוס בהתאם לפריסת קווי הרוחב. ליתר דיוק, התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת טענות רק על העולם שמשתרע בין סקנדינביה בצפון לסהרה והתת-סהרה בדרום. אין בה יומרה לטעון בה טענות על כל העולם שמשתרע מחוצה לאיזור הזה. היא מתמקדת בגבולות העולם העתיק עולם שהיה מוכר לציביליזציות העתיקות של איזור הים התיכון. אי לכך, כשאני משתמש במילה "עולם" בהמשך הדברים, הכוונה רק לעולם שבין סקנדינביה בצפון למרכז אפריקה בדרום. עם זאת לא אתפלא אם ניתן יהיה למצוא מיני מקבילות גיאוגרפיות לתיאוריה הפסיכוגיאוגרפית גם באיזורים אחרים בעולם.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית, חשוב לציין, אינה מתיימרת להיות תיאוריה מדעית. כמו התורה הפיזיונומית, שאף שאין בה ערך מדעי רב, יש רבים שמוצאים בה חכמה והכוונה, כך גם גם התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית הינה כלי פואטי-אינטואיטיבי למיפויו הפסיכוגיאוגרפי של העולם והבנת מזג העמים השונים.

 מפת התודעה הגלובלית

אחת המטאפורות המרכזיות בהתרבות שלנו היא זו של החום והקור: של אנשים חמים ואנשים קרים, ובאופן דומה של תרבויות חמות וקרירות יותר אשר מקומן תואם בדרך כלל את האקלים במקום בו התפתחו. כך נהוג לדבר על המזגים החמים של אנשי ארצות הדרום הלוהטות והמזגים הקרים של אנשי הכפור הצפוני. על פי דיכוטומיה זו אנשי הדרום מתוארים כפאמיליארים, ישירים, רחבי לב ומורגלים בקרבה רבה יותר בעוד אנשי הצפון מתוארים כקרים יותר רגשית, מנומסים ומסודרים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית מבקשת לבצע סיסטמטיזציה לרעיון זה, המוטמע בתרבותנו, וגורסת שמפת העולם הינה למעשה מפה של תודעה כאשר האקלים התודעתי משתנה בהתאם לקווי הרוחב ולאקלים הגיאוגרפי ככל שמצפינים או מדרימים. הנטיה צפונה היא נטיה כלפי רציונליות, סדר, סטריליות ואופי "קר" בעוד שהנטיה הדרומית היא נטיה כלפי בלאגן, לכלוך ואופי "חם".

ההוויה הצפונית מאופיינת בתכונת ההתכווצות האופיינית לגופים המצויים במצבי קור – המאבדים מגמישותם וקופאים בתוך עצמם. ההוויה הדרומית מאופיינת בתכונת ההתרחבות האופיינית לגופים המצויים בתנאי חום – תנועה מוגברת, אנרגיה וחיות.

חבריי מהמבורג נוהגים לתאר לי בקנאה את הסדר וההיגיון שבהם מתרחשים דברים בסקנדינביה, ולהתלונן על גסות הרוח של הבווארים. הם נהנים לנפוש באיטליה שם האנשים "חמים" יותר, אבל לא היו חולמים לחיות שם, בגלל הבלאגן והזוהמה האיטלקיים (איטליה אגב מתחלקת גם היא בין צפון "קר" לדרום "חם" העוינים זה את זה). לעמי הים התיכון בעלי האקלים החמים כמו ספרד או איטליה יש אופי "חם" יותר מזה של אנשי צפון אירופה שנתפסים אצלנו כ"קרים", אבל האופי שלהם והתרבות שלהם אינם "חמים" כל כך כמו אלו של מרוקו, אלג'יריה או מצרים. דברים דומים ניתן אולי לומר בהשוואה לאלו על יושבי התת-סהרה.

את הקשר בין אקלים לתודעה ניתן למצוא גם במעבר עונות השנה. כשחייתי בגרמניה שמעתי פעמים רבות את הטענה שהגרמנים קופאים בחורף והופכים נחמדים פחות, ומפשירים חזרה עם בוא הקיץ – עונה שנוחה יותר לקיום אינטראקציה חברתית. בישראל, שאינה סובלת מרמות קור מצמתות, רמות הצפירות והאגרסיביות עולות יחד עם רמות החום שעולות לרמה בלתי נסבלת בקיץ.

