Category Archives: טכנומיסטיקה

סמים טובים וסמים רעים: המקרה של הריטלין

בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.

מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).

כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.

הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.

לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."

מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.

אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).

אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.

מודעות פרסומת

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

האבולוציה של הכתיבה: לקראת כתיבה שבעל-פה

מתחילה היו אבותינו כותבים באבנים

בעשור האחרון הועשר עולם האפשרויות של הכותב באופן מואץ מאי פעם. איני מתכוון כאן לאפשרויות להגות ולכתוב דברים מקוריים וחדשניים – אלו למרבה הצער מתקדמות באופן מהיר פחות – אלא לאפשרות לכתוב בצורות חדשניות מבחינה טכנית. מרכזי הכובד של המחשבה האנושית לא השתנו אולי באופן מכריע עד כדי כך בעשור האחרון, אך אם נביט על הטכניקות המשמשות אנשים על מנת להצפין את מחשבותיהם בסימנים נגלה שאלו דווקא התרבו במאה האחרונה, ובעשור האחרון במהירות הולכת וגוברת, כמעט ניתן לומר מעריכית.

כתיבה היא מלאכה הנעשית ביד, ושורשיה מגיעים אלפים רבים של שנים אחורה (כ-6000 בערך) למסופטומיה ומצרים העתיקה. אבותינו הקדמונים חקקו את מילותיהם באבן או במתכת. הייתה זו טכניקה שדרשה מאמץ פיזי ניכר, אך היא אפשרה את פלא הכתיבה ושמשה לכתיבה אלפי שנים. במקביל לכתיבה במפסלת, הופיעה מאוחר יותר טכניקה שפשטה והאיצה במידה רבה את מלאכת הכתיבה: כתב היד; טכנולוגיה שהתפתחה מעט מאוחר יותר ושאותה בישרו הפפירוס, העור, הקלף, הגוויל, הקולמוס, הנוצה והעט.

גם מהפכת הדפוס לא הביאה שינוי רב מבחינתו של הכותב תחילה. אמנם הומצאו טכניקות רבות להדפסה מהליתוגרפיה ועד למכונת הדפוס של גוטנברג, אולם מלאכת הכתיבה עצמה לא השתנתה מבחינתו של האדם היוצר המבקש להביע את עצמו בכתב. הוא המשיך להביע את עצמו בכתב יד, ורק מאוחר יותר הומרו מילותיו לאמצעי הדפוס.

ההאצה של הכתיבה

מכונת כתיבה בורוז'יאנית-קרוננברגית.

אלפי השנה הראשונות של הכתיבה הניבו אם כן שתי טכניקות בלבד לכתיבה. החקיקה באבן ובאזמל והכתיבה בקולמוס ובעט. רק לפני פחות מ-150 שנה,עם המצאת מכונת הכתיבה ב-1868, הופיעה אפשרות שלישית: ההקלדה. מכונת הכתיבה הייתה הסמל הראשון במעלה של השפעת המהפכה התעשייתית על הכותבים המקצועיים. אלו פנו כעת למכונת הכתיבה המכאנית אשר אפשרה לכתבן לשורר ולהגות בנמרצות רבה יותר מאי פעם. כעת לא היה צורך לרסן עוד את זרם המחשבה, ולעכב את המחשבות על מנת שינועו בקצב האבן, או היד המשרבטת. הטכנולוגיה החדשה התאימה לעולם חדש ומהיר שכמויות הטקסט שזרמו בעורקי התרבות שלו הלכו והתעצמו. מגמה זו התחזקה ביתר שאת עם הופעת המחשב והמרת מכונות הכתיבה במקלדת המחשב. כעת הפכו דרכי העפר של המילים לאוטוסטרדות.

אם העידן המכאני חילץ את ריקוד התנועות של היד הכותבת מקפאון בן אלפי שנים, הרי שהעידן האלקטרוני האיץ את ההתפתחות הזו פי כמה. בעשור האחרון, בעקבות הופעות הטלפון הסלולרי ועלייתן של הודעות הטקסט, הועשר רפרטואר התנועות של הכותב במספר שווה של טכניקות לזה שייצרו אלפי שנות כתיבה עד כה.

פד לחצני המספרים הטלפוני שהומצא בשנות השישים, ואומץ  גם על ידי יצרניות הטלפונים הסלולריים הפך מצע עבור ה-Texting של תחילת שנות האלפיים, שיטת כתיבה חדשה שנראתה בתחילה לא נוחה עד כדי אבסורד. השיטה החדשה, שניסתה להפיק מ-10 לחצנים בלבד את אותו עושר האפשרויות שהציעה מקלדת ה-QWERTY על עשרות המקשים שלה, דרשה מהמשתמש ללחוץ חזור ושוב על אותו הלחצן, לעיתים עד 10 פעמים, אם כי ברוב המקרים לא יותר משלוש או ארבע פעמים – כדי להעלות על המסך את הסימן הרצוי.  היתה זו מערכת פגומה במובהק, אולם המין האנושי, בהובלתם חסרת החת של בני הנעורים נועזי הלבב, הסתער עליה והפך אותה לבית חדש לתודעה. בעוד שדורות עבר נדרשו ללמוד רק טכניקה אחת של כתיבה, הרי שהדורות החדשים נדרשו כעת להשתלט על לא פחות משלוש טכניקות אלטרנטיביות להסמלה – כתב היד, ההקלדה והאיגדול הסלולרי.

השינוי היה דרסטי ללא ספק, וניתן היה לצפות שהמין האנושי יזכה לתקופת הסתגלות לתהפוכות, אולם הופעת מסכי המגע בטלפונים הסלולריים החל מ-2007 והלאה הובילה לשלב חדש באבולוציה של הכתיבה.

פד לחצנים טלפוני.

מלאכת הכתיבה שהחלקה כמלאכה פיזית במובהק (חיקוק באבן או במתכת) הדורשת מאמץ פיזי ומיומנות ידנית הלכה והפכה ואיבדה עם השנים את שאריות הגשמיות שנותרו בה. בעוד שבכתיבה בקולמוס, בעט ובעפרון נותר הקשר הישיר בין היד לסימן, הרי שזה עבר מכאניזציה עם מכונת הכתיבה, ואלקטרוניזציה עם הופעת המקלדות אשר ניתקו את הקשר בין היד לסימן. מסך "המגע" ניתק למעשה סופית את המגע בין היד ל"סימן" והפך אותו לוירטואלי לחלוטין, ואת הכתיבה למעשה כשפים של ריחוף אצבעות על פניהן של מקשים מדומים.

המכשירים החדשים העניקו למשתמשים שלהם חופש בחירה חסר תקדים בין מגוון טכניקות הקלדה, שחלקן היו חדשות לחלוטין. מסך המגע העניק לכל משתמש את הבחירה בין לפחות שלוש טכניקות הסמלה שונות וחדשות. כעת היו מי שהקלידו באצבעם המורה (מעט בדומה לאופן שמקלידים משתמשים חדשים על מקלדת מחשב), אחרים באגודלם, ואחרים נוספים השתמשו בטכניקה של איגדול כפול, שהפך כעת לראשונה אפשרי.

לקראת כתיבה שבעל-פה

רפרטואר התנועה של היד הכותבת הפך אם כן למגוון מאי פעם בתחילת המאה ה-21. אולם דווקא כעת, בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, הפרדיגמה של הכתיבה המנואלית נדמית כמתקרבת לסופה. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות בטכנולוגיות ה-Text to speech, הופך דיברורו של טקסט לאופציה רלבנטית יותר ויותר, תוך כדי שהוא מתחיל לדחוק את רגלי הכתיבה המנואלית. זו אינה תופעה חדשה לחלוטין. ככלות הכל רבים מסופרי העבר הגדולים (מילטון ודוסטוייבסקי עולים במחשבה) הכתיבו את ספריהם. אולם בצדו השני של הטקסט נמצא תמיד מישהו (או ליתר דיוק מישהי) שדאג להפוך את המילים המדוברות למילים כתובות. כעת הפך הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה לישיר ככל הניתן (בתיווכה של המכונה כמובן).

אולי הסימן המובהק של המגמה הנוכחית היה הופעת העוזר האלקטרוני Siri, ירושתו האחרונה של סטיב ג'ובס לעולם הטכנולוגיה בגרסה האחרונה של האייפון, ה-iPhone 4S. טכנולוגיות Speech to Text קיימות  אמנם כבר עשרות שנים, ונותרו עד כה בשוליים הטכנולוגיים, אלא שגם נגני MP3 היו קיימים לפני ה-iPod, סמארטפונים לפני האייפון, וטאבלטים לפני ה-iPad – וכל התחומים הללו עברו מהפך מכריע מהרגע שאפל נכנסה לתמונה. אם נסמוך על היכולת המפורסמת של סטיב ג'ובס להכיר ברגע שבו טכנולוגיה שקיימת מזה שנים בשלה מספיק על מנת להפוך לטכנולוגיה משדדת (Disruptive Technology) הרי שייתכן ש-Siri מסמל את השלב הבא: השלב שבו לא נדרש עוד לכתוב באמצעות היד ונשוב להסתמך על כוחו האוראטורי של הפה. התפתחות זו זו מסמלת אולי את חזרתו של מספר הסיפורים העתיק אל מרכז הבמה הספרותית ואת הופעת הכתיבה שבעל פה.

ואולי הכתיבה שבעל פה תוביל לצורות חדשות של יצירה. תארו לכם איך היה נקרא On the Road אם ניל קסידי לא היה נזקק לג'ק קרואק שיתמלל ויעשה סדר בשטף מילותיו. תארו לכם שכתיבה תחדל להיות משהו שסופרים מיוסרים עושים אותו בישיבה בעליות גג מוכות שחפת ותהפוך למשהו שעושים אותו תוך כדי ריצה, תוך כדי שיטוט נרגש ברחובותיה של עיר, בקריאות רמות, במחוות תיאטרליות, במרחב הציבורי. דמיינו לעצמכם עיר קסומה שסופריה יוצאים לרחובות כל יום שלישי בחודש ומתחילים לשורר בקריאות רמות של טירוף יצירתי. הכתיבה שבעל-פה, תשנה אז אולי את אופי הכתיבה ותציג לנו לצד הכתיבה האינטרוורטית, היחידאית והמכונסת לעצמה של סופרי העבר סוג חדש של כתיבה: כתיבה תיאטרלית, פומבית, פסטיבלית וקרניבלית. ההשלכות עשויות להיות גדולות לא רק למעשה הכתיבה, אלא למרחב הציבורי כולו. סופרים, צאו לרחובות!

סיפורים ממיכל הציפה


חוקר דולפינים ופסיכונאוט. ממציא מתקן הציפה, ג'ון סי לילי.

מיכל ציפה הוא תא המבודד את האדם מרשמי החושים. המיכל מתוכנן כך שלא חודרים אליו אור, צליל או ריח, והוא מכיל כמות גדושה של מי מלח איפסום שמידת החום שלהם ווסתה לזו של הגוף כך שגוף האדם צף על פניהם בטבעיות וללא כל מאמץ ושהגוף לא יחוש תחושות חום או קור.

חוקר הדולפינים והפסיכונאוט האמריקאי ג'ון סי. לילי, המציא את מיכל הציפה ב-1954 על מנת לבחון את השפעתיו של "חסך חושי" (Sensory Deprivation) על האדם. אחת התיאוריות הנוירופיסיולוגיות של אותה תקופה גרסה שאם המוח ינותק מגירויים חיצוניים הוא פשוט יכבה את עצמו. לילי שהמציא את המתקן כדי לבחון את ההיפותיזה גילה שהשהיה בו מסייעת בהרפיה, במדיטציה ובמקרים מסוימים, לאחר שהמוח נותק מספיק זמן מהגירויים שבחוץ, אף מעוררת הזיות – כאשר המח ממציא  לעצמו עולם במקום זה שנותק ממנו.

הניסויים שהכניסו את לילי לפנתיאון היו אלו שבהם שילב לילי את השימוש במיכל הציפה עם שימוש בלסד, באופן שבו שני האמצעים משני התודעה הללו שימשו כקטליזטורים (Potentiators) זה של זה. חווית הלסד הועצמה פי כמה בתוך מצב הניתוק החושי שהסיר את כל הכבלים מתא הטייס של התודעה. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנאסר השימוש בלסד, עבר לילי לעשות שימוש גם בקטמין. על חוויותיו הפסיכדליות במיכל הציפה סיפר לילי בספרו The Center of the Cyclone והן גם עובדו לסרט מופתי ומטורלל בשם Altered States, קלסיקה פסיכדלית שביים קן ראסל ב-1980 ושמתארת מדען הנמצא במסע גילוי קוסמי מוטרף שמערב שיקויים שבטיים ומיכלי ציפה.

