טכנומיסטיקה

הפתרון הסופי לבעיה הממוחשבת – רשימות אחרונות בנושא הטכנולוגיה

1. פברואר 2010. כתבה שלא תכתב עוד.

דרך סדרת כתבות שהכנתי להארץ יצא לי להכיר את ארד אקיקוס, משיח המדיה האלקטרונית שהטריף את דעתי. משהו בדרך שארד דיבר הקסים אותי עוד מהשיחה הראשונה שלנו בטלפון. אקיקוס חוקר את הגרפים של המדיה האלקטרונית, תר אחרי הנוסחאות שמנחות את הדינמיקה של ג'ונגל האינטרנטי, אחר החוקים שהופכים דמויות מסוימות ברשת החברתית למוקדים, האופן שבו וידאו ויראלי מתפשט בתוך תיבות מייל ורשתות חברתיות או הגורמים שדנים את גורלם של הממים האינטרנטיים לחיים ולמוות. הוא מדבר על הגלאקסיה החברתית במושגים קוסמיים, נושאי השתמעויות איזוטריות כמעט. מיסטיקן רשת.

בערך באותה תקופה הכרתי גם את כרמל, ילדת ADD בת 20 ששולחת בממוצע 15 סמסים בשעה וחיה ברשתות חברתיות. התזזיתיות שלה מקסימה אותי, מכניסה אותי לתוך עולם מסתורי של דור חדש שפועל וחושב באופן שונה לחלוטין מדור המכרים שלי, שברובם נחשפו לאינטרנט בגיל ההתבגרות המאוחר.

כשאני פוגש בפעם הראשונה את אקיקוס הוא מסביר לי על הטוויטר. בזמן שהוא מדבר הוא לא מפסיק לבדוק ולשלוח הודעות בטוויטר. הוא מספר לי על אחד, משתמש שהוא מכיר שמדווח באופן שוטף כל כך מהחשבון שלו, שאם הוא נעלם מהשיחה ליותר מחצי שעה, אנשים כבר מתחילים לתהות מה קרה. כשאני שואל אותו על ADD הוא מודה שהוא ADD אבל גורס שה-ADD אינה הפרעת חשיבה, אלא צורת חשיבה חדשה, טוען בתוקף ש-ADD מסמל שלב חדש באבולוציה של האנושות ומכריז שה-ADD יציל את העולם.

אותו הערב אני שוקל לפתוח חשבון בטוויטר רק לזמן קצוב. לחודש. אני משתעשע ברעיון זמן קצר אבל לא לא מסוגל לעשות את הצעד המכריע. משהו מונע ממני. האפשרות לפתוח חשבון בטוויטר גורמת לי להרגיש כמו מישהו שמציעים לו בפעם הראשונה קראק או הירואין. סוג של אימה מהידיעה שזה עשוי להיות הצעד שיסתום עליך סופית את הגולל.

אני קורא על ה-ADD ומגלה שמדובר במגיפה שהתפתחה בעשורים האחרונים במקביל לעליית האינטרנט והמדיה האלקטרונית, שהיא כמעט לא ידועה בחברות פרה-אלקטרוניות ושהיא נפוצה במיוחד אצל אנשים צעירים ובמיוחד אצל משתמשים כבדים ברשת. ופתאום אני מבין שאם המדיום הוא המסר הרי שה-ADD הוא המסר העיקרי של הטכנולוגיה החדשה. פתאום אני מבין שה-ADD חרג מגבולות ההגדרה הפסיכיאטרית והפך להיות מצב תרבותי, מאפיין מרכזי של החברה האנושית החדשה.

אני מבין שה-ADD אינו תופעה חולפת. הוא תופעה שהולכת ומתגברת כל הזמן מהמייל, לצ'ט, לאינטסנט-מסג'ינג, לפייסבוק ולטוויטר. הוא התוצאה הבלתי נמנעת של עולם חדש אותו יצרנו. עולם שאתה מוקף בו כל הזמן באנשים. עולם שאין לך בו רגע אחד לבד. לא כי אתה לא יכול להיות לבד, אלא כי אתה לא תאפשר את זה לעצמך. עולם שבו המדיה החברתית מהווה את התרופה השטחית ביותר האפשרית לפחד הקדמוני להיות לבד.

אני חושב על כל הסקרים שמדווחים על כך שאנשים מבלים כיום את רוב שעות הערות שלהם מול מלבנים אלקטרונים זרחניים ואני מבין שהממשק של המחשב הולך והופך לממשק שלנו למציאות. הקשר למחשב הולך והופך אינטימי יותר: מהמיינפריים, למחשב האישי, למחשב הנייד, לאייפון. אני מבין שהטרנד הזה ילך ויחריף בעתיד, בעולם שבו Augmented Reality מקרינה לנו על המשקפיים או על האישון שכבה של מידע שנשארת עם המשתמש כל הזמן. ושברגע שזה יקרה, לא יהיה ניתן עוד להפריד בין הממשק של המחשב לבין המציאות כי הממשק של המחשב יהיה הממשק שלנו למציאות. או במילים האחרות הממשק הממוחשב יהפוך לחלק מושרש בממשק התודעה שלנו.

זה העולם שבו כולם סביבך כל הזמן. כל רגע ורגע. כשאתה בעבודה. כשאתה הולך ברחוב. כשאתה הולך לישון וכשאתה מתעורר. זרמים שוטפים וחסרי קץ של מידע על האישון. ואני מבין שבעולם הזה, יהיה יותר ויותר קשה למלט את עצמנו מהרשת. בעולם של ראשי ADD, שדפוסי השימוש שלהם במדיה האלקטרוניים נושאים מאפיינים נרקוטיים, המכורים יהיו אסירים מרצון. אי אפשר יהיה כבר לנסוע להודו, כי כולם יהיו על קצה האישון שלך כל הזמן.

משך זמן מסוים אני משתעשע ברעיון לכתוב דוקטורט, ספר או כתבה בנושא ואולי גם לעשות עליו סרט. אני אפילו סוגר עם עיתון גדול על כתבת מוסף נרחבת בנושא, אבל לא מצליח למצוא את הפנאי לכותבה. כמה חודשים מאוחר יותר אני מגיע לכתבה הזאת ומבסוט מזה שאיתי להט חסך לי את העבודה וכתב על הנושא בצורה מבריקה.

אני מחליט להמלט לפני שיהיה מאוחר מדי.

2. הבעיה במחשב

הבעיה עם המחשב היא שהוא מעסיק. הבעיה היא שפייסבוק וג'ימייל ממכרים יותר מקראק. הבעיה במחשב הוא שהכל הזמן רוצה תשומת לב. שהוא לא נותן לנו להיות עם עצמנו.

הבעיה במחשב היא שהוא מכווץ. שהוא כופה עלינו עיסוק מתמיד בממשק: בכלים ותפריטים. שהוא יוצר גוף סטטי ומתוח שנושם רק בקושי. לכן אנחנו זקוקים לממשק אחר. כזה שיאפשר לנו לחוש את ההורמונים שהגוף שלנו מייצר כשהוא בתנועה, כשהגוף שלנו חווה, וכשאנחנו נמצאים בתוך הגוף שלנו. כזה שיגרום לשרירים שלנו לנוע, לנשימה שלנו להתחזק ולהעמיק, שיאפשר לגוף שלנו להרגיש כמו חיה בג'ונגל במקום כמו חיה בכלוב. ממשק שיהפוך את העבודה עם המחשב לריקוד, לריגוש פיזי – כי כדי שהמחשב יהיה רוחני באמת הוא חייב קודם כל לשנות את הפיזיות שלו לפיזיות שתייצר חוויה כובשת, חוויה של טראנס.

3. ספר

אני אוהב את הקינדל החדש שלי. הוא טוב עשרות מונים מכל אייפד כי הוא מונו והמונו הוא הסטריאו החדש.

ויותר משאני אוהב את הקינדל שלי אני אוהב ספרים מנייר. יש לי רק חודשיים קינדל וזה כבר מרגיש כמו לחזור למאה ה-19 כשאני אוחז בספר מודפס. ובו בזמן אני יודע שהוא מושלם כל כך. שנים ביליתי בלבוז לאנשים שמתפייטים על הריח של הנייר, אבל עכשיו אני מבין שאני קוף שאוהב לפתח רגשות לאובייקטים כרוכים שאפשר להחזיק אותם ביד. שלספרים האהובים עלי יש ממשות שמתעלה על זו של קובץ מידע שאפשר להעביר ממחשב למחשב. דווקא הקינדל גרם לי להבין שהספר אינו רק ישות אידאית. הוא ישות פיזית והפיזיות שלו חשובה, לפחות לפליט מאה 19 שכמותי.

ככל שהפייסבוק מעמיק את האחיזה בישותי אני מעריך יותר את הספר, מעריץ אותו, אסיר תודה אליו, לאפשרות המילוט שהוא מעניק לי בעידן הזה. המונו הוא הסטריאו החדש. ובעידן ההיפר-פוליפוני של התודעה המולטי-טאסקית הספר מוצדק מתמיד. הוא כמו הזמנה לאהבת נפש בעולם שמלא רק בפלירטים בלתי מחויבים. הוא הזמנה לקחת דברים ברצינות, לחשוב ולחוש לעומק, אביר שלוקח אותך בידו, וגואל אותך מהכורח מלהיות עוד אחד זומבי קהה מרגשות עם חיוך אווילי וזקפה.

4. קללת התיעוד

ברגע שאתה תופס את המצלמה ומתחיל לצלם משהו הדברים המעניינים תמיד מפסיקים לקרות. ברגע שאתה תופס את המיקרופון ומתחיל להקליט, הדברים המעניינים מפסיקים להאמר. זה החוק קוסמי: הברירה שאלוהים נותן לנו בחיים בעידן האלקטרוני: לחוות או לתעד. תארו לכם עד כמה העולם מוצלח יותר מכל מה שאנחנו רואים בטלוויזיה? תארו לעצמכם כמה העולם היה יכול להיות מוצלח אם רק לא היינו מצלמים אותו?

5. כמה זמן מבוזבז

עוד שניה ועוד שניה ועוד דקה ועוד דקה, שעוברות ליד המחשב בציפיה לדף שיטען, לסרט שיעלה, לתוכנה שתפתח, לתוכנה שתסגר, למחשב שיפתח, למחשב שיתכבה. Technology, don’t keep me waiting. ככל שהמחשבים הופכים יותר מהירים, כך נדמה שאנו מעבירים יותר זמן בהמתנה להם.

אנושות שלמה מכלה את זמנה בהמתנה למחשבים, בציפיה לחישוב כלשהו שיסתיים. שוב שוכחת את עצמה בהמתנה למשהו שיקרה. השקר הגדול.

חיים שלמים שאובדים מול מסכים. למה? בשביל מה? גזר דין מוות שנגזר על דורות שלמים של בני אנוש, בדיוק כפי שחזה א.מ. פורסטר כבר ב-1909.

***

אני לוקח הפסקה מהטכנולוגיה. מלכתוב עליה, אבל בעיקר, מאוד בקרוב, מלחוות אותה, מלחיות בצילה. אני יודע. אני מוקף בטכנולוגיה. היא בתוכי. היא חלק ממי שאני. ובכל זאת אני מרגיש צורך למתוח שוב את הגבולות ביני לבינה. היי שלום. עוד אשוב.

15 בספטמבר 2010 – 9:22 קטגוריות: חיים, טכנולוגיה, טכנופוביה | תגובות (14)

תגים ADD, אוגמנטד ריאליטי, ארד אקיקוס, טכנולוגיה, טכנופוביה, קינדל |

קרלו שטרנגר וחביבה פדיה – ביקורת ספרים משולבת שסיבכה לי את החיים

1. ביקורת על ביקורת על ביקורת: קרלו שטרנגר. אני, פרויקט מיתוג. כנרת, זמורה ביתן. 2010.

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים הללו:

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים:

"אין סיבה מיוחדת לכתוב פוסט משותף על "אני, פרויקט מיתוג" מאת קרלו שטרנגר ועל "בעין החתול" מאת חביבה פדיה מלבד העובדה שאחד עורר אצלי סלידה עזה ואילו השני ריגש אותי עד היסוד ועורר בי אהבה עמוקה. בעוד שהאחד היה מלא בנפיחות חסרת מעוף השני ניחן בחמלה וראיה רוחנית יוצאת דופן."

בזכות ספרו של שטרנגר גיליתי בעצמי לפתע יכולת שלא ידעתי שטמונה בי לקטילה חסרת רחמים. אלא שאז הלכתי לישון התעוררתי וקראתי את השליש האחרון של ספרו של ופתאום הכל השתנה. אני לא יודע אם זה היה משהו במצב רוח שלי שהשתנה או משהו בכתיבה של שטרנגר, אבל לפתע הרגשתי שאני ושטרנגר יכולים לחיות בדו-קיום של מה שהוא מכנה "בוז מתורבת". ובאיזשהו שלב בסופו של הספר, אפילו הצלחתי לחוש סימפתיה מסוימת לשטרנגר.

זה היה מבלבל מאוד! רק ערב קודם לכן הלמתי בשטנרברג כפי שלא עשיתי מאודי, בצורה חסרת רחמים כל כך שהלכתי לישון בעירוב של תחושת צדקנות עמוקה עם תחושת בושה עמוקה על אותה הצדקנות.

לספר של שטרנגר היה מבנה עקומת פעמון של טריפ רע. את שני הפרקים הראשונים קראתי בתחושה של "מעניין מה הולך לקרות", את הפרק השלישי והחלק השני בתחושה של "איזו נפיחה דוחה" ולחלק השלישי הגעתי בתחושת פיוס עמוקה אך גם מבלבלת עם ישויות כל היקום.

את שורש הבעיה ניתן לגלות בשתי נקודות עיקריות שבהן אני חולק על שטרנגר. ראשית כל מאז גיל 19 בערך, אני לא ממש חסיד של האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (טרנס מקנה חזר והדגיש בנוגע הקהילה הפסיכדלית: We are nor flailing existentialists with a kind of Camusian ‘why not’ attitude towards the world), בעיני האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (בעיקר בצורתו הגסה) הוא אחד הגורמים העיקריים לתחושת החוסר משמעות המטרידה שבה מוכים רבים מבני העידן שלנו.

אבל יכולתי, והצלחתי בסוף, לחיות עם האקזיסטנציאליזם האתאיסטי של שטרנגר (שאינו בהכרח מהסוג הגס). הדבר העיקרי שממשיך להרתיח אותי בשטרנגר הוא היחס הפשטני, הקלישאי וחסר הניואנסים שלו לעידן החדש ומה שהוא מכנה "רוחניות הפופ", ולכן אצטט כמה פסקאות קצרות מתוך הביקורת שנגנזה:

"לשטרנגר מצדו יש כמובן בעיות עם הניו-אייג' והרוחניות החדשה. הוא בוחר לשפוט את אלו על פי אמת מידה נוחה מאוד, חברים בגיל העמידה שהחלו לגלות עניין בתורת הקבלה דרך הפריזמה הפופוליסטית של מרכז לקבלה והרב לייטמן[1] או של סרטים כמו הסוד. הוא מזדעזע מכך שאותם חברים מעזים לגלות עניין בלימודי קבלה גם כאשר הוא מעמת אותם עם העובדה שחקר וגילה שספר הזוהר כלל לא נכתב במאה הראשונה על ידי רבי שמעון בר-יוחאי כפי שמקובל במסורת היהודית אלא במאה ה-13.

התפיסה הרדודה והעניה שיש לשטרנגר לגבי החוויה דתית מזכירה לי את הרדידות של כמה מהמתקפות אחרונות על אלוהים על ידי מספר מודרניסטים נפוחי חשיבות אחרים כמו ריצ'רד דוקינס (עוד מישהו שיהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכנע אותך בכך שלחיים שלך אין משמעות ושאתה בסך הכל מכונה לשכפול גנים) או סטיבן הוקינג (עוד אחד שתהילתו יצאה מכלל שליטה עד שהוא מאיים להפוך לעובדיה יוסף של הפיזיקאים), שבספרו החדש מכריז שהוכיח שאין צורך באלוהים.

לגלות יצירות נחותות דרגה בסוגה כלשהי זה חכמה קטנה מאוד. אני יכול למצוא אנספור סרטים גרועים, אלבומים גרועים, סרטים גרועים, עבודות דוקטורט גרועות או תיאוריות פסיכולוגיות גרועות. אבל אם הייתי כותב ספר שבו הייתי יוצא כנגד הקולנוע בהסתמך על כך כמה סרטים גרועים שהזדמן לי לראות, או תוקף את הפסיכולוגיה משום שישנם פסיכולוגים גרועים שיודעים להבין אנשים רק דרך התגיות של ה-DSM כמובן שהייתי זוכה בקיתונות בוז, ובצדק."

טוב נו, אולי קצת נסחפתי בטון שנקטתי בביקורת ההיא אבל בסופו של דבר נדמה לי שהכתיבה של שטרנגר על דת ורוחניות מהווה סממן לרדידות הרוחנית (שטרנגר עצמו מתייחס להאשמה זו במהלך הספר שוב ושוב) של נושאי דגלו של האתאיזם החדש כמו דוקינס, היצ'נס או דנט. העניין הוא שאני ושכמותי היינו יכולים לחוש סימפתיה רבה יותר למאבקם של אלו (שיש בו אלמנטים מוצדקים) אם לא היה מקביל בפנאטיות העיוורת, וברדידות תפיסתו הדתית, לאלו של הפונדמנטליסטים עצמם. טוב יעשו, בעיני, אם ישלבו ביקורת זו בתוך הביקורת שלהם על הדת, ויצליחו לבצע הפרדה בין החוויה הדתית כאלמנט לגיטימי ובעל משמעות בחייו של האדם ובין העמקות שיש בתורות דתיות מסוימות, לבין הכוח ההרסני של דתות וכתות אוטוריטטיביות או של תפיסות עולם פונדמנטליסטיות.

*** N+1

לי הוא מזכיר את אלון גל

כאן הייתה אמורה הביקורת על הביקורת להסתיים, אלא שאז שוב הלכתי לישון וכשהתעוררתי קראתי פעם שניה בפרק של שטרנגר על העידן החדש והבנתי שאני שותף לרבות מהביקורות של שטרנגר על הרדידות האינטלקטואלית של זמננו כפי שהיא משתקפת ב"סוד" או ב"קבלה פופולרית". (למי שהתבלבל, חזרנו לשורה הראשונה של הכתבה, לביקורת המטא בדרגה השלישית על שתי הביקורות הקודמות שנכתבו).

אז מה הבעיה בעצם? כנראה שבאותו בוז מתורבת ששטרנגר ביקש ללמדני, ושבעיני מסמל איזה אטימות לעולם. הבעיה שאני חושב שלמרות ששטרנגר כותב בבוז מתורבת על אותם חסרי השכלה, הוא לא באמת מתוחכם בהרבה מאותם חסידים שוטים של "הסוד" שכנגדם הוא מתריע. בעיני הוא מתגלה כחסיד שוטה למחצה של "הנאורות", המדע, והאובייקטיביזם שכתיבתו מסגירה שוב ושוב אירופוצנטריות ולוגוצנטריות צרות אופקים למדי. הוא מסוגל אמנם לבוז מתורבת לבעלי השקפות אחרות, שהוא דבר ראוי לשבח יותר מבוז בלתי מתורבת, אבל הוא הוא עדין אינו מסוגל לצאת מגבולות האני שלו, ובוודאי לא תוך כדי ריקוד. ובסופו של דבר, אחרי שקראתי הבוקר במקביל לשטרנגר קצת טימותי לירי, אני מבין שמה שמפריע לי בשטרנגר זה שביעות הרצון העצמית שלו, שבניגוד לכל מה שהוא עשוי לומר משדרת את הבטחון שהוא יודע, למרות שתודעתו נראית לי מוגבלת למדי, כך שמבחינתי יש לי רק דבר אחד לומר לו.

אז שלא תבינו לא נכון. מבחינתי שטרנגר ואני נפרדים בבוז מתורבת, יש לי אפילו כבוד מסוים אליו. הוא ללא ספק קרא או לפחות שמע על לא מעט ספרים, ויש בספר שלו גם לא מעט קטעים המלאים באבחנות מדויקות למדי על תחלואי ובעיות הזמן. יותר מכך, הוא גם גרם לי תהליך קריאה מעניין למדי: אותם קטעים שגרמו לי תחושת גועל בקריאה ראשונה נראו לי בקריאה שניה בו כמציגים תובנות יפות למדי. אני לא מצטער שקראתי בספר של שטרנגר אבל אני בטח לא הולך להמליץ לכם עליו.

ציטוט שחימם לי את הלב: "עלינו להיות מסוגלים להתפעל מהמגוון המרשים של מערכות המשמעות פרי דמיונם של בני האדם, במקום להתרעם על אלו מהן שאינן מוצאות חן בעינינו (…) בוז מתורבת המתובל בהומור יכול להוות תחליף לצדקנות הבלתי נסבלת בכל האידאולוגיות, דתיות וחילוניות גם יחד. יתר על כן, השימוש בו יכול לסייע לנו לראות את ההיסטוריה האנושית כדבר מה הדומה יותר לתחרות על התואר 'סיפור הבדים הקולקטיבי המוצלח ביותר', מאשר כהתנגשות קטלנית בין ציביליזציות." (230)

ציטוטים שגרמו לי להתפלץ: "המודרניות מציעה כיום נרטיב חלופי רב עצמה המבוסס על נתונים היסטוריים אמפיריים" (88, בגלל הרטוריקה). "איני מבין כיצד יכולה חוויה שכזו [חוויה מיסטית] ללמד אותנו דבר מה על אודות העולם החיצוני יותר משיכולות לעשות זאת הזיות או חוויות על-חושיות אחרות" (93, רגע לפני שהוא מסביר שהתפיסה שהקוסמולוגית של הקבלה "נדחתה מיד עם הופעתה של הפיזיקה המתמטית המודרנית"). "[אנשי עידן החדש טוענים בפנינו כי] אין גבולות למה שאנו יכולים להיות. אין גבולות משום שעמוק בפנים קיים פוטנציאל בלתי מוגבל בעל כח עצום (…). הרעיון שלפיו קבור בתוכנו עצמי אמיתי ושלם הוא פנטזיה תרבותית רבת עוצמה." (85) "מחירה של האמונה הדתית היא חיים בצילו של הפחד מפני האל" (244)

ציטוט שהקפיא את ליבי ובקריאה שניה חימם אותו: "המשוואה הקיומית שלנו היא מי שאנו. [דגש במקור] חיים של הגשמה אינם חיים שבהם המשוואה הקיומית שלנו נפתרת, אלא חיים שבהם אנו חווים את המשוואה הקיומית שלנו באופן פורה ויצירתי. פתירת של המשוואה הזאת משמעה מוות." (125)

2. ביקורת חד משמעית וחשובה לעין ערוך. בעין החתול. חביבה פדיה. עם עובד. 2008.

שטרנגר היה Mindfuck, הנסיון לגבש דעה על הטריקסטר-תרח הזה בעל הקרחת המבריקה כמעט גרם לי נזק מוחי בלתי הפיךו והביא אותי לשפוך כל כך הרבה מילים שאני לא מעז לפתוח בספר שלו שוב ופתאום הביקורת על פדיה, היקרה לי כל כך, נראית לי קצרה בהשוואה. אבל אם אזרתם סבלנות לקרוא כל מה שהיה לי לומר על שטרנגר, בבקשה תאזרו עוד קצת סבלנות בשביל פדיה, שראויה לזה כל כך.

"בעין החתול" של חביבה פדיה הוא אחד מהספרים הנדירים הללו שגורמים לך להתאהב בנפשו של האדם שכתב אותו. השפה של פדיה, השג ללשון העברית בת זמננו, שוזרת באופן מרהיב את הרבדים שונים של השפה, משפת הרחוב ועד לשפת המדרשים. אבל הלשון שלה היא רק אחת משלל גורמים שהופכים את הספר של פדיה בעיני לאחת מיצירות המופת החשובות ביותר של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים. השג יוצא דופן שגרם לי לחוש בר מזל על כך שאני קורא עברית.

פדיה כותבת על המציאות של שולי עיר המדבר הבאר-שבעית, אזור שוליים שבו חיים עלובי החיים שהודרו ממרכז החברה. היא מתארת את העולם הזה, על העזובה שבו, האכזריות שלו אבל גם הפיוטיות והיופי העמוקים שלו ומוצאת בתוכו לצד הכאב והכיעור רגעים של חסד וקדושה. הגיבורות שלה הן חיות העזובה: חתולים, כלבים והאנשים שלוקחים אותן תחת חסותם, שמקדישים את כל כוחם המועט להגנת החיות חסרות הישע שחיות חיים של רדיפה בשולי העולם האורבני, שהופכים את בתיהם למקלט עבור החיות הנרדפות, שחוסכים פת לחם מפיהם על מנת להאכיל את אהובותיהן החיות – ובמעשה התגברות זה הופכים מדמויות חלושות לגיבורים שמתוך אצילות נפשם מתגלה עוצמה המהדהדת כוחות מיתיים אך שומרת תמיד על אנושיות עמוקה.

האנשים הללו, שהחברה מסביב על שכניה ועל מנגוני השלטון שלה מדחיקה אותה, הופכים אצלה לגיבורים האמיתיים של הזמן, המבשרים האנונימיים והאותנטיים ביותר של חבלי משיח שאין יודע מתי יבוא. צדיקי אומות אדם יחידים שמתגייסים להגנת חיה.

החיה היא אצל פדיה ישות צופנת סוד, במובן הקבלי. היא מכילה בתוכה כח קמאי שמודחק מהעולם האורבני, היא ההשתקפות המטרידה של האלוהי שהאדם מסרב להגלותה מעל העולם האורבני שברא לעצמו. היא ממלאת את הספר במשמעויות נסתרות המהדהדות לכל אורכו. פדיה היא חוקרת קבלה והספר שלה, שמורכב מעשרות סיפורים הקשורים זה בזה במארג תמטי ורעיוני, עשיר באלוזיות לספרות היהודית ובמדרשים. היא מותחת רשתות עשירות של קישורים בין היהדות והקבלה לבין חיי העזובה הבאר-שבעית.

בתקופה שמייצגיה הדומיננטים של היהדות בישראל הולכים מעוותים אותה לכדי השקפה גזענית, לאומנית, צרת השקפה ואכזרית המבוססת על בורות, צדקנות עצמית ושנאה לאחר פדיה מייצגת אלטרנטיבה אחרת, מלאת ענווה, חמלה ורוחניות אמיתית שמצליחה להכיל גם את קמעות הצדיקים וגם הכרה עמוקה של הקבלה והמקורות היהודיים. יהדות שגרמה לי בפעם הראשונה זה זמן רב לחוש שוב כמיהה ואהבה לדת משה.

פדיה רואה את אלוהים לא באתרי מריבה פוליטית אלא בחצרות של באר שבע. בפעולות קטנות של חמלה, של דבקות ושל יופי צופן סוד. גיבורי סיפורי הדבקות שלה שלה אינה רבנים בעלי אדיקות נוקשה אלא דמויות כמו רוזה שלה. חלכאים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי ושהחמלה שלהם לחיות והחמלה של פדיה אליהם מסמלת את החרך הצר של האור במציאות אפלה.

וזה בעיני ההבדל החד בין שטרנגר לפדיה שעורר אצלי את התגובות השונות כל כך לשניהם. בעוד הראשון סועד בגאווה עם עם ממצאי המדע "האובייקטיבי" ומתייחס בבוז (גם אם, "מתורבת") לכל מה שלא מוכר לו או חורג מתפיסת העולם הרציונלית שלו, הספר של פדיה מעיד בעיני על גדולה אנושית אמיתית. היכולת לגלות את היופי, הקדושה והחמלה בכל מקום גם בין נדכאי שממת העזובה. פשוט תקראו.

[1] בביטוי "פופוליסטית" אין בכוונתי לגנות את יצירתם של ברג ולייטמן. אני מוצא את הגותם של השניים מרתקת ומושכת מבחינות רבות. עם זאת, בכך אין לכסות על הפגמים העמוקים שיש בה ובעיקר האופן הפופוליסטי והסמכותני שבה היא נמסרת ובחסרונותיה כשהיא משמשת כמזון רוחני ואינטלקטואלי יחיד.

12 בספטמבר 2010 – 10:37 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (3)

12 וידיואים פסיכדליים שיפתחו לכם את הראש

הזכרתי פה בעבר את ה-Daily Psychedelic Video, בלוג שהתחלתי באפריל האחרון ושמוקדש למחקר האסתטיקה הפסיכדלית וליצירת בנק וידיואים פסיכדליים איכותיים שיהיו זמינים לפסיכונאוטי העולם כולו.

מאז הצטרפו ל-Daily Psychedelic Video חמישה עורכים נוספים עם ידע רחב באסתטיקה פסיכדלית: שני ישראלים ושלושה אירופאים. מאז הפיכתו של האתר לאתר קבוצתי המנוהל על ידי קבוצה של עורכים, עולות אליו כמויות אדירות של וידיואים פסיכדליים יפהפיים שמרחיבים שוב ושוב את התפיסה שלי לגבי אסתטיקה פסיכדלית ואף עולים על החזון המקורי לאתר. למעשה ה-DPV הפך למעין Psychedelic Movie Show חינמי ומודולרי הזמין בכל זמן ומצב, משהו שאני פינטזתי עליו כבר שנים. מאז הוא כבר הפך לאתר הבית שלי במצבי תודעה אחרים.

בהזדמנות זו רציתי להעלות כאן 12 מהוידיואים החביבים עלי שעלו באתר בחודשים האחרונים:

1. קליפ הטרייל האולטימטיבי

לפוסט המקורי

2. טאקאשי מורקאמי הפסיכדלי

לפוסט המקורי

3. Chemical Brothers – Let Forever Be

לפוסט המקורי

4. הבניינים הפסיכדליים ביותר אי פעם (תנו להם כמה דקות והם יכו אתכם בתדהמה)

ולפוסט המקורי (שווה מאוד לקרוא את ההסבר שם, ובאתר הפרויקט. ולו כדי להבין מה קורה בוידאו).

5. בירדי נאם נאם

לפוסט המקורי

6. פסיכדליית משחקי מחשב אקסטטית (אפשר לקפוץ שתי דקות קדימה ולנחות ישר בשיא העניינים)

לפוסט המקורי

7. מוזיקת טאץ' סקרין

לפוסט המקורי

8. פסיכדליה מוסלמית

לפוסט המקורי

9. מדיטציית וידאו פידבק

לפוסט המקורי

10. ניאו-פסיכדליה בשחקים

לפוסט המקורי

11. בועות סבון פסיכדליות

לפוסט המקורי

12. ריאן לארקין – סרט מדהים על האנימטור הפסיכדלי רייאן לארקין שחולל מהפכה באנימציה של שנות הששים

כדאי מאוד להכנס לפוסט המקורי שמכיל גם שניים מהסרטים המקוריים של לארקין

לאתר ה-Daily Psychedelic Video

3 בספטמבר 2010 – 10:03 קטגוריות: כללי, פסיכדליה | תגובות (2)

תגים psychedelic videos, וידיואים פסיכדליים |

המילון הפסיכדלי: קונטקט-היי

"פטריה אפוקליפטית". טקאשי מורקאמי.

קונטקט היי הוא מושג שמקורו בתרבות הפסיכדלית. הוא מתייחס למצב שבו אדם שלא הכניס לגופו חומר פסיכדלי נכנס למצב תודעתי פסיכדלי בעקבות מגע עם אדם אחר שנמצא בעיצומה של חוויה פסיכדלית. זהו מצב שקורה לפעמים לטריפ-סיטרים ולא רק להם. אני זוכר פעם אחת שאכלתי פטריות באמסטרדם והייתי בפארק עם חבר שלי, שלא אכל אבל ליווה אותי לטיול. באופן מעניין למרות שהוא לא אכל ואני כן זה הרגיש כאילו אנחנו מקיימים איזה שדה תודעתי משותף שבו הפטריות מתחלקות בין שנינו. הדבר המפליא היה שהשפעת הפטריות עלי הייתה חלשה יותר ממה שציפיתי בהתחשב בכמות שאכלתי, ואילו החבר, למרות שלא אכל כלום נכנס במהירות למצב פסיכדלי שבו הוא מצחקק, חושב מחשבות מוזרות, מביט על השמיים בהשתאות ומחבק עצים בהתלהבות. זה היה ממש כאילו התחלקנו חצי חצי בפטריות. בספרות הפסיכדלית, הרוויה בסוגי תקשורת ביזאריים ומוזרים בין תודעות יש לא מעט דוגמאות לקונטקט-היי. ספרו של טום וולף, The Kool Aid Acid Tests מתאר את מפגשיהם המסוממים והמרובים של קן קיזי וניל קסידי עם שוטרים במהלך מסע החוף לחוף שלהם בקיץ 1964. כשהפרנקסטרים היו נעצרים, על אסיד, השניים היו עטים על השוטרים במלוא עצימות החוויה הפסיכדלית שלהם ומכניסים אותם לתוך "הסרט שלהם". השוטרים היו מתבלבלים תוך מספר דקות וקיזי וקסידי היו ממשיכים בדרכם כשהם משאירים מאחוריהם שובל של שוטרים הלומי אסיד.

בועז יניב סיפר לי פעם על פסטיבלי טראנס אירופאים שהעוצמות התודעתיות של הנוכחים משקפות בהם אחת את השניה בעוצמה כזו, שאתה פתאום מבין שבעצם אתה מסטול לחלוטין מאז שאתה זוכר למרות שלא הכנסת שום סם לגוף שלך כבר כמה ימים טובים. זה הגיוני מאוד כי חוק פסיכדלי בסיסי מאוד הוא שככל שיותר אנשים מסביב לנוסע הפסיכונאוטי נמצאים בטריפ משלהם, כך חווית הטריפ הופכת לעוצמתית יותר. אם הנוסע הפסיכדלי נמצא בחברתם של אנשים שמחזיקים את החוויה הטריפית שלהם וששומרים על מצב תודעה טריפי, הם יכולים ליצור מעין כור תודעתי שדליפת התודעה ממנו היא מינמלית. קבוצת אנשים כזו שעשתה ביחד טריפ ומשמרת על דליפת תודעה מינימלית יכולה לשמר את תודעת הטריפ למשך זמן ארוך. באופן כזה למרות שהטריפ עצמו מסתיים לאחר 4-8 שעות, תודעת הטריפ יכולה להמשך גם ימים ארוכים לאחר מכן. כל זה תלוי בכמה דברים כמו למשל שמירה על רמת שינה מינימלית: כל עוד אתה לא הולך לישון רמת הדליפה של הטריפיות היא מינימלית (ואילו כפי שג'ים פדימן העיר, שינה מוציאה אותך מהטריפ), אבל גם אם נרדמת, אם בזמן שהלכת לישון מישהו אחר שמר על להבת הטריפ והוא עדיין שם בתוך החוויה שלו כשאתה מתעורר, הוא יכול להדליק מחדש את הלהבה שלך והסיכוי שתוכל לחזור לתוך החוויה של הטריפ בלי לקחת כלום עולה בהרבה). לעומת זאת יציאה לתוך עולם הסחים, העולם של האנשים הרגילים, עם צורות התקשורת המיובשות/אגרסיביות/מנוכרות שלהם תייבש לכם את הטריפ ותשלוף אתכם מתוכו באכזריות חסרת קץ שתגרום לכם לרצות לחזור ולהתחפר בתוך המחילה הקטנה שלכם עד יעבור זעם.

אבל גם אם קונטקט-היי הוא מושג שמקורו בהגות הפסיכדלית, הרי שהוא מתייחס לשורה ארוכה של מצבים אחרים, חלקם ללא קשר ישיר לחוויה הפסיכדלית. לאחרונה הייתה לי חוויה שהתחילה בטריפ שלי שהכניס את חברתי (שלא הכניסה שום דבר לגוף) למצב טריפי עמוק ביותר שבסופו של דבר היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין המצב שבו הייתי נתון אני. עד כאן טוב ויפה, אבל החלק המעניין באמת היה שבארבע לפנות בוקר באותו היום אני חזרתי הביתה לישון בעוד שחברתי המשיכה לבלות. כשפגשתי אותה בבוקר שש שעות מאוחר יותר, אני שהספקתי לעבור בבית לכמה שעות כבר חזרתי למצב תודעה של Baseline, היא לעומת זאת שימרה במשך הלילה את המצב שבו הדבקתי אותה אתמול ועוד ביצרה אותו בעזרת Sleep Deprivation. דקות מועטות אחרי שפגשתי אותה היא כבר החזירה אותי למצב התודעה של אתמול. כלומר, זה לא שהתחלתי לראות הזיות אבל חזרתי למצב הרוח שאפיין את הטריפ שלי יום לכם, על השמחה, היצירתיות, הרוגע ותחושת התודה העמוקה שאפיינו אותו. זה היה כאילו הדבקתי אותה במשהו, הספקתי להבריא ולחטוף ממנה את הדבר הזה בחזרה.

החוויה הזו גרמה לי להבין שקונטקט-היי, אינו תופעה המתרחשת רק כשאדם מסוים נמצא בהשפעת חומר פסיכדלי והאדם שבמחיצתו פוסע גם הוא לתוך החוויה פסיכדלית איתו, אלא תופעה שמתרחשת תחת כל סם ובכל קשר שיש שלנו עם אנשים אחרים. כמובן שהמצב הפסיכדלי עם אפקט ההעצמה והאינטימיות הרבה שהוא יוצר בין בני אדם מאפשר לנו לחוש את הקונטקט-היי טוב יותר. המצב הפסיכדלי מעצים את רמת הסוגסטיביות שלנו ומאפשר לנו לחוש בצורה מועצמת את ההשפעות שיש לכל דבר ועולם עלינו. אלא שלמעשה כמו תופעות אחרות רבות שמתרחשות בתוך החוויה הפסיכדלית, קונטקט-היי הוא בסך הכל העצמה של תופעה יומיומית. החומרים הפסיכדליים שוב משמשים כאן כזכוכית מגדלת המאפשרת לנו להביט מקרוב יותר על הדרכים שבהן התודעה שלנו פועלת ביום יום ולהבין לעומק את מושג הקונטקט-היי במובנו הרחב – את המשמעות התהומית והקריטית שיש לדברים בחיינו שאנחנו נותנים להם לחדור לתוך התודעה שלנו: אדם זה או אדם אחר, פרח או תמונה מחרידה, טבע או עיר.

למעשה כל דבר בעולם יוצר אצלנו קונקט-היי או קונטקט-לואו. שימו לב לאנשים סביבכם ושאלו את עצמכם אם הם יוצרים אצלכם את הקונטקט-היי או את הקונטקט-לואו ופשוט תצמדו לאלו ששולחים אתכם למעלה ותסלקו מהחיים שלכם את אלו שעושים לכם את הקונטקט-לואו. תעשו את אותו הדבר עם סרטים, ספרים, מקומות, סמים, אתרים ברשת, כל דבר!

ואני אסיים בקטע מתוך ספרו של סטיבן גאסקין Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks, מתוך פרק שבו גאסקין מספר על הר שטיפס עליו עם חברים במהלך טריפ בסוף שנות השישים וחווה בו חוויות רוחניות מאוד מטהרות ועוצמתיות ("האינדיאנים אומרים ששמו של אלוהים הוא קול קריאתן של כל החיות יחדיו"!!!).

על הירידה מההר והחזרה הביתה הוא מספר: "ירדנו מההר וחשנו שינוי עמוק כל כך שזה יצר שינוי אדיר בדרך החיים שלנו. חזרנו הביתה וראינו שהרבה מהדברים שנמצאו בבית שלנו לא היו נחמדים. הייתה לנו תמונה מצחיקה על הקיר, תמונה של איזה בית בשביל כל מיני נשים שחיפשו בית. היו שם גבוהות ורזות, נמוכות ושמנות, מוזרות ובכל הצורות וזו הייתה תמונה מצחיקה. אבל כאשר ירדנו מההר והבטנו עליה זו לא הייתה תמונה מצחיקה. היא לא הייתה מצחיקה בכלל. זה היה מגעיל לתלות אותה על הקיר בשביל לצחוק עליה, והיינו חייבים להוריד אותה."

התיאור של גאסקין הזכיר לי את התחושה הזו שאני מכיר מכל כך הרבה אנשים יקרים שנכנסו לתוך העולם הפסיכדלי וגילו שהם לא יכולים להמשיך לצפות בפרסומות, בפורנו או בסרטי זוועה – לפחות לא בקלות כמו פעם. כי הם הרגישו טוב טוב את המטען האנרגטי של כל אובייקט ומעשה ואת ההשפעה שיש לאלו עליהם. הקטע הבא של גאסקין מתאר בצורה נפלאה את השינוי הזה שאני מכיר טוב כל כך מהרבה אנשים אהובים וקרובים לי:

"זה היה כמו חיפוש אחר סוג של טוהר אסטרלי. כאשר אתה תחת ההשפעה, כל דבר קטן מהדהד חזק כל כך שכל דבר שהוא אפילו קצת מגעיל מרגיש עוצמתי מאוד.

זה היה טריפ מאוד מכונן מבחינתנו. הוא שם אותנו בתחושה של אחדות ושל חמלה שאחריה לא יכולנו יותר לשאוב הנאה מלהביט על אנשים אחרים נפגעים או על ייצוגים של יצורים מעונים. לא היה טוב להביט בזה.

בדיוק מסיבה זו אני לא אוהב את התמונה של ישו על הצלב עם המסמרים תקועים בגופו. זה סמל לא נכון. צריך לצייר אותו חי ומלא שמחה."

תודה לכל האנשים שחלקו איתי מההיי שלהם והביאו אותי לקונטקט-היי. תודה לאחת שעשתה זאת ממש לאחרונה. ישתבח שמו של בורא היקום. שבת שלום.

27 באוגוסט 2010 – 13:49 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (24)

תגים פסיכדליה, קונטקט-היי |

תחילתו של ערב מושלם

חזרנו מהפארק אחרי חוויה פסיכדלית מפוצצת שבמהלכה טיילנו בטבע במשך שעות ארוכות. זו הייתה הפעם הראשונה של ס', ואם בהתחלה היא כל הזמן צחקקה וקשקשה איתי על כל מיני מחשבות מוזרות שעברו לה בראש, הרי שבשלב מסוים, ככל שנסחפנו פנימה, היא החלה להסגר ועכשיו, כשחשבתי על זה, הבנתי שכבר עברו כמעט שעתיים מהפעם האחרונה שאמרה לי משהו. כל הנסיונות שלי לחלץ ממנה דיווח כלשהו על החוויה הפנימית שלה לא הניבו דבר. היא הייתה מתחילה לענות לי ואז משתתקת או פשוט מביטה בי ולא אומרת דבר. היא הייתה מקשיבה לי ולפעמים אפילו שואלת שאלות קצרות או מהנהנת אבל לא אומרת כלום. הרגשתי שהיא מתרחקת ממני, הייתה בינינו איזה תחושה קצת מתוחה וכשהגענו לביתה לא יכולתי שלא להרגיש שהיא ממש נמנעת ממני. בשלב מסוים אמרתי לה שאני מרגיש שהנוכחות שלי לא נוחה לה ושאלתי אם היא רוצה שאלך.

היא אמרה שלא.

Ido, soll ich was machen?

"עידו, אני צריכה לעשות משהו?" היא שאלה את זה בטון הכי תמים שאפשר, כאילו היא באמת לא יודעת.

אמרתי לה שתבוא אלי. אני שכבתי על המיטה. היא נשכבה לצדי, מחובקת בי.

דיברתי אליה, אבל היא עדיין לא ענתה לי.

אמרתי לה שאני מרגיש שהיא מרוחקת. שמאוד הייתי רוצה לדעת מה שלומה.

“Ido, soll ich reflektieren?”

"עידו, אתה רוצה שאדבר בקול על התחושות שלי?"

"כן!" דמעות עמדו בעיני "בבקשה. זה מה שאני מנסה לומר לך בשעתיים האחרונות שאני כל כך רוצה שתדברי אלי. בבקשה תגידי לי איך את מרגישה."

“soll ich wirklich reflektieren?”

"כן!"

"Aber ich schäme mich so"

“לא מתוקה. אין לך בשום דבר מה להתבייש."

"אבל אני כל הזמן חושבת מחשבות כאלה. שאני כל כך מתביישת בהן. ואני מפחדת שתכעס עלי."

אחזתי בפניה והבטנו אחד בשניה קרוב קרוב. "מתוקה, זה נורא חשוב לי שתביני ממש טוב שאין שום דבר שאת יכולה לומר שיגרום לי לכעוס עליך או להפסיק לאהוב אותך. שום דבר בעולם. בבקשה, תדברי אלי."

"soll ich wirklich reden?"

"כן! בבקשה!!!" כל מילה ומילה שיצאה מפיה מילאה אותי באושר, כאילו זו ילדה שלי ששתקה עשרות שנים ומדברת עכשיו בפעם הראשונה.

"אבל עידו, מי זה שעושה את הדיבור? מי זה שם?"

"את רואה!" קראתי "הנה, את מבינה!"

"אבל זה בכלל לא הגיוני. שאדם יכול לדבר עם אדם אחר, ומי זה מדבר? מי עושה את הדיבור? זה לא אני. מי מדבר את הדברים האלה?"

"אבל זה בדיוק מה שכל האנשים הללו, מייסטר אקהארט והבודהא דיברו עליהם. רק שעכשיו את חווה את זה בעצמך."

"אבל איך זה יכול להיות שהדבר הזה קיים?" היא אמרה פתאום "איך זה יכול להיות! איך זה שאפשר לעבור דבר כזה ולהמשיך לחיות בעולם הזה? איך זה שהעולם הזה אפילו יכול להמשיך להתקיים?"

"זה בדיוק מה שהרגשתי גם אני בפעם הראשונה שלי."

"אבל למה לא אמרת לי? לא חשבתי שזה יהיה כל כך עצום. כל כך מעבר למציאות."

"ניסיתי לומר לך. אבל את כל הזמן חשבת שאני סתם מגזים, ואחרי הפעמים הקודמות כבר העדפתי לא לצאת בהכרזות, שלא תתאכזבי."

"אבל, עידו. מה עכשיו? איך ממשיכים את החיים מכאן?" השאלה שלה הייתה כל כך כנה ורצינית.

"עכשיו את יכולה להסתכל מחדש על החיים שלך ולחשוב איך את רוצה לעצב אותם. מה את רוצה לשנות בהם, מה את רוצה שיהיה בהם ומה את רוצה שלא יהיה בהם."

חשבתי על ניאון ג'נסיס אוונגליון. על הרגע ההוא בפרק 26 ששינג'י מוחק את האני שלו, נוחת בתוך עולם של ריק ומתחיל לתהות על טבעה של המציאות. הוא מהלך בחלל לבן חסר כל אובייקטים, ואז כשהוא מבקש שייצרו לו למעלה ולמטה מציירים עבורו קו אופקי שחוצה את המסך לשניים. "הנה קיבלת גבולות. עכשיו יש לך למעלה ולמטה". וקול אחר קורא לעברו "אבל גם איבדת חלק מהחופש שלך". ס' ואני איבדנו את האני וחזרנו לתוך העולם הזה. עכשיו היה אפשר לחשוב מחדש על האני הזה: הירידה חזרה למפעל האוטופי של האני, ההבטחה הגלומה בו, ההבטחה שהפעם נצייר לעצמנו את העולם כמו שרצינו, והידיעה שהחזרה לתוך האני כוללת בחובה באופן בלתי נמנע גם את כל האכזבות והכאבים שגלומים בחווית אני.

היא עדיין הייתה משתתקת לרגעים ארוכים וכאילו קופאת לרגעים. היא אמרה שהיא עדיין מחוץ לעולם, שאני צריך לתת לה פקודות. שאגיד לה כל הזמן בדיוק מה לעשות. לרחוץ רגליים? איזה חולצה ללבוש? מה לומר? הייתה בה בושה עצומה. היא אמרה שהיא רואה את כל הדברים הלא יפים הללו שבתוכה.

"לא!" קראתי "את יפה!"

"אתה אמרת שהחומר הזה הוא כמו זכוכית מגדלת לתודעה, שהוא מגדיל את מי שאתה ושהוא יאפשר לי להביט לתוך עצמי. אתה יפה ולכן הוא מעצים לך את היופי הזה ומשקף אותו. אבל עלי הוא לא משפיע באותו אופן."

"אבל ס', אני מכיר את הבושה הזו. אני מכיר אותה מתוכי."

"אתה?" היא הביטה עלי במבט מפקפק "אבל אתה כל כך בטוח בעצמך. אתה תמיד כל כך שמח."

"לא תמיד. זה מה שאני מנסה להגיד לך. שגם לי יש את הצדדים הללו. וגם אצלי הם עולים בחוויות הללו. או שאני מאושר ומרגיש את האהבה, או שאני מרגיש את הבושה ומסתבך בעצמי וזה קרה לי הרבה פעמים. בגלל זה אני יכול כל כך להבין את מה שעובר עליך."

"אז מה עושים?"

"היום את הבטת לתוך עצמך וראית את עצמך כמו שלא ראית את עצמך עד היום. זו התחלה של עבודה ארוכה, של להתגבר על הבושה הזו, של ללמוד לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו, את מי שאנחנו. להפסיק להתבייש. ללמוד להיות בני אדם. ללמוד לחיות. וזו התורה הפסיכדלית שאומרת לעשות את העבודות האלו, בעצמך ועם אנשים אחרים. לעבוד עם החומרים הללו, או בלעדיהם בשביל להתחזק בעצמנו ולקבל יציבות בתוך החיים, בתוך מי שאנחנו. והמסר הבסיסי ביותר שלה, הוא שאחרי שאתה מכיר את החוויות הללו מיד ראשונה, בגלל שאתה חווית אותן בעצמך, בגלל שנפלת ולמדת לקום, אתה יכול להזדהות עם כל אדם ואדם שחווה אותן ולעזור לו לקום, ולהעניק לו כי אתה מבין שכולנו אותו זרע חיים יפהפה, שנאבק, נאבק על לאהוב את עצמו, על לאהוב את היקום. שכולנו שותפים לאותה החוויה, לאותם המאבקים, שזה האקזיסטנס שכולנו חלק ממנו. אחרי שקיבלת את האהבה של האחר, אתה מרגיש את הרצון לתת אותה לכל אדם ואדם. ואתה רואה את היופי בכל אחד מהאנשים, ואת המאבק הפנימי שלהם, שהוא אותו המאבק שלך."

"זה כמו האהבה שלך אלי. היא מרגישה כאילו יש לה שני חלקים שונים לגמרי. כאילו זו אהבה אלי עצמי, אבל לצידה גם יש אהבה שלא קשורה אלי בכלל."

"נכון, זו האהבה שלי לעולם. וככה זה צריך להיות."

היא הנהנה בפנים רציניות.

"מה השעה?"

הסתכלנו בשעון. השעה הייתה שבע בערב. הייתה את התחושה הקסומה הזו, כאילו קיבלנו כרגע את היקום במתנה. המתנה המתוקה מכל.

"אנחנו יכולים לעשות הערב כל מה שנרצה, נכון? אפשר לבשל ארוחת ערב, ולדבר, ולשכב במיטה בשקט, ופשוט להיות מאושרים. אפשר פשוט לעשות איזה ערב מושלם."

עשינו את כל הדברים הללו. היינו מאושרים והיה לנו ערב מושלם.

18 באוגוסט 2010 – 9:26 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (24)

מחשבות גרמניות

כשנכנסתי לגרמניה ברכבת מאמסטרדם לפני מספר שבועות ושמעתי את הקולות הרגשתי שוב בבית. קשה לי להסביר את זה, וקשה לי להתחמק מהניחוח הקשה והאפילו המכאיב של האירוניה ההיסטורית, אבל כל פעם שאני מגיע לגרמניה ושומע את הגרמנית סביבי אני מרגיש שהגעתי הביתה. עד כמה שזה מוזר לי, אני חש את גרמניה כסוג של מולדת שניה, משלימה למולדת הנוספת שלי בישראל.

***

הייתה לי תחושה שזה יקרה. עכשיו כשאני שוב באירופה, שוב בגרמניה, לראשונה בברלין למספר חודשים, המחשבות על גרמניה שבות ועולות. הן מזכירות לי תקופה אחרת בחיים שלי. תקופה שבה האירופאיות העסיקה אותי, לפני שהיא שעממה אותי והשלכתי אותה מעלי. עכשיו אני שוב פה, והיא שוב מעסיקה אותי, באופן דומה ושונה לאופן שבו העסיקה אותי בתחילת העשור הקודם כשחייתי פה בפעם הראשונה.

לא היה לי ספק שההגעה לאירופה תעשה פרובלמטיזציה מחודשת של לזהות היהודית והישראלית שלי. היה לי ספק אם זה יהיה מספיק כדי לגרום לי שוב לרצות לחזור בתשובה. בסרט הזה כבר הייתי. עכשיו אני פה, מרגיש את הזהות היהודית אבל מרגיש מספיק בנח עם הזהות היהודית שלי ועם הדברים שעברו עליה בעשור האחרון כדי לא להרגיש צורך למלא אותה בנופך דתי מאולץ.

***

אמסטרדם-3

באמסטרדם, במצב תודעה עילאי, שוכב על דשא מוריק, מביט על העלים המתבדרים שעל ענפי העץ ומאזין לקולות הילדים ההולנדים שמשחקים בכדור מאחורי פניתי בדברים לא', חברי האמסטרדמי היקר מישראל.

"האירופאים יצרו לעצמם גן עדן" (אמרתי את הדבר הזה חצי בציטוט למה שנאמר על טוקיו-3 באוונגליון – man has created a paradise”)

א' מחייך. "כן. אבל הוא לא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד".

משברים כלכליים. אוכלוסיה מזדקנת. מתחים פנימיים. אירופה עדיין מוריקה ומושלמת. עדיין מציעה מפלט של חיים פשוטים, קלים ונוחים עד כמעט שעמום. אבל עד מתי?

***

פוסט-גזע

אני מבלה חלק נכבד מימי עם הנאצים שאיכשהו תמיד מתגנבים חזרה לחיי. גם זה סיפור אהבה-שנאה שהתחדש אחרי הרבה שנים. עכשיו כשאני קורא בביוגרפיה של אלפרד רוזנברג מאת ארנסט פיפר אני מעמיק לתוך האידאולוגיה של המפלגה הנאצית. רוזנברג בספרו "דרכה העתידית של פוליטיקת החוץ הגרמנית" מנתח כבר בשנות העשרים את הדרכים העומדות בפני פוליטיקת חוץ נציונל-סוציאליסטית עתידית. הוא מרגיש לא נח לגבי האפשרות של ברית עם האיטלקים כהי העור והשיער והיה מעדיף בהרבה את האנגליים, הנורדיים יותר. הוא מגבש תפיסת עולם שבה כל התפתחות תרבותית או היסטורית היא תוצאה של גזע ותפיסת העולם הזו הופכת לתפיסת עולם שסוחפת את אירופה כולה. האנטישמיים של אותה תקופה לא החביאו את האנטישמיות שלהם כמו אחמדינג'אד היום, נניח. הם נופפו בה בגאווה והקימו עמותות "אנטישמיות". תפיסת העולם הגזענית במוצהר כל כך הזו, המארגנת את המציאות כולה על פי חלוקות מפורטות לגזעים, נראית היום הזויה כל כך שקשה להאמין שמליוני אנשים החזיקו בה לפני 70 שנה.

כשאני מנסה לחשוב על זה במונחים היסטוריים רחבים יותר כל השיח של הגזע נראה לי לפתע כמו תגובת נגד לתהליך הגלובליזציה שהעולם עבר באותה תקופה כשהעירוב בין תרבויות על גבי הפלנטה הלך והפך בולט יותר – כשהרגע הזה שהעמים יעורו זה בזה (הדבר שהחל לקרות מיד אחרי המלחמה) החל להקרין לתוך התת-מודע התרבותי והחל להתברר ברור שהעם ההומוגני הוא רעיון אנכרוניסטי שדינו להכלות. ורגע לפני שהדבר הזה קרה, רגע לפני שכל הגזעים התערבבו זה בזה, קמה התנועה שניסתה בכל כוחה לעצור אותה בשם אידאולוגיה של גזע.

אבל היא נכשלה כשלון חרוץ וכשאתה מסתובב בערים הגדולות באירופה כיום אתה רואה את ימיו האחרונים של הגזע. עיר העולם מקבצת בתוכה אירופאים, שחורים, ערבים, אסיאתים ופליטים מכל ארצות העולם. בעתיד, הזהות "הגזעית" של תושביהן המקוריים של הערים הללו תהיה רק זכרון רחוק. קצת כמו שאנחנו זוכרים את מקורה של המילה "סולם" באכדית.

אני מפליג במחשבות הללו ונאלץ להזכיר לעצמי שאנחנו עדיין חיים בעולם שבו צבע העור והשיער שלנו הם עדיין מאפיין הזיהוי הבסיסי ביותר. כן, עוד לא התרחקנו כל כך מהגזע. האנושות עדיין במקום שבו צבע הפנים והשיער של מישהו מהווים דכון ביולוגי אומר לנו מאיפה הוא הגיע, מהו האיזור הגיאוגרפי והתרבות שהצמיחה אותו. אבל האינפורציה הזו הולכת ואובדת באנתרופיה – בתוך עירובי גזעים, הגירות וצירופים תרבותיים.

אבל לא בישראל, היכן ששרי ממשלה זוממים השכם וערב לגרש את ילדי הזרים. וזה מעציב אותי. כי כשאני כאן במקום הזה, מעורב הלאומים, שבו חיים העמים כולם, התחושה הפוסט-לאומית הזו מרגישה לי כמו זכות מפכחת שהאנושות הרוויחה אותם בעמל רב ושכל אדם זכאי לה. המסיבה פוסט-לאומית שמתרחשת פה גורמת לי להצטער כשאני נזכר בישראל ובזהות הלאומית האחידה של "אנחנו" שלעומתו מוצב "שאר עולם" ערטילאי ולא סימפטי ש"נגדנו" ושנוכח בעיקר בטלוויזיה. לא טוב לו היות העם לבדו – זה מעורר הזיות שווא. אם היינו לנו יותר זרים. אולי היינו קצת מתעודדים וקצת יוצאים מהזיות השווא של האובר-פרטיקולריזציה.

***

האדם ללא מקור

ברגע שיש לך זמן לחשוב על זהות אתה מבין שאתה כבר לא בישראל, שם אין לך זמן לחשוב על זהות. אתה עסוק מדי בלשרוד.

באמסטרדם הזהות הישראלית והיהודית שלי הציקה כמו לכלב ששמו על צווארו קולר והוא מנסה ללא תוחלת לנער אותו מעליו. שאלתי את עצמי למה הזהות היהודית-ישראלית הזו ממשיכה לרדוף אחרי גם לפה, והאם יש דרך לחיות בלעדיה. שאלתי שאלה: האם יתכן אדם ללא מקור? לא האיש מכוכב אחר של דיוויד בואי ולא איש המאדים שמגיע לכדוה"א כמו אצל היינלין – לא אאוטסיידר, מוחלט ככל שיהיה. אלא אדם חסר מקור שלא ניתן כלל למקמו.

ואז פגשתי את וונדה, התשובה שלי. וונדה הייתה אמסטרדמית זהובת שיער וכשהיא גילתה שאני מישראל היא סיפרה לי בהתרגשות ובעברית חצי-רצוצה שהתעוררה משינה ארוכת שנים, שחיה בארץ במעברה בין השנים 57 ל-66.

היא נולדה בפולין, ב-48, עלתה לישראל בגיל 9 כמו רבים אחרים אבל בניגוד אליהם היא לא נשארה שם. המשפחה שלה עזבה חזרה לאירופה ב-66 לפני המלחמה, ומאז היא מטיילת וחיה במקומות שונים בעולם: גרמניה, הולנד, המזרח הרחוק.

העיניים שלה נצצו כשהיא דיברה על המעברה ועל ישראל, כאילו נזכרה באיזה זכרון עתיק ששכחה מזמן שהוא חלק ממי שהייתה. אולי העיניים של וונדה כל כך זרחו כשסיפרה לי את הסיפור הזה גם בגלל שאני זרחתי כשהקשבתי לה – היה משהו באישה הזו שנולדה ב-48 ועזבה את הארץ ב-66 שסימל בעיני את האלטרנטיבה המוחלטת לאפשרות המתבדלת של ישראל: היא הייתה הופעה בלתי צפויה של הצד העלום של הפרויקט הציוני, מי שהיה פה בהתחלה אבל החליט לעזוב עוד בתחילת הדרך , יצא לדרך משלו ולא עבר את כל מאורעות 67 הלאה. מי שבחר בקשר עם העולם על פני הקשר עם ישראל.

היה בוונדה משהו שהפך אותה לתשובה על השאלה ששאלתי על האדם ללא מקור. הסתכלתי עליה וניסיתי להבין: מה היא? פולניה? ישראלית? גרמנית? הולנדית? הבנתי שהשאלה הזו לא רלבנטית. היא אדם.

כששאלתי אותה איפה היא הכי מרגישה בבית היה חייכה ואמרה שבשום מקום ובכל מקום. כמאמר הרבי נחמן "כל מקום שאני הולך,אני הולך לארץ ישראל". האם זה המקום שאליו אני הולך? האם זה המקום שאליו אני רוצה ללכת? חיבקתי אותה. הצטלמנו ביחד. אמרתי לה תודה.

***

סמל הוורוולף הנאצי

וורוולף

נאצים נאצים כל היום. ס' השאירה לי בבית חוברת על תנועות הימין הקיצוני בגרמניה היום: סמלים, מותגים, ארגונים, מילות קוד, מושגים וכו'. זה קושר לי את מה שקרה פה לפני 70 שנה למה שמתחולל כאן עכשיו. וזה מזכיר לי שוב שהרגע שמלחמת העולם השניה מסתיימת בו בספרי ההיסטוריה הוא סך הכל תאריך שרירותי. ההיסטוריה אף פעם לא נגמרת. הנאצים לא נעלמו מהמציאות ב-8 במאי 1945.

אני נזכר בקטע הבלתי נשכח מתוך סרטו המופלא של לארס פון טרייר Zentropa (עדיין הסרט הטוב ביותר שלו, לטעמי) שבו מגלה קתרינה לליאופולד בלחישה מרטיטה "Ich bin Werwolf". הוורוולף, למי שלא יודע הוא ארגון מחתרת נאצי שגבלס הודיע על קיומו מעט לפני סיום מלחמת העולם השניה ושמטרתו המוצהרת הייתה להלחם כארגון גרילה מאחורי קווי בעלות הברית ועל פי גרסאות מסוימות אף להמשיך את המאבק גם לאחר מפלת הצבא הגרמני. הארגון שהיה מעורב לכאורה בשורה של פעולות טרור נאציות שהתרחשו לאחר סיום המלחמה הפך לאחד הארגונים הנאציים המיתיים ששמו מאיים בהרבה מהאפקט הזעום שהייתה לרוב לפעילותו.

אבל מאחורי המיתוס של הוורוולף, שעומד במרכז סרטו של פון טרייר, ניתן לזהות את הפראנויה שהנאצים עדיין שולטים בגרמניה מאחורי הקלעים, או שהם עדיין מתכננים מאחורי הקלעים את חזרתם הממשמשת ובאה.

החוברת שס' השאירה אצלי בבית נותרה כמו וירוס. אחרי שלמדתי לשלוט בסמלים הניאו-נאצים והסמי-נאצים אני לא מפסיק לזהות ברחוב חשודים מיידיים. השפה החזותית של השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי בגרמניה כל כך דומה שזיהוי מוחלט הוא במקרים רבים בלתי אפשרי, ובעיר רדיקלית כמו ברלין חלקים נרחבים מהאוכלוסיה עוטים על עצמם סמלים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים. הפאראנויה הזו מגרה אותי באיזשהו אופן, כמו רכבת שדים נאצית. נאצים יש בכל מקום בכל מקרה. בברלין, בתל אביב, בתוך הנשמה שלי. וורוולפים לעולם אינם מתים, הם רק מתחלפים.

***

האלטרנטיבה האירופית

אירופה הישנה, כמו שרמספלד קרא לה מתישהו בתחילת שנות האלפיים, היא אולי החברה הבוגרת הראשונה בהיסטוריה. כלומר, החברה המודרנית והטכנולוגית הראשונה שהחליפה את החיפוש הקדחתני שאפיין עד כה את האנושות המודרנית בתפיסה של יציבות, שימור ומיצוי הקיים.

התרבות החומרית של אנשים בברלין שונה מאוד מזו של אנשים בארה"ב, בארץ, בדרום קוריאה או בפולין. ההשגיות מאוד נמוכה והדבר מתבטא לא רק בזה שאנשים מעדיפים להעביר את הזמן בניחותא, בשעות עבודה מינמליות וחופשות ארוכות, מאשר לעשות הרבה כסף. אנשים פה (לא כולם כמובן, אבל רבים) לא מרגישים את הצורך להחליף כל הזמן לחדש ביותר. אין להם בעיה להחזיק טלפון מלפני עשר שנים, טלוויזיה שמנה מלפני 15 שנה, לא להחזיק מכונית, ולרהט את הבית ברהיטים יד שניה או מהרחוב.

לאירופה הישנה יש מנטליות אחרת. פחות רצון לשנות את הכל ויותר רצון להנות ממה שיש. הפירות והירקות לא מהונדסים גנטית כי אנשים כאן לא מבינים למה צריך לשנות משהו בטבע. אנשים מאמינים שהדברים הם טובים מספיק כמו שהם ולא צריך לנסות כל הזמן לשנות ולשפר.

זאת לעומת חברות צעירות יותר כמו ישראל שבה יש יותר חברות סטארט-אפ מבכל גרמניה ואולי מבכל אירופה ביחד. לאנשים בישראל יש תאבון תמידי לשנות, להיות איש ההדר. פה באירופה הכל מבוגר וקשור במסורת יציבה. כולם פה זקנים. גם הצעירים. אין רצון לשנות את העולם מן היסוד (גם אם אומרים שכן), מתרכזים בלשמור על הנהר העירוני נקי ועל השטחים הפתוחים בעיר מהשתלטות התאגידים (ולעזאזל הפיתוח הכלכלי).

בגיל צעיר האדם רוצה לכבוש את העולם ולנסות את הכל. בגיל מבוגר הוא מנהל את האנרגיה שלו בחסכנות ומעדיף להנות בשלווה ממה שניתן לו. כזו היא אירופה הישנה, כפי שהיא משתקפת כאן בעיני. אבל לגיל המבוגר מתלווה לעיתים מפוכחות משתקת המלווה בחוסר חיות – כל הדברים הללו שמכים באירופה והופכים את ישראל להרבה יותר מעניינת מאירופה מבחינות רבות.

***

כל כך קל לחוש יהודי בגולה. כל כך קל לחוש יהודי בגרמניה. התחושות היהודיות מעמיקות מרגע לרגע. הן שוב אינטגרליות, אורגניות לקיום. היהדות חדלה לסמן קיום אלים וחוזרת לסמן אפשרות לקיום מוסרי ואינטלקטואלי. הדוגמה המפוארת של 2000 שנות גלות.

***

ישראל כבית חרושת ליהודים גלותיים

לא מזמן עשיתי חשבון וגיליתי שמתוך 12 חברים טובים שהיינו בגיל 20. 7 חיים היום בחו"ל. הססטיסטיקה המדהימה הזו (שמאפיינת בוודאי רק חלקים ספציפים בציבור הישראלי, אבל יש בה בכל זאת בשביל ללמד דבר או שניים) מספרת סיפור של דור שלם. היא מספרת על דור ישראלי שלם שהגיב למצב בישראל על ידי התפזרות על פני הפלנטה. כמעט גירוש ספרד מודרני.

גתה אמר שצריך לפזר את הגרמנים בעולם כמו את היהודים, כדי שיהפכו גם הם ליוצרים גלובליים. גורג' שטיינר (או ישעיהו לייבוביץ') אמר שיהודים זה כמו דשן – כשמפזרים אותם הם מביאים לצמיחה, וכשמרכזים אותם במקום אחד הם מסריחים.

מדינת ישראל לא ראויה לאנשים שחיים בתוכה. חיה בה כמות יוצאת דופן של אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. יותר מאשר במדינות גדולות ממנה עשרות מונים. אבל לאנשים האלה אין קהל, תמיכה, הערכה. אם האנשים הללו היו מפוזרים בעולם, הם היו יכולים לחולל מהפכות תרבותיות שהיו משנות את פני העולם. בישראל הם נאבקים בשביל לשרוד את החודש. פעם ראיתי עם חברים סרט על ז'אק דרידה שבו גילינו שבזמן שדרידה נשאר בצרפת אחיו של דרידה עלה לישראל והיה לפועל בנמל אשדוד. בשביל החברים הפוסט-ציונים שלי הקטע הזה היה הוכחה ניצחת לרשעותה של המדינה הציונית. אם דרידה היה גדל בארץ, היו עושים גם ממנו פועל בנמל אשדוד הם אמרו אז.

עשרות אלפי יהודים שהיו יכולים להיות מובילי תרבות גלובלית, אם היו חיים בגולה כאבותיהם, שורדים רק בקושי במדינת ישראל וזוכים להתעלמות ממסדית וציבורית. למדינת ישראל אין עניין להכיר ולפתח את האוצר התרבותי האנושי שיש ברשותה. ואולי, אין לה צורך או יכולת. אנחנו חיים במדינה של הציונות המדינית ולא זו של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם.

אבל מדינת ישראל היא גם בית הייצור היחיד ליהודים. בכל מקום אחר בעולם הם נבלעים, מתבוללים ונכחדים. כדי שתהיה המשכיות לקיום היהודי חייבת להתקיים ישראל. אחרת היהודים יעלמו תוך כמה דורות. לכן, אם רוצים ביהדות פלורליסטית ויוצרת, חייב להתקיים הכור השוביניסטי והמתבדל הזה שמייצר כמויות אדירות של יהודים שחלקם יכולים אחר כך לעזוב לגולה וליצור את דור חדש של יהודים גולתיים. בתהליך ההיזון החוזר הזה מדינת ישראל היא כור הייצור שמייצר את דור העתיד של יהודי הגולה.

***

למה לי יהדות עכשיו?

למה בעצם אכפת לי בכלל מהיהודים האלה? מה בעצם הקשר שלי ליהדות הזו? הדבר הזה חתום בבשר שלי, רשום בנפש ובנשמה שלי. הקשר שלי למשהו, כמעט איני יודע מה, שהעברתי שנים מחיי בטיפוחו השקדני, רק על מנת להשליך אותו בסופו של דבר מעלי בכעס רב, אבל שכל פעם כשאני יוצא מהבית אני מרגיש צורך לעטות אותו עלי, להחזיק אותו קרוב לפנים ולהריח את ניחוחות ההיסטוריה המשותפת שלנו בערגה.

יהדות אהובה. מפלצת אהובה. את מרתיעה ומרתקת. את מה שמפחיד אותי בעצמי ומה שמסקרן אותי בעצמי. מה שמגעיל בי ומה שאהוב בי. ככל שנלך יחדיו אדע שתיוותרי בלתי מובנת תמיד ולעולם.

***

הנאצי הפסיכדלי

האידאולוג הנאצי שהופיע לי בהזיה. אלפרד רוזנברג.

כל השבוע אני בבית עם אלפרד רוזנברג, ארכיטקט האידאולוגיה האנטישמית של המשטר הנאצי ועם צ'מברליין גאבינו, לאגארד, ולאפוג', האבות המייסדים של האנטישמיות המודרנית. ואז ס' ואני ביחד בחוויה פסיכדלית. אנחנו מביטים אחד לשני בעיניים ומחייכים. הכל יפהפה ומושלם עד שלפתע מגיח אלפרד רוזנברג מאחורי איזו מחשבה שלא שמתי לב שהסתתר בה כל הזמן ומדקלם לאוזני בגרמנית עם מבטא בלטי: "טוהר הגזע בסכנת ההרעלה השיטתית על ידי החדרת הגנים היהודיים". פתאום אני נתקף בחרדה עמוקה שמא אני מזהם את הגנים האריים של ס', בצורה שלא תמחה. אלפרד רוזנברג רושף ונושף בעורפי בזעם, מאיים לזנק מעל לקבר בבקפיצה נחשונית של 65 שנה ולנחות כשידיו על צווארי. אני מספר לס'. המבט שלה מלא חמלה ורכות. היא כורכת את זרועותיה סביבי ואלפרד רוזנברג מתפוגג כפי שהופיע. השילוב הנפיץ של נאציזם, פסיכדליה ורומנטיקה חייב להפסק.

***

רשימות שנכתבו בסיבוב הקודם שלי גרמניה

גרמניה ישראל – רשמי טיולו של פליט מלחמה – התפרסם באוקטובר 2000 מעט לפני יציאתי לגרמניה

כדי להתפלל צריך מניין – סיפור שנכתב בשלהי התקופה הגרמנית הקודמת

שלא כתמול שלשום – ראיון שנתפרסם בבלוג של אלכסנדר מאן ערב עזיבתי את גרמניה ביולי 2003.

6 באוגוסט 2010 – 13:33 קטגוריות: ביקורת תרבות, חיים | תגובות (20)

גבולות הגזרה

הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לחשוב שאתה יודע את גבולות הגזרה. אם אתה חושב שאתה יודע את גבולות הגזרה סימן שנרדמת בשמירה.

אם חשבת שאתה יודע איך לחשוב על העולם, סימן ששכחת איך לחשוב על העולם

אם אתה חושב שאתה יודע מי נגד מי בעולם הקולנוע/מוזיקה/מילה/כל דבר אחר, סימן ששכחת מה זה קולנוע/מוזיקה/מילה כל דבר אחר.

אם חשבת שאתה יודע איזה רגשות אתה מסוגל להרגיש. סימן ששכחת מה זה להרגיש.

המוכר והידוע הוא האויב הגדול ביותר. המחשבה שאנחנו מכירים את העולם היא האויב הגדול ביותר של האדם החווה. אם העולם כבר מסודר לך במפה ואתה חושב שאתה עכשיו רק ממלא את הפרטים הקטנים כנראה שאתה הוזה לחלוטין.

האויב הגדול ביותר של ההתפתחות הוא רגע ההתרגלות לגבולות הגזרה. חקרת, הגעת: מרקסיזם, נצרות, יהדות, ציונות, קבלה, קוואנטים, ריצ'רד דוקינס, ג'יימס ג'ויס, אונרוה דה באלזאק, לארס פון טרייר, טרנטינו, הריף ראף, ברלין, תל אביב, עיצוב, מילים, גוף, אופנה, ריקוד, ליידי גאגא, פופ, ספורט, פשיזם, הומניזם, טרנס-הומניזם, ספיריטואליזם – דתות כל העולם. חקרת, הגעת, שקעת, סטגנאציה.

יגעת, מצאת, אל תאמין – תמשיך הלאה. תמשיך לחפש.

יגעת, מצאת, נשארת, פספסת.

זהו המסר של החוויה הפסיכדלית. כל הזמן להמשיך לחפש. לא לקבל שום תשובה בשום רגע כמוחלטת. כככל שחוויה מסיטה אותך יותר מתפיסת העולם שלך, ממה שחשבת שאתה יודע על העולם, ומהאופן שאתה תופס אותו באופן מורגל, כך היא פסיכדלית יותר. החוויה פסיכדלית יותר ככל שהיא מזרה את העולם עבורך. שקלובסקי והפורמליזם הרוסי דיברו על הזרה של המציאות כפונקציה של הספרות. הזרה של המציאות זה גם פונקציה של סמים.

אם אתה חושב שאתה יודע מה קורה,אם אתה נשאר באותו המקום וגיבשת לעצמך כבר מפה, סימן שהנפש שלך מתברגנת. זה טוב להעמיק, אבל חייבים לצאת ולחפש במקומות אחרים לחלוטין – בכל המקומות שחשבת שאף פעם לא תצא אליהם. תצא אליהם, אם לא תצא עכשיו אתה רק תפספס. אין שום דבר שלא שווה לנסות בחיים האלה. חשבת שאתה כבר יודע מה אתה אוהב. אין לך מושג את מה אתה אוהב. אתה אוהב הכל. אתם אדם גדול. אתה תאכל הכל. אתה תהיה הכל.

תהיה אלפים. תהיה רבבות. תהיה דורות. תהיה כל התקופות. תהיה ארט נובו. תהיה ארט-דקו. תהיה פסיכדלי. תהיה בארוקי. תהיה סימפוני. תהיה עוצי-עוצי. תהיה ברומן ותשים לב טוב טוב לפרסומות. תהיה הכל.

אל תכיר את הגזרה. תצא מהגזרה. תחתוך את הגזרה. אל תיתן לדברים להתקיף אותך, תתקיף אתה אותם. מה שאתה מכיר, הוא מה שכבר היית. מה שכבר היית לא שווה כבר להיות. תהיה דבר חדש. תהיה דבר אחר. תהיה דבר מפתיע. אל תהיה אתה. תהיה כל דבר אחר. תגלה כל דבר אחר. תגלה את עצמך באחר, בכל דבר אחר. תהיה כל דבר אחר. אתה תהיה הכל.

31 ביולי 2010 – 21:55 קטגוריות: חיים, מיסטיקה, פסיכדליה | תגובות (20)

אני כותב את הפוסט הזה על נייר

את הפוסט הזה אני כותב על נייר. 20 שנה אחרי שהתחלתי לכתוב על מחשב באופן סדיר, כתיבה על נייר מרגישה כמו פעולה ארכאית, כל כך לא שגרתית שהיא לובשת פנים של פעילות חריגה, כמעט איזוטרית ופתאום אני יודע שכמה עשרות שנים מהיום עצם הפעולה הזו של כתיבה על נייר תהיה זרה ומוזרה כל כך שהיא תראה כמו מעשה מסתורי השמור לגוחנים על גווילים עתיקים.

אבל לנייר יש עכשיו יתרונות. עכשיו כשהמשקפיים שלי שבורות אני רואה את הנייר רק בקושי אבל יש לי נסיון של עשרות שנים בכתיבה על נייר בכל מצב תודעה המוכר לי: תחת המעמסות הנפשיות, החושיות והגופניות הקשות ביותר שהכרתי – תמיד המשכתי לכתוב, ובתשוקה מתגברת – כך שהמצב הנוכחי מרגיש טבעי למדי. הוא מעורר אותי!

לנייר יש פתאום יתרונות טכנולוגיים בשבילי. חוסר האמצעיות שלו מאפשר לי לתקשר איתו עכשיו בזמן שאין לי אפשרות לתקשר עם המחשב שלי. שם אני לא יכול להצמיד את העיניים למסך בזמן שאני כותב.

קריסה של טכנולוגיה אחת (משקפיים) מובילה לקריסה של מערכות טכנולוגיות נוספות כמו הקשרים למעבד התמלילים אבל לא הכתיבה ככלל. לא הכתיבה על נייר. לא יקחו ממני את הכתיבה.

אני נזכר בספר טכנומיסטיקה, שם כתבתי איפשהו על הרעיון המקלוהאני של כריתת האיברים: איברים חדשים שמופיעים, גורמים לאיברים ישנים שלנו להתנוון. אנחנו משתמשים בזכרון של הטלפון הנייד שלנו למספרים ושוכחים לזכור בעצמנו. כתבתי שם על החשיבות של שמירת קשר לאיברים הישנים. אולי כגיבוי לאברים חדשים שעשויים לקרוס. עכשיו זה קרה, ולאחר שנשללה ממני הראיה חזרתי, כמו בעולם פוסט-אפוקליפטי, לטכנולוגיה העתיקה של הנייר שמצילה אותי, שמאפשרת לי לכתוב.

בעיתונים כותבים שהנייר הולך ונעלם. האם עבור דורות העתיד הפעולה הזו של הכתיבה תראה כמו מעשה ארכאי הידוע למעטים בלבד, כמו הטווים לפני המצאת מיכון הטקסטיל המודרני?

לדיו על הנייר יש צבע מנחם. הוא נשפך על הדף כמו ידיד ותיק. האמת היא שמעולם לא הפסקתי לכתוב על נייר. כמהגר דיגיטלי מעולם לא איבדתי לחלוטין את מבטא הנייר שלי ואני גאה בכך. הבלתי אמצעיות של הנייר, היכולת לכתוב עליו בכל רגע, בכל מצב, מכל מצב תודעה – הופכת אותו לחבר הטוב ביותר.

הימים הללו שבהם אמצעים אלקטרוניים לקריאה הולכים ומתרבים מנבאים את בואם של ימים בהם הנאחזים בנייר יהפכו לרליקטים נרדפים: לא טכנולוגיים, לא מתקדמים, לא יעילים, לא אקולוגיים.

ואולי גם אני אלך לכיוון הזה.אבל כרגע אני עדיין כאן עם הנייר. אני כותב את הפוסט הזה על נייר ויש לזה משמעות רבה בשבילי ובשביל תהליכי המחשבה והכתיבה שלי. הכתיבה על הנייר ממחישה לי את המכונה של הכתיבה. כי כאן אי אפשר לקפץ בין פסקאות ולדחוף כאן משפט ושם משפט. הטקסט הזה מלא בחצים שמפנים בין קטע לקטע ובין בין פסקה לפסקה, וכשאני מביט בהם הם מזכירים לי משהו. עד כמה הכתיבה היא מעשה טלאים – נסיונות להרכיב מקטעי מחשבות טקסט אחד שהוא ייצוג של האני.

***

בינתיים קפץ לפה בועז והדביק לי את המשקפיים.

הקלדתי את הפוסט ואני מעלה אותו למחשב.

אבל תמיד אהיה אסיר תודה לנייר האהוב שאיתי בכל מצב.

קראו לי רומנטי, נוסטלגי, סנטימנטלי.

אני אוהב להיות כל הדברים הללו – וגם יותר!

27 ביולי 2010 – 16:50 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (3)

מפסיק לעשן, מתחיל לאכול

דווקא עכשיו כשהגעתי לברלין שהפכה ל”בירת החשיש של אירופה” החלטתי להפסיק לעשן. ואולי זה נכון ככה, ורק סמלי שהמקום שבו קיבלתי את ההחלטה המרגשת הזו היה באמסטרדם.

אני מפסיק לעשן מכל מיני סיבות אבל קודם כל בגלל שבאיזשהו שלב הבנתי שמערכת היחסים שלי עם קנאביס היא כבר מזה זמן מה לא מערכת יחסים טובה במיוחד. בגלל שהבנתי שהמחיר שאני משלם על השימוש שלי בסם הזה הוא גבוה יותר כרגע ממה שאני מוכן לשלם עבורו כרגע, יותר ממה שאני מקבל ממנו כרגע, ויותר מכל מכל דווקא בגלל שהכרתי לפתע בקושי שלי להפסיק את השימוש בו. זה היה דווקא אחרי שבחורף האחרון עשיתי לראשונה אחרי עשור הפסקה ארוכה מהעישון. היה בהפסקה ההיא משהו מאוד מעצים אבל אחריה כשהחלטתי לחזור לעשן לעיתים רחוקות כדי להמשיך להנות מדי פעם מההשפעה המתוקה של הקנאביס, גיליתי כמה קשה לי להחזיק ב”לעיתים הרחוקות האלו” ולומר ‘לא’ לג’וינט שעובר לידי. היה הרבה יותר קל לא לעשן בכלל, הרבה יותר קשה להחליט שאני מעשן “לעיתים רחוקות”. וזו הייתה נקודת השבירה מבחינתי. הנקודה שהייתי חייב להביט לעצמי בעיניים ולהבין שאני מכור ושאני צריך להתחיל להתייחס לעצמי כאל מכור.

אנדרו וייל, שהוא מקור ההשראה העיקרי שלי בנוגע להתנהגות נבונה עם סמים טוען שברגע שנכנסת למערכת יחסים רעה עם סם, רוב הסיכויים שכבר לא תוכל לחזור איתו למערכת יחסים טובה. אלכוהוליסט שהתרגל לשתות כל יום יתקשה לחזור ולהפוך לשתיין חברתי. ברוב המקרים הוא יצטרך לוותר לחלוטין על הטיפה המרה אם ברצונו להפסיק להיות אלכוהוליסט.

וייל טוען שאחד מהדברים שמאפיינים מערכות יחסים רעות עם סמים הוא חוסר מודעות לכך שמה שאתה צורך הוא סם או לסוג היחסים שלך איתו. אנשים ששותים קפה, מעשנים סיגריות או גראס בלי להבין שהם משתמשים בסם (או בלי שאכפת להם) הם הצפויים ביותר לפתח מערכות יחסים בעייתיות עם החומרים הללו. הרגע שבו הבנתי שאני מכור ושאני צריך להתייחס לעצמי כמכור היה מבחינתי רגע מרגש של זיכוך והתגלות משום שבאותו הרגע שבו הסתכלתי על ההרגלים שלי במערומיהם ויכולתי לראות את הפגמים בעצמי היה גם הרגע שבו קיבלתי מתנה עצומה שהייתה האפשרות להשתנות. זה היה אותו הרגע שהבנתי שאם אני רוצה להיות האדם שאני רוצה להיות, אותו אדם שאני רואה את עצמי כמותו בחזוני ושאני יודע שאני יכול להיות, אני צריך להרפות מהחומר הזה. הרגע הזה שבו הבנתי את כל חטאי ארוכי השנים, שבו ראיתי באופן מפוכח את האופן שבו השתמשתי בסם הזה כדי לברוח מעצמי ולא כדי להרחיב את עצמי. באותו הרגע הרגשתי את התקווה וידעתי שעכשיו כשארפה מהעישון אזכה למטר של מתנות.

הפרידה מהקנאביס הייתה מרגשת ומלאה בתחושת התעלות, דווקא משום שבשום שלב בפרידה שלי ממנו, שהייתה פרידה מאוד טקסית, ארוכה ומשמעותית, לא כעסתי עליו ולא ראיתי בו חלילה חומר שטני כפי שמציגים אותו חלק ממתנגדיו הדמגוגים. כלל לא. נפרדתי מאמא קנאביס מתוך תחושה עמוקה שהיא יישות קדושה בעלת כוחות מרפאים רבים, אבל מתוך הכרה בכך שעשיתי בה שימוש לרעה, ולכן היא אסורה לי. ואין בכך כדי לערער על זכותם של אחרים לעשות שימוש בצמח הקדושה הזה. יש אנשים שעושים בו שימוש מקודש ומופלא ויש רבים אחרים שגם להם כדאי להביט במראה. כל אחד יעשה את החשבון שלו עם עצמו.

***

אז אני מפסיק לעשן קנאביס, אבל זה לא אומר שאני לא בהכרח נפרד ממנו לחלוטין. אנדרו וייל מתייחס במקומות רבים לכך שהאופן שבו אנחנו מציגים סם לתוך מערכת העצבים שלנו משנה באופן רדיקלי את ההשפעה שלו. למעשה אותו החומר יכול ליצור אפקטים שונים לחלוטין כשמכניסים אותו לגוף בצורה שונה. כך לדוגמה אוכלי החשיש האירופאים של המאה ה-19 כמו בודלייר, תיאופיל גוטיה, אלכסנדר דיומה, ז’אק ג’וזף מורו ושאר חברי מועדון החשישאים הפריסאי דיווחו בכתביהם על החשיש על השפעות שונות כמעט לחלוטין מאלו המוכרות למעשן החשיש הממוצע של ימינו. אצלם החשיש היה פתח לעולם של חלומות, הזיות ועולמות רחוקים שרוב המעשנים בני ימינו לא היו מאמינים שהחשיש מסוגל להוביל אליהם.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת חשובה ועקרונית בעיני בנוגע לאופן שבו אנחנו בוחרים להכניס סמים לגוף שלנו. אחד החוקים הבסיסיים של הפסיכופרמקולוגיה גורס שככל שאנחנו מציגים למערכת העצבים שלנו סם באופן מהיר ומרוכז יותר כך הוא הופך חזק יותר וממכר יותר. הסנפה, עישון והזרקה הן הדרכים המהירות ביותר להכניס חומר לגוף שלנו. כאשר אנחנו משתמשים בסם באופנים אלו אנחנו עוקפים את מערכת העיכול של הגוף שתפקידה לסנן חלק מהרעלים המצויים בחומר והופכת את חלוקת הסם בגוף להדרגתית יותר. באופן כזה הוא גם הופך לממכר בהרבה.

הסיפור של המאה העשרים (שהוא במידה רבה הסיפור של הרפואה המערבית, המבקשת תמיד לבודד חומר אחד פעיל ולהשמיט את כל שאר החומרים שמתלווים אליו בצמחים שבהם הוא נמצא במקור) הוא סיפור של הפיכת צריכת הסמים למרוכזת והרסנית יותר. האינדיאנים במרכז אמריקה אכלו אלפי שנה עלי הקוקה באופן קהילתי ששיפר את ביצועיהם בציד, במסעות ובמגוון פעילויות – מבלי להתמכר או לסבול מהשפעות שליליות. הבידוד והסינתוז של היסוד הפעיל בעלי הקוקה, הקוקאין, בסוף המאה ה-19 הובילו להופעת סם הקוקאין המזוקק והפיכתו לסף מוסנף, פופולרי והיפר-ממכר בתוך החברה המערבית. באופן דומה גם השפעותיו השליליות של האופיום הוגברו פי כמה ברגע שהחומר הפעיל בו בודד וזוקק והוביל ליצירת ההירואין, עוד סם מערבי מזוקק והיפר-ממכר.

זה במובנים רבים גם מה שקרה לקנאביס בהבדל הקטן ששאיפת קנאביס היא מנהג עתיק יומין (אפילו בעולם העתיק שלא ידע על העישון מכיוון שזה התגלה למערב רק לאחר גילוי אמריקה [חלוצי העולם החדש כינו בהתחלה את המנהג הילידי הזה – ‘לשתות אוויר’] נהגו לשאוף קנאביס. היוונים נהגו להכין אוהלים אטומים להבעיר בתוכם קנאביס עד שהתמלאו בעשן ולשאוף ממנו עמוקות). ובכל זאת ההינדואיסטים, הבודהיסטים והסופים כולם אכלו קנאביס כשהשתמשו בו כצמח קדוש בטקסים הדתיים שלהם. אני מאמין שאחד הדברים הכי מסוכנים שאנחנו עושים עם הקנאביס זה לעשן אותו ושהדבר הזה נכון במיוחד כאשר אנחנו מעשנים אותו יחד עם טבק, שהיא צורת העישון המוכרת לרוב המעשנים בישראל. זו צורה מאוד נוחה ונעימה וכיפית אבל זו גם סיבה שנוח כל כך לפתח כך הרגלים התמכרותיים כלפיו.

אני מאמין שאכילה עשויה להיות פתרון טוב יותר לא רק משום שיש פחות סיכוי שתעבור לידך במסיבה עוגיה לעומת ג’וינט אלא משום שהאפקט שלה הוא לא מהיר ומיידי כל כך. משום כך היא לא מייצרת את הקיק הזה שגורם למעשן לחשוק בו. היא מייצרת הפרדה בין האפקט של הקיק (העקרוני לאפקט ההתמכרותי) לבין האפקט של הסם עצמו ומקלה על האדם לחשוב בצורה מושכלת על השימוש שלו בסם. אני מאמין שבשימוש כזה הסיכוי להתדרדר כנגד רצונך לשימוש תכוף בקנאביס יורד משמעותית.

כשאוכלים קנאביס באופן כזה האיכויות הפסיכדליות שלו הופכות בולטות הרבה יותר. החוויה הופכת להיות חוויה מרובת שעות שמתחילה כשעה או שעה ומחצה לאחר האכילה וחודרת לתוך הגוף באיטיות מרגשת. החוויה יכולה להיות קלילה ונעימה בהרבה. ומעבר לכך, כשהחוויה הקנאביסית הופכת להיות פסיכדלית באמת היא גם הופכת להיות, כמו במקרה של הסמים הפסיכדליים האחרים, לחוויה בלתי ממכרת. חוויה שנדרשים אליה לא בדרך אגב אלא רק מתוך מחשבה ותכנון מוקדם.

***

יום אחרי שקיבלתי את ההחלטה הזו, לפני כשבועיים, פגשתי את אד, ישיש הולנדי שהיה הדבר הכי קרוב לזקן שבט פסיכדלי שיכולתי להעלות על דעתי. אד שהיה לבוש בחולצות פסיכדליות ושפניו עטויות הזקן הלבן מקנות לו מראה של חכם סיני, טייל בעולם במשך עשרות שנים וניסה כל דבר אפשרי. הוא סיפר לי שהוא כבר שנים לא מעשן אלא רק אוכל עוגיות של קנאביס אורגני בגידול עצמי.

הפגישה הפתאומית הזו עם אד, יום אחרי ההחלטה הייתה מבחינתי מעין דרישת שלום מהארכיטקט היקומי. שלום אדם ישן. הלו עולם חדש. נפרדים מצורת קיום אחת ועוברים לצורה חדשה. שלום אמסטרדם, הלו ברלין.

14 ביולי 2010 – 23:09 קטגוריות: טכנומיסטיקה, פסיכדליה | תגובות (20)

תגים סמים, קנאביס |

רשימת פרידה (זמנית)

זה הפוסט הראשון שאני כותב מאז שטכנומיסטיקה נחטף על ידי ההאקר התורכי Cilginkurt שביקש במחיקת הבלוג שלי ושלושה אתרים נוספים שלי (בלוג הוידאו הפסיכדלי המשתקם, האתר של מפלגת הגאולה ואתר הספר טכנומיסטיקה שעדיין לא שוקמו) למחות על אירועי המשט לעזה.

פרסמתי כאן לפני רגע את הפוסט שכתבתי באותו היום, כשהייתי נעול מחוץ לבלוג שלי, ממעמקי הדכאון הקשה שהייתי מצוי בו בשעות ההן כשחששתי שהבלוגים נמחקו לעד. היו כמה שעות שחשתי ערעור עמוק בשורשי קיומי, ואם מדברים על מקלוהן וכריתת איברים באמת חשתי כאילו חיסול הבלוג היה הטלת מום בישותי.

באותן השעות חשבתי באמת ובתמים שאולי הגיע הזמן לעזוב את האינטרנט אחת ולתמיד, לפחות לכמה שנים. אני לא יודע כמה היה בזה רצינות אבל היה משהו משחרר בתחושה ההיא, במחשבה ההיא של לתת גט כריתות לרשת. לעזוב את הרשת היה כמו לעזוב את העולם. למחוק את הקיום האינטרנטי שלך בתגובה לאכזבה זה קצת כמו להתאבד אחרי שהעולם אכזב אותך. כי הקיום ברשת הוא סוג של יקום והעזיבה שלו היא התאבדות. אבל ברשת קל לקום לתחיה. אחרי שרצחו אותי, עשו לי ריסטור. המחשבות על מחיקה עצמית נדחו לזמן אחר, אם בכלל.

עכשיו אני עוזב, אבל לא את האינטרנט. היום בלילה אני יוצא לגרמניה, לסיבוב שני. שבע שנים אחרי שעזבתי אותה (חייתי שנתיים וחצי בקלן בשנים 2001-2003) אני יוצא להעביר את הקיץ בברלין ולהמשיך משם למסע לגילוי מחודש של עצמי, תוך כדי שאני עובד על הספר השני שלי.

הימים החמים כל כך האלה הם זמן טוב לעזוב. אני מבטיח לעדכן, אבל לא יודע מתי. אבל אני חושב שבמעבר של הבלוג מפורמט מחייב של פוסט בשבוע לפורמט ארעי יותר שתלוי בזמן הפנימי יש משהו מרענן בעידן הגלובלי המיידי והמתוקתק הזה שבו חייבים לעדכן ולהתעדכן כל הזמן, כי שכל הזמן מעודכנים אין זמן לתהליך עומק מענין באמת להתרחש ולהפתיע.

אני לא יודע מה יהיה, אבל יש לי תחושה שיהיה מענין.