אפשר לנסות לתאר את התופעות התרבותיות הללו באמצעות דימוי פיזיקלי. את החום הדרומי ניתן לראות כתנאים שבהם, כמו בחימום של כל חומר, מתעצמת האנרגיה החלקיקית והם נעים במהירות הולכת וגוברת היוצרת עוד אינטראקציות וחיכוכים – ואילו את הצפון כמקום שבו תנועת החלקיקים בחומר איטית והם מגיעים לידי קפיאה. את עודף החיות שיש לדרום על פני הצפון ניתן לראות גם במונחים של עוצמת השמש. אור השמש כידוע הוא המקור הבלעדי לחיים על פני כדור הארץ. מקומות שבהם נקלט אור שמש רב יותר נהנים מאנרגיה רבה יותר – ומכאן החיות העזה, עד טירוף הדעת לעיתים, של הדרום. לעומת זאת באיזורי הצפון שם מגיע אור מועט בלבד אל הקרקע, מורגשת דלות החיים של החורף הסקנדינבי והצפון אירופאי המתבטאת בהתכווצות קרה של האדם לתוך נפשו ושממתה הפנימית.

אם לסכם את הדברים: היתרונות של הצפון הם בסדר וברציונליות שלו, בעוד שהיתרונות של הדרום הם בחיות שלו. החסרונות של הצפון הם בצימות, בקור ובדלות מקור החיים הפנימי שלו ואילו החסרונות של הדרום הינם נטייתו לבלאגן וחיכוכים רבים יותר. כמובן שהחסרונות והיתרונות הללו הם בעיקר בעיני המתבונן. מה שנראה כחסרון בעיני בן אדם אחד עשוי להראות כיתרון בעיני אדם אחר, ומה שנראה כיתרון בתקופה אחת בחיים עשוי להראות כחסרון בזמן אחר. מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.

החיפוש אחר האקלים המושלם

תיאוריית האקלימים הגיאוגרפית אינה רק עניין תיאורטי. היא גם עניין פרקטי מאוד. היא מתארת את מפת התודעה הגלובאלית ואת האפשרויות העומדות בפני האזרח הגלובלי. תרצה סדר ורציונליות? הצפן לך. תרצה חיות וקרבה רבה יותר? הדרם לך.

אלא שהדברים אינם פשוטים עד כדי כך. ניסיון החיים שלי היה סיפור של קושי להתמסר לנטיה אחת, לצפון או לדרום. אהבה עזה לדרומיות הישראלית החמה ומלאת החיות, אבל גם רתיעה מעודף החיות והקרבה המרתיע שלה. מן הצד השני כמיהה לאלמנט צפון אירופי רציונלי ומסודר, ומצד שני חוסר סיפוק מהחיות המועטה המצויה בחיים בתוך חברה המעוצבת על ידי עקרונות מארגנים אירופאים סטרילים.

היה תומך נלהב של תורת האקלימים. רבי יהודה הלוי.

הדילמה הזו הזכירה לי את תורת האקלימים שהעסיקה את הציביליזציות של העת העתיקה וימי הביניים. לפי תורה זו, שהושפעה עמוקות מתורת דרך האמצע של אריסטו שעל פיה הגודל הנכון למדינה הוא הגודל הבינוני, והמעמד המתאים ביותר לשלטון הוא המעמד הבינוני – כך מאורגן העולם ל-7 אקלימים: שלושה חמים (בדרום), שלושה קרים (בצפון) ואחד אמצעי וממוזג שהוא הטוב ביותר. הוגי תורת האקלים טענו שכל אקלים מצמיח אופי אנושי התואם אותו. אקלים קר (צפוני) מדי או חם (דרומי) מדי יצור אנשים עם נטיות קיצוניות ולא מאוזנות. לעומת זאת האקלים האמצעי יביא לבני אדם "יפים, בריאים, מאוזנים בנפשם" (אברהם מלמד. היהפוך הכושי עורו. 152).

בהתאם לכך טענו הוגים שונים ממקומות שונים טענות שונות לגבי מקום המצאו של האקלים המושלם. כך למשל טענו גאלינוס, היפוקרטס ופילון עבור היותה של יוון ארץ האקלים המושלם המצמיחה בני אדם אמיתיים ובני חורין. מאוחר יותר אומצה תורת האקלימים ברומא וכעת זוהתה איטליה כארץ האקלים האידאלי. גם מלומדים מוסלמים כמו אבן רושד ואבן סינא עשו בתורם שימוש בתורת האקלימים. בעולם המוסלמי שימשה התורה על מנת להוכיח את עליונותן של הערבים וארצות מכורתן, לעיתים עיראק ולעיתים חצי האי ערב, בהתאם למוצאו של הכותב.

גם על הוגים יהודים כגון רבי יהודה הלוי לא פסח הטרנד האתנוצנטרי המגוחך הלז. אני זוכר ששלמדתי על תורת האקלימים לראשונה במסגרת קורס אוניברסיטאי במסגרת לימודי החוג לפילוסופיה יהודית. זה היה אמצע הקיץ, המזגנים לא עבדו, הסטודנטים בכיתה הזיעו כמו חמורים וזה היה נראה נורא מגוחך שרבי יהודה הלוי טוען שלארץ ישראל יש את האקלים המושלם.