בימינו המיינסטרים של עולם הציפה מתנהל בצורה סטרייטית לחלוטין, ללא כל שימוש בסמים. מתקני ציפה הפכו פופולריים במכוני בריאות רבים במערב ועושים בהם שימוש לטיפול בלחץ, כאב ואינסומניה. ובכל זאת מעניין לציין שמיכל הציפה הוא עדיין אחת משתי הטכניקות הבולטות ביותר בשורה של טכנולוגיות שפותחו לאורך השנים וששמן נקשר בחוויה הפסיכדלית, כשהשניה היא הנשימה ההולוטרופית מבית מדרשו של סטניסלב גרוף. המעניין הוא ששתי הטכניקות הללו הן מעין קטבים זו של זו, שההבדל ביניהם הוא זה שבין חסך לבין עודף, בין בולמוס לבין צום. בעוד שהנשימה ההולוטרופית מבוססת על היפר-ונטיליציה – האצת והעצמת פעילות מערכות הנשימה והגוף עד למצב קיצון המעורר חוויות מיסטיות של לידה מחדש ורה-אינטגרציה פסיכולוגית – הרי שמיכל הציפה מבוסס על השקטת החושים והנשימה, ביטול מערכת הרשמים החיצוניים על מנת להביא למצב של התמוססות האגו בחלל הלא ידוע, לטיפוח הרפיה ומסע תודעתי פנימי.

מיכלי ציפה בישראל

מיכל ציפה סגור במכון גלים. מתוך אתר המכון.

מכון גלים, ששוכן לו ליד מכון מור בבני ברק הוקם ב-1990 על ידי יעל לנגפורד ז"ל, מדענית ומיסטיקנית שבאה מהעולם הדתי ושנפטרה לפני כשנתיים. את המקום ממשיכים להפעיל כיום בני משפחתה המקסימים. קשה להעלות על הדעת איזור מתאים פחות למכון התרגעות מאשר מכון מור שבקרבתו ממוקם מכון גלים, אבל למרבה הפלא השהות במיכל הציפה מרגיעה כל כך, שגם כשיצאתי אחרי הציפות לתפוס קו אוטובוס בז'בוטינסקי המפויח הרעש וההמולה מסביב סירבו לגעת עלי וכאילו החליקו על התודעה שלי.

כיאה לטכנולוגיה שפותחה במקור בשנות השישים, יש למיכל הציפה אסתטיקת ספייס-אייג' סיקסטיזית של חללית מהסרט אוסטין פאוארס. המיכל לבן לגמרי, בעל קימורים חלקים וקוקפיט שמתרומם בלחיצת כפתור. אחרי שנכנסים לתוך תא הטייס התודעתי הגוף מתחיל לצוף, אתה לוחץ על הכפתור העליון מצד שמאל והקוקפיט יורד עליך בקול חרישי ומתחיל את הבידוד מהעולם החיצון. לחיצה על הכפתור שמצד ימין יוצרת קשר אינטרקום עם מרכז הבקרה: "יוסטון, אני מוכן לצאת למסע", האור הפנימי של המיכל מכובה וההרפתקה מתחילה. הכינוי פסיכונאוט לא נראה מעולם הולם יותר.

חוויות מהסשן האחרון והכפול

אחרי מה שהרגיש לי כמו עשרים דקות לתוך חוויית הציפה התחלתי לשמוע רעשים עמומים שנשמעו כמו צעדים או דלתות שנפתחות ונסגרות. כל פעם שנדמה היה שאני עומד לשקוע לתוך ריפיון מוחלט חזררו הקולות הללו ודרכו שוב ושוב את תודעתי, אם כי לא את גופי. מדי פעם שקלתי לפנות באינטרקום לנעמי ולשאול אותה אם מישהו מסתובב שם מאחור או שאני הוזה, אבל החלטתי לחכות.

ההזיות של מיכל הציפה שונות מאלו של הפסיכדלים. כחצי שעה מאוחר יותר התחלתי לשמוע קולות שהייתי בטוח בכך שלא ייתכן שהם אמיתיים. בהתחלה היו אלו בעיקר רעשים מוזרים ולא צפויים, אבל בהמשך שמתי לב שמדי פעם אני מתחיל לשמוע מקהלות ותזמורות, ולמרות שכהסבתי אליהן את תשומת לבי הן נמוגו להן, הרי שכל פעם ששכחתי מהן הן שבו והופיעו מנגנות לי מוזיקת רקע עדינה מיקום אחר.

רחל לנגפורד הסבירה לי שמיכל הציפה מסייע לאנשים להעביר את התודעה למצב של גלי תטא –מצב שבין ערות לשינה, שבו הגוף כבר לא מודע, אך התודעה עדיין שומרת על ערנות מסוימת. יש אנשים שמשתמשים במצב הזה לצורך פתרון בעיות ועבודה יצירתית.

אחרי כשעה במיכל הציפה הגוף שלי נמוג לו כבר לחלוטין, צף לו בחלל חסר מקום. רק התודעה המשיכה להתקיים במקום שבין ערות לחלום,היא הפכה צבעונית והחלה להמציא לעצמה סיפורים מכל מיני סוגים ומינים אבל גם חזרה שוב ושוב למקום שהתבונן במתרחש.

תמיד הייתי בערך האדם הכי גרוע במדיטציה, המוח שלי הוא מוח קופיפי קלאסי שאוהב לדלג ממחשבה למחשבה. גם במיכל הציפה, במיוחד בביקור הראשון, הציקו לי מחשבות טורדניות. ועם זאת, הסוד של מיכל הציפה, כך גיליתי, הוא שהוא נעים כל כך לגוף שגם אם התודעה ממשיכה בהתחלה לעסוק במחשבות טורדניות התחושה בגוף טובה כל כך שאינך יכול שלא להרגע לאחר פרק זמן מסוים כל עוד אינך מתנגד לכך בצורה קיצונית.

לא ניתן להעלות על הדעת צורה מושלמת יותר של הרפיה, שכן מי המלח מעצבים עצמם לפי המנח הטבעי ביותר לציפה, מחזיקים את הגוף בבטחון ושלמות כזו שניתן לבלות שעות מבלי להרגיש כל צורך ולו לתנועה הקטנה ביותר ושומרים אותו בציפה שבה אין הגוף נדרש לעשות דבר כדי להחזיק את עצמו ביציבות מושלמת מלבד להיות. ההרפיה הזו מושלמת כל כך שכשיצאתי מתא הציפה אחרי שעתיים הרגשתי כאילו הגוף שלי חוזר ממקום אחר לחלוטין. כאילו עזבה אותי הנשמה בתקופה הזו, או שהייתי ג'ק מהסרט אווטאר שחוזר לגוף שלו לאחר שהות ארוכה בגוף אחר (גם הגיבור באווטאר צף במיכל ציפה).

בדקות האחרונות של הציפה הרגשתי כאילו המים עוטפים אותי לחלוטין, כאילו הם נושאים אותו מעלה לחלל, מייצבים אותי בריחוף. התחלתי להעביר את הזמן תוך כדי שאני סורק את האיברים שלי אחד אחד ורואה אותם מתמלאים באור. ואז, כשהייתי במצב מעורר זה, האור נפתח, והקוקפיט התרומם. הטיסה נגמרה.

טכנולוגיית אי-תקשורת

אני לא יכול שלא לחשוב על על כך שה-Isolation Tank הוא ההפך המוחלט של מגיפת המדיה החברתית של השנים האחרונות, ההפך המוחלט מהכלים המקשרים שאנחנו מוצפים בהם.

בניגוד לטכנולוגית התקשורת, מיכל הציפה הוא דוגמה מעולה לטכנולוגית ניתוק, טכנולוגית אי-תקשורת. אחד הרגעים המאושרים ביותר שהיו לי בתוך מיכל הציפה היה הרגע שבו הבנתי שאין סיכוי שאפרסם מכאן סטטוס לפייסבוק עכשיו או לעולם. ה-Isolation tank הוא התא המנתק, המסר שלו הוא ניתוקם של כל החושים כולם, מכל המקומות ומכל הדברים מלבד התודעה. הוא הטכנולוגיה האנטי-טכנולוגית שמכבה את כל הטכנולוגיות האחרות ומותירה אותך לבד עם התודעה המנותקת, צף בחלל הריק.

שיר לגוף ללא איברים

בדירתי החדשה בפלורנטין קודחים בבקרים מתחת לבית. בערב נשמעות האזעקות. אחרי חצי שנה בשקט של אמירים ו-50 דקות של Floating in Space – העיר הגדולה מרגישה כמו ההפך המוחלט של Sensory Deprivation: תוכנית תפלצתית להעצמת החושים והרעשים עד דרגת הבלתי נסבל.

Sensory Deprivation כנגד צפירות המכוניות

Sensory Deprivation כנגד הקריינים בחדשות

Sensory Deprivation כנגד המסרים בפרסומות

Sensory Deprivation כנגד חלונות הפופ-אפ

Sensory Deprivation כנגד המקדחים בפרויקט הבניה הסמוך

Sensory Deprivation כנגד הגרפים של הבורסה

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של גרויים

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של איברים

שבמקומו מופיע, כמו הבטחה לגאולה

גוף ללא איברים שצף לו בחלל

על הקשר בין גוגל פלוס לחוויה הפסיכדלית

קווין קלי כותב בספר האחרון שלו What technology wants על כך שבשימוש במדיום חדש של תקשורת אנשים נוהגים לבלות זמן רב מהשיחה בשיחה על המדיום עצמו. כך לדוגמה, האנשים הראשונים שדיברו בטלפון או על גלי רדיו דיברו בעיקר על כך שהם מדברים בטלפון או ברדיו ועל איך שזה מרגיש. דבר דומה קורה בשנים האחרונות בפייסבוק, שחלק גדול מהשיחות שמתנהלות בו עוסקות בדינמיקה הבסיסית שנוצרה בתוכו: בדיונים על לייקים, על הרגלי גלישה בפייסבוק ועל משמעות השימוש באתר. גוגל פלוס הנערה החדשה בשכונת המדיה החברתית מאופיינת, כמו כל מדיה צעירה, ברמה גבוהה של הדיון הערס-פואטי הזה הטיפוסי לסוגי מדיה חדשים.

הנטיה של אנשים להשקיע את זמן השיחה שלהם בצורת מדיה חדשה לדיון בטבעה של המדיה החדשה הזו ובחווית השימוש בה, מזכירה לי את הנטיה של צרכני סמים לנהל שיחות ארכניות על טבעם של סמים שונים שהם משתמשים בהם, ועל חווית השימוש בהם.

מקנה אמר שסמים ומחשבים משנים שניהם את התודעה, הם רק משנים אותה בצורה שונה. אחרי שנים של שימוש בפייסבוק, בהם חלק ניכר מהחוויה של העולם החברתי עבר לתוך העולם הוירטואלי והתמקד ברובו בפייסבוק, השינוי המאסיבי שגוגל פלוס גורמת לחווית השימוש במדיה החברתית מעצב מחדש באופן רדיקלי את היקום החברתי ואת האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. גוגל פלוס משנה את ממשק המציאות שלנו, באופן שמזכיר את זה שבו סמים משנים את הממשק הזה.

כפי שהשימוש בסמים גורם לרלטיביזציה של מצב התודעה הקונצנזואלי בכך שהוא חושף את טבעו השרירותי של מצב התודעה הרגיל שלנו, ואת האפשרות של צורות תודעה אחרות – כך מערערת גוגל פלוס על חלק מהנחות היסוד של הפייסבוק, שהפכו לחלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את היקום החברתי שבו אנחנו מתקיימים. מעבר לפינה (אם גוגל פלוס תמריא) מצפה עולם חדש מופלא; יקום שיעצב מחדש את אופני התקשורת שלנו כאינדיבידואלים וכחברה באופן שקשה לנו עדיין להבין, כפי שלא הבנו לפני השימוש בפייסבוק מה היא תעשה לנו – בערך כמו אנשים שמעולם לא התנסו בסם חדש ולא מוכר שיוצא לשוק ושאף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות שלו לטווח הארוך.[1]

סטיוארט בראנד צדק כשכתב בשנות השבעים שמחשבים זה הלסד החדש. בפרספקטיבה היסטורית, המחשב האישי הופיע ממש באותה תקופה שבה תם עידן האסיד של שנות השישים, והיה השלב הראשון בדרך לאינטרנט ולרשתות החברתיות – כוחות שינוי התודעה הקולקטיביים רבי העוצמה ביותר של תקופתנו. פייסבוק, גוגל ואפל מתפקדות בתקופתנו כסוכנים לשינוי תודעה המעצבים את התודעה האנושית בתקופתנו. ההחלטות שלהם על שינוי ממשק ומדיניות הן חלק מההחלטות החשובות ביותר לגורלו של המין. אז מה הפלא בעצם בכך שאנחנו בוחרים לדבר עליהן כל כך הרבה?


