פסיכדליה | טכנומיסטיקה

ארכיון קטגוריה: פסיכדליה

קדחת הסלוויה – על דיווחי סמים בעיתונות הישראלית ועל סרטוני היוטיוב-סלוויה

11 בינואר 2011 – 11:10

באתר ויינט עלתה אתמול כתבה על תופעת סרטוני הסלוויה דיבינורום ביוטיוב – מתבגרים שמעלים לרשת סרטונים שמתעדים אותם מתמסטלים מהחומר הדיסוציאטיבי הזה יחד עם חברים – וחבר העלה לי לוול בפייסבוק לינק לכתבה ושאל אותי מה דעתי. עמדתי לכתוב לו תגובה שם, אבל הבנתי שמה שיש לי לומר ארוך למדי אז החלטתי לייצא את התגובה מהפייסבוק לכאן.

אז איפה להתחיל? ראשית כל מחוסר הדיוק הבסיסי בכתבה שמאפיינת את הסאלביה כסם פסיכדלי. קשה להבין למה כל פעם שמתעסקים בסמים כל העקרונות העיתונאיים הבסיסיים של דיווח מהימן נזרקים מהחלון וציבור הקוראים זוכה במקרה הטוב למידע בלתי מדויק ולוקה בחסר או במקרה הרע למידע מגמתי (לזכות הכתבה הנוכחית יש לציין שלפחות אינה מגמתית כמו רבות אחרות). אולי הגיע הזמן שהעיתונים הישראלים יקצו לנושא הסמים כתב ייעודי או לפחות ימצאו במערכת כתב בעל ידע בסיסי בנושא שיכול לכתוב על הנושאים האלה בלי לפדח?

אז לא. סאלביה זה לא סם פסיכדלי. זה סם דיסוציאטיבי, ולמרות שטקסונומיה של סמים זה עניין מורכב, כמו כל טקסונומיה, אני חושב שרוב הטקסנומיות המקובלות יסכימו שעישון סלוויה היא לא חוויה פסיכדלית, לפחות לא במובן הקלאסי, אלא חוויה דיסוציאטיבית. ההבדל? ובכן, יש שורה של הבדלים. בעוד שבשימוש בסמים פסיכדליים קלאסיים (LSD, פטריות, פיוטה וכו') הפסיכודינמיקה של החוויה היא של יציאה למסע שמתחיל באופן הדרגתי ומסתיים באופן הדרגתי – הרי שהטריפ של הסלוויה הוא פתאומי מאוד, מתחיל בבום ומסתיים לאחר מספר דקות (בין השאר משום שמעשנים אותה). בעוד שהסמים הפסיכדליים מאופיינים בכך שמי שמתנסה בהם יודע שלקח סם, ושהוא נמצא תחת השפעה, המתנסה בסאלוויה ישכח פעמים רבות שלקח את הסם או כלל את זהותו. בעוד החוויה הפסיכדלית היא חוויה שהאלמנטים הבסיסיים שלה הם בבסיסם: תחושת אקסטזה, יכולת מוגברת לאינטרוספקציה, לחיבור לעצמי, לגוף, לאנשים אחרים, לטבע וכו' – החוויה הבסיסית של הסאלוויה, לפחות על פי הניסיון שלי ושל פסיכונאוטים רבים אחרים שאני מכיר ושהתנסו בה – היא לעיתים רבות קודם כל ביזארית ומתאפיינת בתחושת מוזרה (במשמעות המקורית של המילה) ולא בלתי מאיימת שבה האדם חש מנותק מהגוף שלו, מעצמו ומהעולם (לכן הוא נקרא סם דיסוציאטיבי). זו הסיבה שהאמירה של הכתבת דובילנסקי שחוויות הסם מזכירות את חוויות ה-LSD מוטעה ומטעה גם אם היא מסתתרת מאחורי המילים "לדברי משתמשיו", משום שהמידע הזה פשוט לא נכון כפי שאפילו בדיקה פשוטה בוויקיפדיה הייתה יכולה לגלות.

ולשאלה המקורית: "מה אתה אומר על התופעה הזו?"

ובכן. בשתי מילים אני חושב שהיא עצובה ודוחה, ואני לא משתמש במילים הללו כדי להתנגח במישהו אלא פשוט כדי לתאר את התחושות שהיא מעוררת אצלי. אני חושב שזו אחת הדוגמאות המובהקות והעצובות לדברים הרעים שקורים לסמים עתיקים ששימשו שאמאנים לאורך דורות כשהם נפגשים בחברת הצריכה והמדיה שלנו: הצמחים המקודשים הללו, שחניכי החוויה השאמאנית ברחבי העולם שמרו עליהם והתייחסו אליהם ביראת כבוד משך אלפי שנה הופכים לאמצעי ליצירת דאחקות ילדותיות וצבירת צפיות ביוטיוב.

בעוד שבעבר שימשו הסמים הללו על מנת להשיג מבט מעמיק יותר לתוך העצמי ולתוך עולמות אחרים, על מנת ללמד אותנו, עכשיו הם משמשים כסמי הטפשה שמשתמשיהם מחוסרי המושג ביוטיוב משתמשים בהם כדי להתחרות אחד בשני מי יצא יותר טמבל, קרוע ודפוק ממשנהו. החוויה הכל כך אינטימית של מסע לתוך עצמך ולתוך עולמות התודעה הופכת לאובייקט אקסהיביציוניסטי שנבחן במופעיו החיצוניים (צחקוקים, פרצופים אידיוטיים, התגלגלות על הרצפה) ומשודר לעולם כולו.

אני לא כועס כמובן על הצעירים שמשתמשים בחומרים הללו באופן הזה, אלא על החברה הצינית, הילדותית והמטראיליסטית שבהדחקותיה את עולמות התודעה האחרים שהם חלק מהמורשת התרבותית של מין האדם לא ציידה את הנערים האלה בכלים מושגיים שיאפשרו להם להבין במה מדובר ולהפיק מחומרים כמו סאלביה דיבינורום יותר מחוויה של דפיקת ראש – ולמעשה, על כל רטוריקת האנטי-סמים שלה, בעצם עודדה את הילדים הללו לדפוק לעצמם את הראש משום המסגרות הקונספטואליות המסולפות והמעוותות שבאמצעותן היא ממשיגה חומרים משני תודעה.

ועכשיו כמובן מגיעים כל אבירי המוסר והסדר הטוב שטוענים שצריך להוציא את הסאלביה מחוץ לחוק, מבלי לדעת דבר או חצי דבר על הצמח הזה, ההיסטוריה שלו או האפקטים שהוא מעורר – ובלי שאי פעם הוכח או אפילו נטען שהוא גורם נזק כלשהו – פשוט מתוך הפרדיגמה האינקוויזטורית השולטת בתרבות הגלובלית בת ימינו ועל פיה מצבי תודעה אחרים הם טאבו שיש לאסור אותו על האנשים (אלא אם כן הם נוצרים על ידי אלכוהול, ג'אנק פוד, טלוויזיה, פרסומות, פרופגנדה פוליטית וכו'…). את הטענה שמה שאנחנו זקוקים לו הוא חינוך מבוסס יותר, כנה יותר ומסולף פחות בתחום יותר כנראה לא נשמע באף אחד מאמצעי המדיה הגדולים.

לי אגב יצא להתנסות בסאלוויה לפני כ-5 שנים פעם אחת ועד שהבנתי מי אני ושלקחתי סאלוויה כבר עבר החלק המשמעותי והחזק ביותר של הטריפ, מה שהיה די מתסכל מבחינתי. היה משהו די ביזארי, לא נעים וחייזרי בחוויה של הסאלביה ובאותו הערב החלטתי שאין לי רצון להתנסות בה שוב. שם הרומן הקצר שלי עם הסאלביה נגמר.

מאת Ido Hartogsohn | פורסם גם בביקורת תרבות | תגים ויינט, סאלביה, סלביה, סלביה דיבינורום, סלוויה, פסיכדליה, קפיטליזם, שאמאניזם | תגובות (13)

המילון הפסיכדלי: פסיכדליה ואנתאוגניה

4 בינואר 2011 – 13:11

"Psychedelics" ו-“Entheogens” הינם שני שמות שונים לאותה קבוצת חומרים פסיכואקטיבים (שאותה אני מכנה בבלוג בדרך כלל "פסיכדלים"). שני השמות הללו טומנים בחובם שתי תפיסות שונות לגבי הדרך הנכונה להשתמש באותם חומרים פסיכואקטיביים.

: המציא את המונח 'פסיכדלי'. הפסיכיאטר האמפרי אוסמונד.

"פסיכדלי", היא מילה אותה טבע הפסיכיאטר המפרי אוסמונד ב-1957 במסגרת התכתבות עם הסופר האנגלי אלדוס האקסלי, כשהשניים ביקשו למצוא לקבוצת חומרים כגון מסקלין, LSD ופטריות פסילוסיבין שם מוטה ומטעה פחות מהשם "הלוצינוגנים" (Hallucinogens) היוצר דיכוטומיה בעייתית בין מושג המציאות למושג ההזיה, ומציגים את החוויות שמעוררים חומרים אלו כ"הזיות" נטולות תוקף ושורש במציאות. מקורה האטימולוגי של המילה "פסיכדלי" הוא בשתי המילים היווניות "psyche" נפש ו-“delos” חושף (manifesting).

"אנתאוגני", מילה שמשמעותו המילולית הלקוחה מהיוונית היא "מחולל אלוהים בפנים", הוא מושג שאותו טבע צוות חוקרים בראשות חוקר התרבות הקלאסית קארל רוק ב-1979, בעקבות התחושה שהמושג "פסיכדלי" הפך מזוהה מדי עם תרבות הסמים האקצסיבית של שנות השישים ושהוא גורם נזק לדיון בשימוש מסורתי או דתי בחומרים פסיכדליים המתקיים בקונטקסט שמאני או רוחני. מי שרוצה להעמיק בדיון המינוחי שמתנהל בתחום זה מוזמן לעיין כאן.

מאז המצאת המילה "אנתאוגני" הפכו המושגים "פסיכדלי" ו"אנתאוגני" לשמות המציינים שתי תפיסות שונות בנוגע לדרכי ההתנסות הנכונות באותם הצמחים והמולקולות. בעוד המושג הראשון מתייחס להתנסות חופשית באופיה, הרי שהשני מתייחס לעבודה מכוונת שהכוונה הדתית משחקת בה תפקיד מכריע.[1]

הפסיכדליה והאנתאוגניה משיקות במידה רבה. שתיהן דרכים להעשיר את ההבנה שלנו את היקום ואת עצמנו, לחוות את העולם בצורה יותר מלאה, לאהוב ולהעריך. ובכל זאת, השתיים הינן דרכים שונות בתכלית לעבודה עם אותם החומרים ומתקיימים ביניהם הבדלים ניכרים בסגנון ובדעה. כך, למשל, רבים מאלו שתומכים בשימוש אנתאוגני (לדוגמה שימוש שאמאני, או טקסי) בחומרים פסיכדליים מגנים את השימוש הפסיכדלי בחומרים אלו כשימוש בלתי אחראי וחסר כבוד בחומרים אלו ואילו רבים ממי שהיחס שלהם לחומרים אלו הוא פסיכדלי, נרתעים מצורות העבודה האנתאוגניות ותופסים אותם כטקסיות מדי, שלא לומר דוגמטיות, המציבות את החומרים הפסיכדליים בסד אידאולוגי צר.

בחיבור זה ארצה להתחקות אחר השורשים העמוקים של שתי התפיסות הללו ולטעון כי למרות ההבדלים הניכרים בין פסיכדליה ואנתאוגניה, הרי שבראיה אינטגרלית המבקשת לשלבן, שתי תפיסות מובחנות אלו יכולות להעשיר זו את זו ולהניב יחדיו דרך מאוזנת ופוריה יותר לשימוש בחומרים הפסיכדליים.

היסוד הפסיכדלי

הדגם הקלאסי של הפסיכונאוט הפסיכדלי. האנטר תומפסון.

היסוד הפסיכדלי הוא יסוד כאוטי. השימוש הפסיכדלי הוא שימוש הניזון מאינטראקציות צבעוניות ולעיתים קרובות בלתי צפויות בין חווית הסם לבין העולם שמסביב. איכויות אלו הן שהופכות אותו למעניין כל כך. זהו השימוש של קן קיזי, של סטיבן גאסקין ושל האנטר ס. תומפסון. שימוש שבבסיסו יצר הרפתקנות פסיכונאוטי בסיסי המבקש לצאת למסע מרהיב, עוצר נשימה ולעיתים מעורר אימה לתוך ארצותיה ההזויות של התודעה וקרביו הסימבוליים של העולם שמסביב.

ליסוד הפסיכדלי קשר חזק למצב תודעה גבולי. המצב הפסיכדלי הוא מצב לימינלי, ובמובן הזה צדקו מי שקראו לסמים הפסיכדליים "פסיכומימטיים" וטענו שהם מחקים פסיכוזה, כפי שהודו אפילו המתנגדים הגדולים של ההיפותיזה הפסיכומימטית כמו האקסלי ולירי.[2] אלא שבניגוד לתפיסה של המדענים הפסיכוטומימטיים שתפסו את הפסיכדליים (ובשפתם "הפסיכוטומימטיים") כחומרים יוצרי פסיכוזה ותו לו, הרי שבעיני האקסלי, אוסמונד, לירי, פדימן, אלפרט ואחרים, התופעות דמויות הפסיכוזה שהיו לעיתים חלק מהחוויה הפסיכדלית היוו שלב מהותי וחשוב באותה החוויה. שלב שיש להתגבר עליו ולהתנשא מעליו, אבל גם ללמוד ממנו שיעור חשוב. בתפיסה זו יש אמירה עקרונית יותר לגבי טבעו של הטירוף. כפי שכותב אלן וואטס ב-Joyous Cosmology, חיבורו על החוויה הפסיכדלית: "המטורף המסוכן ביותר הוא זה ששפוי כל הזמן: הוא כמו גשר פלדה חסר גמישות, ואופיו נוקשה ושביר". רוצה לומר: רק מי שיודע ומבין את משמעות השגעון, רק מי שיודע מה זה להיות משוגע, יכול להיות שפוי באמת. רק מי שמבין לעומק את עולמות השגעון יכול לבחור בשפיות באופן עמוק ואילו השפיות של האדם שמסרב להתבונן בשגעון אינה יותר מקליפה דקיקה ושבירה שתחתיה פעורה תהום עמוקה.

היסוד האנתאוגני

היסוד האנתאוגני הוא יסוד ממוקד וממקד. העבודה האנתאוגנית, משום שהיא טקסית, תוך תפילה או מדיטציה, נעשית תוך כוונה, בסביבה מוגנת ולעיתים בחברתם של אנשים המנוסים בה, בטוחה יותר מהעשיה הפסיכדלית הכאוטית.[3]

האנתאוגניה היא מחנה אימונים לפסיכדליה. היא בית הספר שנותן את הדיסציפלינה. האנתאוגניה מספקת כלים וטכניקות על מנת לעבוד עם החומרים הפסיכדליים. היא מחשלת, מלמדת את העבודה הנכונה עם החומרים הפסיכדליים ומעניקה הכרה טובה יותר שלהם. היא הופכת אותם לבעלי ברית במובן שאליו התייחס קרלוס קסטנדה: היא מספקת לאדם מרחב בטוח ומקודש לעבודה שבמסגרתו הוא יכול להכיר את החומרים הללו וחשוב מכך להכיר את עצמו, להתחזק בעצמו ולפתח את הידע שלו – ידע שמאפשר לאדם להיות חזק יותר מאוחר יותר כשהוא מגיע לבאטאליה הפסיכדלית כי הוא כבר פיתח פירמזה, ידע וכח.

כאוטיות מול סדר

דוגמה לאורגיה משולחת רסן של היסוד הכאוטי של הפסיכדלי. ברנינג-מן.

הפסיכדליה היא שימוש חופשי יותר מהשימוש האנתאוגני. היא מאפשרת להתנסות במגוון רחב יותר של פעילויות מאלו שמאפשר הטקס האנתאוגני שיש לו מוקד יחיד וקבוע: לשוחח עם אנשים יקרים, לטייל בטבע, לכתוב, לקרוא, לעלעל בספר תמונות או לצפות בסרט ואולי גם לחשוף את עצמך לסביבות קיצוניות יותר כמו מסיבות צבעוניות, רחובותיו של הכרך הגדול או נניח קרקס.

בעוד השימוש באנתאוגניה הוא שימוש מכוון מאוד המתקיים בסביבה מנוטרת ומאופיין בתוכנית פעולה וסדר דברים ידוע וקבוע (מהלך ריפוי שהשאמאן מבקש לבצע, שירונים ששרים מהם במהלך טקסי איוואסקה בני זמננו) תוך ניסיון להמנע מהפרעות בלתי צפויות, השימוש הפסיכדלי מאופיין דווקא בכאוטיות שלו ובפתיחות שלו לאלמנטים בלתי צפויים. המצב הפסיכדלי הוא מצב שבמהלכו האדם יוצר ממשק בין החומרים הפסיכדליים לבין העולם החיצון. החומרים הפסיכדליים משמשים כאן כמתסיס תודעה, מעין זכוכית מגדלת, מקטנת, מעוותת, משנת צבעים, קולות, ריחות וטעמים שהשימוש בה על מנת להביט מחדש על חלקים שונים של העולם החיצוני והפנימי מאפשר ליצור מגוון אדיר של חוויות.

הפסיכדליה היא דיג'יי של המימדים, הרוקח יקומים חדשים. היא מבקשת לעמת את האדם עם הבלתי ידוע, לסנתז בהוויה תרכובות לא צפויות ולראות מה יקרה: לאכול פטריות בפארק עם קבוצת חברים ולהגיע לרמות חדשות של אינטימיות וחיבור. לאכול טריפ בסרט תלת-מימד ולהכנס לתוך עולם מקביל. ללכת לתערוכה של הלמוט ניוטון עם כימיקל נסיוני ולהזדעזע אבל להתהפנט. לצאת אחר כך לקניון ולהזדעזע עוד יותר אבל להבין מחדש את כל תרבות הצריכה.

המצב הפסיכדלי הוא מצב מגרה. אנחנו זקוקים לגירוי ובמיוחד כשאנחנו שקועים בתוך היומיום האפרורי, מצב מקהה שמטיל את האדם לתוך אפתיות ובנאליות. הניעור הפסיכדלי משחרר את האדם מהבנאליות היומיומית של האזרח-צרכן המבויית של הקפיטליזם המאוחר ובכך משמש יסוד חיובי לחקירה והעמקה לתוך זהותו ולעולם סביבו, אבל אותו הגירוי הוא גם המסוכן בחוויה הפסיכדלית. ניעורים תכופים וחזקים מדי עשויים לפרום את נימיה העדינים של הנפש ולכן עבודה אינטנסיבית מדי עם דגש על פסיכדליה בלבד עשויה להיות מסוכנת ותוביל לעיתים לפריצתו של משבר.

האנתאוגניה משמשת כיסוד מעגן ומאזן לפסיכדליה. השתיים הן במובן זה כמו היין והיאנג, אנרגיות הופכיות המשלימות זו את זו ונותנות למי שפוסעים בשתיהן בצורה מושכלת, דרך חיים שלמה ומאוזנת באיזון בין הכוחות הקוסמיים של הכאוס ושל הסדר.

טרנסצנדציה ואימננציה בחוויות האנתאוגנית והפסיכדלית

בעוד האנתאוגניה מכוונת לחיבור ישירות אל האל – לחווית טרנסצנדנטית[4], הרי שהפסיכדליה מכוונת אל החיבור לאל שבעולם, למימד האימננטי.

החוויה האנתאגונית היא חוויה טקסית שמושאה הוא האינסוף בפני עצמו, המטרה הגבוהה שלה היא להגיע לאיון האגו או לאיחודו עם האלוהים כמו במדיטציה או בתפילה. בהקשר זה החומרים האנתאוגנים הינם אמצעי עזר למדיטציה ותפילה שמאפשר לאדם להתפלל או לעשות מדיטציה באופן אינטנסיבי, עוצמתי ומרוכז יותר ולהתאחד עם אלוהים במלאות מלאה יותר משאפשרית לאנשים שאינם מיסטיקנים בעלי נטיה טבעית לחיבור אל האינסוף.[5]

לעומתה החוויה הפסיכדלית נושאת אופי חזק יותר של של ירידה לעולם הזה. היא חוויה מחדש, מועצמת ומועשרת של דברים שמוכרים לך בעולם, מתוך רצון להעניק להם מחדש קסם ומשמעות. להבין מחדש את היחסים עם אדם קרוב, להביט מחדש באמנות, להקשר מחדש לטבע, לחוש מחדש את ריקוד, לחוש מחדש את עצמך. הפסיכדליה מאפשרת להתבונן בכל דבר ודבר מחדש בעיניים רעננות. היא מאפשרת להחדיר את הידיעה העמוקה והדמיון לתוך כל העולם ולהבין אותם מחדש באופנים שמאפשרים התפתחות.

בעוד החוויה האנתאוגנית היא חוויה המתאפיינת לרוב בקשר לאחדות הדברים, הרי החוויה הפסיכדלית מאופיינת בקשר לריבוי. בעוד החוויה האנתאוגנית היא חוויה דתית במהותה, הרי שהחוויה הפסיכדלית היא במידה ניכרת חוויה תרבותית.[6]

דרך האמצע

אנשים מסוימים יעדיפו תמיד חוויות פסיכדליות על פני טקסים אנתאוגנים, אנשים אחרים שיעדיפו תמיד חוויות אנתאוגניות. ההבדלים הללו הם בין השאר תוצר של הבדלים במזג ובסגנון. חובבי החוויה הפסיכדלית, שהם לעיתים רבות אנשים פרועים יותר, אנרכיסטיים יותר בהוויתם, יבחלו פחות בשימוש בכימיקלים או בסמים ממשפחות אחרות (לא פסיכדליות) וידרשו יחס ספונטני ומשולח רסן יותר. חובבי החוויה האנתאוגנית, לעומתם, נוטים לעיתים רבות אנשים דתיים יותר באופיים, המקיימים צורת חיים מיושבת יותר ומונחים על ידי עקרונות מוצקים יותר לגבי האופן הנכון לשימוש בסמים (שאותם לא יתפסו בדרך כלל כסמים, אלא כ-“Medicines”, "שיקויים" ו"תרופות").

מנקודת המבט האישית שלי כדאי ומומלץ לכל אדם פסיכדלי לחקור בשלב זה או אחר את העולם האנתאוגני (בהנתן האפשרות לבצע את העבודה האנתאוגנית בחברתם של אנשים מנוסים וישרים בליבם). היסוד האנתאוגני הוא יסוד חשוב מאוד במניעת הבנאליזציה של החוויה הפסיכדלית, שללא קו מנחה מהסוג שמספק האנאוגניה, עלולה לאורך זמן לאבד מהכיוון שלה. היסוד האנתאוגני משמש כח יציב ששומר על האדם מפני עודף הטלטולים הנפשיים שעשויה ליצור הדרשות מופרזת לחומרים הפסיכדליים.

קשה לי לומר אם מומלץ לכל אדם אנתאוגני לחקור את העולם הפסיכדלי. בעוד שלאדם הפסיכדלי לא תהיה לרוב מניעה עקרונית להשתתף בחוויה אנתאוגנית הרי שהתפיסה הדתית של האנתאוגניה עשויה לשלול לעיתים “recreational use” של פסיכדליה. השימוש בצמחים לצרכים לא דתיים במוצהר עשוי להראות כחילול הקודש. מריה סאבינה, השאמאנית האגדית שהבנקאי והמיקולוג החובב גורדון וואסון השתתף בטקס הפטריות שערכה במסע שלו המפורסם שלו להרי הווהאקה במקסיקו ב-1955, טענה שלאחר בוא המערביים איבדו הפטריות מכוחן. מסיבה זו, אולי נרצה לבצע הפרדה ולא להשתמש לעשות שימוש פסיכדלי בצמח שבו אנו עושים שימוש טקסי-אנתאוגני. ביחס האנתאוגני לצמחים המקודשים יש אהבה ויראה עדינות כל כך, שיש לגונן עליהן מכל משמר. בעולם המופקר שבו אנו חיים, הדברים המקודשים לנו נדירים כל כך שהם זוכים שהשמירה עליהם זוכה למשנה חשיבות ודורשת יחס אדוק של חיבובים וכבוד, על מנת שלא יהפכו במהירות לחול, כפי שדורש העולם שמסביב. לכן, אדם שמשתתף בטקסי פטריות, יעדיף במקרים רבים שלא לאכול פטריות מחוץ לטקס ולהגביל את השימוש הפסיכדלי שלו לחומרים אחרים.[7] עם זאת, בעיני, אין בחשיבותה העקרונית של העבודה הדתית בכדי לשלול באופן קטגורי את תקפותה וחשיבותה של החוויה הפסיכדלית הפראית אה-לה קן קיזי או האנטר תומפסון. באמירה מסוג זה, למרות שהיא עשויה להיות מקובלת יותר על הממסד הפוליטי, יש נסיגה לפוריטניות פסיכופרמקולוגית, ודובריה העיקריים של החוויה הפסיכדלית כמו מקנה ולירי הזהירו מפניה בעבר.[8]

***

המשורר היהודי שהיה ההוגה המייסד של רעיון המהפכה הפסיכדלית. אלן גינסברג.

החזון שמעניק לפסיכדליה ולאנתאוגניה מקום זו לצד זו אינו חדש, הוא נוכח וקיים עוד מאותו רגע היסטורי שבו אלן גינסברג, ההוזה הראשון של המהפכה הפסיכדלית של שנות השישים, הגה אותה לראשונה, בטריפ הפטריות הראשון שלו בדצמבר 1960. אסיים בציטוט מתוך האוטוביוגרפיה הראשונה של טימותי לירי High Priest, המתאר את החזון הפסיכדלי המקורי כפי שהגה אותו גינסברג באותו לילה. במציאות שבה חובבי האסכולה האחת נוטים לגנות את השניה ולהפך, יש מקום לחזור לתמימות ולצלילות שבחזון המקורי שמסר לנו גינסברג.

"ואז התחלנו לתכנן את המהפכה הפסיכדלית. אלן [גינסברג] רצה שכולם יאכלו את הפטריות. למי יש זכות לאסור על מישהו אחר לצרוך אותן? וצריך גם להיות חופש לכל מיני סוגים של ריטואלים (…) הרופאים יוכלו לעשות את הקטע שלהם, ויהיו גם קוראנדרוס (מרפאים) וכל מיני וכל מיני ריטואלים טובים וחדשים שיפותחו ויהיה גם צורך לערב את אנשי הדת. למרות שהכנסיה כמובן תתנגד לחזיונות הפטרייתיים, ובכל זאת החוויה היא דתית בבסיסה וחלק מהכמרים יבינו את זה ויתחילו להתנסות בה. אבל לצד כל הקבוצות והארגונים הללו צריך להשאר מקום לאינדיבידואל היחיד, הבודד, הבלתי משויך, הלא-סוציאלי לקחת את הפטריות וללכת לעשות את הריטואלים הפרטיים שלו – לשקוע במחשבות קוסמיות גדולות על חוף הים או לתור את רחובותיה של ניו-יורק מסומם וחסר מנוחה, קודח שירה, וכותבים ומשוררים ואמנים שיעבדו על מה שזה לא יהיה." (Timothy Leary. High Priest. 125).

התפרסם בעבר:

המילון הפסיכדלי: קונקט-היי

[1] חשוב לציין כי לא מדובר באבחנה חותכת. בשיח המתקיים כיום בקהילה הפסיכדלית עשויים רבים להשתמש במונחים אלו ללא אבחנה, ובוודאי שמבחינה היסטורית רבים מהשימושים שנעשו במילה "פסיכדלי" בשיח הפסיכדלי של שנות השישים, לפני המצאת המילה "אנתאוגני", כמו למשל בדיון על השלכותיהם של חומרים אלו על מדע הדת, נגעו לשימושים שהייתי מכנה אותם כאן אנתאוגניים. עם זאת, האבחנה שאני מבצע כאן מבוססת על השימוש הרווח במונחים אלה על ידי דמויות מרכזיות בשיח הפסיכדלי/אנתאוגני בן ימינו.

[2] ראה לדוגמה אצל The Pyschedelic Experience מאת לירי, מצנר ואלפרט. עמ' 24.

[3] מספר הנפגעים משימוש בחומרים פסיכדליים נמוך משמעותית בחברות ילידיות שעושות בהן שימוש מסורתי או במסגרות טקסיות כגון דתות האיוואסקה בנות זמננו.

[4] אף אם יש לה היבטים אימננטיים בולטים בכך שהאדם מגלה באמצעותה את האל שבפנים.

[5] כמובן שיש מיסטיקנים שמסוגלים להגיע לרמות חוויה מסוג זה גם ללא החווית הפסיכדליות וכמובן שדברים שמזכירים חוויות פסיכדליות במידה מסוימת גם מתרחשים אצל כל אדם בחיים במידה זו או אחרת ברגעי קיצון במהלך החיים: בהתאהבות מסעירה במיוחד, בלידת הילד הראשון, או אחרי 40 שעות ללא שינה. אלא שחוויות כאלה מתרחשות רק לעיתים נדירות מאוד וכפי שנהג הפילוסוף הפסיכדלי המנוח טרנס מקנה נהג לומר: פסיכדליה היא הדרך היחידה הידועה לנו עורר אותן באופן אמפירי, מהיר ובר שחזור, בסיכון הזניח ביותר לעומת טכניקות חלופיות.

[6] כמובן שגם חוויה פסיכדלית יכולה להיות חוויה דתית. אלא שלעיתים קרובות היא תכלול עיסוק גם אלמנטים תרבותיים.

[7] וכמובן שגם אם מבצעים רק עבודה אנתאוגנית, השמירה על קדושתו של הצמח שאיתו אנו עובדים הינה מלאכה עדינה שדורשת תשומת לב רבה.

[8] ראה לדוגמה הראיון עם פול קראסנר בספר Politics of Ecstasy מאת לירי. קראסנר מאשים שם את לירי בתחילת הדברים כי במאבקו עבור הזכות הדתית לשימוש בפסיכדליה, הזניח את כל מי שרק רוצה "To get high". לירי עומד שם על כך שהזכות האנושית להתמסטל ללא כל אג'נדה או אידאולוגיה היא זכות צודקת וחשובה מאין כמוה, ללא כל קשר למאבק עבור חופש הפולחן הדתי באמצעות פסיכדליה.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (6)

מעשיות סמים מסמרות שיער – סיפורו של סטיבן גאסקין

19 בדצמבר 2010 – 10:43

גאסקין בפסטיבל בניו-זילנד ב-1981

"כבר בהתחלה, מהטריפים הראשונים שלי, הרגשתי שאסיד זה דבר שאני מבין אינטסיטינקטיבית. הייתי טוב בזה והמשכתי להיות טוב בזה גם מאוחר יותר. כבר מהפעמים הראשונות שעשיתי אסיד פשוט נהניתי מזה באופן קיצוני. אהבתי את זה! הרגשתי שזה… לא בדיוק דבר שקל לעשות אותו, אבל בוודאי הדבר הראשון שעשיתי בחיי שהרגיש טבעי באמת." כותב סטיבן גאסקין בפתיחת הספר Amazing Dope Tales & Haight-Ashbury Flashbacks שמתאר את הרפתקאותיו הפסיכדליות בסן פרנסיסקו של שנות השישים. "זה קצת כמו מישהו שהוא שחיין מעולה ושאף פעם לא חי במקום שיש בו חוף, אבל ברגע שאתה זורק אותו במקום שיש בו מים הוא שוחה בטבעיות."

הספר "מעשיות סמים מסמרות שיער" (השם בעברית, תרגום טנטאטיבי שלי) הוא מעין שילוב של סיפורי אימה פסיכדליים בסגנון "פחד ותיעוב בלאס וגאס" לבין הגיגיו המפורטים של גאסקין על החוויה הפסיכדלית, פילוסופיית סטלנים משוכללת שהינה פרי של שנים ארוכות שאותן העביר במצבי תודעה אחרים. 52 הפרקים מהם מורכב הספר מגוללים את הרפתקאותיו הפסיכדליות של גאסקין מהג'וינט הראשון שלו בגיל 18 ועד הטריפ האחרון שלו באותו אירוע ידוע לשמצה שבו נורו למוות סטודנטים אמריקאים בהפגנה בקנט סטייט, 1970, אחד האירועים שסיימו סימבולית את שנות השישים.

דמותו של גאסקין לא ידועה כל כך בישראל, אבל בתרבות הנגד האמריקאית שמור לו מקום של כבוד, ולא רק מטאפורי. ב-1980 הוא זכה בפרנס נובל האלטרנטיבי וב-2004 הוא הוכנס להיכל התהילה של תרבות הנגד, כבוד שהוענק לו על רשימה ארוכה של השגים: מהקמת ה-Farm, אחת הקומונות המצליחות ביותר שיצאה משנות השישים ואחת היחידות ששרדו עד היום, דרך השבת זכות ההצבעה לרבע מליון אסירים בארה"ב (מהלך שביצע מהכלא לאחר שנאסר בעצמו על אחזקת מריחואנה) וכלה באנספור יוזמות אקטיביסטיות ופילנתרופיות שהגיעו לאיזורים שונים בעולם מהעמים הילידיים בגואטאמאלה ועד צ'רנוביל.

סמים בכמויות מיתיות

אבל כל זה קרה מאוחר יותר. בשנות השישים גאסקין היה עסוק בעיקר בלקחת סמים פסיכדליים. הרבה סמים פסיכדליים. גאסקין, יליד 1935, חי את המהפכה התרבותית של שנות השישים בזמן אמת, אבל היה מבוגר ביותר מעשור מרובם של ילדי הפרחים. בקיץ האהבה המפורסם של 1967, הפסיכונאוט החובב בן ה-32 כבר הספיק לנשור ממשרתו כמרצה בסן פרנסיסקו סטייט קולג' לטובת חיים של ריגושים פסיכדליים בלתי פוסקים.

באותה תקופה סוערת, כשרחובות סן-פרנסיסקו רחשו בבאז בלתי פוסק של טריפטמינים גאסקין היה אחד מההרפתקנים הפסיכדליים הפרועים ביותר בעיר. הוא אכל מאות רבות של טריפים עם אלפים מבני תקופתו. בין הדמויות השזורות בסיפורים במהלך הספר נמצאים טימותי לירי (שגאסקין מוכה ההזיות מנסה לסכל את הקמפיין שלו למשרת מושל קליפורניה, כדי למנוע ממנו להפוך חלק מהמערכת הפוליטית), ג'רי גארסיה (שגאסקין עוצר קונצרט שלו בעזרת מאגיה ועל ידי כך מונע אסון תודעה רחב היקף), ראווי שנקאר (שגאסקין מתאר ביקור בקונצרט שלו, שבמהלכו נרקמת בין הקהל לשאנקר תודעה-על קיבוצית-טלפאתית), בילי גראהאם, קן קיזי, ורבים אחרים מהדמויות האגדיות של תרבות הנגד האמריקאית של שנות השישים.

סן פרנסיסקו של שנות השישים כפי שמתאר אותה גאסקין היא עולם חלופי בעל איכויות כמעט מד"ביות מנקודת ההשקפה של הקורא בן זמננו. זוהי עיר שבכל רגע נתון חלק ניכר מתושביה מצוי תחת סוג זה או אחר של השפעה הזייתית. עיר שלמה שמצויה ללא הפסק במצב תודעה אחר.

קשה לחשוב על מקבילות אחרות בהיסטוריה האנושית למציאות שגאסקין מתאר. מדובר במצב ייחודי שאני מעז להתנבא ולומר שאיני צופה שיחזור בעתיד. היה משהו בגילוי הראשוני של הפסיכדליה של שנות השישים ובנאיביות ששררה באותם ימים לגבי הפסיכדליים שהניב תפיסה ייחודית של כל המוסיף הרי זה משובח, של כמה שיותר, יותר טוב, וליחס פרוע באופן שכמעט לא יעלה על הדעת היום.

הגיבורים של גאסקין (וגאסקין עצמו) מתנסים בכמויות מיתיות של טריפים. הם לוקחים טריפים בדרך להעביר שיעור באוניברסיטה, הם לוקחים טריפים כשהם נוהגים בדרך להופעה, כשהם הולכים לעשות קניות בסופרמרקט, ואפילו כשהם עסוקים בלהחליף גלגל במכונית. חיי היום יום שלהם מתנהלים בעולמות מאגיים עשירים בהלוצינציות קולקטיביות שבמסגרתם מאגיה, טלפאתיה, ושלל תופעות על חושיות הן דבר מוכר וידוע לכולם. חלק מהמציאות היומיומית.

The Force – הגרסה הפסיכדלית

: גאסקין (במרכז) כהיפי צעיר בשנות השישים.

"מעשיות סמים מסמרות שיער" גדוש ברעיונות סטלניים שמזכירים פעמים רבות תפיסות סטלניות טיפוסיות הנפוצות גם כיום, אבל התפיסה החשובה והמרכזית ביותר ביניהם היא ראיית עולם מאגית-פסיכדלית שבבסיסה עומד מושג ה-"Juice", כח פסיכדלי קוסמי בעל מאפיינים מאגיים, שמי שחולש עליו יכול לשלוט בתודעתם של אחרים.

בסן פרנסיסקו של גאסקין כמעט כל מי שאוכל טריפים מתרגל את שליטתו ב-Juice. מדובר בעיר שתושביה שוקדים יומיומית על פיתוח כוחות טלאפתיה פסיכדלית ומאגיה; בחוצות העיר הזו מהלכים להקות של קוסמים ומכשפים בסביבות גילאי העשרים שנחשפו כולם לכוחות האדירים שפתחה הפסיכדליה ומתאמנים במניפולציות על תודעות זרות. הצעירים הללו מהווים מעין לוחמי ג'דיי פסיכדליים, חלקם עם מטרות טהורות, וחלקם עם כוונות אפלות. תושביה של העיר חיים באימה תמידית מהאפשרות שהם נמצאים תחת שליטתו התודעתית של אדם אחר. גאסקין עצמו מספר ש היה מקפיד לבצע מדי יום בדיקות שמטרתן לוודא שתודעתו לא נמצאת תחת שליטה חיצונית.

בתוך העולם ההזוי הזה גאסקין מתהלך כבודהיסטווה מסומם שמטרתו לתקן את העולם מתוך מצב תודעתו הערפילי. בזמן שמתחוללות סביבו מהפכות, בזמן שאלפי אנשים מתפשטים, מתמסטלים, צועקים ססמאות, מזדיינים ומנסים להשתלט אחד לשני על הראש, גאסקין מסתובב במצבי תודעה גבוליים ומנסה להשפיע לטובה על המצב. במהלך הספר הוא חושף נטיה בלתי מוסברת להסתובב עם טיפוסים מהסוג הנאלח ביותר (ראה לדוגמה ג'ודי, בהמשך) שעושים מאמצים נרחבים להשתלט לו על התודעה במהלך טריפים,לשחק לו בראש ובאופן כללי להוציא אותו מדעתו.

"מעשיות סמים מסמרות שיער" הוא מעין שילוב בין סיפורי חסידים לבין סיפורים על קרבות מכשפים בסגנון קסטנדה המאוחר. סיפורי הסמים של גאסקין מהווים ללא ספק דוגמה מובהקת לשימוש בלתי אחראי בעליל בחומרים פסיכדליים אבל גם אם קשה לי להביע תמיכה בשימוש כזה, קשה לי גם לגנות אותו באופן קטגורי. וגם אם הייתי בוחר שלא להכנס להרבה מהסיטואציות שגאסקין נכנס אליהם במהלך הספר, כקורא המתעניין בחוויה הפסיכדלית מצאתי בספר של גאסקין עושר אדיר של תובנות מסוממות וסיפורי סטלנים מצחיקים להפליא.

זה היה ללא ספק ספר הסמים המצחיק ביותר שקראתי מימי, אבל מלבד הצחוקים הוא כולל גם הקדמה יפהפיה שגאסקין אומר בה לטעמי הרבה דברים חשובים מאוד על טריפים, חוויות פסיכדליות והחיים הפסיכדליים. הנה כמה ציטוטים מההקדמה ומהמשך הספר למתעניינים.

**************************************

ציטוטים מתוך "מעשיות סמים מסמרות שיער".

מתוך ההקדמה:

"כבר בהתחלה, מהטריפים הראשונים שלי, הרגשתי שאסיד הוא דבר שאני מבין אינטסיטינקטיבית. הייתי טוב בזה והמשכתי להיות טוב בזה גם מאוחר יותר. כבר מהפעמים הראשונות שעשיתי אסיד פשוט נהניתי מזה באופן קיצוני. אהבתי את זה! הרגשתי שזה… לא בדיוק דבר שקל לעשות אותו, אבל בוודאי הדבר הראשון שעשיתי בחיי שהרגיש טבעי באמת. זה קצת כמו מישהו שהוא שחיין מעולה ושאף פעם לא חי במקום שיש בו חוף, אבל ברגע שאתה זורק אותו במקום שיש בו מים הוא שוחה בטבעיות.

הרגשנו כאילו אנחנו בתוך מכונת זמן שמאיצה את הזמן לקצבים אדירים. למדנו דברים בקצב-על. היינו חייבים ללמוד את כל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהר ככל שאנחנו יכולים; וכמעט כל מה שעשינו היה Cool באופן כלשהו, משום שהכל היה לימוד. זה לא כל כך שינה מה קרה לך כל עוד הקפדת לשים לב והשתדלת שלא לפגוע באף אחד."

"האנשים שאני מזכיר בספר הזה הם חברים שלי. בני תקופתי, בוודאי, אבל רובם למעשה חברים שלי. אלו החברה' שעשיתי איתם טריפים. אנשים שעשית איתם טריפים הם כמו אנשים שעברת איתם חווית חניכה. אפילו אם רבתם לאורך כל הטריפ, אחר כך העובדה שהייתם שם ביחד בזמן הטריפ חשובה יותר מהשאלה אם רבתם או לא, או אפילו יותר מהשאלה אם חבבתם אחד את השני באותה התקופה."

"חלק מהאנשים שידעו לחולל מעשים על-טבעיים מאוד מרשימים איבדו את האמונה שלהם בסמים ולא לוקחים יותר טריפים. הם שכחו דברים ששינו את תפיסת העולם שלי באופן שאותו לא אוכל לשכוח לעולם, למרות שלא אכלתי אסיד כבר עשר שנים. חלק מהאנשים שאיתם לקחתי את הטריפים הללו נעלמו. הם שכחו והפכו לסטרייטים, קצת בגלל כסף והמשפחות שלהם; אבל לרבים מהם זה קרה בגלל שהם התעסקו עם מאגיה מהסוג הלא נכון כל כך הרבה שאיבדו את הכוחות שלהם.

אנשים היו משחקים משחקים פראיים. הם היו סוחרים באסיד על אסיד. עסקות גדולות, עסקאות בגרמים, אלפי מנות. הם היו סוחרים בסמים בזמן שהם היו מסוממים והיו נכנסים לטריפים של כח לגבי המחיר, בזמן שהם תחת ההשפעה, דבר שהוא ניצול בוטה לרעה של הכח. אפשר להבין למה הם איבדו את הכוחות שלהם לאחר ששיחקו איתם כך. איבדו את הכוחות שלהם בגלל ששיחקו איתם בחוסר אחריות.

ואין עוד רבים מאיתנו מאותו המחזור שנותרו להם כיום הכוחות."

ועוד כמה קטעים שאהבתי

"העיר הייתה כולה בהיי גבוה כל כך שכולם ידעו שיש בזה משהו על טבעי. אפילו הסחים חשו שיש כאן עניין על טבעי. הרבה סחים התחילו להדבק בקונטקט-היי. שוטרים רבים נדבקו בקונטקט-היי מהאנשים שבאו לעצור אותם. בתחנות משטרה וחדרי חקירה התרחשו סצינות פריקיות. אנשים היו נדבקים בקונקט-היי ונגנבים על ראשם על ידי אנשים שהיו מאוד מסטולים. היו טריפים המוניים שבהם אלפי אנשים היו מסתממים יחדיו. כל מי שהיה מגיע לשם היה מסתמם, מי שלקח משהו וגם מי שלא. בחלק מהסימומים ההמוניים הללו קרו דברים מדהימים." (154)

***

(בחלק שבו הוא מספר על פעם שבה מישהו התנקם בחבר שלו על ידי כך שהגניב לשניהם בחשאי חומר בשם Di-ethyl Triptamine שהוא מעין גרסה ממושכת ועצבנית יותר של DMT).

"הרגע שבו שמתי לב שמשהו יוצא דופן היה כשהתחלתי לחשוב לעצמי בעוד אני יושב: 'אם כן, ההבדל האמיתי ביני לבין הקיר הזה הוא שהקיר הזה הוא סך הכל יצור בעל ארבע ממדים בעוד אני למעשה יצור בעל חמישה ממדים".

ואז חשבתי לעצמי.

"אתה מוזר! איך הפכת למוזר כזה? ואז התחלתי להבין שסוממתי."

(עמ' 38)

***

"לעשות טריפים היה כמו להיות אתלט. זה דרש כמות אדירה של אומץ, ונדרשת להסתמך על האופי המולד שלך יותר מאשר על החכמה שאולי ייחסת לעצמך"

***

"בעוד אני נוהג בירידה מהר טאם התחלתי להזות חזק כל כך שבכל פניה בכביש הייתי חייב לבחון את כל היקומים האלטרנטיביים הקיימים ולבחור את זה שהמכונית יכולה להמשיך לתוכו ולנהוג אליו." (עמ' 155)

***

"בדרכנו למסיבה גילינו שארעה טעות קלה, ושלמעשה מייקל לא הסניף THC כמו כולנו; הוא הסניף כמות גדולה של אסיד שהייתה מעורבב עם THC; הוא החל להמריא באופן דינאמיטי מהסנפת האסיד. לא היה לו הרבה מה לומר; אנחנו פשוט הובלנו אותו לאורך הערב ומדי פעם הוא היה פולט: "וואו" או "גזעי לחלוטין!" או משהו כזה, אבל רוב הזמן פשוט הולכנו אותו ממקום למקום, הושבנו אותו פה, חכה כאן, נחזור בעוד רגע, בוא לכאן…" (208)

***

ג'ודי הוא אחת הדמויות שמופיעות שוב ושוב בספר של גאסקין, הוא מעין רב-מכשף של מאגיה פסיכדלית שחורה שהתחביב הגדול ביותר שלו זה להסתמם לחלוטין ואז לתפוס אנשים אחרים על טריפים להשתלט להם על התודעה ולהוציא אותם מדעתם. הנה שני קטעי ג'ודי טיפוסיים שמתרחשים שניהם בשתי מסיבות שונות…:

"הסתממנו ביחד בלופט המחתרתי ברחוב ברודריק ופתאום שכבה לידי במיטה איזה אישה והתחילה להפשיל את מכנסיה. היא הייתה גברת קטנה ונקיה עם שיער קצר והייתה פסנתרנית קלאסית. היא לבשה מכנסי קורדורוי וסוודר חום שנראו יחד כמו מדים כלשהם של רוכבת סוסים אנגליה.

אני הייתי כל כך קרוע מאסיד שסקס היה בלתי מתקבל על הדעת. לא הייתי מסוגל למקם מספיק את הוויתי בתוך עצמי כדי לרצות להכניס עצמי לתוך משהו כזה.

ג'ודי עמד שם למרגלות המיטה, קימט מצחו ואמר: "יש משהו חשוב מאוד. אתה חייב לתנות איתה אהבים. אתה חייב לשכב איתה עכשיו." והוא הצביע על המפשעה שלי.

כתם אור גדול בוהק ולבן בקוטר של כ-18 אינץ' הופיע לרגע קצר מסביב המפשעה שלי. ואז הוא הצביע על המפשעה שלה וכתם לבן הופיעה מעל המפשעה שלה. והוא אמר לי שבגלל הכתמים הללו אני צריך לתנות איתה אהבים.

כל הזמן חזרתי ואמרתי שאני לא רוצה, ושזה די מוזר, וכל זה.

ככה הוא ממשיך ושואל את מרגרט [חברתו של גאסקין באותה תקופה] שאמרה:

"אני לא יודעת. אם אתה באמת חושב שהוא צריך לעשות את זה, אז אני משערת שזה בסדר, אבל לא נראה לי שהוא רוצה לעשות את זה".

(103, ההמשך שם…)

***

"בדרכנו מטה לחדר הבא, יצאנו מאיזה הדלת ופתאום ראינו את ג'ודי שקרא:

'חה-חה-חה חי-חי-חי! אני ממש מאושר מכך שלא אכלתי היום כמה טיפות אסיד רק למקרה שאתקל בך כאן, חה-חה-חה!'

ומיד הבנתי שהוא כן אכל כמה טיפות של אסיד, אלוהים יודע כמה.

הוא החל לגבור עלי בעזרת הנוכחות שלו. הוא מיסך את המציאות שאותה חוויתי בשכבת מציאות נוספת שכיסתה עליה. הוא כיסה לחלוטין את כל מקורות הקלט החושיים שלי מלבד ידי השמאלית שבה החזקתי ידיים עם אינה מאי [מי שתהפוך מאוחר יותר לאשתו של גאסקין ונחשבת היום למייסדת תנועת הלידה הטבעית וגיבורת תרבות נגד בזכות עצמה – ע.ה.]. לחצתי את ידה של אינה מאי באצבעותי והיא לחצה את ידי חזרה, ואני הבנתי שאפילו כשעולמי החושי מכוסה אני קול, מיוחד, לבד, בטוח; ובעוד הבנה זו מתגשמת בי החלה ההתגשמות שלו נמוגה חזרה והחדר שוב חזר להתקיים עבור כולנו והתחלנו לעזוב בלי לומר לאן אנחנו הולכים.

התחלנו לרדת במדרגות וג'ודי החל לקרוא אחרינו בעוד אנחנו יורדים במדרגות.

"היי! יש לי קונקשן לבחור שיכול להשיג קילואים של זהב! קילואים של זהב!! קילואים של זהב!! קילואים של זהב!!! קילואים של זהב!!!

ג'ודי המשיך לצעוק לעברנו את המילים הללו בעוד אנחנו יורדים במדרגות כל הדרך למטה 'קילואים של זהב'" (211)

אגב גאסקין עצמו עדיין חי היום ויחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-76. שיוודע לימים ארוכים וטובים.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (11)

צופן דה וינצ'י הפסיכדלי

4 באוקטובר 2010 – 8:49

1. The Pharmacratic Inquistion, סרט שנוצר על ידי Jan Irvin ו- Andrew Rutajit, מהאתר Gnostic Media, מזכיר לי ספר שאני רוצה לכתוב כבר הרבה זמן: גרסה פסיכדלית לצופן דה וינצ'י שבה בלש מסוגו של לנגדון של דן בראון, נחשף למזימה בת אלפי שנה להסתיר את מקורותיהן העתיקים של דתות העולם בכתות הלוצינוגניות עתיקות.

הסרט של אירווין מסתמך על מחקריו של הפילולוג ג'ון אלגרו, שטען בספרו The sacred mushroom and the cross כי מוצאה של הדת הנוצרית הוא בפולחן הפטריות העתיק.

מה לא תמצאו כאן: טענות על כך שהגביע הקדוש הוא סמל לפטריית האמניטה מוסקריה; תיאוריות מפותלות המבקשות להביא הוכחות לכך שדמותו של סנטה קלאוס מתכתבת במדויק עם דמותו של שמאן האמניטה; לכך שפרי גן העדן הוא למעשה סמל לפטריית האמניטה ולכך שתורתו של ישו מלאה התייחסויות לתרפיית השתן של השאמאנים הקדומים.

הסרט קצת מייגע לפרקים אבל רצוף בפרטים מעניינים המקושרים בלא מעט יצירתיות. אפשר להתלהב, להתווכח או לומר שמדובר בתיאורית קונספירציה בזויה שמחברת יחדיו חצאי עובדות במניפולטיביות. לי, כמי שלא קרא את הספר של אלגרו, או את הספר שכתב אירווין בנושא, קשה לשפוט. כך או כך, האינקוויזיציה הפרמקרטית מצליח לעלות כמה סימני שאלה מעניינים על הקשר בין נצרות לחומרים הלוצינוגנים. ולהוות לכל הפחות מעין "צייטגייסט" של הקהילה הפסיכדלית, סרט הקונספירציה הפסיכדלי הראשון…

צפו כאן (111 דקות, החלק שעוסק בחומרים פסיכדליים מתחיל בסביבות דקה 45)

2. ביקור בבית האמנים תאכ'לס בברלין הפתיע אותי לטובה. באתי עם מינימום ציפיות, בשל שמועות על התמסדותו של המקום ומצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות בשיחות עם אמנים שעובדים בבניין.

אבל הדבר שהכי הפתיע אותי הייתה כמות היצירה הפסיכדלית. רובם המכריע של האומנים היוצרים יצרו בסגנון שהינו "פסיכדלי" לתפיסתי: מאלכסנדר רודין הבלרוסי ועד יצירותיה החדשות והיפהפיות של יעל הרולד הישראלית.

חלק מהאמנים גם הודה בגלוי בהשפעות הפסיכדליות בשיחותי עימם. עבורי היה בכך סימן מעודד לקראת כתיבתו של מאמר נרחב שיתפרסם בעתיד על האסתטיקה הפסיכדלית. בשעות שביליתי במקום התפעמתי מאמנות יותר משהתפעמתי אי פעם בביקור במוזיאון או בגלריה ובסוף נאלצתי להודות בריש גלי: נגמרו הימים שיכולתי לומר שאני לא אוהב אמנות או שאין לי טעם באמנות. אני חולה על אמנות, ויש לי טעם מובהק. הדבר היחיד שחבל לי הוא שבסיורי בגלריות התל-אביביות מצאתי עד היום מעט כל כך יצירות ברוח זו.

3. הסרט הצרפתי-אנגלי-מקסיקני Renegadeי(2004), הוא אולי הסרט הפסיכדלי ביותר שראיתי עד היום. מה שהופך אותו לשונה כל כך הוא סגנון בימוי ייחודי שגורם לכל סצינה ורגע בסרט הזה להרגיש כמו חלק מהזיה.

שיאו של הסרט מגיע כשוינסנט קאסל שותה איוואסקה, קטע שגרם לי להבין שהגדרה אפשרית למושג "סרט פסיכדלי" תהיה סרט שרגע המפנה שלו מתרחש בתוך חוויה פסיכדלית, סרט שמרחב העלילה שלו הינו המרחב הפנימי, הפסיכדלי. כרגע הסרט הנוסף היחיד שעונה על דרישה ושעולה לי בראש זו הוא Altered States של קן ראסל. אם למישהו יש רעיונות נוספים אשמח לשמוע.

(קטע מתוך חווית השתייה של וינסנט קאסל בסרט)

4. הסדרה האינטרנטית Did you know הקדישה פרק למלחמה בסמים ומציגה שורה של עובדות מאירות עיניים בנושא. שווה לצפות ולהעביר הלאה.

5. וס' אמרה לי. בתוך חברת צריכה אטומה כל כך בתפיסתה המבוססת על ניכור ושרשרת בלתי נגמרת של סימולקרות חסרות ממשות, חווית הסם עשויה להיות עבור רבים האפשרות היחידה לשים לב לכך שמשהו אינו כשורה. Drogen als politisches Mittel.

מאת Ido Hartogsohn | תגים ג'ון אלגרו, וינסנט קאסל | תגובות (12)

12 וידיואים פסיכדליים שיפתחו לכם את הראש

3 בספטמבר 2010 – 10:03

הזכרתי פה בעבר את ה-Daily Psychedelic Video, בלוג שהתחלתי באפריל האחרון ושמוקדש למחקר האסתטיקה הפסיכדלית וליצירת בנק וידיואים פסיכדליים איכותיים שיהיו זמינים לפסיכונאוטי העולם כולו.

מאז הצטרפו ל-Daily Psychedelic Video חמישה עורכים נוספים עם ידע רחב באסתטיקה פסיכדלית: שני ישראלים ושלושה אירופאים. מאז הפיכתו של האתר לאתר קבוצתי המנוהל על ידי קבוצה של עורכים, עולות אליו כמויות אדירות של וידיואים פסיכדליים יפהפיים שמרחיבים שוב ושוב את התפיסה שלי לגבי אסתטיקה פסיכדלית ואף עולים על החזון המקורי לאתר. למעשה ה-DPV הפך למעין Psychedelic Movie Show חינמי ומודולרי הזמין בכל זמן ומצב, משהו שאני פינטזתי עליו כבר שנים. מאז הוא כבר הפך לאתר הבית שלי במצבי תודעה אחרים.

בהזדמנות זו רציתי להעלות כאן 12 מהוידיואים החביבים עלי שעלו באתר בחודשים האחרונים:

1. קליפ הטרייל האולטימטיבי

לפוסט המקורי

2. טאקאשי מורקאמי הפסיכדלי

לפוסט המקורי

3. Chemical Brothers – Let Forever Be

לפוסט המקורי

4. הבניינים הפסיכדליים ביותר אי פעם (תנו להם כמה דקות והם יכו אתכם בתדהמה)

ולפוסט המקורי (שווה מאוד לקרוא את ההסבר שם, ובאתר הפרויקט. ולו כדי להבין מה קורה בוידאו).

5. בירדי נאם נאם

לפוסט המקורי

6. פסיכדליית משחקי מחשב אקסטטית (אפשר לקפוץ שתי דקות קדימה ולנחות ישר בשיא העניינים)

לפוסט המקורי

7. מוזיקת טאץ' סקרין

לפוסט המקורי

8. פסיכדליה מוסלמית

לפוסט המקורי

9. מדיטציית וידאו פידבק

לפוסט המקורי

10. ניאו-פסיכדליה בשחקים

לפוסט המקורי

11. בועות סבון פסיכדליות

לפוסט המקורי

12. ריאן לארקין – סרט מדהים על האנימטור הפסיכדלי רייאן לארקין שחולל מהפכה באנימציה של שנות הששים

כדאי מאוד להכנס לפוסט המקורי שמכיל גם שניים מהסרטים המקוריים של לארקין

לאתר ה-Daily Psychedelic Video

מאת Ido Hartogsohn | פורסם גם בכללי | תגים psychedelic videos, וידיואים פסיכדליים | תגובות (2)

המילון הפסיכדלי: קונטקט-היי

27 באוגוסט 2010 – 13:49

"פטריה אפוקליפטית". טקאשי מורקאמי.

קונטקט היי הוא מושג שמקורו בתרבות הפסיכדלית. הוא מתייחס למצב שבו אדם שלא הכניס לגופו חומר פסיכדלי נכנס למצב תודעתי פסיכדלי בעקבות מגע עם אדם אחר שנמצא בעיצומה של חוויה פסיכדלית. זהו מצב שקורה לפעמים לטריפ-סיטרים ולא רק להם. אני זוכר פעם אחת שאכלתי פטריות באמסטרדם והייתי בפארק עם חבר שלי, שלא אכל אבל ליווה אותי לטיול. באופן מעניין למרות שהוא לא אכל ואני כן זה הרגיש כאילו אנחנו מקיימים איזה שדה תודעתי משותף שבו הפטריות מתחלקות בין שנינו. הדבר המפליא היה שהשפעת הפטריות עלי הייתה חלשה יותר ממה שציפיתי בהתחשב בכמות שאכלתי, ואילו החבר, למרות שלא אכל כלום נכנס במהירות למצב פסיכדלי שבו הוא מצחקק, חושב מחשבות מוזרות, מביט על השמיים בהשתאות ומחבק עצים בהתלהבות. זה היה ממש כאילו התחלקנו חצי חצי בפטריות. בספרות הפסיכדלית, הרוויה בסוגי תקשורת ביזאריים ומוזרים בין תודעות יש לא מעט דוגמאות לקונטקט-היי. ספרו של טום וולף, The Kool Aid Acid Tests מתאר את מפגשיהם המסוממים והמרובים של קן קיזי וניל קסידי עם שוטרים במהלך מסע החוף לחוף שלהם בקיץ 1964. כשהפרנקסטרים היו נעצרים, על אסיד, השניים היו עטים על השוטרים במלוא עצימות החוויה הפסיכדלית שלהם ומכניסים אותם לתוך "הסרט שלהם". השוטרים היו מתבלבלים תוך מספר דקות וקיזי וקסידי היו ממשיכים בדרכם כשהם משאירים מאחוריהם שובל של שוטרים הלומי אסיד.

בועז יניב סיפר לי פעם על פסטיבלי טראנס אירופאים שהעוצמות התודעתיות של הנוכחים משקפות בהם אחת את השניה בעוצמה כזו, שאתה פתאום מבין שבעצם אתה מסטול לחלוטין מאז שאתה זוכר למרות שלא הכנסת שום סם לגוף שלך כבר כמה ימים טובים. זה הגיוני מאוד כי חוק פסיכדלי בסיסי מאוד הוא שככל שיותר אנשים מסביב לנוסע הפסיכונאוטי נמצאים בטריפ משלהם, כך חווית הטריפ הופכת לעוצמתית יותר. אם הנוסע הפסיכדלי נמצא בחברתם של אנשים שמחזיקים את החוויה הטריפית שלהם וששומרים על מצב תודעה טריפי, הם יכולים ליצור מעין כור תודעתי שדליפת התודעה ממנו היא מינמלית. קבוצת אנשים כזו שעשתה ביחד טריפ ומשמרת על דליפת תודעה מינימלית יכולה לשמר את תודעת הטריפ למשך זמן ארוך. באופן כזה למרות שהטריפ עצמו מסתיים לאחר 4-8 שעות, תודעת הטריפ יכולה להמשך גם ימים ארוכים לאחר מכן. כל זה תלוי בכמה דברים כמו למשל שמירה על רמת שינה מינימלית: כל עוד אתה לא הולך לישון רמת הדליפה של הטריפיות היא מינימלית (ואילו כפי שג'ים פדימן העיר, שינה מוציאה אותך מהטריפ), אבל גם אם נרדמת, אם בזמן שהלכת לישון מישהו אחר שמר על להבת הטריפ והוא עדיין שם בתוך החוויה שלו כשאתה מתעורר, הוא יכול להדליק מחדש את הלהבה שלך והסיכוי שתוכל לחזור לתוך החוויה של הטריפ בלי לקחת כלום עולה בהרבה). לעומת זאת יציאה לתוך עולם הסחים, העולם של האנשים הרגילים, עם צורות התקשורת המיובשות/אגרסיביות/מנוכרות שלהם תייבש לכם את הטריפ ותשלוף אתכם מתוכו באכזריות חסרת קץ שתגרום לכם לרצות לחזור ולהתחפר בתוך המחילה הקטנה שלכם עד יעבור זעם.

אבל גם אם קונטקט-היי הוא מושג שמקורו בהגות הפסיכדלית, הרי שהוא מתייחס לשורה ארוכה של מצבים אחרים, חלקם ללא קשר ישיר לחוויה הפסיכדלית. לאחרונה הייתה לי חוויה שהתחילה בטריפ שלי שהכניס את חברתי (שלא הכניסה שום דבר לגוף) למצב טריפי עמוק ביותר שבסופו של דבר היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין המצב שבו הייתי נתון אני. עד כאן טוב ויפה, אבל החלק המעניין באמת היה שבארבע לפנות בוקר באותו היום אני חזרתי הביתה לישון בעוד שחברתי המשיכה לבלות. כשפגשתי אותה בבוקר שש שעות מאוחר יותר, אני שהספקתי לעבור בבית לכמה שעות כבר חזרתי למצב תודעה של Baseline, היא לעומת זאת שימרה במשך הלילה את המצב שבו הדבקתי אותה אתמול ועוד ביצרה אותו בעזרת Sleep Deprivation. דקות מועטות אחרי שפגשתי אותה היא כבר החזירה אותי למצב התודעה של אתמול. כלומר, זה לא שהתחלתי לראות הזיות אבל חזרתי למצב הרוח שאפיין את הטריפ שלי יום לכם, על השמחה, היצירתיות, הרוגע ותחושת התודה העמוקה שאפיינו אותו. זה היה כאילו הדבקתי אותה במשהו, הספקתי להבריא ולחטוף ממנה את הדבר הזה בחזרה.

החוויה הזו גרמה לי להבין שקונטקט-היי, אינו תופעה המתרחשת רק כשאדם מסוים נמצא בהשפעת חומר פסיכדלי והאדם שבמחיצתו פוסע גם הוא לתוך החוויה פסיכדלית איתו, אלא תופעה שמתרחשת תחת כל סם ובכל קשר שיש שלנו עם אנשים אחרים. כמובן שהמצב הפסיכדלי עם אפקט ההעצמה והאינטימיות הרבה שהוא יוצר בין בני אדם מאפשר לנו לחוש את הקונטקט-היי טוב יותר. המצב הפסיכדלי מעצים את רמת הסוגסטיביות שלנו ומאפשר לנו לחוש בצורה מועצמת את ההשפעות שיש לכל דבר ועולם עלינו. אלא שלמעשה כמו תופעות אחרות רבות שמתרחשות בתוך החוויה הפסיכדלית, קונטקט-היי הוא בסך הכל העצמה של תופעה יומיומית. החומרים הפסיכדליים שוב משמשים כאן כזכוכית מגדלת המאפשרת לנו להביט מקרוב יותר על הדרכים שבהן התודעה שלנו פועלת ביום יום ולהבין לעומק את מושג הקונטקט-היי במובנו הרחב – את המשמעות התהומית והקריטית שיש לדברים בחיינו שאנחנו נותנים להם לחדור לתוך התודעה שלנו: אדם זה או אדם אחר, פרח או תמונה מחרידה, טבע או עיר.

למעשה כל דבר בעולם יוצר אצלנו קונקט-היי או קונטקט-לואו. שימו לב לאנשים סביבכם ושאלו את עצמכם אם הם יוצרים אצלכם את הקונטקט-היי או את הקונטקט-לואו ופשוט תצמדו לאלו ששולחים אתכם למעלה ותסלקו מהחיים שלכם את אלו שעושים לכם את הקונטקט-לואו. תעשו את אותו הדבר עם סרטים, ספרים, מקומות, סמים, אתרים ברשת, כל דבר!

ואני אסיים בקטע מתוך ספרו של סטיבן גאסקין Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks, מתוך פרק שבו גאסקין מספר על הר שטיפס עליו עם חברים במהלך טריפ בסוף שנות השישים וחווה בו חוויות רוחניות מאוד מטהרות ועוצמתיות ("האינדיאנים אומרים ששמו של אלוהים הוא קול קריאתן של כל החיות יחדיו"!!!).

על הירידה מההר והחזרה הביתה הוא מספר: "ירדנו מההר וחשנו שינוי עמוק כל כך שזה יצר שינוי אדיר בדרך החיים שלנו. חזרנו הביתה וראינו שהרבה מהדברים שנמצאו בבית שלנו לא היו נחמדים. הייתה לנו תמונה מצחיקה על הקיר, תמונה של איזה בית בשביל כל מיני נשים שחיפשו בית. היו שם גבוהות ורזות, נמוכות ושמנות, מוזרות ובכל הצורות וזו הייתה תמונה מצחיקה. אבל כאשר ירדנו מההר והבטנו עליה זו לא הייתה תמונה מצחיקה. היא לא הייתה מצחיקה בכלל. זה היה מגעיל לתלות אותה על הקיר בשביל לצחוק עליה, והיינו חייבים להוריד אותה."

התיאור של גאסקין הזכיר לי את התחושה הזו שאני מכיר מכל כך הרבה אנשים יקרים שנכנסו לתוך העולם הפסיכדלי וגילו שהם לא יכולים להמשיך לצפות בפרסומות, בפורנו או בסרטי זוועה – לפחות לא בקלות כמו פעם. כי הם הרגישו טוב טוב את המטען האנרגטי של כל אובייקט ומעשה ואת ההשפעה שיש לאלו עליהם. הקטע הבא של גאסקין מתאר בצורה נפלאה את השינוי הזה שאני מכיר טוב כל כך מהרבה אנשים אהובים וקרובים לי:

"זה היה כמו חיפוש אחר סוג של טוהר אסטרלי. כאשר אתה תחת ההשפעה, כל דבר קטן מהדהד חזק כל כך שכל דבר שהוא אפילו קצת מגעיל מרגיש עוצמתי מאוד.

זה היה טריפ מאוד מכונן מבחינתנו. הוא שם אותנו בתחושה של אחדות ושל חמלה שאחריה לא יכולנו יותר לשאוב הנאה מלהביט על אנשים אחרים נפגעים או על ייצוגים של יצורים מעונים. לא היה טוב להביט בזה.

בדיוק מסיבה זו אני לא אוהב את התמונה של ישו על הצלב עם המסמרים תקועים בגופו. זה סמל לא נכון. צריך לצייר אותו חי ומלא שמחה."

תודה לכל האנשים שחלקו איתי מההיי שלהם והביאו אותי לקונטקט-היי. תודה לאחת שעשתה זאת ממש לאחרונה. ישתבח שמו של בורא היקום. שבת שלום.

מאת Ido Hartogsohn | תגים פסיכדליה, קונטקט-היי | תגובות (24)

תחילתו של ערב מושלם

18 באוגוסט 2010 – 9:26

חזרנו מהפארק אחרי חוויה פסיכדלית מפוצצת שבמהלכה טיילנו בטבע במשך שעות ארוכות. זו הייתה הפעם הראשונה של ס', ואם בהתחלה היא כל הזמן צחקקה וקשקשה איתי על כל מיני מחשבות מוזרות שעברו לה בראש, הרי שבשלב מסוים, ככל שנסחפנו פנימה, היא החלה להסגר ועכשיו, כשחשבתי על זה, הבנתי שכבר עברו כמעט שעתיים מהפעם האחרונה שאמרה לי משהו. כל הנסיונות שלי לחלץ ממנה דיווח כלשהו על החוויה הפנימית שלה לא הניבו דבר. היא הייתה מתחילה לענות לי ואז משתתקת או פשוט מביטה בי ולא אומרת דבר. היא הייתה מקשיבה לי ולפעמים אפילו שואלת שאלות קצרות או מהנהנת אבל לא אומרת כלום. הרגשתי שהיא מתרחקת ממני, הייתה בינינו איזה תחושה קצת מתוחה וכשהגענו לביתה לא יכולתי שלא להרגיש שהיא ממש נמנעת ממני. בשלב מסוים אמרתי לה שאני מרגיש שהנוכחות שלי לא נוחה לה ושאלתי אם היא רוצה שאלך.

היא אמרה שלא.

Ido, soll ich was machen?

"עידו, אני צריכה לעשות משהו?" היא שאלה את זה בטון הכי תמים שאפשר, כאילו היא באמת לא יודעת.

אמרתי לה שתבוא אלי. אני שכבתי על המיטה. היא נשכבה לצדי, מחובקת בי.

דיברתי אליה, אבל היא עדיין לא ענתה לי.

אמרתי לה שאני מרגיש שהיא מרוחקת. שמאוד הייתי רוצה לדעת מה שלומה.

“Ido, soll ich reflektieren?”

"עידו, אתה רוצה שאדבר בקול על התחושות שלי?"

"כן!" דמעות עמדו בעיני "בבקשה. זה מה שאני מנסה לומר לך בשעתיים האחרונות שאני כל כך רוצה שתדברי אלי. בבקשה תגידי לי איך את מרגישה."

“soll ich wirklich reflektieren?”

"כן!"

"Aber ich schäme mich so"

“לא מתוקה. אין לך בשום דבר מה להתבייש."

"אבל אני כל הזמן חושבת מחשבות כאלה. שאני כל כך מתביישת בהן. ואני מפחדת שתכעס עלי."

אחזתי בפניה והבטנו אחד בשניה קרוב קרוב. "מתוקה, זה נורא חשוב לי שתביני ממש טוב שאין שום דבר שאת יכולה לומר שיגרום לי לכעוס עליך או להפסיק לאהוב אותך. שום דבר בעולם. בבקשה, תדברי אלי."

"soll ich wirklich reden?"

"כן! בבקשה!!!" כל מילה ומילה שיצאה מפיה מילאה אותי באושר, כאילו זו ילדה שלי ששתקה עשרות שנים ומדברת עכשיו בפעם הראשונה.

"אבל עידו, מי זה שעושה את הדיבור? מי זה שם?"

"את רואה!" קראתי "הנה, את מבינה!"

"אבל זה בכלל לא הגיוני. שאדם יכול לדבר עם אדם אחר, ומי זה מדבר? מי עושה את הדיבור? זה לא אני. מי מדבר את הדברים האלה?"

"אבל זה בדיוק מה שכל האנשים הללו, מייסטר אקהארט והבודהא דיברו עליהם. רק שעכשיו את חווה את זה בעצמך."

"אבל איך זה יכול להיות שהדבר הזה קיים?" היא אמרה פתאום "איך זה יכול להיות! איך זה שאפשר לעבור דבר כזה ולהמשיך לחיות בעולם הזה? איך זה שהעולם הזה אפילו יכול להמשיך להתקיים?"

"זה בדיוק מה שהרגשתי גם אני בפעם הראשונה שלי."

"אבל למה לא אמרת לי? לא חשבתי שזה יהיה כל כך עצום. כל כך מעבר למציאות."

"ניסיתי לומר לך. אבל את כל הזמן חשבת שאני סתם מגזים, ואחרי הפעמים הקודמות כבר העדפתי לא לצאת בהכרזות, שלא תתאכזבי."

"אבל, עידו. מה עכשיו? איך ממשיכים את החיים מכאן?" השאלה שלה הייתה כל כך כנה ורצינית.

"עכשיו את יכולה להסתכל מחדש על החיים שלך ולחשוב איך את רוצה לעצב אותם. מה את רוצה לשנות בהם, מה את רוצה שיהיה בהם ומה את רוצה שלא יהיה בהם."

חשבתי על ניאון ג'נסיס אוונגליון. על הרגע ההוא בפרק 26 ששינג'י מוחק את האני שלו, נוחת בתוך עולם של ריק ומתחיל לתהות על טבעה של המציאות. הוא מהלך בחלל לבן חסר כל אובייקטים, ואז כשהוא מבקש שייצרו לו למעלה ולמטה מציירים עבורו קו אופקי שחוצה את המסך לשניים. "הנה קיבלת גבולות. עכשיו יש לך למעלה ולמטה". וקול אחר קורא לעברו "אבל גם איבדת חלק מהחופש שלך". ס' ואני איבדנו את האני וחזרנו לתוך העולם הזה. עכשיו היה אפשר לחשוב מחדש על האני הזה: הירידה חזרה למפעל האוטופי של האני, ההבטחה הגלומה בו, ההבטחה שהפעם נצייר לעצמנו את העולם כמו שרצינו, והידיעה שהחזרה לתוך האני כוללת בחובה באופן בלתי נמנע גם את כל האכזבות והכאבים שגלומים בחווית אני.

היא עדיין הייתה משתתקת לרגעים ארוכים וכאילו קופאת לרגעים. היא אמרה שהיא עדיין מחוץ לעולם, שאני צריך לתת לה פקודות. שאגיד לה כל הזמן בדיוק מה לעשות. לרחוץ רגליים? איזה חולצה ללבוש? מה לומר? הייתה בה בושה עצומה. היא אמרה שהיא רואה את כל הדברים הלא יפים הללו שבתוכה.

"לא!" קראתי "את יפה!"

"אתה אמרת שהחומר הזה הוא כמו זכוכית מגדלת לתודעה, שהוא מגדיל את מי שאתה ושהוא יאפשר לי להביט לתוך עצמי. אתה יפה ולכן הוא מעצים לך את היופי הזה ומשקף אותו. אבל עלי הוא לא משפיע באותו אופן."

"אבל ס', אני מכיר את הבושה הזו. אני מכיר אותה מתוכי."

"אתה?" היא הביטה עלי במבט מפקפק "אבל אתה כל כך בטוח בעצמך. אתה תמיד כל כך שמח."

"לא תמיד. זה מה שאני מנסה להגיד לך. שגם לי יש את הצדדים הללו. וגם אצלי הם עולים בחוויות הללו. או שאני מאושר ומרגיש את האהבה, או שאני מרגיש את הבושה ומסתבך בעצמי וזה קרה לי הרבה פעמים. בגלל זה אני יכול כל כך להבין את מה שעובר עליך."

"אז מה עושים?"

"היום את הבטת לתוך עצמך וראית את עצמך כמו שלא ראית את עצמך עד היום. זו התחלה של עבודה ארוכה, של להתגבר על הבושה הזו, של ללמוד לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו, את מי שאנחנו. להפסיק להתבייש. ללמוד להיות בני אדם. ללמוד לחיות. וזו התורה הפסיכדלית שאומרת לעשות את העבודות האלו, בעצמך ועם אנשים אחרים. לעבוד עם החומרים הללו, או בלעדיהם בשביל להתחזק בעצמנו ולקבל יציבות בתוך החיים, בתוך מי שאנחנו. והמסר הבסיסי ביותר שלה, הוא שאחרי שאתה מכיר את החוויות הללו מיד ראשונה, בגלל שאתה חווית אותן בעצמך, בגלל שנפלת ולמדת לקום, אתה יכול להזדהות עם כל אדם ואדם שחווה אותן ולעזור לו לקום, ולהעניק לו כי אתה מבין שכולנו אותו זרע חיים יפהפה, שנאבק, נאבק על לאהוב את עצמו, על לאהוב את היקום. שכולנו שותפים לאותה החוויה, לאותם המאבקים, שזה האקזיסטנס שכולנו חלק ממנו. אחרי שקיבלת את האהבה של האחר, אתה מרגיש את הרצון לתת אותה לכל אדם ואדם. ואתה רואה את היופי בכל אחד מהאנשים, ואת המאבק הפנימי שלהם, שהוא אותו המאבק שלך."

"זה כמו האהבה שלך אלי. היא מרגישה כאילו יש לה שני חלקים שונים לגמרי. כאילו זו אהבה אלי עצמי, אבל לצידה גם יש אהבה שלא קשורה אלי בכלל."

"נכון, זו האהבה שלי לעולם. וככה זה צריך להיות."

היא הנהנה בפנים רציניות.

"מה השעה?"

הסתכלנו בשעון. השעה הייתה שבע בערב. הייתה את התחושה הקסומה הזו, כאילו קיבלנו כרגע את היקום במתנה. המתנה המתוקה מכל.

"אנחנו יכולים לעשות הערב כל מה שנרצה, נכון? אפשר לבשל ארוחת ערב, ולדבר, ולשכב במיטה בשקט, ופשוט להיות מאושרים. אפשר פשוט לעשות איזה ערב מושלם."

עשינו את כל הדברים הללו. היינו מאושרים והיה לנו ערב מושלם.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (24)

גבולות הגזרה

31 ביולי 2010 – 21:55

הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לחשוב שאתה יודע את גבולות הגזרה. אם אתה חושב שאתה יודע את גבולות הגזרה סימן שנרדמת בשמירה.

אם חשבת שאתה יודע איך לחשוב על העולם, סימן ששכחת איך לחשוב על העולם

אם אתה חושב שאתה יודע מי נגד מי בעולם הקולנוע/מוזיקה/מילה/כל דבר אחר, סימן ששכחת מה זה קולנוע/מוזיקה/מילה כל דבר אחר.

אם חשבת שאתה יודע איזה רגשות אתה מסוגל להרגיש. סימן ששכחת מה זה להרגיש.

המוכר והידוע הוא האויב הגדול ביותר. המחשבה שאנחנו מכירים את העולם היא האויב הגדול ביותר של האדם החווה. אם העולם כבר מסודר לך במפה ואתה חושב שאתה עכשיו רק ממלא את הפרטים הקטנים כנראה שאתה הוזה לחלוטין.

האויב הגדול ביותר של ההתפתחות הוא רגע ההתרגלות לגבולות הגזרה. חקרת, הגעת: מרקסיזם, נצרות, יהדות, ציונות, קבלה, קוואנטים, ריצ'רד דוקינס, ג'יימס ג'ויס, אונרוה דה באלזאק, לארס פון טרייר, טרנטינו, הריף ראף, ברלין, תל אביב, עיצוב, מילים, גוף, אופנה, ריקוד, ליידי גאגא, פופ, ספורט, פשיזם, הומניזם, טרנס-הומניזם, ספיריטואליזם – דתות כל העולם. חקרת, הגעת, שקעת, סטגנאציה.

יגעת, מצאת, אל תאמין – תמשיך הלאה. תמשיך לחפש.

יגעת, מצאת, נשארת, פספסת.

זהו המסר של החוויה הפסיכדלית. כל הזמן להמשיך לחפש. לא לקבל שום תשובה בשום רגע כמוחלטת. כככל שחוויה מסיטה אותך יותר מתפיסת העולם שלך, ממה שחשבת שאתה יודע על העולם, ומהאופן שאתה תופס אותו באופן מורגל, כך היא פסיכדלית יותר. החוויה פסיכדלית יותר ככל שהיא מזרה את העולם עבורך. שקלובסקי והפורמליזם הרוסי דיברו על הזרה של המציאות כפונקציה של הספרות. הזרה של המציאות זה גם פונקציה של סמים.

אם אתה חושב שאתה יודע מה קורה,אם אתה נשאר באותו המקום וגיבשת לעצמך כבר מפה, סימן שהנפש שלך מתברגנת. זה טוב להעמיק, אבל חייבים לצאת ולחפש במקומות אחרים לחלוטין – בכל המקומות שחשבת שאף פעם לא תצא אליהם. תצא אליהם, אם לא תצא עכשיו אתה רק תפספס. אין שום דבר שלא שווה לנסות בחיים האלה. חשבת שאתה כבר יודע מה אתה אוהב. אין לך מושג את מה אתה אוהב. אתה אוהב הכל. אתם אדם גדול. אתה תאכל הכל. אתה תהיה הכל.

תהיה אלפים. תהיה רבבות. תהיה דורות. תהיה כל התקופות. תהיה ארט נובו. תהיה ארט-דקו. תהיה פסיכדלי. תהיה בארוקי. תהיה סימפוני. תהיה עוצי-עוצי. תהיה ברומן ותשים לב טוב טוב לפרסומות. תהיה הכל.

אל תכיר את הגזרה. תצא מהגזרה. תחתוך את הגזרה. אל תיתן לדברים להתקיף אותך, תתקיף אתה אותם. מה שאתה מכיר, הוא מה שכבר היית. מה שכבר היית לא שווה כבר להיות. תהיה דבר חדש. תהיה דבר אחר. תהיה דבר מפתיע. אל תהיה אתה. תהיה כל דבר אחר. תגלה כל דבר אחר. תגלה את עצמך באחר, בכל דבר אחר. תהיה כל דבר אחר. אתה תהיה הכל.

מאת Ido Hartogsohn | פורסם גם בחיים, מיסטיקה | תגובות (20)

מפסיק לעשן, מתחיל לאכול

14 ביולי 2010 – 23:09

דווקא עכשיו כשהגעתי לברלין שהפכה ל”בירת החשיש של אירופה” החלטתי להפסיק לעשן. ואולי זה נכון ככה, ורק סמלי שהמקום שבו קיבלתי את ההחלטה המרגשת הזו היה באמסטרדם.

אני מפסיק לעשן מכל מיני סיבות אבל קודם כל בגלל שבאיזשהו שלב הבנתי שמערכת היחסים שלי עם קנאביס היא כבר מזה זמן מה לא מערכת יחסים טובה במיוחד. בגלל שהבנתי שהמחיר שאני משלם על השימוש שלי בסם הזה הוא גבוה יותר כרגע ממה שאני מוכן לשלם עבורו כרגע, יותר ממה שאני מקבל ממנו כרגע, ויותר מכל מכל דווקא בגלל שהכרתי לפתע בקושי שלי להפסיק את השימוש בו. זה היה דווקא אחרי שבחורף האחרון עשיתי לראשונה אחרי עשור הפסקה ארוכה מהעישון. היה בהפסקה ההיא משהו מאוד מעצים אבל אחריה כשהחלטתי לחזור לעשן לעיתים רחוקות כדי להמשיך להנות מדי פעם מההשפעה המתוקה של הקנאביס, גיליתי כמה קשה לי להחזיק ב”לעיתים הרחוקות האלו” ולומר ‘לא’ לג’וינט שעובר לידי. היה הרבה יותר קל לא לעשן בכלל, הרבה יותר קשה להחליט שאני מעשן “לעיתים רחוקות”. וזו הייתה נקודת השבירה מבחינתי. הנקודה שהייתי חייב להביט לעצמי בעיניים ולהבין שאני מכור ושאני צריך להתחיל להתייחס לעצמי כאל מכור.

אנדרו וייל, שהוא מקור ההשראה העיקרי שלי בנוגע להתנהגות נבונה עם סמים טוען שברגע שנכנסת למערכת יחסים רעה עם סם, רוב הסיכויים שכבר לא תוכל לחזור איתו למערכת יחסים טובה. אלכוהוליסט שהתרגל לשתות כל יום יתקשה לחזור ולהפוך לשתיין חברתי. ברוב המקרים הוא יצטרך לוותר לחלוטין על הטיפה המרה אם ברצונו להפסיק להיות אלכוהוליסט.

וייל טוען שאחד מהדברים שמאפיינים מערכות יחסים רעות עם סמים הוא חוסר מודעות לכך שמה שאתה צורך הוא סם או לסוג היחסים שלך איתו. אנשים ששותים קפה, מעשנים סיגריות או גראס בלי להבין שהם משתמשים בסם (או בלי שאכפת להם) הם הצפויים ביותר לפתח מערכות יחסים בעייתיות עם החומרים הללו. הרגע שבו הבנתי שאני מכור ושאני צריך להתייחס לעצמי כמכור היה מבחינתי רגע מרגש של זיכוך והתגלות משום שבאותו הרגע שבו הסתכלתי על ההרגלים שלי במערומיהם ויכולתי לראות את הפגמים בעצמי היה גם הרגע שבו קיבלתי מתנה עצומה שהייתה האפשרות להשתנות. זה היה אותו הרגע שהבנתי שאם אני רוצה להיות האדם שאני רוצה להיות, אותו אדם שאני רואה את עצמי כמותו בחזוני ושאני יודע שאני יכול להיות, אני צריך להרפות מהחומר הזה. הרגע הזה שבו הבנתי את כל חטאי ארוכי השנים, שבו ראיתי באופן מפוכח את האופן שבו השתמשתי בסם הזה כדי לברוח מעצמי ולא כדי להרחיב את עצמי. באותו הרגע הרגשתי את התקווה וידעתי שעכשיו כשארפה מהעישון אזכה למטר של מתנות.

הפרידה מהקנאביס הייתה מרגשת ומלאה בתחושת התעלות, דווקא משום שבשום שלב בפרידה שלי ממנו, שהייתה פרידה מאוד טקסית, ארוכה ומשמעותית, לא כעסתי עליו ולא ראיתי בו חלילה חומר שטני כפי שמציגים אותו חלק ממתנגדיו הדמגוגים. כלל לא. נפרדתי מאמא קנאביס מתוך תחושה עמוקה שהיא יישות קדושה בעלת כוחות מרפאים רבים, אבל מתוך הכרה בכך שעשיתי בה שימוש לרעה, ולכן היא אסורה לי. ואין בכך כדי לערער על זכותם של אחרים לעשות שימוש בצמח הקדושה הזה. יש אנשים שעושים בו שימוש מקודש ומופלא ויש רבים אחרים שגם להם כדאי להביט במראה. כל אחד יעשה את החשבון שלו עם עצמו.

***

אז אני מפסיק לעשן קנאביס, אבל זה לא אומר שאני לא בהכרח נפרד ממנו לחלוטין. אנדרו וייל מתייחס במקומות רבים לכך שהאופן שבו אנחנו מציגים סם לתוך מערכת העצבים שלנו משנה באופן רדיקלי את ההשפעה שלו. למעשה אותו החומר יכול ליצור אפקטים שונים לחלוטין כשמכניסים אותו לגוף בצורה שונה. כך לדוגמה אוכלי החשיש האירופאים של המאה ה-19 כמו בודלייר, תיאופיל גוטיה, אלכסנדר דיומה, ז’אק ג’וזף מורו ושאר חברי מועדון החשישאים הפריסאי דיווחו בכתביהם על החשיש על השפעות שונות כמעט לחלוטין מאלו המוכרות למעשן החשיש הממוצע של ימינו. אצלם החשיש היה פתח לעולם של חלומות, הזיות ועולמות רחוקים שרוב המעשנים בני ימינו לא היו מאמינים שהחשיש מסוגל להוביל אליהם.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת חשובה ועקרונית בעיני בנוגע לאופן שבו אנחנו בוחרים להכניס סמים לגוף שלנו. אחד החוקים הבסיסיים של הפסיכופרמקולוגיה גורס שככל שאנחנו מציגים למערכת העצבים שלנו סם באופן מהיר ומרוכז יותר כך הוא הופך חזק יותר וממכר יותר. הסנפה, עישון והזרקה הן הדרכים המהירות ביותר להכניס חומר לגוף שלנו. כאשר אנחנו משתמשים בסם באופנים אלו אנחנו עוקפים את מערכת העיכול של הגוף שתפקידה לסנן חלק מהרעלים המצויים בחומר והופכת את חלוקת הסם בגוף להדרגתית יותר. באופן כזה הוא גם הופך לממכר בהרבה.

הסיפור של המאה העשרים (שהוא במידה רבה הסיפור של הרפואה המערבית, המבקשת תמיד לבודד חומר אחד פעיל ולהשמיט את כל שאר החומרים שמתלווים אליו בצמחים שבהם הוא נמצא במקור) הוא סיפור של הפיכת צריכת הסמים למרוכזת והרסנית יותר. האינדיאנים במרכז אמריקה אכלו אלפי שנה עלי הקוקה באופן קהילתי ששיפר את ביצועיהם בציד, במסעות ובמגוון פעילויות – מבלי להתמכר או לסבול מהשפעות שליליות. הבידוד והסינתוז של היסוד הפעיל בעלי הקוקה, הקוקאין, בסוף המאה ה-19 הובילו להופעת סם הקוקאין המזוקק והפיכתו לסף מוסנף, פופולרי והיפר-ממכר בתוך החברה המערבית. באופן דומה גם השפעותיו השליליות של האופיום הוגברו פי כמה ברגע שהחומר הפעיל בו בודד וזוקק והוביל ליצירת ההירואין, עוד סם מערבי מזוקק והיפר-ממכר.

זה במובנים רבים גם מה שקרה לקנאביס בהבדל הקטן ששאיפת קנאביס היא מנהג עתיק יומין (אפילו בעולם העתיק שלא ידע על העישון מכיוון שזה התגלה למערב רק לאחר גילוי אמריקה [חלוצי העולם החדש כינו בהתחלה את המנהג הילידי הזה – ‘לשתות אוויר’] נהגו לשאוף קנאביס. היוונים נהגו להכין אוהלים אטומים להבעיר בתוכם קנאביס עד שהתמלאו בעשן ולשאוף ממנו עמוקות). ובכל זאת ההינדואיסטים, הבודהיסטים והסופים כולם אכלו קנאביס כשהשתמשו בו כצמח קדוש בטקסים הדתיים שלהם. אני מאמין שאחד הדברים הכי מסוכנים שאנחנו עושים עם הקנאביס זה לעשן אותו ושהדבר הזה נכון במיוחד כאשר אנחנו מעשנים אותו יחד עם טבק, שהיא צורת העישון המוכרת לרוב המעשנים בישראל. זו צורה מאוד נוחה ונעימה וכיפית אבל זו גם סיבה שנוח כל כך לפתח כך הרגלים התמכרותיים כלפיו.

אני מאמין שאכילה עשויה להיות פתרון טוב יותר לא רק משום שיש פחות סיכוי שתעבור לידך במסיבה עוגיה לעומת ג’וינט אלא משום שהאפקט שלה הוא לא מהיר ומיידי כל כך. משום כך היא לא מייצרת את הקיק הזה שגורם למעשן לחשוק בו. היא מייצרת הפרדה בין האפקט של הקיק (העקרוני לאפקט ההתמכרותי) לבין האפקט של הסם עצמו ומקלה על האדם לחשוב בצורה מושכלת על השימוש שלו בסם. אני מאמין שבשימוש כזה הסיכוי להתדרדר כנגד רצונך לשימוש תכוף בקנאביס יורד משמעותית.

כשאוכלים קנאביס באופן כזה האיכויות הפסיכדליות שלו הופכות בולטות הרבה יותר. החוויה הופכת להיות חוויה מרובת שעות שמתחילה כשעה או שעה ומחצה לאחר האכילה וחודרת לתוך הגוף באיטיות מרגשת. החוויה יכולה להיות קלילה ונעימה בהרבה. ומעבר לכך, כשהחוויה הקנאביסית הופכת להיות פסיכדלית באמת היא גם הופכת להיות, כמו במקרה של הסמים הפסיכדליים האחרים, לחוויה בלתי ממכרת. חוויה שנדרשים אליה לא בדרך אגב אלא רק מתוך מחשבה ותכנון מוקדם.

***

יום אחרי שקיבלתי את ההחלטה הזו, לפני כשבועיים, פגשתי את אד, ישיש הולנדי שהיה הדבר הכי קרוב לזקן שבט פסיכדלי שיכולתי להעלות על דעתי. אד שהיה לבוש בחולצות פסיכדליות ושפניו עטויות הזקן הלבן מקנות לו מראה של חכם סיני, טייל בעולם במשך עשרות שנים וניסה כל דבר אפשרי. הוא סיפר לי שהוא כבר שנים לא מעשן אלא רק אוכל עוגיות של קנאביס אורגני בגידול עצמי.

הפגישה הפתאומית הזו עם אד, יום אחרי ההחלטה הייתה מבחינתי מעין דרישת שלום מהארכיטקט היקומי. שלום אדם ישן. הלו עולם חדש. נפרדים מצורת קיום אחת ועוברים לצורה חדשה. שלום אמסטרדם, הלו ברלין.

מאת Ido Hartogsohn | פורסם גם בטכנומיסטיקה | תגים סמים, קנאביס | תגובות (20)

מצור החשיש של אביב 2010 – דו"ח מצב

16 במאי 2010 – 17:54

חתיכת החשיש שנתפסה בביתה של עדי אשכנזי הייתה על פי כל הסימנים חתיכת החשיש האחרונה שנראתה באיזור המרכז. אני שואל את עצמי מה הקשר בין התקרית שהתרחשה בביתה של אשכנזי לבין בצורת החשיש הקשה שישראל שרויה בה בימים אלו. האם יתכן שלאשכנזי היה את מספר הטלפון של הסופר-דילר שארגן את כל עיסקי הסמים הקלים במדינת ישראל. האם אשכנזי הפילה את רשתות הסמים הישראליות-לבנוניות-מצריות בתמורה לעונה חדשה של תוכנית הבידור שלה.

אחרי שנרגעים מהפאניקה, יש משהו משעשע במשבר החשיש שעובר על מדינת תל אביב באביב 2010. אנשים שלא הצליחו להמנע מלעשן יותר מיומיים רצוף פתאום נראים שומרים על מצב סחי כבר שבועות ארוכים. זרם הטלפונים שנע בין כל קצוות העיר בשאלה האם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו הפך לזרזיף מיובש לאחר שהריזום העירוני יצר קשר עם כל קצוותיו והגיע למסקנה שלאף אחד אין.

עיר בגמילה. אין ברירה אלא להגמל. וממשלת ישראל בהחלט מקילה על ההחלטה. ישראל למעשה הפכה לסוג של מחנה גמילה המוני בכפיה למכורים לחשיש. וזה משפיע על כולם. אנשים נראים אחרת. העיניים שלהם נראות אחרת. הם הולכים לישון בשעות אחרות משהיו הולכים לישון אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, יוצאים לבלות במקומות אחרים משהיו יוצאים אליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, מדברים על נושאים אחרים משהיו מדברים עליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית. מסתובבים עם אנשים אחרים משהיו מסתובבים איתם אם למישהו הייתה אצבע חשיש בבית. אנשים זזים שונה, מדברים שונה, חושבים שונה, מרגישים שונה.

גבולות ההשפעה של מצור החשיש על מדינות ישראל ותל אביב חורגים מעניין של סצינת הסמים (שחופפת לבערך חצי עיר ורבע מדינה). מדובר כאן במשהו רציני בהרבה. אם החשיש היה סוג של אינפוזיה השראתית לרבים מאומני העיר, הרי כעת היוצרים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ולחשוב על המשך דרכם כיוצרים במדינה סחית ואולי אפילו להרהר בירידה מהארץ או לפחות בגיחה לאירופה או לסיני בנסיון לפרוץ את גבולות המצור. בשביל כל מיני צרכני סמים המצור הנוכחי מזכיר את המצב בירושלים של מאי 1948, והם שואלים את עצמם מהיכן תבקיע לה דרך בורמה? לעומת זאת, מהצד החיובי, מצור החשיש של אביב 2010 גורם לאנשים שבמשך שנים העדיפו לקחת בבוקר ג'וינט ליד מאשר לקחת את עצמם בידיים להתעורר לבוקר חדש ולהתעמת עם המציאות של חייהם. חלקם מבינים פתאום שהם בכלל לא צריכים את החשיש. חלקם מבינים שבעצם מצבם טוב הרבה יותר בלי חשיש.

בקיצור, דברים משתנים. פתאום אביב 2010 הופך לעת של הכרעה: לאלו שצריכים להפסיק לעשן, לאלו שכבר מזמן היו צריכים לעזוב את הארץ, לאלו שאף פעם לא הבינו לאשורה את הסימביוזה בין החומרים שהם צורכים לאמנות/מערכות היחסים/השפיות הנפשית שלהם.

יש משהו פיוטי באביב 2010. תחושה של דברים משתנים ומתהווים להם בצורות חדשות. תל אביב משתנה. ישראל משתנה. אנשים סביבי משתנים. זוהי עת היסטורית, אני גאה לחיות בה. אני שוכב לי במיטה, בוהה בתקרה ותוהה לעצמי מי נושא בהחלטה? אני תוהה אם שוב ידו של גלעד ארדן מעורבת בדבר או שמא מדובר בתגובת נגד מצרית על המצור הישראלי על עזה? אני שואל את עצמי: מעניין אם לעדי אשכנזי יש משהו לעשן?