 פלורלקלימיזם: לקראת תפיסה של רב-אקלימיות

אם מקבלים את האמת הבסיסית של תורת האקלימים ומבינים שהאקלים מהווה את אחת ההשפעות המובהקות ביותר על צביונה של התרבות ושל הקשרים הבין-אישיים בתוכה (כפי שניתן למשל בישראל ובתהליכים התרבותיים שהיא עוברת, שאותם ניתן לראות מבחינה כ'התאקלמות' פסיכוגיאוגרפית לסביבתה) הרי שהשאלה היכן מצוי האקלים המושלם הופכת להיות שאלה מכרעת לעתידו של האדם. האם הוא בישראל? בספרד? בקליפורניה? ואולי בכלל בפפואה גינאה או בנורבגיה?

אני לא יודע אם יש דבר כזה אקלים מושלם. מבחינתי האקלים המושלם משתנה ומתהווה כל העת, נמצא באינטראקציה מתמדת עם האקלים של הנפש שלי ועם הצורך שלו שיאזנו אותו – שיתנו לו קצת דרומיות כשהוא בצפון וקצת צפוניות כשהוא בדרום. יש בי דווקא משהו שאוהב אקלימים קיצוניים ואת האנשים שהם יוצרים. שפע האקלימים על פני הכוכב הוא אחד מגורמי השפע התרבותי שהכוכב הזה ניחן בו. בתור שכזה, אני שמח על כל אקלים ואקלים.

סמים טובים וסמים רעים: המקרה של הריטלין

בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.

מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).

כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.

הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.

לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."

מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.

אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).

אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

האבולוציה של הכתיבה: לקראת כתיבה שבעל-פה

מתחילה היו אבותינו כותבים באבנים

בעשור האחרון הועשר עולם האפשרויות של הכותב באופן מואץ מאי פעם. איני מתכוון כאן לאפשרויות להגות ולכתוב דברים מקוריים וחדשניים – אלו למרבה הצער מתקדמות באופן מהיר פחות – אלא לאפשרות לכתוב בצורות חדשניות מבחינה טכנית. מרכזי הכובד של המחשבה האנושית לא השתנו אולי באופן מכריע עד כדי כך בעשור האחרון, אך אם נביט על הטכניקות המשמשות אנשים על מנת להצפין את מחשבותיהם בסימנים נגלה שאלו דווקא התרבו במאה האחרונה, ובעשור האחרון במהירות הולכת וגוברת, כמעט ניתן לומר מעריכית.

כתיבה היא מלאכה הנעשית ביד, ושורשיה מגיעים אלפים רבים של שנים אחורה (כ-6000 בערך) למסופטומיה ומצרים העתיקה. אבותינו הקדמונים חקקו את מילותיהם באבן או במתכת. הייתה זו טכניקה שדרשה מאמץ פיזי ניכר, אך היא אפשרה את פלא הכתיבה ושמשה לכתיבה אלפי שנים. במקביל לכתיבה במפסלת, הופיעה מאוחר יותר טכניקה שפשטה והאיצה במידה רבה את מלאכת הכתיבה: כתב היד; טכנולוגיה שהתפתחה מעט מאוחר יותר ושאותה בישרו הפפירוס, העור, הקלף, הגוויל, הקולמוס, הנוצה והעט.

גם מהפכת הדפוס לא הביאה שינוי רב מבחינתו של הכותב תחילה. אמנם הומצאו טכניקות רבות להדפסה מהליתוגרפיה ועד למכונת הדפוס של גוטנברג, אולם מלאכת הכתיבה עצמה לא השתנתה מבחינתו של האדם היוצר המבקש להביע את עצמו בכתב. הוא המשיך להביע את עצמו בכתב יד, ורק מאוחר יותר הומרו מילותיו לאמצעי הדפוס.

ההאצה של הכתיבה

מכונת כתיבה בורוז'יאנית-קרוננברגית.

אלפי השנה הראשונות של הכתיבה הניבו אם כן שתי טכניקות בלבד לכתיבה. החקיקה באבן ובאזמל והכתיבה בקולמוס ובעט. רק לפני פחות מ-150 שנה,עם המצאת מכונת הכתיבה ב-1868, הופיעה אפשרות שלישית: ההקלדה. מכונת הכתיבה הייתה הסמל הראשון במעלה של השפעת המהפכה התעשייתית על הכותבים המקצועיים. אלו פנו כעת למכונת הכתיבה המכאנית אשר אפשרה לכתבן לשורר ולהגות בנמרצות רבה יותר מאי פעם. כעת לא היה צורך לרסן עוד את זרם המחשבה, ולעכב את המחשבות על מנת שינועו בקצב האבן, או היד המשרבטת. הטכנולוגיה החדשה התאימה לעולם חדש ומהיר שכמויות הטקסט שזרמו בעורקי התרבות שלו הלכו והתעצמו. מגמה זו התחזקה ביתר שאת עם הופעת המחשב והמרת מכונות הכתיבה במקלדת המחשב. כעת הפכו דרכי העפר של המילים לאוטוסטרדות.