[1]  ההבדל הוא שפייסבוק הייתה ראשונה מסוגה ולכן עוררה מהפכה גדולה יותר. באנלוגיה לעולם הסמים ניתן לומר שפייסבוק דמתה עבור המשתמשים שנחשפו באמצעותה לעולם הרשתות החברתיות למולקולה חדשה שייצגה משפחת סמים חדשה בעלי תכונות חדשות לחלוטין בעוד שגוגל פלוס היא נגזרת כימית בעלת תכונות קצת אחרות מתוך אותה המשפחה.

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מפייסבוק

בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, התוכנה Cold Turkey עובדת ברקע. במהלך השעתיים הקרובות, ניסיון ראשון במה שעשוי להפוך לקשר לטווח ארוך, יחסמו בפני האתרים פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ושורה ארוכה של אתרים אחרים וממכרים בפוטנציה שעשויים להסיח את דעתי ממטלות הכתיבה שלי. (בשבילי רק פייסבוק רלבנטי, תודה לאל). במקום לכתוב בפייסבוק, עברתי לוורד והתחלתי לכתוב על הפייסבוק. אני לא יודע אם זה עדיף בהרבה, אבל לפחות קצת.

אומרים שכחצי מתופעת ההתמכרות לסמים היא פסיכולוגית. אחד האמצעם האפקטיבים ביותר למכורי סמים שרוצים להגמל הוא פשוט לעבור לסביבה חדשה, שבה ההרגלים הישנים כבר לא נוכחים. ברגע שהחברים והספקים הישנים נעלמו, ושהאדם נטוע בתוך מציאות חדשה שבה השימוש בסם אינו חלק מהיום יום, הופך תהליך הגמילה לקל בהרבה, לעיתים קליל ממש. מהניסיון האישי שלי אני יכול לומר שכשאין לי חיבור זמין לאינטרנט אני חי בלעדיו ימים ארוכים בלי לשים בכלל לב, ונהנה מאיכות חיים משופרת. כהמחשב פועל אבל אני לא לידו, אני יכול לעשות את זה כמה שעות בכיף, וכשהוא פתוח ואני יושב מולו, קשה לי להעביר יותר משעה בלי להכנס לפייסבוק ולבדוק מה קרה שם בינתיים.

מה קרה? מה יכול בכלל לקרות? הרי ברור ששום דבר משמעותי באמת לא יכול לקרות שם. הדחף לברר מה קרה, הוא כמובן דחף שמקורו באיזשהו מקום פנימי עמוק, שקשור להשם יודע מה: למוליכים עצביים במוח, לאיך שאמא שלך החזיקה אותך כתינוק, לאיזשהו קווירק אבולוציוני, איזה גן פגום או צופן זדוני שהשתיל האל באדם בעת שנברא ושהמתין לו רדום דורות ארוכים עד שיומצא האינטרנט ויוכל סוף סוף לבוא לידי ביטוי.

Cold Turkey הגיעה אלי בדיוק ברגע הנכון. בשלב שבו ההתמכרות לפייסבוק, תהליך שנמשך בזחילה לאורך מספר שנים, תוך שהוא מחריף לו לאיטו ככל שהשתמשתי יותר באתר הזה, הגיעה למימדים שאי אפשר כבר היה להתעלם ממנה.

ניסיתי כל מיני סמים בחיים שלי, אבל מעולם לא ידעתי באמת מהי התמכרות עד פייסבוק. אני חושב שהמעבר שלי לצפון וההסתגרות שלי שם, לפני חצי שנה החריפו את המצב. מהרגע שהמגע היומיומי שלי עם בני אנוש הצטמצם למגע דרך הפייסבוק, התוצאה הייתה כנראה ידועה מראש. בשבועות האחרונים אני מרגיש כאילו פייסבוק שינתה משהו מהותי בראש שלי. שהיא חיווטה שם משהו מחדש באופן שעדיין לא ברור לי, אבל הוא ממלא אותי בכל מיני מחשבות טורדות: על הצורך שלנו בתקשורת עם בני אדם וגם על תחושת האי-שלמות הבסיסית הזו שהדחף לפייסבוק חושף.

אני זוכר איזה קורס מאוניברסיטת תל אביב שהשווה בין לאקאן לדלז, ושבו טען המרצה שאחד ההבדלים המרכזיים בין השניים הוא שבעוד שאצל לאקאן המצב הקיומי מאופיין בתחושת אי-שלמות בסיסית וחסרון שהאדם מבלה את חייו בניסיון למלא אותו, ללא סיכוי אמיתי, הרי שהעולם של דלז מאופיין עושר קיומי, שמאופיין על דרך החיוב, בתשוקה ובעצימות של הקיום. (אני מצטער אם פישטתי כאן את הדברים בצורה מחרידה. אשמח להערות והארות בתגובות).

הנטיה שלי הייתה תמיד ללכת עם דלז. גם בגלל שהראיה שלו אופטימית הרבה יותר, גם בגלל שזה מה שהפסיכדלים לימדו אותי, וגם בגלל שתמיד שנאתי את לאקאן. אבל אני חושש שעם הופעת הפייסבוק לאקאן תקע לדלז גול אחת אפס.

הפייסבוק שינה כל מיני דברים מהותיים לגבי ההוויה האנושית בחמש השנים האחרונות. אני חושב שכולנו ידענו שזה עשוי לקרות, אבל אף אחד לא תפס איך בדיוק ועד כמה. לתת לאנושות בתצורתה הנוכחית את הפייסבוק, היה כמו לתת אקדח טעון לבן אדם עם נטיות התאבדותיות, לתת את המזרק לנרקומן.

הדברים היו יכולים כמובן להיות אחרת. לו האנושות הייתה במצב מתוקן. לו היינו חיים את החיים במלאות, כפי שאולי רצה אלוהים, לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. למעשה לו רק היינו מבלים את החיים אחד לצד השני ולא מול מסכי מחשב. גם לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. היינו משתמשים בפייסבוק לצרכים שלהם "נועד". היינו נכנסים אליו פעם ביום או מקסימום פעמיים, שזה הכי הרבה שאני חושב שבנאדם אמור להכנס אליו. (זו שטות בעצם, אפשר גם להיות בו כל הזמן, השאלה היא איך אתה עושה את זה, ועל מה זה מכסה).

פייסבוק היא טכנולוגיה שדורשת סדר עולמי חדש. מהפכה. רדיקלית הרבה יותר מאלו ששמן נקשר עימה עד כה. רק בעולם מתוקן שכזה תוכל האנושות להשתמש בו ולשמור על צלמה. האגדה (חגיגה י"ב, א') מספרת שבבריאת העולם שמר אלוהים את האור הגנוז, על מנת שיקחו ממנו הצדיקים בעתיד לבוא, בבוא הגאולה. ייתכן שפייסבוק היא חלק מהאור הזה, שמתגלה כעת ושממתין לנו כולנו שנעשה תשובה, על מנת שנהיה ראויים לו. שנהיה לצדיקים, שרק הם הראויים להיות למשתמשי פייסבוק.

לפני מספר חודשים כתבתי בפייסבוק סטטוס שגרס: "השיעור הרוחני של הפייסבוק: אם הפייסבוק מפריע לך להתרכז במשהו, אולי אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות." הוא היה מבוסס על התובנה המטלטלת שכמות הפעמים שאני בודק את הפייסבוק עומדת בקורלאציה ישירה למידת העניין שיש לי ברגע מסוים. כשאני עושה דברים שאני אוהב ושמרגשים אותי, כשאני כותב, כשאני עם אנשים, כשאני חוקר משהו שמעניין אותי – ובקיצור, כשאני כל כולי שקוע ברגע, אין לי שום עניין בפייסבוק. רק ברגעים שבהם אני לא מממש את עצמי כיצור חי, אוהב ויצירתי הם הרגעים שבהם אני מוצא את עצמי נמשך לאתר הזה כמו יתוש אל האור הכחול שימלא את מה שאני מרגיש שחסר באותו הרגע.

אני מרגיש צורך לחזור אל אי-השלמות הזו שהזכרתי קודם, שגורם לנו לחזור ולשוב אל הפייסבוק, משום שאני מרגיש שהמחסור הזה שפייסבוק חשפה הוא עצב חשוף כל כך בתודעה של האנושות, משהו שהדור שלנו נחשף אליו כעת לראשונה באופן מובהק עד כדי כך, ושהשינוי המאיים שהוא יוצר באופן שאנחנו כתרבות, כמין ביולוגי, כבניו של היקום הזה מבינים את עצמו הוא יסודי כל כך, שהוא יעיב על התרבות שלנו ויעסיק אותה, באופן שהעסיקו המהפכה הקופרניקאית ותורת האבולוציה את ההבנה העצמית של דורות קודמים, למשך זמן רב מכפי שאנו מעזים לתאר לעצמנו.

המחסור הזה, אני מעז לומר הוא התהום. התהום שגורמת לאדם לשאת אישה, להביא ילדים לעולם ולהקים בית. התהום שגורמת לנו בני האדם להתאסף בחבורות לאורך כל חיינו, ושמושכת אותנו אחד לשני כמו מגנט. התהום שגורמת לנו לחרדה מהמוות ומהעדרו של הקיום. התהום שאליה מתייחס קולונל קורץ במילותיו האחרונות. The Horror… The Horror…. תהום הבדידות. תהום האפילה הקיומית. תהום הריק. התהום הזו שכל הדתות הגדולות ניסו לתת עליה מענה, ועכשיו עונה עליה פייסבוק.

לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי מה עשינו עם המחשבות לפני שהומצא הפייסבוק. המחשבות  שצצות לי בראש בימים האלו מופיעות תמיד כשורת סטטוס בכח גם עדיין לא בפועל. זה כאילו פייסבוק דורשת את המחשבות שלי לעצמה עוד לפני שנולדו. כשפייסבוק רק התחילה הרעיון היה שאנשים יכתבו בה מה עושים באותו הרגע. עכשיו נדמה לי שזה המקום שהמוח שלי נמצא בו – בחיפוש אחר ממשק ישיר לפייסבוק. שמה הוא? ממשק ישיר לתודעות של כל החברים שלי? ממשק ישיר לאחר הגדול? רצון באישור מאחרים? מאלוהים?

אבל אני אעזוב את השאלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות לעכשיו. נותרה לי עוד שעה אחת עד שהפייסבוק יחזור לתמונה. המודעות למצב הזה היא כמו קריז שמבקש להתפרץ. אבל עכשיו נראה לי שאחרי שתפוג השעה הקרובה אני אפעיל את קולד טרקי לארבע שעות נוספות. אולי אפילו בלי לבדוק את הפייסבוק.  ככלות הכל, מה כבר התחדש שם? יהיה נחמד לחזור בחצות ולבדוק מה קרה שם בשעות שחלפו מאז אחר הצהריים. במובנים מסוימים אתרי אינטרנט ממכרים, כמו כל שאר הסמים, מאבדים את האפקט ככל שאנחנו משתמשים בהם יותר. לכן מי שרוצה לדפוק את הראש באמת, יודע תמיד לשמור את צריכת הסמים שלו בשליטה הדוקה.

זהו שלב חדש בנטיית ההתמכרות הטכנולוגית של האנושות. עידן שבו אנחנו יוצרים טכנולוגיות אנטי-טכנולוגיות על מנת שיגבילו עבורנו את האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה, שישחקו עבורנו את תפקיד המבוגר האחראי שדואג לאנושות שהוכיחה ככלל את חוסר יכולתה לדחות סיפוקים. שלב שהוא בו זמנית דרך מחוכמת להגמל מהטכנולוגיה, וגם התמכרות טכנולוגית נוספת.

קולד טרקי לא תפתור ממלוא האימה של התהום. כמו הפסיכואנליזה בת ימינו, היא לא תתיימר לרפא אתכם, רק לפטור אתכם מהסימפטומים. ובכל זאת, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לה, תורידו את גרסת הבטא החינמית ונסו אותה. להודות בבעיה זה הצעד הראשון בפתרונה.

עוד חצי שעה. חצי שעה לפני שאעמד שוב למול התהום. "כשאדם מביט לתוך התהום, התהום מביטה חזרה לתוכו". האם המשפט הזה תקף גם לגבי פייסבוק?

The horror… The horror…

19 דברות לחיים טכנולוגיים בריאים באדיבות קווין קלי

כבר כתבתי כאן בעבר שאני רואה בקווין קלי  (הנה ראיון שקיימתי איתו בעבר)  את אחד ההוגים החשובים ביותר החיים כיום, וכנראה ההוגה המעניין ביותר בנושא טכנולוגיה. ספרו האחרון של קלי, What Technology Wants  שהתפרסם באוקטובר האחרון ושאותו גמאתי לפני חודשים מספר, הוא בעיני אחד הספרים היפים והחשובים ביותר שנכתבו על טכנולוגיה.

קלי לוקח לו למטרה לחדור לתוך הספירה הטכנולוגית (מה שהוא קורא לו 'הטכניום') ולחשוף את סודותיה בצורה שיטתית ומרתקת. הוא חוקר את שורשי הטכניום בביולוגיה, את הקשרים בינו לחוקיו של הקוסמוס, את האופן שבו מתפתח הטכניום בתקופתנו, וגם מרהיב עוז לחזות את עתידו של הטכניום ביקום. זו משימה בעלת מימדים כמעט מיסטיים, אבל קלי מצליח לטעמי לעמוד בה בכבוד ומייצר הגות בעלת מימדיים יקומיים והשלכות מטאפיזיות ששורשיה נטועים היטב באנספור עובדות ומחקרים כמו גם בהכרות מעמיקה וראיונות עם כמה מהאנשים המבריקים ביותר של תקופתנו (קלי, שבין השאר היה ממקימי מגזין Wired ועורכו הראשון, הוא אחד האנשים המקושרים ביותר באליטה התרבותית של החוף המערבי).

טכנו-אופטימיסט זהיר

"ככל שאנו מתחקים עמוק יותר אחר ראשית ההיסטוריה של הטכניום, כן נסוגים שורשיו לאחור" כותב קלי בפתיחת הפרק השני של ספרו. במקרה או שלא במקרה המשפט הזה מהדהד באופן מושלם כמעט את זה שפותח  את הפרק הראשון בספרו של הקלאסי  דה-שארדן "התופעה האנושית": "כאשר מתחקים אחריהם עמוק ככל הניתן למקורותיהם, שורשיו הקדמוניים של המין האנושי נעלמים מהעין ומתמזגים עם החומר היקומי".

גם אם קלי לא התכוון לזה, הדמיון בין שני המשפטים אינו באמת מקרי, ומלמד רבות על ההקשר ההיסטורי שהגותו של קלי ניצבת בה. דה שארדן ביקש בספריו לחשוף את ההרמוניה שקושרת יחד את החיים, האדם והיקום, ובספריו המאוחרים גם הקדיש תשומת לב גדלה לספירה הטכנולוגית במטרה להראות את אחדות הטכנולוגיה עם החיים ואת היותה המשך אינטגרלי של מהלך החיים הקוסמי. קלי, שהסיפור שהוא מספר על היקום משקף במובנים רבים את תפיסותיו של דה שארדן, מבצע בספרו את החקירה המקיפה והעמוקה ביותר עד כה לתוך ה-DNA ושורשי הנשמה של הטכנולוגיה, ולקשר שלה למקורות החיים. בכך הוא משלים את המהלך שהחל דה שארדן בשנות השלושים.

רעיונותיו הטכנו-פרוגריסיבים של קלי מותקפים חדשות לערבים על ידי אקדמאים ספקנים שנוהגים להאשים אותו במיסטיפיקציה של הטכנולוגיה ובטכנו-אוטופיזם שמתעלם מהצדדים השליליים של הטכנולוגיה (ראה לדוגמה כאן). קלי מצדו, רואה את עצמו כטכנו-אופטימיסט זהיר. הוא לא מתכחש לבעיות שהטכנולוגיה יוצרת. אחת המשימות העיקריות של כל דור חדש של טכנולוגיה היא לפתור את הבעיות שיצרו דורות קודמים של טכנולוגיה; וכל דור חדש של טכנולוגיה יוצר וייצור בעיות חדשות שלא ניצפו בעת שהטכנולוגיה פותחה. ובכל זאת לטענתו של קלי, בראיה היסטורית רחבה השינוי הוא אולי איטי, אבל לטובה. משקלן של הבעיות שנפתרו בעזרת טכנולוגיה עולה על משקל הבעיות שיצרה. ניתן להתווכח על האחוזים המדויקים, אבל קלי מאמין שיותר מ-50% מהשינוי שמתרחש בטכניום הוא לטובה.

כשממשיכים את השינוי הזה לאורך זמן, אנחנו מקבלים סוג של טכנו-פרוגרסיביזם שעל פיו באופן ממוצע החיים היום טובים יותר מאשר החיים לפני 50 שנה ואלו טובים יותר מהחיים לפני 200 שנה, ואלו טובים יותר מהחיים לפני 5,000 שנה. בספרו מגבש קלי קבוצה של קריטריונים שמטרתן להוכיח נקודה זו באופן "אובייקטיבי" (אם דבר כזה בכלל אפשרי): מהעליה בתוחלת החיים, בהשכלה בבריאות ובאושר, המשך בנהירה לערים, בהתרחבות תפיסת הקבוצה החברתית מהמשפחה והשבט ועד לאנושות ולקוסמוס, וכלה בחופש הבחירה הגדל לבחור בין מגוון גדל של מוצרים וסגנונות חיים. (במהלך פרובוקטיבי אבל גם מעניין מבקש קלי באחד הפרקים להראות שעובד פשוט במקדונדלס נהנה מאיכות חיים גבוהה יותר משהייתה למלך הנרי ה-8).

אפשר כמובן להתווכח עם קלי. התפיסות הללו הפוכות לחלוטין לתפיסות של הוגים פרימיטיביסטים ואנטי-ציביליזציונים בהם עסקתי בבלוג הזה בעבר, ושקלי הרבה להתנצח איתם בחייו (הדיאלוג שלו עם ההוגה הניאו-לודיט קירפטריק סייל) הוא עדיין השיחה המוצלחת ביותר שקראתי בין טכנופיל לטכנופוב). לזכותו של קלי יאמר שהוא לא טכנופיל הממוצע. הוא בילה שנים ארוכות מחייו בדרום מזרח אסיה עם תרמיל על הגב, חקר באופן מעמיק את סגנון החיים של תרבויות מסביב לעולם ולאורך ההיסטוריה, מתנזר מסוגים רבים של טכנולוגיה ומאמין בקשר ביקורתי ומודע עם הטכנולוגיה.

 בפוסט שפרסם קלי בחמישי האחרון בבלוג שלו "The Technium", הוא מציע שורה של עקרונות לשימוש בטכנולוגיה שיכולים להוות א' ב' נהדר לשימוש מאוזן וחכם בטכנולוגיה בעידן היפר-טכנולוגי.  אני מפרסם כאן, ברשותו של קלי, תרגום עברי של הפוסט.

כישורים לחיים טכנולוגיים / קווין קלי

אם אתם לומדים בבית ספר, הטכנולוגיות שתשתמשו בהן בתור מבוגרים עדיין לא הומצאו. לכן הכישור העיקרי שתדרשו לו בחיים אינו שליטה בטכנולוגיות ספציפיות אלא שליטה בטכניום ככלל – איך טכנולוגיה עובדת באופן כללי.

אני אוהב לחשוב על היכולת לעבוד עם כל סוג של טכנולוגיה חדשה כאוריינות טכנולוגית. על מנת שתוכלו להתרגע בזרם הטכנולוגי של העולם המודרני, תצטרכו לשלוט בעקרונות הבאים:

  • כל דבר שאתה קונה, עליך גם לתחזק. כל כלי דורש זמן על מנת ללמוד להשתמש בו, להתקין אותו, לשדרג אותו או לתקן אותו. רכישה היא רק ההתחלה. אתה יכול לצפות לכך שתדרש להקדיש בתחזוקה של הטכנולוגיה כמות אנרגיה/כסף/זמן דומה לזו שהשקעת ברכישתה.
  • טכנולוגיות משתפרות מהר כל כך שעליך לדחות את הקניה של כל דבר עד 5 דקות לפני שתצטרך אותו. התרגל לעובדה שכל דבר שאתה קונה הוא כבר מיושן. לכן קנה ברגע האחרון האפשרי.
  • תמיד תהיה משתמש מתחיל. השתפר בלהיות משתמש חדש, בלימוד תוכנות חדשות, בשאלת שאלות טיפשיות, בעשיית טעויות טיפשיות, בבקשת עזרה, ובעזרה לאחרים באמצעות מה שלמדת אתה (הדרך הטובה ביותר ללמוד)
  • פעמים רבות אנחנו נדרשים לשכוח את עקרונות השימוש בכלי ישן על מנת ללמוד להשתמש בכלי חדש. הרגלי השימוש בטלפון קוי לא עובדים במייל או בטלפון סלולרי הרגלי השימוש של האימייל לא עובדים בטוויטר. ההרגלים של הטוויטר לא יעבדו בטכנולוגיה הבאה שתגיע.
  • עשה לעצמך שבת. פעם בשבוע הרפה מהכלים שלך. פעם בשנה, השאר אותם מאחור. פעם בחיים עזוב אותם לחלוטין. אתה תחזור אליהם עם התלהבות ופרספקטיבה מחודשות.
  • כמה פשוט להחליף טכנולוגיה? בזמן כלשהו בעתיד הקרוב תדרש לנטוש את הכלי שאתה משתמש בו היום. כמה קל זה יהיה? אם ההחלפה כופה עליך להשאיר מאחור את המידע שלך, או ללמוד צורת הקלדה חדש, או לוותר על ארבע טכנולוגיות אחרוות שאתה עדין משתמש בהן, אז אולי זה לא המעשה הנכון?
  • איכות אינה תמיד קשורה למחיר. לפעמים ציוד יקר טוב יותר, לפעמים הציוד הזול ביותר הוא הטוב ביותר בשבילך. הערכת מפרטים טכניים וביקורות צריכה להיות נורמה.
  • על כל דעה של מומחה שתמצא ברשת ישנה דעה שקולה אך הפוכה במקום אחר. קבל החלטות על בסיס מגוון של עמדות.
  • אין זה הכרחי לדעת כיצד טכנולוגיה עובדת על מנת להשתמש בהן כהלכה. אנחנו לא מבינים איך ביולוגיה עובדת ובכל זאת אנחנו יודעים לעשות שימוש בעץ.
  • כלים הם מטאפורות שמעצבים את החשיבה שלך. אילו הנחות מובנות יוצר אצלך כלי חדש? האם מובלעת בו ההנחה של שימוש ביד ימין, או אוריינות, או ססמא, או מקום להשליך אותו אליו? המקום שבו שוכנת ברירת המחדל משקף את ההטיה של הכלי.
  • על מה אתה מוותר? נדרש לי זמן רב ללמוד את החוק הזה. הדרך היחידה לאמץ טכנולוגיה חדשה היא להפחית את השימוש בטכנולוגיה קודמת שאני עושה בה שימוש. טוויטר חייב לבוא על חשבון משהו אחר שכבר עשיתי – אפילו אם זה סתם חלימה בהקיץ.
  • טכנולוגיות חדשות תמיד ינשכו חזרה. ככל שהיתרונות של טכנולוגיה גדולים יותר, כך גדלה גם האפשרות לשימוש לרעה. הבט היטב במחיר.
  • הסכנות שבטכנולוגיה חדשה חייבות לעבור השוואה לסכנות שבטכנולוגיה ישנה או באי שימוש בטכנולוגיה. את הסכנות שבשימוש בסוג חדש של MRI דנטלי יש להשוות לסכנות שבשימוש בקרני רנטגן דנטליות, ואת הסכנות שבשימוש בקרני רנטגן דנטליות יש להשוות לסכנות שבאי שימוש ברנטגן ובחורים בשיניים.
  • שמור על חשדנות כלפי כל טכנולוגיה שמקימה חומות על מנת למנוע גישה. אם אתה יכול לתקן את זה, לשנות את זה, או להתעסק ישירות עם הקוד, זה סימן טוב.
  • התגובה ההולמת לטכנולוגיה טפשית זה ליצור בעצמך טכנולוגיה טובה יותר, בדיוק כפי שהתשובה ההולמת לרעיון טיפשי היא לא לאסור אותו אלא להחליף אותו ברעיון טוב יותר.
  • לאף אחד אין מושג באיזה אופן טכנולוגיה חדשה תהיה שימושית. אל תחשוב בכדי להעריך, תתנסה.
  • ההשפעות מהדרגה השניה של הטכנולוגיה מופיעות לרוב רק לאחר שכבר לכולם יש ממנה או שהיא נפוצה בכל מקום.
  • ככל שטכנולוגיה היא ישנה יותר, כך יותר סביר שתמשיך להיות שימושית.
  • מצא את הכמות המינימלית של טכנולוגיה שתמקסם את האפשרויות שלך.

טיול הלקטים שלי

הפעם הראשונה ששמעתי על הלקטים הייתה לפני שנה וחצי בערך, כשאחד מקוראי הבלוג סיפר לי עליהם במייל והודיע לי שאני חייב להצטרף לטיולים. הרעיון אכן היה מושך: חבורת לקטים קטנה יוצאת אל הטבע בלי אוכל מהבית, פלאפונים או מכשירים אלקטרונים אחרים ואפילו בלי להדליק אש ותרים את הסביבה כקבוצה קטנה בליקוט אחר מזון. זה היה הדבר הקרוב ביותר שיכולתי לדמיין להצטרפות לחבורת לקטים ילידית, מלבד אולי הצטרפות לחבורת לקטים ילידית…

עברו חודשים, יצרתי קשר עם הלקטים במספר הזדמנויות, אבל איכשהו זה תמיד לא הסתדר. למרות שהפרויקט הלקטי ריתק אותי ככל שהתהליך הטכנו-סקפטי שעברתי העמיק, זה כל פעם התנגש במשהו אחר. בינתיים המשכתי לקבל עוד ועוד רמזים מהסביבה, במייל, בשיחות עם אנשים מקריים שפגשתי על הדרך – שאני שייך ללקטים – ובינתיים טסתי לגרמניה ולהודו ויום אחד בדהרמסלה, כשכבר ידעתי שאחזור לארץ הכנתי לעצמי רשימה של כל הדברים שאני אעשה כשאהיה שם ויהי מה. הלקטים היו בראש הרשימה.

22.1.2011

יום שני לטיול. אני מתעורר בשעה אלוהים יודע כמה (מביך להודות, אבל זו הפעם הראשונה שהעזתי מרצוני להוריד שעון מזה יותר מעשור. הזמן הוא אולי ההתמכרות החמורה ביותר שלי.)  ומביט מעלה לעלי העצים הנעים ברוח הבוקר.

איזה לילה ארוך זה היה, שהתחיל בערב המוקדם, אולי בסביבות שש, כשהחשכה ירדה עלינו. "אנחנו חושבים שהשליטה באש היא אחת החשודים העיקריים ב–Fall from grace" אמר ד’ כששאל אותו מישהו מה הקטע עם הלא להדליק אש. המילים הללו היו פיוטיות כל כך, משמחות כל כך, קלעו כל כך למחשבותי על השבר הטכנולוגי העמוק שבו אנחנו מצויים, ובכל זאת במחשבה שניה הן גורמות לי גם להרהור בלתי רצוני על כך שהן מסגירות דווקא איך ביטויים מהמחשבה היהודו-נוצרית נדדו להם עד לעולם ההגות הלקטי, ועל הזרימה ההיפר-קישורית, פורצת הדיכוטומיות שמאפיינת את העולם יותר מכל חלוקה תיאורטית שמחלקת אותו לתרבות לקטית לעומת תרבות אגרארית, תעשייתית או מידעית ויהיו נכונות עקרונית ככל שיהיו.

לוח אוכל

ביום ראשון אכלתי: לחך. ענבים וצימוקים שהתייבשו על הגפן. גדילן. עשב. עלי פטל. חובייזה. שומר. עלי חרדל.

ביום השני אכלתי: כוכבית. חרצית. מצליב בטעם וואסאבי. חובייזה. חמציצים. גדילן. אבוקדו. קלמנטינות. כף הברווז הלבן.

ביום השלישי אכלתי: אגוזים. תפוזים. קלמנטינות. משהו ממשפחת הצנונים. חומאה. עלי סלק. רימונים. פסיפלורות. חוביזות. חמציצים. גדילנים. עוד כמה צמחים לא מזוהים.

צעד קטן לקיבה וצעד גדול לתודעה. מאז ילדותי היה לי פחד עמוק שלא הצלחתי להשתחרר ממנו לגמרי אף פעם, שאגמור את חיי בגסיסה מרעב או מקור כשאני מוטל חסר כסף בפינת רחוב.

בחברה הקפיטליסטית גורמים לך להאמין שאם אין לך כסף אין לך כלום ולא נותר לך אלא לסיים את חייך כפרזיט עלוב שקופא או רועב למוות ברחוב.

השחרור שבלצאת וללקט את האוכל שלך הוא קודם כל שחרור תודעתי מהתפיסה שעל פיה אתה תלוי במערכת ובלעדיה תרעב למוות. ד’ אמר לי לי שדרק ג’נסן אומר שכל עוד אנחנו ניזונים מהמערכת הקפיטליסטית או "החרבותית", כפי שקורא לה ד’, יש לנו אינטרס מובנה לשמר אותה, גם אם רעיונית נדבר כנגדה. זהו ה-Intellectual Fallacy. על מנת לאחד את האינטרס שלנו ושלה, אנחנו חייבים לעבור לצד שלה פרקטית ולהיות ניזונים ממנה באופן ישיר ולא דרך המתווכים שמשמידים אותה.

לקטות הלכה למעשה

אם באוכל עסקינן, כמובן שהדבר החשוב ביותר לציין הוא שלא רעבנו לרגע אחד, למעשה מרוב מזון לא הפסקנו ולסבוא ולשבוע מטובו של הטבע. אמנם קרה שעברנו לצד מטעים ומצאנו על הדרך אבוקדו פצוע שנשר מעץ שנטעה התרבות, אבל היינו יכולים לשבוע בקלות שוב ושוב ושוב מהשפע שסיפק לנו הבר, למרות ששטחי הבר שהיינו בהם הציגו לנו רק חלק זעיר מהעושר שהיה בהם קודם לכן, לפני שהתרבות פלשה והעלימה אותם לטובת שורות המטעים הבלתי נגמרות.

לפני הטיול רוב מי שדיברתי איתם היו מזועזעים מרעיון הלקטות וחקרו אם איני חושש לגווע ברעב. יצאתי לדרך מתוך הבנה וקבלה שאני עשוי לא לאכול שלושה ימים ושזה בסדר מבחינתי, אבל באופן מעניין החיים בטבע היו קרובים להפליא למה שקראתי בעבר בטקסטים על חברות ציידות-לקטיות. סדר היום שלנו היה מאוזן, נח ויפה להפליא והיה מורכב מאכילה, טיול רגוע בטבע וזמנים ממושכים של מנוחה בטלה ומשחק. איזה חיים יפים!

עוד משהו שקראתי עליו בעבר ושכעת יכולתי להיווכח בו הלכה למעשה הוא האופן שבו מימדי הקבוצה הלקטית-שבטית מרגישים כל כך נכון אינטואיטיבית. היינו ח"י לקטים בעולם שכל שאר בני האדם נעלמו ממנו ללא זכר, והדינמיקה האנושית והחברתית שנוצרה בתוך הקבוצה הזו הרגישה טבעית כל כך שהיה לי קל לדמיין שזהו סדר הגודל המסורתי בו התקיימה האנושות 99% מזמן קיומה.

שיר ל-Opposable Thumb

הו, אופוזבל תאמב

תודה לך איבר נערץ

שאפשרת לנו להחזיק במקל ולקלף לנו סברס

לחלץ קוץ שנתקע בכף היד

ולכתוב במחברת שורות אלו כדי שנזכור

החברה הלקטית לעומת החברה הפייסבוקית (או געגועי לאנושות)

בשבוע שבו מדווחים בהארץ על כך ששירלי טרקל, נביאתו האופטימיסטית לעבר של העידן הווירטואלי מזהירה כעת שהטכנולוגיה מבודדת אותנו אחד מן השני ומרדדת את הקשרים האישיים שלנו, קל לראות שהתקשורת כאן בחבורת הלקטים האינטימית שלנו נכונה, בריאה, אמיתית ועמוקה יותר מכל מה שמספקים לנו החיים בעיר ובוודאי הפייסבוק.

ומצד שני אני גם לא יכול שלא לחשוב מדי פעם על החברים שהשארתי בבית ובפייסבוק. אם היינו עוברים כולנו לצורת חיים לקטית אנטי-טכנולוגית כמו שד’ מדבר עליה, מה היה קורה לכל האנשים הללו? נכון שפייסבוק ממכרת, גורמת לי לפעמים ליחס אובססיבי למחצה וגם יודעת לשאוב זמן לפעמים – אבל האם לא קורים באתר הזה דברים מופלאים? האם לא נחשפתי דרכו למאות לינקים שונים שהרחיבו את התודעה שלי לכל גבולות הרשת? האם אנחנו באמת רוצים לוותר עליו?

כמו בפעמים הקודמות שהייתי מחוץ לציביליזציה, למרות שתמיד הרגשתי רגוע, פתוח ומאושר (כן!) יותר משאני חש כאשר אני בתוך הציביליזציה, אחד הדברים המעניינים היה לגלות מה הדברים בציביליזציה שאליהם אני בסופו של דבר מתגעגע כשאני עוזב אותה. מה הדברים שבכל זאת חשובים לי בציביליזציה.

לא התגעגעתי לפייסבוק, גם לא לג’ימייל ובעצם לא התגעגעתי לאינטרנט כולו אפילו לרגע אחד. התגעגעתי בעיקר לספרים שלי. ללשכב תחת השמיכה בבית שלי באמירים ולקרוא. ואולי גם לראות איזה סרט בערב מכורבל עם המחשב שלי במיטה. הגעגועים הללו לאפשרויות התרבותיות שהציביליזציה מציעה הם געגועים לאפשרויות שמלכתחילה אפשרו לאנשים כמו ג’ון זרזאן, דרק יאנסן או דניאל קווין, ממובילי ההגות הניאו-פרימיטיביסטית להעלות על הכתב את הרעיונות האנטי-טכנולוגיים שלהם ולקהילה מעין זו להתפתח.

טכנו-לקטים

אחרי האפוקליפסה, מי שישרוד זה הציידים-לקטים הפוסט-טכנולוגים שישלבו את החכמה הפליאוליתית עם גאדג’טים וטכנולוגיות של עידן המידע. הטכנו-לקטים שישלבו את הידע של הצמחים, הגישוש וקליעת הסלים עם הידע של הסמארטפונים, הסיבים הננו-טכנולוגים ורובי הלייזר.

ד’ אומר שאמנם עד היום ראינו צמצום נמשך במספרם של השבטים והאנשים שחיים באורח חיים לקטי, אבל בשנים האחרונות, אחרי אלפי שנה שבהן ניגפה התרבות הזו מפניו של העולם המערבי, הגרף מתחיל לשנות צורה. מספר האנשים החיים באורך חיים ציידי-לקטי בעולם הלא מפותח ממשיך לרדת, אבל בעולם המפותח מתחילים לראות גל חדש של אנשים, הגל השני של הלקטים, שמורכב מאנשים שגדלו בתוך חברת "השפע" המערבית ומבקשים כעת לשוב אל הידע הלקטי האבוד. וכך לראשונה מאז המהפכה החקלאית, מספרם של הלקטים בעולם המערבי חוזר שוב לעלות.

אולי זו סוג של נבואה לשינוי שיבוא אחרי הקטסטרופה?

הטעם נפתח

וואסאבי ואניס.

שני דברים שפחדתי מהם פחד מוות וכל חיי לא הצלחתי להביא את עצמי לאכול למרות כל הנסיונות.

רק כאן כשקיבלתי אותם ישירות מן הטבע למדתי לחבב אותם. האם זה קשור?

ומצד שני עדיין לא הצלחתי לקבל לחלוטין את הרעיון של אבוקדו.

עולם הדה-גנרציה

אני יכול לדמיין לעצמי בקלות, ולמה לא בעצם, שאחרי מחלה ארוכה וחמורה כל כך כמו הציביליזציה, תדרש החלמה ארוכה והדרגתית.

ואני יכול לדמיין לעצמי שכשהאנושות תתעשת ותבין שהציביליזציה היא שורש כל רע ושהיא תחפש דרך לבטל אותה, אבל תגלה שזה תהליך ארוך ומסובך. אז אני מדמיין לעצמי עולם בתהליך של דה-גנרציה מתוכננת שבמהלכה קצת כמו בספר יוביק של פיליפ ק. דיק, אנחנו חוזרים טכנולוגית ותודעתית שנה אחר שנה מ-2011, ל-2010 ל-2009 – ונעים בזמן לאורך השנים ל-1950 לפני גילוי ה-DNA, ל-1820 לתחילת המהפכה התעשייתית, ל-1400, רגע לפני המצאת הדפוס, למאה השישית לפני הופעת האוכף והלאה, תוך שאני עוזבים את הערים, מוותרים על הכתב, על השפה ולבסוף על האש וחוזרים חזרה לחיינו החייתיים.

זו אולי נקודת מוצא לא רעה לסיפור מדע בדיוני אבל כמובן שהחיים אף פעם לא פשוטים כל כך ושום התפתחות לא מתרחשת לעולם באופן מסודר כל כך. העולם הוא בלגן. קל לי להמר יותר על הטכנו-לקטים.

לקטי כל העולם התאחדו

3 ימים עברו ולא רעבנו.  שלושה ימים שבהם חיינו בהרמוניה מוחלטת עם הכוכב, בלי להשתמש בוואט אחד של אנרגיה, בלי לנצל שום משאב מתכלה של הכוכב, בלי להשמיד באופן חסר תקנה דברים שהיו כאן לפנינו. המעשים הללו הם הבסיס של המערכת הקפיטליסטית המבוססת על רצח המוני של אוכלוסיות ילידיות, חיות ומערכות אקולוגיות של עולם הבר "הלא מתורבת". הרצח הזה כל כך מובנה ואינהרנטי לכל דבר שאנחנו עושים מלפתוח את המחשב ועד לניגוב הישבן, מהדלקת אור ועד הכנת ארוחה – שאנחנו אפילו לא מעזים לחשוב על האפשרות של חיים מחוץ לו. התרבות היא רצח, ואנחנו מקבלים זאת בחוסר ברירה כי אנחנו לא מכירים שום דבר אחר.

אני זוכר את עצמי הולך בשדה ביום השלישי מאושר עד להתפקע ושואל את עצמי: "מה חסר לנו כאן? מה נפסיד אם נשליך מעלינו את כבלינו הטכנולוגים מלבד את עבדותנו למכונות ולגיזמואים הטכנולוגים?"

יום קודם לכן סיפר לי ד’ על הטיולים הראשונים שערך הוא, ועל אחד מהם, שארך שבועיים ושבסופו הבין שהוא יכול להמשיך כך באופן בלתי מוגבל,Indefinitely. רציתי לשאול אותו, אז למה לא בעצם? למה לא להמשיך בלי סוף?

כשהטיול הסתיים הרגשתי שאני קורן כמו משה שירד מההר. עבר זמן עד שהבנתי שהדבר שאותו אני חש בעצם אינו שאני עצמי קורן, אלא שהעולם קורן אלי. כל הדברים בהם הבטתי קרנו סביבי באור פנימי מכל עבר. האם זה היה תפריט הירוקים שאותם צרכתי היישר מן הטבע, אורגנים, אקולוגיים וקרובים לבית יותר מכל דבר אחר שאכלתי בחיי או שזו פשוט הייתה עצם העובדה שהייתי בטבע שלושה ימים עם אנשים יפים כל כך, כמו שטענה ג’ ידידתי. אני לא יודע, אבל אני יודע שהמציאות קרנה אלי מסביב כמו אחרי חוויה פסיכדלית ואני ידעתי שקרה פה משהו מאוד מאוד נכון; משהו שאהיה חייב להמשיך לחקור אותו אם ברצוני להמשיך את מסע החקירה שלי לתוך סודות דיאטת התודעה המושלמת.

הביקורת העמוקה על הציביליזציה של האידאולוגיה הלקטית

את הביקורות הלקטיות הרדיקליות על החברה הפוסט-פליאוליתית ניתן לסווג לשתי טענות עיקרות:

  1. הטענה הבריאותית-תודעתית
  2. הטענה המוסרית-אקולוגית

הטענה הראשונה של הקיום הלקטי כנגד הקיום הציביליזטורי נוגעת לאיכות הבריאותית-תודעתית של החיים בטבע לעומת החיים בטכנולוגיה. על פי טענה זו, התזונה הלקטית המבוססת על פירות וירקות טריים ואורגנים המלוקטים ישירות מן הטבע בריאה יותר מהתזונה המערבית המודרנית המבוססת על מזונות מעובדים ודלי תזונה. בנוסף לכך, אורח החיים הלקטי כולל בתוכו באופן אורגני מגוון פעילויות מהנות המפעילות את הגוף יומיומית באופן בריא ומאזן. זאת לעומת אורח החיים המודרני המבוסס על התעלמות מן הגוף וניוונו בכורסאות וכיסאות משרדיים תוך הפסקות מתוזמנות היטב לשגרות התעמלות מהונדסות וממוכאנות ב"מכוני כושר".

ביקורת זו על השפעתה של הטכנולוגיה על מצב הבריאות האנושי משולבת בביקורת עמוקה יותר הנוגעת להשפעת הטכנולוגיה על התודעה. בעיני ביקורת זו נחשבות הטכנולוגיות השונות: פלאפונים, פייסבוק, מכוניות, נורות, מקלטי טלוויזיה, מזגנים,מקררים, המיקרו וכו' – כולן כמזהמי תודעה וכאלה שמציבים אותנו ברשת טכנולוגית שלוכדת אותנו, שוללת מאיתנו את האוטונומיות שלנו, הופכת אותנו לתלותיים, מנוונת את גופנו, מציבה אותנו בעולם מואץ שהזמן נוזל בו, ובאופן כללי הופכת אותנו ללחוצים, , מנוכרים ומנותקים מעצמנו, מהסובבים אותנו ומהטבע. לעומת אלו, דרך החיים הלקטית מתוארת כאן כדרך חיים המבוססת על קרבה לטבע, על קהילה קרובה וחזקה, חיים המבוססים על משחקיותו ספונטניות, זמן בשפע ואינטימיות עם אחרים ועם הטבע. בעוד שבצורת החיים הטכנולוגית אנחנו מעבירים את רוב היום שלנו מול מסכים ובאינטראקציות עם מכונות, שלהן יש הרבה פעמים השפעה מנכרת ומורטת עצבים על הנפש האנושית, בדרך החיים הלקטית אינטראקציות הן מול אנשים והטבע.

הטענה השניה והעקרונית עוד יותר של האידאולוגיה הלקטית גורסת כי הציביליזציה מושתתת מתחילתה ועד סופה על רצח ושבסופו של דבר אין היא יכולה להוביל אלא להתאבדות. אדם שעיניו בראשו ושהגיע לרמה התפתחותית שמאפשרת לו לצאת לרגע מהטירוף האידאולוגי שאפיין את האנושות מאז סוף העידן הפליאוליתי ושעל פיו האנושות הינה גזע עליון בעל זכויות עדיפות על אלו של שאר הטבע, שהטבע נחות ולכן ניתן לשלוט בו ולהשמיד אותו בהתאם לצרכינו – אדם שהגיע לרמה התפתחותית שמאפשרת לו לקבל צורות חיים אחרות כשוות לו וכראויות לחיים, לא יוכל להתחמק מהמסקנה שאין אפילו חלק אחד של הציביליזציה האנושית כרגע שלא נוטף את דמם של הטבע והאוכלוסיות הילידיות.

הציביליזציה היא מערכת עצומה של רצח שביצעה ב-10,000 שנה האחרונות ג’נוסייד בקנה מידה שהשואה מיקרוסקופית לעומתו – כזה שהכחיד מהעולם מספר אדיר של מינים ביולוגים שנעלמו בלי שוב, אקולוגיות שלמות ותרבויות ילידיות על שפתיהן, המיתולוגיות שלהן, ההיסטוריה והתרבות שלהן. זהו ג’נוסייד שממשיך מבלי להרפות כל רגע, שכל אחת מפעולות היומיום שלנו מזינה אותו, ושהיכולת שלנו להתעלם ממנו כשאנחנו נכנסים לאוטו, קונים בקניון, מחממים מרק במיקרו או מנגבים את האף היא כנראה מקרה ההכחשה הקולקטיבי הגדול בהיסטוריה. אנחנו מכחישים את המצב הזה מפני שחונכנו לכך, מפני שאין אף גורם שאינו בשוליים הרדיקליים ביותר של התרבות שקורא עליו תיגר (בטח לא בכל הקוריקלומים ל"תיאוריה ביקורתית" שמלמדים באוניברסיטאות שלנו, שלא מתייחסים כלל לעניין בסיסי זה), שאנחנו לא מכירים שום דבר אחר ולא יכולים להעלות על הדעת שום דבר אחר – כי משמעותו של כל דבר אחר תהיה מבחינתנו הסוף של העולם המוכר לנו.

העובדה שאנחנו מתחילים לתפוס את המצב, להבין במה כרוך הקיום שלנו ואולי אפילו להתחיל לחשוב איך אפשר לצמצם ולבטל את הנזקים האדירים שאנחנו גורמים, היא רק משום שאנחנו השלב האחרון בינתיים בתרבות שמתחילה סוף סוף לחזור לעשתונותיה לאחר אלפי שנות שכרון חושים טכנולוגי שבמהלכו שכחנו לחלוטין מהחויבות שלנו לעולם הטבע. את העובדה שרובם המכריע של הפילוסופים "המובילים" של תקופתנו לא ראה צורך להתייחס לעובדה פשוטה הזו ולהתבטא בנושא המגה-רצח-עם המתבצע כאן מזה אלפי שנה אפשר לראות רק ככשלון עצוב של המוסד הזה כולו וכביטוי נוסף לאופן שבו מחויבותה העודפת של הפילוסופיה והאינטיליגנציה ככלל לאינטלקט, וניתוקה מהגוף ומהטבע, ניתקה אותה מהאמת הטבועה בגופו של העולם.

הקורבן הסופי של רצח ההמונים הזה יהיה לדעת רבים במחנה הפרימטיביסטי לא אחר מאשר המין האנושי. ההרס העצום שהמיטו בני האדם על הפלנטה הביא אותנו לדעת רבים לסיפה של קטסטרופה אקולוגית בעוד רבים אחרים טוענים שאנחנו כבר נמצאים עמוק בתוך קטסטרופה כזו.

גם בהקשר של הטיעון המוסרי-אקולוגי מתבלטת דרך החיים הלקטית כדרך החיים הירוקה לחלוטין היחידה. צורת החיים היחידה המוכרת לנו כיום שאינה מבוססת על הרג רחב מימדים והאג’נדה האפשרית היחידה לעולם שחייב אך לא מצליח להחלים מהתמכרותו הסרטנית לאנרגיה ומשאבים.

תשובה אפשרית על הביקורת העמוקה על הציביליזציה של האידאולוגיה הלקטית

"בדיעבד, היינו יכולים לומר שההיפים עזבו את הקומונות מאותה הסיבה שמשומה עזב תורו את וולדן שלו. גם ההיפים וגם ת'ורו באו כדי לחיות את החיים במלואם ועזבו כדי לחיות את החיים במלואם. פשטות מבחירה היא אפשרות, אופציה, בחירה שאדם צריך לחוות לפחות חלק מחייו. אני מאוד ממליץ על עוני מלמד ועל מינימליזם כאופציה חינוכית פנטסטית, ולא מעט בגלל שהוא יסייע לכם לסדר את עדיפויותיכם הטכנולוגיות." (קווין קלי, מתוך What Technology Wants, 3460 במהדורת הקינדל).

אלו הן, בקצרה, שתי הטענות הלקטיות הגדולות. על הראשונה ביניהן קל יותר להתווכח, ואולי להתעקש שלמרות הכל אנחנו מעיפים את הקיום הטכנולוגי ולענות שזכותנו לבחור שהות בפייסבוק על פני ישיבה בנחל. על השניה, המוסרית, המחוייבת לאחר, קשה הרבה יותר לענות אלא אם כן רוצים לטעון שזכותנו לבחור ברצח של צורות חיים אחרות. בגדול אני חושב ששתיהן נכונות הרבה יותר משרובנו היינו רוצים להודות.

אני מאמין גדול בכך שקסם החיים הציידים-לקטיים אינו סתם אשליה "רומנטית" כפי שמבקש הממסד האינטלקטואלי לחנך אותנו כבר מזה דורות. אני מאמין שהחיים העתיקים על פני כדור הארץ היו באמת ובתמים רצופי קסם שאותו אנו, מתוך נקודת חיינו הנוכחית בתוך הציביליזציה, איננו יכולים לדמיין אפילו ושלפטור אותו כאשליה "רומנטית" זה משהו שמסוגלים לו רק אנשים שגדלו במציאות ה-Disenchantment של העולם המערבי הממוכן והתחנכו במוסדותיו האינטלקטואלים בעלי ההטיה השכלתנית. אני מאמין שכשחיים בלי פלאפון, פייסבוק ומכונית בקבוצה של 18 איש שמתקיימת מתזונה של פירות וירקות אורגניים היישר מן הטבע ושנמצאת כל הזמן בתנועה ובאינטראקציה עם העולם, בלי לוח שנה, עבודה או תקשורת המונים, מתעדן מצב התודעה בצורה מדהימה כל כך, שעצמתה שקולה מבחינת בן התרבות המערבית "המתורבת" לזה של סם רב עצמה. באופן עקרוני, נקודת המבט הלקטית היא בעיני כנראה הביקורת החזקה, השורשית, העקרונית והחשובה ביותר שהושמעה עד כה מצד איזשהו מחנה של ביקורת התרבות כנגד התרבות הדומיננטית.

ועדיין אני זוכר את הרגע שככתבתי חלק מהטקסט הזה בבוקר היום השלישי של הטיול, ואת התחושה שהרגשתי בידיעה שאעלה אותו כאן בבלוג הזה. ואני מרגיש עכשיו את השמחה שבכתיבה וגם השמחה שבהוצאת הדברים האלה לעולם. ואני יודע שבחברה הלקטית לא יהיה לי הדבר הזה. ובחברה הלקטית חבר שלי אורי לא יוכל לעשות איתי סרטים קצרים, ובחברה הלקטית אני לא אוכל לשכב בחורף תחת השמיכה ולקרוא ספר ולהקשיב לג'ורג' בנסון המוקדם, ובחברה הלקטית אני לא אוכל לראות לעולם אופרה, או ללכת לפאב או להכיר אנשים מצידו השני של העולם, או לבקר תרבויות אחרות, או לראות בטלוויזיה על משהו שקרה במקום אחר בעולם, או להעלות סרטון ליוטיוב, או להוריד סרט מגניב להארד דיסק, או לפגוש אנשים שלא ראיתי שנים בפייסבוק, או להתנסות בסמים שלא גדלים באופן טבעי בסביבת מגורי, או להכיר את ההיסטוריה, או לדעת עובדות מדעיות על העולם, או להחשף לרעיונות שכתבו אנשים חכמים היום או לפני 2000 שנה, או רוב הדברים שאני עושה בעצמם.

היי! זה די הרבה… אז אולי בעצם היה בה משהו טוב בציביליזציה הזו. ככלות הכל יצאו ממנה כמה דברים די מגניבים. זה לא אומר שהיא גם לא הרסה את החיים מצד שני. אני בהחלט פחות רגוע, מרוכז ובריא איתה, אבל האם אני גם פחות מאושר איתה? זו השאלה שקשה לי לענות עליה.

והאם זה משנה? גם אם יותר כיף לי עם הטכנולוגיה, זה עדיין לא ימנע ממנה להביא לכליוננו המוסרי והאקולוגי. זה משנה, בגלל שבניגוד אולי לרבים מהאידאולוגים האנרכו-פרימיטיביסטים אני לא חושב שהטכנולוגיה חייבת להיות הרסנית במידה שבה היא הרסנית כיום. אחת האמירות המקסימות ביותר של קווין קלי היא זו שאין טכנולוגיה רעה, יש רק טכנולוגיה שלא מצאה את מקומה. טכנולוגיות שעדיין לא גילו את ייעודן ולכן הן מזיקות. לכל טכנולוגיה יש תפקיד ומקום בקוסמוס, והתפקיד שלנו היא לעזור לה למצוא את מקומה הנכון בקוסמוס. אני מאמין שאנחנו בתחילתה של דרך של מבט ביקורתי יותר על הטכנולוגיה, שיאפשר לנו לוותר על חלק מהטכנולוגיות ולשנות אחרות מהן כך שיתאימו בצורה חכמה יותר למרקם החיים על פני הכוכב הזה ויהפכו לטכנולוגיות תומכות חיים. כמו פול הוקן, אני חושב שמה שאנחנו חווים עכשיו הוא תחילת ההתעוררות של מערכת החיסון הפלנטרי לזיהום שאנחנו מייצרים – ומשמעות ההתעוררות הזו היא לא מחיקתנו אלא הטמעה חכמה יותר של המין האנושי והטכנולוגיות שלו לתוך היקום. אני לא אומר שהתהליך הזה יהיה קל או מהיר. אני חושב שאם הוא אכן מתרחש, כמו שנדמה לי, אז הוא קורה בקני מידה קוסמיים, והוא רק בתחילתו. ואני חושב שהסיכוי שהתהליך הזה, שצמיחת התנועה הסביבתית ב-200 השנה האחרונות היא בעיני סימנו המבשר, אכן יתרחש, גבוה בהרבה מהסיכוי שהאנושות תחליט להתפרק מהטכנולוגיה שלה. ושגם אם האנושות הייתה מחליטה להתפרק מהטכנולוגיות שלה, הסיכוי שאוכלוסיה של 7 מיליארד איש שהתפתחה תוך תלות במערכות טכנולוגיות וחיה בצפיפות אוכלוסין גדולה בהרבה מזו שידעה כל חברה ציידית-לקטית בהיסטוריה תצליח לחיות בלי מערכות ההשרדות הטכנולוגיות שפתחה, לא ברור כלל וכלל.

וזו הסיבה שלמרות שאני חש קרבה עזה לאידאולוגיה האנטי-ציביליזטורית קשה לי לאמץ את העמדה של הסמנים הקיצונים שלה, שמבקשים לבטל את הציביליזציה לחלוטין. זה לא שמה שהציביליזציה עושה הוא לא בלתי נסלח, אבל אני גם לא מאמין שהוא קרה סתם, ללא מטרה, ואני גם לא מאמין שהוא שלילי מתחילתו ועד סופו, או שטבעו חסר תקנה לחלוטין. למרות שאני חושב שיתכן שדרך החיים הלקטית היא דרך החיים החשובה ביותר שעל האדם המודרני להטמיע לתוך חייו כרגע, אני גם חושב שחשוב לשמור לצידה אפשרויות נוספות – האפשרויות הטכנולוגיות.

 

פרגמטיסט אקולוגי. סטיוארט בראנד.

אם להקשות על עצמי ועל הטיעון שלי עוד קצת, אני חייב להודות שאני גם מאמין שיש סכנה גדולה שהשימושים המלחמתיים שיפותחו במהלך המאה הקרובה לטכנולוגיות חדשות כמו הרובוטיקה והננוטכנולוגיה יכחידו אותנו מהאדמה או לפחות יעצבו מחדש עולם שבו בני האדם חיים בנחיתות מתמדת לעומת מערכות טכנולוגיות חזקות הרבה יותר מהן.

אז למה אני עדיין לא יוצא בכל הכח נגד הטכנולוגיה? אולי זה בגלל שיש לי אמונה מיסטית בה. יש לי אמונה מיסטית שהמסלול הטכנולוגי, שהוא המסלול הקוסמי מוביל אותנו לאיזשהו מקום – מקום טוב יותר.

האם יש לי  דרך לדעת שהמקום ההוא באמת טוב יותר? לא, אבל אני יודע שלמרות הכל, למרות שאולי היה לי נח לומר אחרת, כשאני מביט עמוק עמוק פנימה, אני לא באמת מצטער על זה שההיסטוריה התרחשה ושנולדתי לתוך התרבות שהתפתחה פה ב-10,000 השנה האחרונות – עד כמה שיש לי ביקורת עליה. למרות ההרס הנוראי שחוללנו אני מאמין בתקווה שמציע הפרגמטיזם האקולוגי מבית מדרשו של סטיוארט בראנד,

שאומר שטכנולוגיות יכולות להיות חכמות, מעצימות ותומכות חיים. ואני מאמין שהאלטרנטיבה שהזרם הזה יספק לנו בעשורים ובמאות הבאות תלך ותגדל ותקרא תיגר על התפיסה שטכנולוגיות חייבות להתנגש עם ערכי החיים והטבע.

כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לרצות את זה. ולרצון הזה אסור להיות רצון שטחי ואגואיסטי שמטרתו להציל את האנושות מאיזשהו משבר אקולוגי, אלא רצון אמיתי לשנות את צורת החיים שלנו מן היסוד – לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו מתקשרים עם טכנולוגיה ועם הטבע, לקבל אחריות על משמעות מעשינו כלפי הטבע והכוכב וגם להתחבר מחדש באופן האינטימי ביותר עם המסורת האנושית שממנה יצאנו כולנו, הילידיות העתיקות שמחקנו ב-10,000 השנה האחרונות. וזה אומר שכל אחד מאיתנו צריך לחוות את דרך החיים הזו על בשרו. שהנכבה חוצת הלאומים שקרתה לאנושות בעשרת אלפים השנים האחרונות תזכה להכרה ושאנשים יבינו מה מחקנו, את מה אנחנו מאבדים דרך הטכנולוגיות שלנו ויתחילו לחשוב מה הם מוכנים לסבול מטכנולוגיה ומה הם לא מוכנים לסבול מטכנולוגיה.

אחרי 10,000 שנות אגראריות ותעשייתיות, אני חושב שאנחנו קרובים מאי פעם למפנה תודעתי כזה וששילוב של טכנולוגיות תודעתיות, טכנולוגיות לקטיות וטכנולוגיות של עידן המידע יכול ליצור תרבות חדשה עם תפיסה חדשה והרמונית יותר של יחסי הטבע והטכנולוגיה.

אז איפה זה משאיר אותי? עם הלקטים ועם רגל אחת בחוץ. אני תומך בלקטים ואהיה מאושר אם הלקטות תהפוך לאפיק חיים מרכזי שהאנושות חוזרת ללמוד ממנו, לחיות בתוכו ולחיות בהשראתו אבל אני גם כן מאמין בזכותו של עולם טכנולוגי להתקיים לצידה בתנאי שהוא לומד לחיות לצד העולם הלקטי מבלי לרוצחו.

הלקטות לא צריכה לבטל את הטכנולוגיה אבל היא כן צריכה ללמד אותה שיעור חשוב ועקרוני מאין כמוהו. ואני הולך ללמוד.

פייסבוק כהתגשמות אלוהית בעולמנו


?סקנד לייף. זוכרים

תמיד הדהים אותי איך המצאות טכנולוגיות מסוימות שחזו להן עתיד מזהיר לא הצליחו להמריא (למשל עולמות תלת מימד וירטואליים כמו סקנד לייף, קסדות מציאות מדומה או הסגווי. אם כי חייבים לסייג-וואי ולומר – Never say never…) ואילו אחרות, כמו צורות חיים בעלות DNA שתלטני במיוחד, מתפתחות במהירות סרטנית שיוצאת מכלל שליטה, מצמיחות מתוכן כמו גידולי פרא, אקולוגיות טכנולוגיות שלמות והופכות לסמלים של מבני תרבות וחיים עצומי מימדים שנוצרים בהשראתן (לדוגמה הפלאפון, הדפוס או המחשב האישי).

פייסבוק היא דוגמה מובהקת לטכנולוגיה בעל מזג פראי במיוחד,והיא לא מפסיקה להפתיע. ה"רשת חברתית" הזו  הולכת ומתפתחת וחורגת שוב ושוב מהתפקידים והגבולות שחוזיה ופרשניה הקצו לה בעבר. זו גם הסיבה שאני שם את המילים "רשת חברתית" במרכאות. המילים "רשת חברתית" רומזות על כך שפייסבוק היא אחת מיני רשתות חברתיות רבות, או שיש לה תפקיד מוגדר. אבל פייסבוק אינה "רשת חברתית" היא (כשם הסרט) "הרשת החברתית" והיא גם לא זה. היא הרבה יותר.

פייסבוק היא המציאות. היא מצמיחה מתוכה עוד ועוד צורות של אינטראקציה ומשנה את הפרקטיקות היומיומיות שלי, החל מהאופן שבו אני מארגן את אלבומי התמונות שלי, המשך בסוג הדברים שאני שם אליהם לב בחיי היום יום (שורת הסטטוס של הפייסבוק הופכת למעין פונקציה פנים-תודעתית שפועלת תמיד ברקע של התודעה שלי, וסורקת אחר רגעים ותובנות יומיומיות שניתן יהיה לקפסל אותם לסטטוס מוצלח) וכלה במקורות המידע שלי על פוליטיקה, תרבות וחברה.

אני לא יודע מי האדם הכי טוב בלהסביר מדיה חברתית, אבל היא הכי טובה בלהסביר את זה לי. כרמל וייסמן בבלוגפרנס, יולי 2007.

אני זוכר שבתחילת יולי 2007, בכנס "הבלוגפרנס" שהתקיים אז במרכז הבינתחומי בהרצליה, שמעתי את כרמל וייסמן אומרת שאוטוטו מקורות המידע שלנו עומדים להשתנות ואנשים יקומו בבוקר ולא יכנסו לדף הראשי של ויינט כדי לפתוח את היום, אלא ישתמשו במקורות מידע שיגיעו מבלוגים ורשתות חברתיות. באותו הרגע היה לי עדיין קשה לדמיין את התחזיות הללו של וייסמן מתגשמות. היום, כשהפייסבוק ורשימות המאמרים הנקראים ביותר של החברים שלי (מבלוגים אבל גם מהעיתונות הישנה, שם הם מטומעים לתוך הדף הראשי), מהוות חלק משמעותי בהבניית מקורות המידע שמזינים אותי (ובהבניית תפיסת המציאות שלי בכלל) הרעיון הזה נראה כל כך פשוט, כל כך אינטואיטיבי, כל כך נכון. ועדיין, אני מוצא את עצמי מופתע שוב ושוב מפייסבוק. ממה שהיא עושה. ויש חלק בתוכי, שבעומדו מול אלוהות בקנה מידה כזה, אינו יכול שלא להתמסר.

וזה, אני משער, ההבדל ביני לבין אנשים אחרים, פוליטיים יותר בהוויתם ממני, שבעיקר מקוננים על פייסבוק. בעוד אנשים אחרים מודאגים מפגיעה בפרטיות, אני עדיין לא הצלחתי להבין למה צריך להיות לי אכפת שאנשים יכולים לראות תמונה שלי ברשת, או לקרוא סטטוס שהעליתי לפייסבוק. אני לא אומר שזה טוב או נכון, אבל התכונה הבסיסית שלי היא פחות לבקר ויותר להשתאות. מטבעי, אני אדם יותר משתאה מביקורתי (האם זו נטיה ביולוגית? כימית? תודעתית? תרבותית? אלוהים יודע, אני רק יודע שאני כזה) כך שהנטיה הבסיסית שלי היא פחות לייצור של פיסות ביקורת תיאורטיות בעלות נטיה ספקנית ומתריעה ויותר להתקפות מאניה פסיכומיסטיות.

אני יכול להבין את הביקורת על הפייסבוק. אולי לא לגמרי[1], אבל הדבר שאני באמת לא מבין זה איך, על אף כל הביקורת, המבקרים הגדולים של הפייסבוק מתעלמים באופן בוטה כל כך מהמעלות הבלתי ניתנות להכחשה שלו או אפילו רק מעצם העובדה שהוא כל כך חדש ומדהים בעושר התופעות שהוא מייצר. אני קורא נלהב של טורי "הטכנולוגי על הבוקר" של יוסי גורביץ'  ב'כלכליסט' אבל הדבר שתמיד מוזר לי כשאני קורא אותו זה שהוא אף פעם לא יכתוב לצד הביקורת הפוליטית שלו (המוצדקת בחלקה), על כל הדברים המדהימים שפייסבוק עושה. זה כאילו פייסבוק מבחינתו הוא כלי לשליטה פוליטית, וכל ההשפעות התרבותיות האדירות שלו הן לא יותר מתופעת לוואי מחוסרת חשיבות. כנראה שיש אנשים שהחוש הביקורתי שלהם חזק בהרבה מהחוש המשתאה שלהם.

פייסבוק ופנתאון האלים הטכנולוגי

אם בתחילת הדרך, כמו רבים אחרים, לא הבנתי מה עושים בפייסבוק (ואפילו כתבתי בספר שלי פרק שטען שפייסבוק היא לא יותר ממגרש משחקים לאגו, אחת הטעויות המביכות ביותר שעשיתי, אבל היה קל הרבה יותר לטעות אותה בנקודה בזמן שבה נכתבו הדברים ההם לראשונה.) הרי שעכשיו כשאני פוגש אנשים שאין להם פייסבוק הם נראים לי כמו סוג של מוטאציה. כסוג של חוליה חסרה. כלומר, אני חולק איתם את את אותה מציאות, אבל רק חלקית. חלקים אדירים כל כך מהמציאות שלי, מהפרקטיקות היומיומיות שלי לתקשורת עם אנשים ולצריכת תרבות, חדשות ומציאות פשוט לא קיימים.

האפיפאניה הגדולה שלי לגבי פייסבוק ולגבי יוטיוב והאינטרנט בכלל אירעה לפני מספר ימים. ישבתי עם א' וצפינו בכל מיני קליפים מגניבים באינטרנט כמו זה והדבר הזה וגם הדבר הזה. ופתאום קלטתי כמה דברים בעולם הזה נוצרים בזכות האינטרנט, או אם לומר זאת במילים אחרות – כמה דברים מעולים לא היו נוצרים אם לא היה לנו אינטרנט, ואם היו נוצרים, בוודאי לא היו זוכים לחשיפה. פתאום נקלט לי כמה יצירות אמנות מופלאות לא היו נהגות לעולם, ובוודאי שלא היו מתפתחות מרעיון ליצירת וידאו, סאונד או טקסט, אם לא היה לנו את הכלי המופלא הזה – ההיפר-מוליך היצירתי הזה, המהפכת דפוס על אמפטמינים הזו, שיש עדיין מי שקוראים לה "מהפכת האינטרנט" – שהוא סוג של סם ממריץ ליוצרי כל העולם. וברגע הזה, שבו הבנתי איך קבוצה של אתרים וטכנולוגיות יצרה נפח אדיר כל כך של יצירה חדשה, פתאום התמלאתי בתחושת יראה אדירה.

כמו האלוהות של הגל, גם פייסבוק היא אלוהות דינאמית. היא נמצאת במצב התפתחות מתמיד.

כמו פנתאון האלים ההינדואיסטי, גם העולם הטכנולוגי הוא עולם פוליתאיסטי מובהק שהאלים בו נמצאים במאבק בלתי נגמר זה מול זה, וכלי הנשק בעלי המימדים האגדיים שהם בהם עושים שימוש במלחמתם, הם הטכנולוגיות הסופר-מתוחכמות וחובקות הפלנטה שבאמצעותן הם נלחמים על הבניית אופני הייצור של המציאות והתודעה שלנו.

טיפס לראשות הפנתיאון כמו מטאור. כמו פייסבוק. שיווה סופרסטאר.

כמו האלים בפנתיאון האלים הינדואיסטי, גם האלים בפנתאון האלים הטכנולוגי הם חבורה שמורכבת ממאות אלפי אלוהיות, חלקן חובקות כל, חלקן קיקיוניות לחלוטין, וכולן דינאמיות לחלוטין בכוחן ובתפקידן. כמו ששיווה, שהיה משני עד לא קיים בספרות הוודית, נסק לו בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של ההינדואיזם והפך לאחד משלושת האלים המרכזיים של ההינדואיזם, בעוד אלים אחרים כמו "אינדרה" או "אגני" שזכו למקום של כבוד בהינדואיזם המוקדם הודרו לתפקידים נחותים או חסרי חשיבות – כך גם אלים כמו פייסבוק, שהיה לפני מספר שנים בלבד "אלילון" קטנטון הפכו לאלוהים הגדולים ביותר של הרשת, מאיימים על כוחם של אלים ותיקים כמו גוגל, ואילו אלים שאיבדו מכוחם כמו מיקרוסופט או יאהו, נאבקים בנואשות מול אלים צעירים ורעננים מהם על הזכות להמנות על שוכני האולימפוס.

ואנחנו יושבים ביציע. מביטים בהתגוששות האלים הזו. מפרשנים, לוקחים צדדים, מעמידים פנים שאנחנו מבינים מה קורה, שיש לנו איזושהי שליטה, ושמה שקורה זה בסה"כ מאבק בין כל מיני חברות בעלי אינטרסים כלכליים. זה כן. זה גם. אבל מעבר לזה, זה המאבק על תצורתה העתידית של התודעה האנושית. יתגוששו האלים לפנינו. הקומדיה האלוהית מתחוללת לנגד עינינו. מאות אלפי אנשים הצטרפו היום לפייסבוק. כמו אתמול וכמו מחר. זה מאות אלפי מהגרים חדשים שמהגרים לתוך תפיסת עולם ותרבות חדשה. מזל טוב לכל הילדים.

 

* ושווה לעיין גם. התחזיות של אורן פרנק בדה מרקר להתפתחויות הטכנולוגיות ב-10-20 השנה הקרובות הן לטעמי מהנועזות ועם זאת הבלתי מתלהמות והמדויקות שקראתי מזה זמן רב. לגזור, לסמן את ההימורים שלכם, לשמור ולהסתכל שוב עוד עשרים שנה. זה מה שאני עשיתי.

 


[1] כמו שאמרתי, אני לא מצליח להזדעזע מ"אובדן  הפרטיות" שלי, דבר שהוא אולי מדאיג כשלעצמו. אני מודאג הרבה יותר מהאיום שיש בפייסבוק על משאבי תשומת הלב של התודעה שלי, ועל מצב התודעה שלי ככלל ועניין זה גם זוכה מצדי להרבה יותר ביקורת…

 

אני כותב את הפוסט הזה על נייר

את הפוסט הזה אני כותב על נייר. 20 שנה אחרי שהתחלתי לכתוב על מחשב באופן סדיר, כתיבה על נייר מרגישה כמו פעולה ארכאית, כל כך לא שגרתית שהיא לובשת פנים של פעילות חריגה, כמעט איזוטרית ופתאום אני יודע שכמה עשרות שנים מהיום עצם הפעולה הזו של כתיבה על נייר תהיה זרה ומוזרה כל כך שהיא תראה כמו מעשה מסתורי השמור לגוחנים על גווילים עתיקים.

אבל לנייר יש עכשיו יתרונות. עכשיו כשהמשקפיים שלי שבורות אני רואה את הנייר רק בקושי אבל יש לי נסיון של עשרות שנים בכתיבה על נייר בכל מצב תודעה המוכר לי: תחת המעמסות הנפשיות, החושיות והגופניות הקשות ביותר שהכרתי – תמיד המשכתי לכתוב, ובתשוקה מתגברת – כך שהמצב הנוכחי מרגיש טבעי למדי. הוא מעורר אותי!

לנייר יש פתאום יתרונות טכנולוגיים בשבילי. חוסר האמצעיות שלו מאפשר לי לתקשר איתו עכשיו בזמן שאין לי אפשרות לתקשר עם המחשב שלי. שם אני לא יכול להצמיד את העיניים למסך בזמן שאני כותב.

קריסה של טכנולוגיה אחת (משקפיים) מובילה לקריסה של מערכות טכנולוגיות נוספות כמו הקשרים למעבד התמלילים אבל לא הכתיבה ככלל. לא הכתיבה על נייר. לא יקחו ממני את הכתיבה.

אני נזכר בספר טכנומיסטיקה, שם כתבתי איפשהו על הרעיון המקלוהאני של כריתת האיברים: איברים חדשים שמופיעים, גורמים לאיברים ישנים שלנו להתנוון. אנחנו משתמשים בזכרון של הטלפון הנייד שלנו למספרים ושוכחים לזכור בעצמנו. כתבתי שם על החשיבות של שמירת קשר לאיברים הישנים. אולי כגיבוי לאברים חדשים שעשויים לקרוס. עכשיו זה קרה, ולאחר שנשללה ממני הראיה חזרתי, כמו בעולם פוסט-אפוקליפטי, לטכנולוגיה העתיקה של הנייר שמצילה אותי, שמאפשרת לי לכתוב.

בעיתונים כותבים שהנייר הולך ונעלם. האם עבור דורות העתיד הפעולה הזו של הכתיבה תראה כמו מעשה ארכאי הידוע למעטים בלבד, כמו הטווים לפני המצאת מיכון הטקסטיל המודרני?

לדיו על הנייר יש צבע מנחם. הוא נשפך על הדף כמו ידיד ותיק. האמת היא שמעולם לא הפסקתי לכתוב על נייר. כמהגר דיגיטלי מעולם לא איבדתי לחלוטין את מבטא הנייר שלי ואני גאה בכך. הבלתי אמצעיות של הנייר, היכולת לכתוב עליו בכל רגע, בכל מצב, מכל מצב תודעה – הופכת אותו לחבר הטוב ביותר.

הימים הללו שבהם אמצעים אלקטרוניים לקריאה הולכים ומתרבים מנבאים את בואם של ימים בהם הנאחזים בנייר יהפכו לרליקטים נרדפים: לא טכנולוגיים, לא מתקדמים, לא יעילים, לא אקולוגיים.

ואולי גם אני אלך לכיוון הזה.אבל כרגע אני עדיין כאן עם הנייר.  אני כותב את הפוסט הזה על נייר ויש לזה משמעות רבה בשבילי ובשביל תהליכי המחשבה והכתיבה שלי. הכתיבה על הנייר ממחישה לי את המכונה של הכתיבה. כי כאן אי אפשר לקפץ בין פסקאות ולדחוף כאן משפט ושם משפט. הטקסט הזה מלא בחצים שמפנים בין קטע לקטע ובין בין פסקה לפסקה, וכשאני מביט בהם הם מזכירים לי משהו. עד כמה הכתיבה היא מעשה טלאים – נסיונות להרכיב מקטעי מחשבות טקסט אחד שהוא ייצוג של האני.

***

בינתיים קפץ לפה בועז והדביק לי את המשקפיים.

הקלדתי את הפוסט ואני מעלה אותו למחשב.

אבל תמיד אהיה אסיר תודה לנייר האהוב שאיתי בכל מצב.

קראו לי רומנטי, נוסטלגי, סנטימנטלי.

אני אוהב להיות כל הדברים הללו – וגם יותר!

%d בלוגרים אהבו את זה: