לא מזמן פרסתי כאן פוסט על קריאת ספרים. האדרתי שם את הרגל הקריאה (בצדק) וכתבתי שם "קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר." זה נכון, אני עדיין מחזיק בדעה הזו. אבל סביב הכתיבה של הפוסט יצא לי לחשוב יותר ויותר על אופציה השכלתית נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות לצד הקריאה ושהופכת יותר ויותר מרכזית: פודקסטים.
אני מקשיב הרבה לפודקסטים, ואני חושב שהם אחד הדברים הטובים ביותר שיצאו מהאינטרנט. על פניו, זה דבר קצת מוזר להגיד. האינטרנט הוביל לנחשול של אפליקציות עם רעיונות מקוריים וגאוניים. פודקסט זה בסה"כ תוכנית רדיו שאפשר להאזין לה On-Demand. אבל מה שהופך את הפודקסטים להמצאה אדירה כל כך הוא שהם לקחו פרק זמן בלתי מנוצל ודי מת משגרת היום יום והפכו אותו לגולת הכותרת של הלו"ז היומי.
מהבחינה הזו הפודקסטים המציאו פתרון לאחת הבעיות הבוערות ביותר של עידן המידע. עודף במידע. כפלטפורמה מהפכנית לשיתוף מידע, הופעת אינטרנט פתחה לאנשים גישה לכמויות מידע חסרות תקדים. עד הרשת אנשים חיו בעולם שהגישה למידע בו מוגבלת על ידי מספר הספרים המצומצם שזמין על מדפי הספריה הביתית או העירונית. הרשת שינתה את המצב הזה דרמטית. היא פתחה בפני כל אחד את הגישה למליונים של ספרים, מיליונים של ערכים בוויקיפדיה, ואנספור בלוגים, אתרי חדשות, פורומים, רשתות חברתיות שמתעדכנים באופן שוטף ומטביעים אותנו בנחשול אדיר של מידע.
לצד כל הגישה החדשה למידע שהאינטרנט אפשר, מה שהוא לא עשה זה לייצר זמן חדש בשביל לקלוט את כל המידע הזה. למעשה, בשביל אנשים עסוקים כל השפע הזה היה בעיקר מבלבל. הזמן הפנוי לברור, לקלוט ולהתרם ממידע חדש לא רק שלא צמח, הוא למעשה הצטמצם על רקע שפע הסחות הדעת החדשות ברשתוות החברתיות ובמכשירים הניידים שלנו. כך שבמקרים רבים מדי גם האופק האינטלקטואלי לא רק שלא צמח, אלא אף הצטמצם. שפע אדיר של מקורות מידע וחכמה אפשריים – אבל אפס זמן לקלוט ולעבד אותם, כך שהתועלת היחסית של הרשת הפכה מינימלית ואף שלילית. במקרים רבים אנשים נשארו אובר-וולמד מול כמויות המידע וחוסר הזמן לקלוט אותו והפסיקו לקרוא בכלל. במקום להתעשר חיי התודעה הפכו עניים עוד יותר.
על הרקע הזה הפודקסטים הם אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של עידן המידע. בעידן של עודף מידע ומחסור כרוני בזמן – הם הצליחו ליצור עוד מהמשאב החשוב ביותר של עידן המידע: זמן (לא אינפורמציה). ההמצאה הצנועה הזו לא התיימרה לעשות שום דבר מלבד לאפשר גישה להקלטות אודיו על פי דרישה, אבל בניגוד להרבה המצאות אחרות ומקוריות בהרבה היא הצליחה לשנות משהו מהותי במרקם חיי היום יום.
לרוב האנשים כבר יש כל יום לפחות חצי שעה אם לא שעה או שעתיים בדרך לעבודה, ללימודים או למקומות אחרים (ובמקרים אחרים זמנים "מתים" של בישול, שטיפת כלים, קיפול בגדים וכו'). בעבר, הם שטפו בדרכים את הראש עם מוזיקה או תוכניות אקטואליה רנדומליות כדי להעביר את הזמן. הזמן הזה בדרכים או במטלות הבית היה נחשב זמן "מבוזבז." פודקסטים לקחו את הזמן הבלתי מנוצל הזה והפכו אותו לזמן העשרה שבו אתם יכולים לדשן את התודעה שלכם בתכנים האיכותיים ביותר מרחבי הרשת ובנושאים שמעניינים אתכם. הוא לקח את שפע המידע והחכמה שהרשת נתנה אליו גישה, וחיבר אותו עם האלמנט הקריטי שלא היה שם קודם – זמן בשביל לקלוט חלק מהשפע הזה. תוך כדי זה עבור הרבה אנשים עסוקים עם מחסור כרוני בזמן פנוי, הנסיעה לעבודה וחזרה הפכה לגולת הכותרת של היום. זמן איכות שאפשר להתעדכן בו ולהעשיר את התודעה בחיים של שגרה מצמיתה. על הדרך, הפודקסט שינה שוב את האיזון החושי ונקם שוב את נקמתו של מקלוהן שטען שהעידן האלקטרוני מחזיר אותנו מהעולם החזותי הגוטנברגי לעולם השמעי. מאנשים קוראים או צופים הפכנו לפתע לאנשים מאזינים — חוש השמיעה קיבל שוב קדימות בחיים של אנשים כחוש שדרכו הם למדים ומבינים את העולם. המדיום של השיחה חזר וקיבל את הקדימות שאיבד לאורך מאות השנים האחרונות.
שתי הערות מגבילות לסיום. אפשר ללמוד המון מפודקסטים. במקרים רבים אפשר לקבל סיכומים של ספרים שלמים בשעה של הרצאה. כשאני רוצה להעמיק בנושא מסוים, אני עדיין מוצא שאין תחליף לטקסטים (מבחינת העומק, ורמת הארגון של המקור, ומבחינת אפשרויות הניתוח ושליפת המידע של הקורא). בנוסף, לפעמים יש מקום גם לזמנים מתים ביום. יש מקום לנקות את הראש בנסיעה, בשטיפת כלים וכו'. יש אנשים שחשוב להם לשמור את הזמן השקט הזה. זה בסדר. ואנשים שונים מוצאים איזונים שונים, אבל פודקסטים לפחות נותנים בחירה.
אם לפני אלף שנה הייתם מציעים לאדם כלשהו מכשיר נישא שמאפשר לו להיות בקשר מיידי עם כל אדם בעולם בכל רגע נתון זה היה כאילו הצעתם לאותו אדם כח קסם מופלא. אותו אדם היה רואה בכם אלים שנתנו בידיו כוחות על.
המיתולוגיות של העבר הפכו למציאות. כמו במשל מיתולוגי עם לקח קודר, מה שמעניין בסיפור האתנן הטכנולוגי של התקשורת המיידית הוא שהרבה פעמים אנחנו לא באמת מסוגלים להתמודד עם ההשלכות של כוחות העל שאנו מאחלים לעצמנו.
המוח שלנו לא בהכרח בנוי כדי להכיל את האופציות שפותחים כוחות העל הטכנולוגים. לקסם התקשורת המיידית והזמינה תמידית יש מחיר והמחיר הזה הוא התמכרות, דכאון, חרדות ושאר הבעיות שזמינות מתמדת ברשתות חברתיות מעצימות על פי הרבה מהמחקר הקיים והחוויות שאנשים משתפים.
הטכנולוגיה ששמה אותנו בחיבור מתמיד עם האחר הגדול – האחר שכולל את הרשת כולה, את האנשים והמכונות כולן, פוגעת ביכולת שלנו להתחבר פנימה. היא מעתיקה את תשומת הלב שלנו מהפנים אל החוץ והופכת אותנו ל- other-centered באופן קיצוני. מופנים תמיד בתשומת הלב שלנו כלפי חוץ ומנותקים מהמרחב הפנימי.
אחד האספקטים החשודים ביותר בעיני בדיון על העיצוב הממכר של טכנולוגיות בידי ענקיות הטכנולוגיה הוא ההתעלמות מהעובדה שגם טכנולוגיות שאין בעיצוב שלהן שום דבר ממכר במכוון עדיין מצליחות לייצר את הלחש הממכר. ההתמכרות האלקטרונית הקשה ביותר שלי היא לתיבת המייל שלי – אבל אין בטכנולוגיה של המייל שפותחה לפני חמישים שנה בערך שום דבר שיועד לגרום לי להרגיש התמכרות.
זו עצם הזמינות המיידית שהיא האתגר פה. הקלות הבלתי נסבלת של המיידיות הדגיטלית היא המתנה וגם העונש של האתנן המרקוריאני. העובדה שהמח שלי מתמכר בקלות למייל, שאין שום דבר ממכר במכוון בעיצוב שלו מלבד העקרון הדיגיטלי הבסיסי של תקשורת מיידית שמה בעיני בפרופורציה את כל השיח על חברות הטכנולוגיה שמנסות להפוך אותנו למכורים. זה נכון, הן מנסות וגם עושות את זה בהצלחה רבה בשלל דרכים – אבל ההתמכרות היא פיצ'ר בסיסי של הטכנולוגיה הדיגיטלית.
אחד מהדברים שאהבתי במאמר הזה של טריסטאן האריס היא שלצד התיעוד המדויק של הדרכים השונות רשתות חברתיות מתוכננות בצורה שתעודד התמכרות, הוא גם מכיר בכך שלטכנולוגיות תקשורת דיגיטליות יש אופי ממכר מבסיסו (שאותו הוא קושר, כמו רבים, למחקרים של הפסיכולוג ב.פ. סקינר על איכויות הממכרות של גירויים בלתי קבועים, מהסוג שטכנולוגיות דיגיטליות מציעות, בדומה לרולטות ומכונות מזל). אחד הפתרונות שהוא מציע הוא לאפשר למשתמשים לקבוע מועדים קבועים שבהם יורשו הודעות חדשות לחדור לתיבת הדואל שלנו כדי לנטרל את השאלה המציקה "האם מישהו כתב לי בינתיים", המובילה ללחיצות חוזרות ונשנות על ידית מכונת המזל.
זה יהיה מעניין אם תלאות תשומת הלב בעידן הדיגיטלי יובילו בסופו של דבר לנסיגה מהפרדיגמה של הזמינות המיידית וליצירת לעולם חדש שבו אנחנו בוחרים להציב מחסומים ולעכב את זרימת המידע על מנת להשיב לחיינו את השפיות – קצת כמו הפרוטקציוניזם שקנה לעצמו מחדש שליטה בכלכלה העולמית לאחר עשורי גלובליזציה שהבהילו את הציבור.
***
אנשים צועדים ברחוב כשהם שקועים במסך הטלפון שלהם. לפעמים מפתיע אותי שרוב האנשים ברחוב עדיין מביטים ברחוב עצמו, למרות מעיין האינפורמציה והחידושים האינסופי שטמון בכיסם (השאלה האם גם התודעה שלהם נוכחת ברחוב או שהם שקועים במחשבות היא שאלה נפרדת כמובן). אולי זה בגלל שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא נוחה מספיק. אפשר רק לדמיין מה יקרה בשלב הכנראה לא מאוד רחוק שבו הניוזפיד יזרום לנו באופן תמידי על גבי קרנית העין. ברגע שטכנולוגית מידע ישולבו עם מערכות החישה והתפיסה שלנו, על גבי אמצעי החישה והתפיסה הבילוגים שלנו יהיו מרוחים כל הזמן המסכים הממסכים האלה. למי יהיה פנאי או יכולת להתעכב אז על תחושות הגוף, הנשימה או על צלילי ומראות הרחוב, כשעל גבי כל זה תהיה פזורה 24-7 שכבה של אנספור ממתקים צבעוניים שהותאמו כדי ללכוד את תשומת ליבנו על ידי אלגוריתמים שמכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו.
***
הפוסט הזה נכתב בימים תקינים קצת פחות ביחסים שלי עם מערכות מידע דיגיטליות. כמו הרבה מההתמכרויות שלנו, גם היחסים שלנו עם הטכנולוגיות הללו דינאמים. יש תקופות שאני מרגיש שפיצחתי לגמרי את מכונת ההתמכרות הפנימית. אני אדון לרצוני. פותח ומתנתק בהתאם לרצון העליון, לקול ההיגיון והשפיות. ויש תקופות אחרות שאני מרגיש בהן ששוב נפלתי לתוך המלכודת. שאני חוזר ומקליק כדי לחוש את הגל המחמם הזה של הדופאמין שזורם בבטן כל פעם שאני לוחץ על הידית של מכונת המזל החברתית.
התקופות הללו מתחלפות ומשתנות בהתאם לשאלה כמה חזק התרגול שלי באותה תקופה, רמת הפעילות שלי ברשתות חברתיות, ומה אני עושה עם הזמן שלי: עובד מול מחשב, קורא ספרים או מבלה עם חברים.
להרגיש את גל הדופאמין הזה חולף לי בבטן ובראש רק מהמחשבה על לבדוק את התיבה. להרגיש את זה ואז לומר לזה לא. אני לא באמת צריך את זה, ולהמשיך לקרוא את המאמר הזה שמעניין אותי, ולדעת שאני יכול להביט בתהליך הפנימי הזה ולהניח לו להרגע ולשכוך מעצמו. ושאם אעשה את זה מספיק פעמים אני אתרגל מחדש לעצמי השפוי שלי, הבלתי מכור. יופי של עבודה פנימית רשמו לנו לעידן הדיגיטלי.
כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.
הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.
הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.
במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.
במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.
האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.
ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.
כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.
אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.
ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.
פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.
הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.
הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.
כששמעתי שאנשים כותבים בפרופיל הטינדר שלהם את הדירוג שלהם כנוסעים באובר זה בהתחלה הצחיק אותי. זה נשמע כמו פרק גרוע במראה שחורה על החדירה של אובססיית הדירוגים לחיים האנושיים. אבל אחרי השעשוע הראשוני התחלתי לחשוב שאולי זה דווקא הגיוני שאנשים מציינים ברשת הכרויות את הדירוג שלהם באובר. בסה"כ הדירוג הזה אומר לא מעט עליך כאדם: הוא ציון משוכלל המבוסס על אינטראקציות רבות ומצביע האם אתה אמין ומתחשב וכמה נעים להיות בסביבתך. אם את/ה נוסעים עם ציון גבוה באובר יש סיכוי טוב יותר שגם תהיו דייט סביר.
התמלאתי בעליצות כשקלטתי שהנהגים באובר מדרגים אותי. אחר כך שאלתי את עצמי למה זה משמח אותי בעצם, והבנתי שזה החלק בתודעה שלי שנהנה ללמוד, להשתפר ולרצות. אני יודע שפוליטית זה סופר בעייתי. זה גורם לי לחשוב על ניסויי הקרדיט החברתי של המשטר הסיני ועל חלק מהפרקים של מראה שחורה (במיוחד הפרק הראשון של העונה השלישית), אבל ברמה האישית יש בקדחת הדירוג הזו דווקא פוטנציאל טרנספורמטיבי. ברמה האישית יש כאן תמריץ נוסף לצמוח ולהשתפר. ההבנה שכל אינטראקציה שלך מדורגת יכולה להוביל לתחושת בחילה וקבס, אבל אצלי היא מובילה דווקא לתגובה ההפוכה: אני רוצה להיות הבנאדם שמקבל חמישה כוכבים! הבנאדם הזה שכל דקה איתו היא כמו ארוחת בוקר למיטה, המשולבת במסאז' מפנק לצלילי תזמורת קאמרית. האדם שכל מי שנפגש איתו לא יכול אלא לומר: "הבנאדם הזה הוא כמו סוויטה בהילטון. חוויה של חמש כוכבים."
דירוגוקרטיה היא עוד סוג של טכנולוגיה קוגניטיבית לעיצוב התודעה. הרחבה הולכת ומשתכללת של הפאנאופטיקון של בנטאם שמעודדת צורות הולכות ומתרחבות של פיקוח ומשטור עצמי. יש לה את הפוטנציאל להפוך לנשף מסכות מצמית ומדכא, כמו בבלאק מירור, במיוחד כשהיא מלווה בסנקציות. אבל כמו הרבה זוועות שמתרחשות בעולם היא מכילה גם פוטנציאל לעבודה עצמית והתפתחות.
הרעיון של למשחק את הקיום שלנו באופן שייתן לנו פידבק בלתי נפסק על כמה אנחנו נעימים, מתחשבים, מרימים ומשמחים הוא רעיון שלא ימצא חן בעיני אנשים שמתעקשים על הזכות שלהם להיות האני האותנטי שלהם, אבל עבור מי שרוצה להשתפר ולהיות טוב יותר, יש שם גם הזדמנות גדולה. הייתי שמח אם בסיום כל שבוע הייתי מקבל דירוגים מהאנשים שפגשו אותי באותו שבוע. אולי זה היה מלמד אותי להיות אדיב, מעניין ומשמח יותר. אולי באופן אבסורדי זה היה יכול ללמד אותי אפילו להיות אותנטי יותר. ואולי היה מתרחש הדבר ההפוך בדיוק. לדרוגוקרטיה יש פוטנציאל אוטופי ודיסטופי בלתי נגמר, אבל כשאני חושב על שורש הפיתוי שבה אני חושב שנוכל למצוא שם את הרצון הסוקרטי לדעת את עצמנו, מחומש בכמה מהאתוסים רבי העוצמה ביותר של התרבות האלגוריתמית בת זמננו. היא שיקוף של הרצון שלנו לדעת איך אלוהים שופט אותנו – כשהוא מעובד לשפתם של האלים המתמטיים יודעי הכל של התקופה. כי בינינו, מי מאיתנו לא סקרן לדעת איזה ציון היינו מקבלים אם היינו מלון בבוקינג.קום או מסעדה בילפ. אנחנו צורכים את העולם דרך פילטרים של דירוגים, ורק טבעי שנרצה להכיר את עצמנו דרך ממסרת הדירוג.
מה הופך סרטים למשני תודעה? מה ההבדל בין סרט פסיכדלי לסרט דיסוציאטיבי לסרט דליריאנטי? ואיך להתמסטל מצפיה סרטים וסדרות טלוויזיה?
בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'סרטים משני תודעה' ומוקדשת 'לסרטים ולהרצאות ]…[ בעלי תוכן משנה תודעה.' מתפרסמות שם המלצות על סרטים בנושאים מגוונים כמו תזונה, צרכנות, פוליטיקה ורוחניות, כאשר המונח 'סרטים משני תודעה' מכוון לסרטים שמשנים את הדעות והמחשבות שאנשים מחזיקים על העולם. אף שסרטים כאלה יכולים להיות חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקבוצה מצומצמת יותר של סרטים שאפשר לטעון עליהם שהם משנים תודעה בצורה עמוקה עוד יותר. סרטים שמשנים לא רק את התוכן החולף בתודעה אלא את דפוסי התפישה של המח, סרטים שנדמה שהם פורמים את הקטגוריות הבסיסיות ביותר של התודעה כמו זמן וסיבתיות, ומשנים אותה באופן רדיקלי שמזכיר את ההשפעה של חומרים משני תודעה ממש, ושעשוי להיות עוצמתי אף יותר.
טקסונומיה של הסרטים משני התודעה והשפעותיהם
ניתורים במעלה המימד הרביעי. ממנטו
הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט משנה תודעה מהסוג שתיארתי כאן היה כשצפיתי בסרט ממנטו של כריסטופר נולן. הסרט של נולן, למי שלא מכיר, עוסק באדם שהיכולת שלו ליצור זכרונות חדשים נפגעה, כך שהוא חי ללא עבר קרוב, רק זכרונות נושנים מעבר הולך ומתרחק. תפיסת המציאות של לינארד, גיבור הסרט, מורכבת מפרגמנטים מקוטעים שהקשר בינם אינו ברור. נולן בחר להמחיש לצופה את מצב התודעה של אדם מסוג זה על ידי כך שערך את הסצינות בסרט בסדר הפוך. האירועים המאוחרים יותר בסיפור מופיעים בתחילתו ואילו האירועים שמניחים את הבסיס לעלילה מופיעים רק בסופו, כך שכל כמה דקות אנחנו קופצים אחורה בזמן ומגיעים לסצינה שקדמה כרונולוגית לסצינה שהוקרנה כעת ושמאירה אותה באור חדש. הבחירה הסגנונית הזו לא רק אחראית לשורה של הפתעות עלילתיות, אלא גם מסוגלת לחולל אפקטים תודעתיים דרמטיים. לאחר הצפיה הראשונה שלי בממנטו מצאתי את עצמי במצב של דיסאוריינטאציה טמפוראלית. לאחר שהתודעה הורגלה בשעתיים הקודמות לקפץ שוב ושוב בדילוגים מעלה המימד הרביעי, כשראשה מנוגד לזרם הזמן, היא כאילו שינתה את הקצב הפנימי שלה. לאחר הצפיה בממנטו מצאתי את עצמי נתקף בתחושה מוזרה כאילו כל כמה דקות מוסט הזמן לאחור, כאילו אני שקוע באותו זרם זמן מקוטע ורגרסיבי שבתוכו מתקיים גיבור הסרט.
חוויה דומה לזו שהייתה לי עם הסרט ממנטו עברתי מאוחר יותר עם הפרק הראשון של העונה השלישית בסדרת המד"ב הבריטית הקלאסית "Red Dwarf", הפרק Backwards שבמסגרתו נקלעים הגיבורים למערבולת זמן שלוקחת אותם לשנה ההופכית ל-1993, בעולם שמתקיים על פי הקוסמולוגיה של הניתור הגדול – כלומר עולם שבו כל ההיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול מתרחשת שוב, אבל הפעם בתנועה לאחור (הפרק צולם לפני שהתפתחויות במדעים המדויקים ערערו שוב את המודל הקוסמולוגי שלנו, ב-1998). בעולם זה, המשחזר את הילוכו המקורי של היקום, אבל בכיוון ההפוך, המכוניות נוסעות אחורה, המלצר שופך זבל על השולחן ומגיש ללקוח את הכסף שישלם לפני שזה פולט חזרה את הבירה אל כוס המשקה שיזמין, ואילו כותרות העיתונים מדווחות: "שלושה הוחזרו לחיים בשוד בנק. אדם חמוש עם רובה מקוצר שאב כדורים משני קופאים ושומר בבנק בדרום לונדון מחר. השודד החמוש כפה על האנשים המבוהלים לקבל 10,000 פאונד, שאותם דרש שיניחו בכספת הבנק. האיש, מייקל אליס, השלים עונש של חמש עשרה שנה עבור המעשה לפני שנתיים." אלא שאחרי זמן קצר הגיבורים, שהופכים לאטרקציה בזכות יכולתם לעשות דברים קדימה, מתרגלים לחיים בעולם מוזר זה. "ברגע שמתגברים על השוק הראשוני דברים הרבה יותר הגיוני כשחיים בכיוון הזה." אומר אחד מהם "אין כאן מוות למשל. אתה מתחיל מת, ואז יש לך הלוויה ואז אתה מתעורר לחיים. ככל שהשנים חולפות אתה הופך צעיר יותר ויותר עד שאתה נהיה תינוק בן יומו. אז אתה נכנס חזרה לתוך אמא שלך, שנכנסת חזרה לתוך אמא שלה וכן הלאה, עד שכולנו הופכים לשלמות אחת ומופלאה."
כמו הצפיה בפרק של ממנטו, גם צפיה ב-Backwards הצליחה לעוות את חוש הזמן שלי אבל בצורה שונה מעט. בעוד לאחר צפיה בממנטו נתקפתי בתחושה שמדי כמה דקות הזמן מנתר אחורה בקפיצות מקוטעות, אחרי צפיה ב-Red Dwarf נדמה היה לי שההיגיון הבסיסי של הזמן והסיבתיות השתנה. כל מה שעשיתי נדמה היה כתוצאה של דבר שיקרה בעתיד, וכאילו הוא מתרחש בכיוון ההפוך.
מעשיית מוסר על מסע בזמן. פרויקט אלמאנק.
סרטים שעוסקים במסע בזמן הינם כר פורה לשינויים עוצמתיים בתפיסת המציאות שלנו אבל השינויים אינם בהכרח כאלה של היפוך זרם הזמן בתודעה כפי שמתרחש בשני המקרים הקודמים. הסרטים About Time, Project Almanac ו-Homem do Futuro O הברזילאי מציגים סוג שונה של אפקט שאופייני למה שניתן לכנות אותה ז'אנר מעשיות המוסר בתחום מסעות הזמן. בשלושת הסרטים הללו הגיבורים ממציאים מכונת זמן, נוהגים בה בחוסר אחריות ויוצרים שורה של הפרעות זמן-חלל, מה שגורם למבנה המציאות להשתבש במידה הולכת ומחריפה. ככל שהעלילה מתקדמת טבעה של המציאות הופך כאוטי והגיבורים נזרקים שוב ושוב ממציאות אחת למשנתה,מטולטלים במרחב האפשרויות כתוצאה מהתערבויות קודמות ולא בהכרח ידועות ברצף הזמן. לאחר צפיה בסרטים מסוג זה מצאתי את עצמי נתקף בתחושת סחרחורת קוסמית, כאילו הושלכתי למציאות הנוכחית מבלי להיות מודע לאירועים קודמים שהתרחשו ברצף הזמן-חלל ושעצבו אותה זה עתה בדרכים סמויות מן העין. כאילו ברקע המציאות שאני מתקיים בה בתחושת טבעיות מזויפת מתרחשות דרמות קוסמיות שלמעשה שבות ומייצרות מחדש מציאויות מרובות ומתחדשות שמופיעות סביבי כל העת גם אם איני מודע אליהן.
חזרה נצחית. קצה המחר
דוגמה אחרת לסרט שמתערב במימד הזמן ויוצר אפקט תודעתי מרשים היא הסרט Source Code שהגיבור בו מושלך שוב ושוב לאותה סיטואציה בה הוא מקבל את ההזדמנות למנוע פיגוע טרור המוני . לאחר צפיה בסרט זה, התעוררה בי תחושה כאילו אני זוכה להזדמנויות חוזרות ונשנות לאתר את מקור הבעיה שבעולם סביבי ולשנות אותו כעת (סרט אחר עם מבנה עלילתי ואפקט תודעתי דומה הוא Edge of Tomorrow בכיכובו של טום קרוז). עם זאת, ז'אנר המסע בזמן אינו הז'אנר היחיד בקולנוע שמסוגל לייצר השפעות תודעתיות רדיקליות מהסוג שתיארתי. סרט נוסף שחולל אצלי חוויה מסוג זה הוא הסרט Adjustment Bureau (נגד כל הסיכויים) על פי סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו פועלת מאחורי הקלעים לשכה סודית של בעלי כוחות על המעצבים את המציאות בהתאם לתוכנית-על קוסמית על ידי שליטה בבחירותיהם ועתידם של האנשים. שני גיבורי הסרט הם גבר ואישה שאינם אמורים להתאהב על פי תוכנית הלשכה, אבל במהלך הסרט הם מצליחים בדרכים שונות להפגש ולחמוק מהשליטה של סוכני הלשכה שמנסים שוב שוב להתערב במבנה המציאות על מנת למנוע מההכרות ביניהם להתפתח. לאחר צפיה בסרט זה חשתי כאילו מסביב לכל בחירה ומעשה שלי מתרחשת דרמה גדולה שמעורבים בה כוחות המבקשים להשפיע על בחירותי ולקבוע אותן ללא ידיעתי.
מה הופך סרט לסרט משנה תודעה?
התערבות במימד הזמן הינה אם כן נפוצה אם כי לא הכרחית לצורך ייצור האפקטים משני התודעה של הסרטים מהסוג שאני דן בהם כאן. עם זאת, המכנה המשותף הרחב יותר שמאפיין את כל הסרטים הללו הוא התערבות דרמטית בהבטים בסיסיים של תפיסת המציאות שלנו על ידי ערעור הנחות המוצא הבסיסיות שלנו והשלכת הצופה לעולם קולנועי ששונה מהותית מבחינות כמו כיוון זרם הזמן, סיבתיות, ריבוי עולמות, חזרתיות נצחית או גורמים נסתרים השולטים במציאות. עם זאת, לא כל סרט שעוסק בתימות שציינתי כאן יחולל את ההשפעות משנות התודעה שהזכרתי. רוב הסרטים לא עושים זאת. גם לא סרטים קלאסיים שעוסקים במסעות בזמן או כוחות נסתרים המעצבים את המציאות כמו בחזרה לעתיד, טרמינייטור, או המטריקס. מה שמבחין את הסרטים משני התודעה מסרטים אחרים שאינם מייצרים אפקט דומה הוא שקיימת בהם סוג של חזרתיות, של גליץ' מסוים בזמן/מציאות ששב ומתרחש. זוהי חזרתיות שהמח שלנו מתרגל אליה ככל שאנחנו ממשיכים בצפיה, כך שכשהצפיה מסתיימת המח שלנו כבר מאומן בלחשוב באמצעות הגליץ' הספציפי הזה והוא ממשיך ליישם אותו שוב ושוב על המציאות. התכונה הייחודית הזו של סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליו פה מבדילה אותם מסרטים שמשתמשים באמצעים סינמאטיים ויזואלים על מנת ליצור השפעה דמויית טריפ/סמים. חוקרת הקולנוע Anna Powel דנה בספרה Deleuze, Altered States and Film בשורה של סרטים החוקרים ומחקים את המצב התודעה המסומם וביניהם הסרטים 'אדם בעקבות גורלו,' 'טריינספוטינג,' ו'רקוויאם לחלום.' אף שהבמאים של הסרטים הללו משתמשים באמצעים ויזואלים כדי לחקורת אפקטים תודעתיים של שימוש בסמים, ההשפעה שלהם נותרת ברמה שטחית יותר — הם לא מייצרים איזושהי השפעה תודעתית ברורה שנמשכת לאחר הצפיה, אולי מכיוון שהם לא עושים שימוש באפקט הגליץ' החזרתי שקיים בכל שאר הסרטים שהזכרתי.
סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליהם כאן, יוצריםשינוי מוחש וברור באופן בו התודעה שלנו עובדת שנמשך גם (ואף במיוחד) לאחר הצפיה בסרט.
בין סרטים פסיכדלים לסרטים דיסוציאטיבים ודליריאנטים
סרטים משנית תודעה יוצרים אפקטים שמזכירים את אלו של חומרים משני תודעה — אבל אילו? קל לראות שההשפעה של סרטים כאלו רדיקלית בהרבה מזו של חומרים כמו אלכוהול, אופיום או קוקאין, שאינם משפיעים על תפיסת הזמן חלל שלנו. מה היא אם כן המקבילה הפסיכופרמקולוגית ההולמת? תגובה אחת תהיה לטעון שלסרטונים הללו יש השפעה פסיכדלית, אלא שלטעמי זו תהיה אבחנה בלתי מדויקת. מזה שנים שאני עורך את האתר הוידאו הפסיכדלי היומי המוקדש לסרטונים פסיכדלים העושים שימוש במאפיינים פסיכדלים כמו צבעוניות, זרימה, ריבוי פרספקטיבות ומימדים. אף כי לסרטונים אלו יכולה להיות השפעה ניכרת על מצב התודעה, והם מסוגלים לסייע בטיפוח מצב תודעה חלופי ואף בריפוי הנפש, אלו השפעות שונות מהותית מאלו של הסרטים שמדובר בהם כאן, והן אינן נמשכות במובהקות לאחר שתמה הצפיה. לחומרים הפסיכדלים עצמם יש שורה של השפעות רדיקליות על הנפש, כולל על תפיסת הזמן-חלל, אבל קשה לטעון שזוהי ההשפעה הבולטת ביותר שלהם. את המקבילה המובהקת ביותר להשפעות של הסרטים המוזכרים כאן ניתן למצוא לדעתי דווקא בחומרים דיסוציאטיבים כמו סלביה דיבינורום או קטמין (ואולי גם, בחלק מהמקרים, לחומרים דליריאנטים כגון הבלדונה אטרופה, דודאים [mandrake], שכרון [henbane], והדאטורה [שומר נפשו ירחק מהם!]). כמו הסרטים הללו, חומרים דיסוציאטיבים ודליריאנטים פורמים מהיסוד את תפיסת המציאות והופכים אותה למקוטעת, פרגמנטרית, בלתי קוהרנטית ומאופיינת בריבוי של גליצ'ים מבלבלים המייצרים דיסאוריינטאציה. הסרטים משני התודעה שבהם אני עוסק כאן אינם סרטים פסיכדליים אם כן. תחת זאת, ניתן לכנותם סרטים דיסוציאטיבים או סרטים דליריאנטים.
דיסוציאטיבי או דליריאנטי. איש העתיד
באופן מעניין גם סרטים משני תודעה, כמו סמים משני תודעה, יוצרים בשימוש חוזר סבילות מסוימת אצל הצופה. צפיות מאוחרות לא הצליחו לשחזר במלואו את האפקט שייצרה עבורי הצפיה הראשונה בסרט ממנטו. צפיה חוזרת בכל אחת מהיצירות שהוזכרו כאן עשויה לעורר מחדש את אותן ההשפעות אולם במידה מתונה יותר, כפי ששתיה של אלכוהול או עישון קנביס יום אחר יום לא יניבו את אותה עוצמת החוויה שהניב הסם ביום הקודם. ברוח אופנת מדעי המח שפשתה בעשורים האחרונים, יכול להיות מעניין לבדוק האם כפי שסמים והתנהגויות כמו הימורים או משחקי וידאו מייצרים שינויים בפעילות המח, ניתן למדוד גם את האפקט שיש על המח לצפיה בסרטים משני תודעה. דלז אומר שהמסך הוא המח, ומתייחס לאופן שבו המח של צופה הקולנוע מתמזג עם התוכן המוקרן מולו על המסך. סרטים משני תודעה עשויים להוות פתח לחקירה נוירומדעית של התמזגות המסך והמח.
ההשפעות משנות התודעה של סרטים מסוימים הן משהו שהלך והתחוור לי עם השנים ומפגש בסרטים נוספים מז'אנר משני התודעה, אבל כמעט ולא הזדמן לי לדון בנושא זה עם אנשים אחרים. מהסיבה הזו עדיין לא ברור לי אם זה משהו שכולם חווים אותו, או תופעה אידיוסינקרטית שמופיעה אצלי בלבד, ואם היא מופיעה בצפיה באותם סרטים דווקא אצל כולם. אם גם אתם חוויתם (או לא) את ההשפעות משנות תודעה עם הסרטים שהוזכרו פה או עם סרטים אחרים, אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם. אילו סרטים גרמו לתודעה שלכם להשתנות? האם יש סרטים נוספים שהייתם מוסיפים לרשימה שנתתי כאן? סרטים משני תודעה מהסוג שהזכרתי מסוגלים לשנות תודעת זמן, סיבתיות, תודעה של רצון חופשי, ותודעת המשכיות המציאות. האם קיימות פונקציות נוספות של התודעה שקולנוע מסוגל לשנות מהיסוד?
אחרי שנים בין מאניה טכנואופטימית לדכאון מזוועות המין האנושי והקדמה אני מוצא כעת נחמה בדרך האמצע. לאחר תקופות ארוכות של קריאה באוונגליסטים טכנולוגיים מעמק הסיליקון ואנכרו-פרימיטיביסטים מהיער, פיתחתי תקוות טכנו-אוטופיות וחרדות טכנו-סיוטיות ששכנו באי נוחות אלו לצד אלו. נדרשה הזחה מסוימת בפרספקטיבה כדי להבין שתנועת המטוטלת בין האופטימיזם לפסימיזם שגויה מיסודה.
ההיפותיזה חדשה גורסת שהתחום השברירי והחמקמק של עולם המציאות שוכן באיזור ביניים מוגה אור הנסיבות, בתווך בין איזורי דמדומים המקיפים אותו בתחזיות מכל הסוגים: לגאולה ולחורבן (ומי שרואים את אלו ברגע הנוכחי). אם תבלה את זמנך בחוגים שבהם שורה הדכדוך וההתמקדות במגמות השליליות (למשל [בהכללה] חוקרים ממדעי החברה והרוח, אקטיביסטים, או אנשים בעלי חשיבה ביקורתית מפותחת) תראה רק את הצד השלילי ותאמין שאנחנו על סיפה של קטסטרופה. לעומת זאת, אם תבלי זמנך בחברת האנשים שמדגישים את השינויים והפוטנציאלים החיוביים (למשל עתידנים, אנשי טכנולוגיה ורוחניקים מסוימים) את עשויה לחשוב שאנחנו על סף פריצת דרך לעבר האוטופיה. כל אחת מנקודות המבט הללו גורמת לשניה להראות מגוחכת, וחסרת היגיון. כל אחת מהן מסתירה את השניה ומונעת מהאדם להכיר בקיומה ובערכה. בפועל, כל הדברים הללו, החיוביים והשליליים, קורים במקביל. הנקודה שבה שני הצדדים למחלוקת מסכימים ותואמים זה את זה היא באבחנה שמתרחשים כרגע שינויים דרמטיים ומואצים. אלא שבת'כלס ברוב המקרים חוזי הטוב רואים רק את האפשרויות החיוביות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתגשמו ואילו חוזי הרע רואים רק את האפשרויות השליליות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתרחשו. רוב התחזיות האופטימיות של אנשי הטכנולוגיה לא יתגשמו כי שיקולים וכוחות טכנולוגים, כלכליים ופוליטיים יגבילו את ההיתכנות שלהם וידאגו לכך שהפוטנציאל המהפכני שלהם ינוטרל או ינותב על מנת לשרת את כוחות השררה. רוב התחזיות השליליות יסוכלו כי ככל שהסכנה תהפוך דרך לברורה ומוחשית כך יתגברו הקולות המתריעים ומי שינסו לסכל אותה, כך שברוב מהמקרים הקטסטרופה תמנע או תמותן. בתווך בין שני אלו נמצאות ההתפתחויות המועטות (יחסית) שאכן יתרחשו ושגם בהן כמובן טוב ורע מעורבבים זה בזה וכמובן תלויים בפרספקטיבה.
ללמוד את את העתיד זה כמו ללמוד היסטוריות של יקומים אלטרנטיבים שרובם לעולם לא יתגשמו. זה דורש לסגל את הנכונות לקבל באהבה את הגמישות האי-לינארית שמאפיינת את ההיסטוריה ולשהות שם מבלי להזדהות מדי עם טלטולי הספינה בים הנסיבות. אם יש שם שיעור לחיים האישיים, הוא עשוי להמצא בנכונות לזהות גם בחיים האישיים שלנו את הנארטיבים השונים המטלטלים אותנו בין חלומות מופרכים לחרדות תלושות, וללמוד לחיות בנוחות, באהבה ובלי מורא במרחב הביניים שהוא המציאות.
כש-Waze אומרת לי שנשארו לי 35 דקות עד היעד, זה מרגיע אותי בלב. לפני שהייתה קיימת, הייתי יושב בפקק ותוהה בחרדה כמה זמן עוד ימשך. היום אני יכול לשהות בו בנוכחות ורוגע בידיעה שכל זה זמני ויחלוף, ושגם ככה אין הרבה שאני יכול לעשות לגבי זה.
פנה שמאלה, לאחר מכן המשך ישר בכיכר, ועוד 200 מטר תגיע לאהבת חייך. ווייז.
יכולת חיזוי העתיד של ווייז מרשימה למדי אבל יש עדיין לאן לשאוף. לא חסרים אזורים אחרים בחיים שבהם יכולת חיזוי עתיד מדויקת מהסוג שמציעה Waze בדרכים היתה יכולה להפיג את חרדותינו. נניח שווייז הייתה יודעת לומר כמה זמן נותר לנו בדיוק עד המוות, או עד שנכיר את אהבת חיינו, או עד שיגיעו הקביעות, האקזיט או הפנסיה. היינו יכולים לפרוש לנו בסטואיות מהלחץ הפנימי שגורמים כל גורמי האי ודאות הללו ולהנות סוף סוף מכל מה שמתרחש בחיינו מתוך ידיעה שהכל יגיע בעיתו. לנו נותר רק להתקדם במסלול החיים כמו ג'יפ בספארי, להציץ מהחלונות ולהנות מהנוף.
נחמות הדטרמיניזם
המחשבה על חיים שמסלולם ידוע מראש מזכירה לי את מודל ה"הניתור הגדול" של היקום, שיצא מהאופנה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהחליפה אותו תיאורית האינפלציה הקוסמית, ושמדענים חזרו לשקול אותו לאחרונה. בתיאוריית האינפלציה הקוסמית ההנחה היא שהתרחבות היקום לא תסתיים לעולם, אלא הוא ימשיך להתרחב כשהחומר בו הופך דליל יותר ויותר, בעוד צפיפות האנרגיה האפלה גדלה עד שכח הכבידה לא יספיק עוד כדי להחזיק יחדיו את הגלקסיות, והכוכבים וכל החומר ביקום יתפרק לחלקיקים האלמנטריים ביותר. בניגוד אליה במודל "הניתור הגדול" הרעיון הוא שהתרחבות היקום תלך ותאט עד שבשלב מסוים מימדיו של היקום יגיעו לגודל מקסימלי ולאחריו ישוב זה ויתכווץ חזרה בהשפעת כח הכבידה עד שיקרוס חזרה לתוך עצמו בתהליך הפוך למפץ הגדול, ולבסוף ינתר מחדש לעבר יקום חדש (בתהליך מחזורי ונצחי,שהיקום המוכר לנו מהווה רק אחד ממחזוריו). בדרך לניתור הגדול הזה, ההיסטוריה כולה תחזור ותתרחש פרט לפרט – אבל הפעם בהילוך אחורי.
יש מי שרואים באפשרות הזו – החזרה של ההיסטוריה כולה ברברס – דבר נורא. עוד פעם נצטרך לעבור את כל זוועות ותלאות ההיסטוריה, הכל מחדש רק בהילוך לאחור, ללא בחירה, סיבתיות או היגיון (למי שרוצה לגלות כיצד עשוי להתנהל עולם שנע אחורה בזמן מומלץ לצפות ב-Backwards, הפרק הראשון של העונה השלישית Red Dwarf). בעיני יש במודל הזה דווקא משהו מנחם. הידיעה שהכל קבוע מראש משחררת את האדם מה-FOMO הקוסמי, מהמחשבה המציקה שיש משהו שהוא מחמיץ או שיש באפשרותו לעשות משהו (שאינו יודע) ושישנה את מצבו מן היסוד.
אם הכל ידוע והרשות אינה נתונה, זה מאפשר לנו להשתחרר ולהפוך לעדים סטואים המביטים בעולם בסקרנות שוות נפש, מבלי לחוש מעורבים מדי. עולם דטרמיניסטי הוא עולם מרגיע. הוא פוטר אותך מקדחת העשיה ורגשות האשמה עליה שאליה גוזרת אותך הבחירה החופשית. הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים עמד על כך שמודרניזציה ותיעוש גרמו לנסיקה בשיעורי ההתאבדות ברחבי החברות באירופה. ההסבר שלו: בחברה המסורתית כל אחד ידע את מקומו. אם היית מפשוטי העם, ידעת שזהו גורלך ומקומך, לא היית מטריד את עצמך במחשבה שיכולת לעשות משהו אחרת ולהפוך לרוזן או דוכס. לכל אדם ואדם בחברה היה מעמד קבוע שנמסר לו בלידה ושהגדיר אותו, ומאחר שגורלך לא היה בידך, יכולת להתמסר אליו בלב שקט. זוהי נחמת הדטרמיניזם. הדבר שונה דרמטית בחברה הקפיטליסטית המודרנית בה, לפחות תיאורטית, נתונה בידי כל אחד האפשרות להתאמץ ולהצליח ובה האזרח המודרני משווה עצמו ללא הפסקה לסובבים אותו, לעיתים קרובות באופן בלתי מחמיא. ההשוואה המתמדת עם אלו שהצליחו יותר מאיתנו (ובהגדרה, יהיו כאלה) מעוררת לעיתים קרובות חוסר שקט ותחושת כשלון אישי. הבחירה החופשית במקרה זה גזרה עלינו תלאות וסבל מסוג חדש.
עם Waze בדרכי החיים
ווייז אינה טכנולוגיה דטרמיניסטית במלוא מובן המילה. כך למשל, היא מציעה למשתמש מספר מסלולים אפשריים שיובילו אותו ליעדו, והיא כמובן אינה כופה עליו לבחור באף אחד מהם. המשתמש רשאי לבחור לעצמו דרכים שווייז אינו ממליץ עליהן אם כי התוכנה. וייז אינה טוענת שהדרך שהיא מציעה היא היחידה שקיימת. היא רק טוענת שהיא מציעה את הדרך הטובה ביותר מכל הדרכים האפשריות.
תחזי את זה, ווייז! מודלים שונים של התפתחות היקום.
בגרסאות עתידיות והיפותטיות בהחלט של ווייז, שיכללו מודלים לא רק של מערכת התנועה, אלא גם של כל האטומים ביקום, חוקי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה, הכלכלה, החברה והתרבות – אולי נוכל להגשים סוף סוף את חלומו של לפלאס ולדעת כל מה שהיה ביקום וכל מה שיהיה. ווייז תוכל אז להגיש לכל אחד ממשתמשיה מפה מלאה של מסלול חייו הצפוי בעולם. היא תדע לומר לנו איפה צפויים לנו פקקים פנימיים בדרכנו, כמו תפיסת עולם שגויה, מערכת יחסים תקועה או מסלול לימודים שיתברר כטעות, והיא תדע להציע לנו מסלולי חיים חלופיים ולא צפויים. במקום לנסוע על הכביש הראשי שמוביל היישר מאהבה של גיל העשרה אל חתונה בגיל צעיר וגירושים בגיל 24, היא תשלח אותנו דרך דרכים צדדיות של אקטיביזם חברתי או יזמות אקולוגית שיובילו אותנו בסופו של דבר קרוב יותר ליעד הסופי, כך שלפתע נתחבר בלי שידענו מאיפה זה הגיע לנו בכלל אל הדרך הראשית המובילה היישר אל אהבת חיינו. ואולי היא תגיד לנו שאהבה זוגית זה בכלל לא הדבר שלנו ותכוון אותנו ליעד אחר לחלוטין. אולי למשל תשתמש בדרכים הצדדיות של אהבה רומנטית כדי להוביל אותנו לעבר הגשמה רוחנית או עתיד פוליטי מזהיר.
מושון זר אביב מספר בהרצאה שלו מ-2016 שבמודלים מוקדמים של ווייז האפליקציה ביקשה לתת למשתמשיה את האפשרות לבחור בדרך הרצויה להם לא רק על פי פרטרים של מהירות או מרחק אלא גם על ידי בחירה בדרך היפה ביותר, הבטוחה ביותר, או זו החסכונית ביותר בדלק. בעתיד ההיפותטי שהצעתי אולי נוכל להכתיב לווייז פרמטרים נוספים שעל פיהם היינו רוצים לבחור את מסלול חיינו. נוכל לומר לווייז הקוסמי אם חשוב לנו יותר מסלול חיים רווי בהצלחה מקצועית או כזה שמכיל הרפתקאות וחוויות, או כזה ששם דגש על מערכות יחסים קרובות, אינטימיות ובטחון רגשי. ווייז יחשב עבורנו את המסלול האופטימלי שיאזן בין הפרמטרים השונים שבחרנו להזין לתוכו ולנו ישאר רק לצאת לדרך ולהנות מהנוף בידיעה שאנחנו במסלול הטוב מבין כל המסלולים האפשריים.
כל זה כמובן נראה עדיין רחוק וכנראה אף בלתי אפשרי, אבל אם גוגל, הבעלים של ווייז, שכבר הכריזה שמטרתה הסופית היא בניית אינטיליגנציה מלאכותית חובקת עולם, תרתום את אותה אינטליגנציה עילאית למטרה זו, בעזרתו של חוק מור ועוד כמה אלפי שנות אבולוציה אולי גם זה עוד יקרה. #לתשומת_ליבם_של_מנהלי_גוגל
האם תקשורת במסרונים מיידיים הופכת אותנו לאנשים רגשיים, חמים ואינטימיים יותר? טענה כזו עשויה להשמע מוזרה – היא סותרת את מה שאנחנו שומעים לרוב על האופן שבו תקשורת אלקטרונית מרדדת את השיח הבינאישי, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לסנטימנטליות המוחצת של העולם הוירטואלי ולאופן שבו אמוטיקונים מסייעים לאנשים לבטא ביום יום רגשות שהם מתקשים – לא מסוגלים ממש – לבטא פנים מול פנים.
במרחב האלקטרוני אנחנו מוצאים את העוז למלא את המסך בלבבות גם מול אנשים קרובים שבעבר התקשינו לומר להם מילה קטנה של חיבה, ואפילו מול אנשים שאנחנו בקושי מסוגלים לסבול בחיי היום יום. כמה קל לשלוח נשיקות מלובבות, לחייך מאוזן לאוזן, לצחוק עם שיניים חשופות ואפילו ולבכות מרוב צחוק כשאתה אמוטיקון נטול גוף בחלל הוירטואלי.
זה כאילו הוירטואליות באה לסייע לנו להתמודד עם דרישות החיברות המוגזמות שמושתות על כל אחד מחבריה של חברת הנמלים הרגשניות הדורשת אינטראקציה מתמדת עם מספר גובר של זרים. החיים לצד בני אדם אחרים דורשים מכל אחד ואחת להיות שחקנים, להפגין את הרגשות שמצפים מאיתנו להפגין ולהגיש אותם בתזמון מושלם ובביצוע אמין – כל פעם כשאומרים לנו מילה טובה, כשמספרים לנו בשורה טובה או נוראה, כשמראים לנו משהו יפה או מזעזע, מבקשים מאיתנו משהו או סתם שואלים אותנו מה שלומנו. אמנם במערכות יחסים קרובות ואינטימיות אנחנו יכולים לעיתים להרפות מהמסכה ולהפגין כיצד אנחנו מרגישים באמת, לתת לפרצוף חמוץ או לאינטונציה אומללה להשתרבב להם מבלי משים ולפטור אותנו מרגע מרגשות שאיננו נותנים להם בדרך כלל ביטוי, אבל רוב האנשים נאלצים רוב היום לזייף חיוכים, התרגשות, התלהבות ושלל רגשות אחרים על מנת לעמוד בציפיות הסובבים אותם.
לדבר הזה יש מחיר נפשי כבד. ידוע שעובדים שנדרשים לחייך כל היום (קופאים ברשתות מזון מהיר למשל) סובלים משיעורים גבוה יותר של דכאון. אשליית החביבות והעליזות אינה באה בקלות. החובה לזייף במסיכת העור והקול שלנו את התחושות שמצופה מאיתנו לבטא בסיטואציות חברתיות היא מייגעת ומתישה, במיוחד מבחינה פסיכולוגית.
מסרונים מידיים עתירי אמוטיקונים מסייעים בידינו להירגע מעט מנשף המסיכות החברתי שאנחנו מוזמנים אליו בכל אינטראקציה על ידי מילוט לנשף מסיכות וירטואלי שרחום יותר למגבלות מסכת העור והקול שלנו, שנמתחת עד הקצה ביום של אינטראקציות חברתיות שטחיות. הם מאפשרים לנו להפגין חיוך גם בלי להפעיל את השרירים היגעים של הפנים, ולצחוק כמו חמורים בלי להדרש לעצם המפגן הפיזי המתיש של זיוף צחוק גדול. הם טכנולוגיות המקלות עלינו את החיים בעולם שדורש מידה רבה כל כך של אינטראקציות שטחיות ומסייעות לנו להתרכז בבחירת דימויים של רגשות מבלי להידרש להפיק אותם פיזית. זו כנראה הסיבה מדוע אנשים מעדיפים לשוחח באמצעות אמוטיקונים ונמנעים משיחות וידאו כמו מאש. אנחנו לא רוצים שיראו את הבשר המוגבל שלנו, את החיוך המאולץ. האמוטיקון מבטא טוב יותר וללא מאמץ בדיוק את מה שרצינו להביע.
אמוטיקונים הם אידאות של רגשות, צורה וירטואלית מופשטת המסמנת משהו מורכב הרבה יותר כמו רגשות אנושיים והאופן בו הם מתבטאים בפנים ובקול שלנו. זהו פרפורמנס וירטואלי שחוסך מאיתנו את הצורך לבצע את הפרפורמנס הפיזי המתיש. מהבחינה הזו אין פלא שהשימוש בהם נוסק בתקופה בה אנשים חשים במידה גוברת שמוראות התקשורת האנושית הן מעבר ליכולתם. העידן הנוכחי מוגדר על ידי מומחים כעידן חרדה ובמיוחד חרדה חברתית. מאז 1980 זינק מספר האנשים שסובלים מחרדה מ-4% לחצי מהאוכלוסיה הכללית, ויש מי שרואים בעיסוק המתגבר בחרדה את סימן ההיכר של הדור.
האמוטיקון הוא המגן המושלם לעידן החרדה, שמאפשר לנו להרגע בין סמיילים שבעי רצון ומרגיעים, לבין נשיקות וחיבוקים מתמסרים בתקופה שבה קשה לנו יותר מאי פעם לחוש שבעי רצון, להרגע או להתמסר.
יותר ויותר אנשים לא אוהבים היום לדבר בטלפון, מסיבות לא כל כך שונות מאלו שכבר דנתי בהן מעלה. הטלפון מאלץ אותנו להקשיב לאדם השני בתנאיו שלו, לספק תגובות מיידיות וספונטניות, ולהחשף או להאלץ להעמיד העמדת פנים באמצעות מניפולציה של גוון הקול שלנו. אמוטיקונים חוסכים מאיתנו את כל זה, ומהבחינה הזו הם מתת אל של ממש. יש כמובן מי שיגיד שהם רק ממסמכים אותנו מהעולם ומונעים מאיתנו את אפשרות המפגש האמיתי איתו, אבל גם על זה ניתן להתווכח. האם אנחנו באמת רוצים להחשף כל הזמן? מגני האמוטיקון יגידו שאפשר לקיים תקשורת רגשית אינטנסיבית במקומות מסוימים, אבל לנסוג לחמימותו העוטפת והמגנה של האמוטיקון בנקודות אחרות, כאשר אנחנו לא רוצים להיות אינטנסיביים רגשית, או כאשר אנחנו רוצים להיות אינטנסיביים רגשית אך לא מעזים לעשות זאת פנים אל פנים או אפילו בטלפון. האמוטיקון מבחינה זו, הולך ומבסס עצמו כמרכיב מרכזי בתזונה הרגשית ובוויסות הרגשי של העידן האלקטרוני.
כשבנאדם מכור למשהו, אין לו בדרך כלל את האפשרות לחזור ולהנות מאותו הדבר באופן אגבי, כמו שעושה מי שעדיין לא הספיק להתמכר אליו. אלכוהוליסט שנגמל ובוחר לשתות כוסית מסתכן לפול במהרה במדרון החלקלק, אותו הכלל נכון גם למעשן הסיגריות שמבקש "רק סיגריה אחת," למהמר, למכור המין, ולכל סוג של התמכרות.
הסמארטפון הוא לא שונה.
ברגע שהספקת להתמכר, קל הרבה יותר להפסיק לגמרי את השימוש בו מאשר להשתמש בו במשורה.
הבעיה כמובן, היא שבניגוד להרבה התמכרויות אחרות, לסמארטפון יש גם שימושים חיוביים, ושעבור הרבה אנשים (אם כי פחות משנהוג לחשוב) הוא אפילו נדרש לצורך התפקוד היומיומי.
וכאן אנחנו נשארים עם הדילמה של המכור: כשמבינים שאנחנו מכורים, אבל גם לא רוצים לשחרר לגמרי, נשארנו עם האפשרות הבסיסית שהייתה קיימת בידינו כשקיבלנו את הסמארטפון אבל פספסנו אותה במהרה. לעשות בכלי הזה שימוש נכון. (אגב, זה שפספסנו אותה זה לא לגמרי באשמתנו, זה בגלל שכמו סיגריות, אלכוהול או הימורים, הסמארטפון הוא ממכר מטבעו, אלא שבניגוד לאלכוהול והימורים, אף אחד לא טרח להזהיר אותנו לגבי זה כשאספנו אותו מהחנות).
לחזור לשימוש נכון בסם ממכר או בסמארטפון זה כבר סיפור הרבה יותר מסובך מסתם להפסיק להשתמש. כשמפסיקים להשתמש בסמארטפון באופן מוחלט אולי יהיו קשיים מסוימים בתחילת הדרך, אבל די מהר נתרגל לכך שהדבר הזה כבר לא קיים עבורנו והוא יפסיק להעסיק אותנו. שומרי שבת שמכורים לסמארטפון לא מרגישים את הדגדוג בקצות האצבעות במהלך השבת. הם יודעים שהסמארטפון הוא מחוץ לתחום ולכן הם חופשיים לשחרר ממנו בראש שקט. לעומת זאת, עבור אדם מכור, לחזור לשימוש לא מכור זו מלאכה כמעט סיזיפית שדורשת תשומת לב חוזרת ונשנית כל פעם כשהידיים שלנו נשלחות לאחוז בסמארטפון. זה דורש מאיתנו ללכת שוב ושוב נגד היצר ולשלוט בו.
כמו בהרבה מקרים אחרים, ככל שנצליח לעשות את זה, הבחירה הנכונה תהיה קלה יותר בהמשך, וככל שנרבה לבחור בפיתוי כך היא תהיה קשה יותר – אפקט שכבר חז"ל עמדו עליו כשכתבו "מרעיבו שבע, משביעו רעב", ושאפשר גם להסביר אותו בשפה של חקר המח על ידי דיבור על הנוירופלסטיות והנטיה של המח לחזק נתיבים עצבים שנעשה בהם שימוש רב, ולהניח לנתיבים עצביים שלא נעשה בהם שימוש להתנוון. בכל מקרה, כל עוד אנחנו ממשיכים להשתמש במכשיר, זה כנראה אף פעם לא יהיה באמת קל.
אבל מהו שימוש הנכון בסמארטפון? כאמור, הדבר הקל יותר הוא להפסיק לחלוטין את השימוש בו, מה שגם יכול לאפשר לנו לאפס את הקשר ולנסות בהמשך לחזור לשימוש מתון יותר. אבל גם בלי לאפס, יש כל מיני כללי אצבע שניתן לנקוט בהם כדי לרסן את החיה הפנימית.
הנה כמה כללי אצבע שאני משתדל לאחוז בהם לשימוש נכון ולא כפייתי בסמארטפון:
בסיסיים
הסמארטפון לא נמצא ליד המיטה כשנלך לישון
הסמארטפון לא יהיה הדבר הראשון שנתעסק בו בבוקר
הסמארטפון לא נכנס לשירותים – יש דברים אחרים לעסוק בהם שם
לא נוגעים בסמארטפון בזמן הנהיגה
לא מתעסקים בסמארטפון בזמן הליכה
לא להתעסק בסמארטפון במהלך פגישות עם אנשים, גם כשהאדם השני עבר לעשות משהו אחר כמו לענות לשיחה משלו
מתקדמים
לכבות את הסמארטפון (או להעביר למצב טיסה) בשעה מסוימת
לא להדליק את הסמארטפון לפני שעה מסוימת
לא להסתכל בסמארטפון בזמן האוכל
לא לברוח אל הסמארטפון בסיטואציות חברתיות
כל פעם שהדחף לסמארטפון קורא לנו במהלך היום. לעצור. לא לגשת אליו. במקום זה, לעשות מדיטציה על מה אנחנו מחפשים שם, ועל דרך אחרת ובריאה יותר לספק את הצורך הזה.
אם יש לכם עוד הצעות לכללים, אני אשמח לשמוע.
נ.ב.
'סמארטפון' זו מילה ממש מוזרה. היא מזכירה לי שם של מלאך מספרות ההיכלות. כמו המלאכים מטטרון או סנדלפון. המלאך הנורא סמארטפון. כמו מטטרון שיש לו 365,000 עיניים, גם לסמארטפון יש ריבוא עיניים, שצופות אלינו ממימדים אחרים – מרכזי הביג דאטה של החברות הגדולות. אבל בניגוד למטטרון שגודלו על פי ספרות ההיכלות כגודל כל העולם כולו וסנדלפון שרגליו על הארץ וראשו ברקיע, הסמארטפון אמנם נושא בתוכו יקום שלם, אבל הוא קטן מספיק בשביל להכנס לנו לכיס. הוא כמו מלאך שרת ממוזער, סוג של כוכב נויטרון תיאודיגיטלי. חיה שמימית פראית שלא בויתה מעולם ושוחררה לחופשי בידיים של כל אחת ואחד מאיתנו. אולי זה מסביר למה קשה לנו כל כך לשאת אותו בינינו ולהשאר שפויים.
אם לפני אלף שנה הייתם מציעים לאדם כלשהו מכשיר נישא שמאפשר לו להיות בקשר מיידי עם כל אדם בעולם בכל רגע נתון זה היה כאילו הצעתם לאותו אדם כח קסם מופלא. אותו אדם היה רואה בכם אלים שנתנו בידיו כוחות על.
כבר 
כשבנאדם מכור למשהו, אין לו בדרך כלל את האפשרות לחזור ולהנות מאותו הדבר באופן אגבי, כמו שעושה מי שעדיין לא הספיק להתמכר אליו. אלכוהוליסט שנגמל ובוחר לשתות כוסית מסתכן לפול במהרה במדרון החלקלק, אותו הכלל נכון גם למעשן הסיגריות שמבקש "רק סיגריה אחת," למהמר, למכור המין, ולכל סוג של התמכרות.
טכנומיסטיקה 