אם העידן המכאני חילץ את ריקוד התנועות של היד הכותבת מקפאון בן אלפי שנים, הרי שהעידן האלקטרוני האיץ את ההתפתחות הזו פי כמה. בעשור האחרון, בעקבות הופעות הטלפון הסלולרי ועלייתן של הודעות הטקסט, הועשר רפרטואר התנועות של הכותב במספר שווה של טכניקות לזה שייצרו אלפי שנות כתיבה עד כה.

פד לחצני המספרים הטלפוני שהומצא בשנות השישים, ואומץ  גם על ידי יצרניות הטלפונים הסלולריים הפך מצע עבור ה-Texting של תחילת שנות האלפיים, שיטת כתיבה חדשה שנראתה בתחילה לא נוחה עד כדי אבסורד. השיטה החדשה, שניסתה להפיק מ-10 לחצנים בלבד את אותו עושר האפשרויות שהציעה מקלדת ה-QWERTY על עשרות המקשים שלה, דרשה מהמשתמש ללחוץ חזור ושוב על אותו הלחצן, לעיתים עד 10 פעמים, אם כי ברוב המקרים לא יותר משלוש או ארבע פעמים – כדי להעלות על המסך את הסימן הרצוי.  היתה זו מערכת פגומה במובהק, אולם המין האנושי, בהובלתם חסרת החת של בני הנעורים נועזי הלבב, הסתער עליה והפך אותה לבית חדש לתודעה. בעוד שדורות עבר נדרשו ללמוד רק טכניקה אחת של כתיבה, הרי שהדורות החדשים נדרשו כעת להשתלט על לא פחות משלוש טכניקות אלטרנטיביות להסמלה – כתב היד, ההקלדה והאיגדול הסלולרי.

השינוי היה דרסטי ללא ספק, וניתן היה לצפות שהמין האנושי יזכה לתקופת הסתגלות לתהפוכות, אולם הופעת מסכי המגע בטלפונים הסלולריים החל מ-2007 והלאה הובילה לשלב חדש באבולוציה של הכתיבה.

פד לחצנים טלפוני.

מלאכת הכתיבה שהחלקה כמלאכה פיזית במובהק (חיקוק באבן או במתכת) הדורשת מאמץ פיזי ומיומנות ידנית הלכה והפכה ואיבדה עם השנים את שאריות הגשמיות שנותרו בה. בעוד שבכתיבה בקולמוס, בעט ובעפרון נותר הקשר הישיר בין היד לסימן, הרי שזה עבר מכאניזציה עם מכונת הכתיבה, ואלקטרוניזציה עם הופעת המקלדות אשר ניתקו את הקשר בין היד לסימן. מסך "המגע" ניתק למעשה סופית את המגע בין היד ל"סימן" והפך אותו לוירטואלי לחלוטין, ואת הכתיבה למעשה כשפים של ריחוף אצבעות על פניהן של מקשים מדומים.

המכשירים החדשים העניקו למשתמשים שלהם חופש בחירה חסר תקדים בין מגוון טכניקות הקלדה, שחלקן היו חדשות לחלוטין. מסך המגע העניק לכל משתמש את הבחירה בין לפחות שלוש טכניקות הסמלה שונות וחדשות. כעת היו מי שהקלידו באצבעם המורה (מעט בדומה לאופן שמקלידים משתמשים חדשים על מקלדת מחשב), אחרים באגודלם, ואחרים נוספים השתמשו בטכניקה של איגדול כפול, שהפך כעת לראשונה אפשרי.

לקראת כתיבה שבעל-פה

רפרטואר התנועה של היד הכותבת הפך אם כן למגוון מאי פעם בתחילת המאה ה-21. אולם דווקא כעת, בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, הפרדיגמה של הכתיבה המנואלית נדמית כמתקרבת לסופה. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות בטכנולוגיות ה-Text to speech, הופך דיברורו של טקסט לאופציה רלבנטית יותר ויותר, תוך כדי שהוא מתחיל לדחוק את רגלי הכתיבה המנואלית. זו אינה תופעה חדשה לחלוטין. ככלות הכל רבים מסופרי העבר הגדולים (מילטון ודוסטוייבסקי עולים במחשבה) הכתיבו את ספריהם. אולם בצדו השני של הטקסט נמצא תמיד מישהו (או ליתר דיוק מישהי) שדאג להפוך את המילים המדוברות למילים כתובות. כעת הפך הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה לישיר ככל הניתן (בתיווכה של המכונה כמובן).

אולי הסימן המובהק של המגמה הנוכחית היה הופעת העוזר האלקטרוני Siri, ירושתו האחרונה של סטיב ג'ובס לעולם הטכנולוגיה בגרסה האחרונה של האייפון, ה-iPhone 4S. טכנולוגיות Speech to Text קיימות  אמנם כבר עשרות שנים, ונותרו עד כה בשוליים הטכנולוגיים, אלא שגם נגני MP3 היו קיימים לפני ה-iPod, סמארטפונים לפני האייפון, וטאבלטים לפני ה-iPad – וכל התחומים הללו עברו מהפך מכריע מהרגע שאפל נכנסה לתמונה. אם נסמוך על היכולת המפורסמת של סטיב ג'ובס להכיר ברגע שבו טכנולוגיה שקיימת מזה שנים בשלה מספיק על מנת להפוך לטכנולוגיה משדדת (Disruptive Technology) הרי שייתכן ש-Siri מסמל את השלב הבא: השלב שבו לא נדרש עוד לכתוב באמצעות היד ונשוב להסתמך על כוחו האוראטורי של הפה. התפתחות זו זו מסמלת אולי את חזרתו של מספר הסיפורים העתיק אל מרכז הבמה הספרותית ואת הופעת הכתיבה שבעל פה.

ואולי הכתיבה שבעל פה תוביל לצורות חדשות של יצירה. תארו לכם איך היה נקרא On the Road אם ניל קסידי לא היה נזקק לג'ק קרואק שיתמלל ויעשה סדר בשטף מילותיו. תארו לכם שכתיבה תחדל להיות משהו שסופרים מיוסרים עושים אותו בישיבה בעליות גג מוכות שחפת ותהפוך למשהו שעושים אותו תוך כדי ריצה, תוך כדי שיטוט נרגש ברחובותיה של עיר, בקריאות רמות, במחוות תיאטרליות, במרחב הציבורי. דמיינו לעצמכם עיר קסומה שסופריה יוצאים לרחובות כל יום שלישי בחודש ומתחילים לשורר בקריאות רמות של טירוף יצירתי. הכתיבה שבעל-פה, תשנה אז אולי את אופי הכתיבה ותציג לנו לצד הכתיבה האינטרוורטית, היחידאית והמכונסת לעצמה של סופרי העבר סוג חדש של כתיבה: כתיבה תיאטרלית, פומבית, פסטיבלית וקרניבלית. ההשלכות עשויות להיות גדולות לא רק למעשה הכתיבה, אלא למרחב הציבורי כולו. סופרים, צאו לרחובות!

סיפורים ממיכל הציפה


חוקר דולפינים ופסיכונאוט. ממציא מתקן הציפה, ג'ון סי לילי.

מיכל ציפה הוא תא המבודד את האדם מרשמי החושים. המיכל מתוכנן כך שלא חודרים אליו אור, צליל או ריח, והוא מכיל כמות גדושה של מי מלח איפסום שמידת החום שלהם ווסתה לזו של הגוף כך שגוף האדם צף על פניהם בטבעיות וללא כל מאמץ ושהגוף לא יחוש תחושות חום או קור.

חוקר הדולפינים והפסיכונאוט האמריקאי ג'ון סי. לילי, המציא את מיכל הציפה ב-1954 על מנת לבחון את השפעתיו של "חסך חושי" (Sensory Deprivation) על האדם. אחת התיאוריות הנוירופיסיולוגיות של אותה תקופה גרסה שאם המוח ינותק מגירויים חיצוניים הוא פשוט יכבה את עצמו. לילי שהמציא את המתקן כדי לבחון את ההיפותיזה גילה שהשהיה בו מסייעת בהרפיה, במדיטציה ובמקרים מסוימים, לאחר שהמוח נותק מספיק זמן מהגירויים שבחוץ, אף מעוררת הזיות – כאשר המח ממציא  לעצמו עולם במקום זה שנותק ממנו.

הניסויים שהכניסו את לילי לפנתיאון היו אלו שבהם שילב לילי את השימוש במיכל הציפה עם שימוש בלסד, באופן שבו שני האמצעים משני התודעה הללו שימשו כקטליזטורים (Potentiators) זה של זה. חווית הלסד הועצמה פי כמה בתוך מצב הניתוק החושי שהסיר את כל הכבלים מתא הטייס של התודעה. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנאסר השימוש בלסד, עבר לילי לעשות שימוש גם בקטמין. על חוויותיו הפסיכדליות במיכל הציפה סיפר לילי בספרו The Center of the Cyclone והן גם עובדו לסרט מופתי ומטורלל בשם Altered States, קלסיקה פסיכדלית שביים קן ראסל ב-1980 ושמתארת מדען הנמצא במסע גילוי קוסמי מוטרף שמערב שיקויים שבטיים ומיכלי ציפה.

בימינו המיינסטרים של עולם הציפה מתנהל בצורה סטרייטית לחלוטין, ללא כל שימוש בסמים. מתקני ציפה הפכו פופולריים במכוני בריאות רבים במערב ועושים בהם שימוש לטיפול בלחץ, כאב ואינסומניה. ובכל זאת מעניין לציין שמיכל הציפה הוא עדיין אחת משתי הטכניקות הבולטות ביותר בשורה של טכנולוגיות שפותחו לאורך השנים וששמן נקשר בחוויה הפסיכדלית, כשהשניה היא הנשימה ההולוטרופית מבית מדרשו של סטניסלב גרוף. המעניין הוא ששתי הטכניקות הללו הן מעין קטבים זו של זו, שההבדל ביניהם הוא זה שבין חסך לבין עודף, בין בולמוס לבין צום. בעוד שהנשימה ההולוטרופית מבוססת על היפר-ונטיליציה – האצת והעצמת פעילות מערכות הנשימה והגוף עד למצב קיצון המעורר חוויות מיסטיות של לידה מחדש ורה-אינטגרציה פסיכולוגית – הרי שמיכל הציפה מבוסס על השקטת החושים והנשימה, ביטול מערכת הרשמים החיצוניים על מנת להביא למצב של התמוססות האגו בחלל הלא ידוע, לטיפוח הרפיה ומסע תודעתי פנימי.

מיכלי ציפה בישראל

מיכל ציפה סגור במכון גלים. מתוך אתר המכון.

מכון גלים, ששוכן לו ליד מכון מור בבני ברק הוקם ב-1990 על ידי יעל לנגפורד ז"ל, מדענית ומיסטיקנית שבאה מהעולם הדתי ושנפטרה לפני כשנתיים. את המקום ממשיכים להפעיל כיום בני משפחתה המקסימים. קשה להעלות על הדעת איזור מתאים פחות למכון התרגעות מאשר מכון מור שבקרבתו ממוקם מכון גלים, אבל למרבה הפלא השהות במיכל הציפה מרגיעה כל כך, שגם כשיצאתי אחרי הציפות לתפוס קו אוטובוס בז'בוטינסקי המפויח הרעש וההמולה מסביב סירבו לגעת עלי וכאילו החליקו על התודעה שלי.

כיאה לטכנולוגיה שפותחה במקור בשנות השישים, יש למיכל הציפה אסתטיקת ספייס-אייג' סיקסטיזית של חללית מהסרט אוסטין פאוארס. המיכל לבן לגמרי, בעל קימורים חלקים וקוקפיט שמתרומם בלחיצת כפתור. אחרי שנכנסים לתוך תא הטייס התודעתי הגוף מתחיל לצוף, אתה לוחץ על הכפתור העליון מצד שמאל והקוקפיט יורד עליך בקול חרישי ומתחיל את הבידוד מהעולם החיצון. לחיצה על הכפתור שמצד ימין יוצרת קשר אינטרקום עם מרכז הבקרה: "יוסטון, אני מוכן לצאת למסע", האור הפנימי של המיכל מכובה וההרפתקה מתחילה. הכינוי פסיכונאוט לא נראה מעולם הולם יותר.

חוויות מהסשן האחרון והכפול

אחרי מה שהרגיש לי כמו עשרים דקות לתוך חוויית הציפה התחלתי לשמוע רעשים עמומים שנשמעו כמו צעדים או דלתות שנפתחות ונסגרות. כל פעם שנדמה היה שאני עומד לשקוע לתוך ריפיון מוחלט חזררו הקולות הללו ודרכו שוב ושוב את תודעתי, אם כי לא את גופי. מדי פעם שקלתי לפנות באינטרקום לנעמי ולשאול אותה אם מישהו מסתובב שם מאחור או שאני הוזה, אבל החלטתי לחכות.

ההזיות של מיכל הציפה שונות מאלו של הפסיכדלים. כחצי שעה מאוחר יותר התחלתי לשמוע קולות שהייתי בטוח בכך שלא ייתכן שהם אמיתיים. בהתחלה היו אלו בעיקר רעשים מוזרים ולא צפויים, אבל בהמשך שמתי לב שמדי פעם אני מתחיל לשמוע מקהלות ותזמורות, ולמרות שכהסבתי אליהן את תשומת לבי הן נמוגו להן, הרי שכל פעם ששכחתי מהן הן שבו והופיעו מנגנות לי מוזיקת רקע עדינה מיקום אחר.

רחל לנגפורד הסבירה לי שמיכל הציפה מסייע לאנשים להעביר את התודעה למצב של גלי תטא –מצב שבין ערות לשינה, שבו הגוף כבר לא מודע, אך התודעה עדיין שומרת על ערנות מסוימת. יש אנשים שמשתמשים במצב הזה לצורך פתרון בעיות ועבודה יצירתית.

אחרי כשעה במיכל הציפה הגוף שלי נמוג לו כבר לחלוטין, צף לו בחלל חסר מקום. רק התודעה המשיכה להתקיים במקום שבין ערות לחלום,היא הפכה צבעונית והחלה להמציא לעצמה סיפורים מכל מיני סוגים ומינים אבל גם חזרה שוב ושוב למקום שהתבונן במתרחש.

תמיד הייתי בערך האדם הכי גרוע במדיטציה, המוח שלי הוא מוח קופיפי קלאסי שאוהב לדלג ממחשבה למחשבה. גם במיכל הציפה, במיוחד בביקור הראשון, הציקו לי מחשבות טורדניות. ועם זאת, הסוד של מיכל הציפה, כך גיליתי, הוא שהוא נעים כל כך לגוף שגם אם התודעה ממשיכה בהתחלה לעסוק במחשבות טורדניות התחושה בגוף טובה כל כך שאינך יכול שלא להרגע לאחר פרק זמן מסוים כל עוד אינך מתנגד לכך בצורה קיצונית.

לא ניתן להעלות על הדעת צורה מושלמת יותר של הרפיה, שכן מי המלח מעצבים עצמם לפי המנח הטבעי ביותר לציפה, מחזיקים את הגוף בבטחון ושלמות כזו שניתן לבלות שעות מבלי להרגיש כל צורך ולו לתנועה הקטנה ביותר ושומרים אותו בציפה שבה אין הגוף נדרש לעשות דבר כדי להחזיק את עצמו ביציבות מושלמת מלבד להיות. ההרפיה הזו מושלמת כל כך שכשיצאתי מתא הציפה אחרי שעתיים הרגשתי כאילו הגוף שלי חוזר ממקום אחר לחלוטין. כאילו עזבה אותי הנשמה בתקופה הזו, או שהייתי ג'ק מהסרט אווטאר שחוזר לגוף שלו לאחר שהות ארוכה בגוף אחר (גם הגיבור באווטאר צף במיכל ציפה).

בדקות האחרונות של הציפה הרגשתי כאילו המים עוטפים אותי לחלוטין, כאילו הם נושאים אותו מעלה לחלל, מייצבים אותי בריחוף. התחלתי להעביר את הזמן תוך כדי שאני סורק את האיברים שלי אחד אחד ורואה אותם מתמלאים באור. ואז, כשהייתי במצב מעורר זה, האור נפתח, והקוקפיט התרומם. הטיסה נגמרה.

טכנולוגיית אי-תקשורת

אני לא יכול שלא לחשוב על על כך שה-Isolation Tank הוא ההפך המוחלט של מגיפת המדיה החברתית של השנים האחרונות, ההפך המוחלט מהכלים המקשרים שאנחנו מוצפים בהם.

בניגוד לטכנולוגית התקשורת, מיכל הציפה הוא דוגמה מעולה לטכנולוגית ניתוק, טכנולוגית אי-תקשורת. אחד הרגעים המאושרים ביותר שהיו לי בתוך מיכל הציפה היה הרגע שבו הבנתי שאין סיכוי שאפרסם מכאן סטטוס לפייסבוק עכשיו או לעולם. ה-Isolation tank הוא התא המנתק, המסר שלו הוא ניתוקם של כל החושים כולם, מכל המקומות ומכל הדברים מלבד התודעה. הוא הטכנולוגיה האנטי-טכנולוגית שמכבה את כל הטכנולוגיות האחרות ומותירה אותך לבד עם התודעה המנותקת, צף בחלל הריק.

שיר לגוף ללא איברים

בדירתי החדשה בפלורנטין קודחים בבקרים מתחת לבית. בערב נשמעות האזעקות. אחרי חצי שנה בשקט של אמירים ו-50 דקות של Floating in Space – העיר הגדולה מרגישה כמו ההפך המוחלט של Sensory Deprivation: תוכנית תפלצתית להעצמת החושים והרעשים עד דרגת הבלתי נסבל.

Sensory Deprivation כנגד צפירות המכוניות

Sensory Deprivation כנגד הקריינים בחדשות

Sensory Deprivation כנגד המסרים בפרסומות

Sensory Deprivation כנגד חלונות הפופ-אפ

Sensory Deprivation כנגד המקדחים בפרויקט הבניה הסמוך

Sensory Deprivation כנגד הגרפים של הבורסה

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של גרויים

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של איברים

שבמקומו מופיע, כמו הבטחה לגאולה

גוף ללא איברים שצף לו בחלל

על הקשר בין גוגל פלוס לחוויה הפסיכדלית

קווין קלי כותב בספר האחרון שלו What technology wants על כך שבשימוש במדיום חדש של תקשורת אנשים נוהגים לבלות זמן רב מהשיחה בשיחה על המדיום עצמו. כך לדוגמה, האנשים הראשונים שדיברו בטלפון או על גלי רדיו דיברו בעיקר על כך שהם מדברים בטלפון או ברדיו ועל איך שזה מרגיש. דבר דומה קורה בשנים האחרונות בפייסבוק, שחלק גדול מהשיחות שמתנהלות בו עוסקות בדינמיקה הבסיסית שנוצרה בתוכו: בדיונים על לייקים, על הרגלי גלישה בפייסבוק ועל משמעות השימוש באתר. גוגל פלוס הנערה החדשה בשכונת המדיה החברתית מאופיינת, כמו כל מדיה צעירה, ברמה גבוהה של הדיון הערס-פואטי הזה הטיפוסי לסוגי מדיה חדשים.

הנטיה של אנשים להשקיע את זמן השיחה שלהם בצורת מדיה חדשה לדיון בטבעה של המדיה החדשה הזו ובחווית השימוש בה, מזכירה לי את הנטיה של צרכני סמים לנהל שיחות ארכניות על טבעם של סמים שונים שהם משתמשים בהם, ועל חווית השימוש בהם.

מקנה אמר שסמים ומחשבים משנים שניהם את התודעה, הם רק משנים אותה בצורה שונה. אחרי שנים של שימוש בפייסבוק, בהם חלק ניכר מהחוויה של העולם החברתי עבר לתוך העולם הוירטואלי והתמקד ברובו בפייסבוק, השינוי המאסיבי שגוגל פלוס גורמת לחווית השימוש במדיה החברתית מעצב מחדש באופן רדיקלי את היקום החברתי ואת האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. גוגל פלוס משנה את ממשק המציאות שלנו, באופן שמזכיר את זה שבו סמים משנים את הממשק הזה.

כפי שהשימוש בסמים גורם לרלטיביזציה של מצב התודעה הקונצנזואלי בכך שהוא חושף את טבעו השרירותי של מצב התודעה הרגיל שלנו, ואת האפשרות של צורות תודעה אחרות – כך מערערת גוגל פלוס על חלק מהנחות היסוד של הפייסבוק, שהפכו לחלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את היקום החברתי שבו אנחנו מתקיימים. מעבר לפינה (אם גוגל פלוס תמריא) מצפה עולם חדש מופלא; יקום שיעצב מחדש את אופני התקשורת שלנו כאינדיבידואלים וכחברה באופן שקשה לנו עדיין להבין, כפי שלא הבנו לפני השימוש בפייסבוק מה היא תעשה לנו – בערך כמו אנשים שמעולם לא התנסו בסם חדש ולא מוכר שיוצא לשוק ושאף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות שלו לטווח הארוך.[1]

סטיוארט בראנד צדק כשכתב בשנות השבעים שמחשבים זה הלסד החדש. בפרספקטיבה היסטורית, המחשב האישי הופיע ממש באותה תקופה שבה תם עידן האסיד של שנות השישים, והיה השלב הראשון בדרך לאינטרנט ולרשתות החברתיות – כוחות שינוי התודעה הקולקטיביים רבי העוצמה ביותר של תקופתנו. פייסבוק, גוגל ואפל מתפקדות בתקופתנו כסוכנים לשינוי תודעה המעצבים את התודעה האנושית בתקופתנו. ההחלטות שלהם על שינוי ממשק ומדיניות הן חלק מההחלטות החשובות ביותר לגורלו של המין. אז מה הפלא בעצם בכך שאנחנו בוחרים לדבר עליהן כל כך הרבה?


[1]  ההבדל הוא שפייסבוק הייתה ראשונה מסוגה ולכן עוררה מהפכה גדולה יותר. באנלוגיה לעולם הסמים ניתן לומר שפייסבוק דמתה עבור המשתמשים שנחשפו באמצעותה לעולם הרשתות החברתיות למולקולה חדשה שייצגה משפחת סמים חדשה בעלי תכונות חדשות לחלוטין בעוד שגוגל פלוס היא נגזרת כימית בעלת תכונות קצת אחרות מתוך אותה המשפחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: