טכנומיסטיקה

יציאה לטבע היא יציאה לצום ציביליזציה. החזרה ממנה, כמו החזרה מן הצום, חייבת להיות הדרגתית ושקולה. חשיפת מערכת העיכול התודעתית למזונות החושים המעובדים של הטכנולוגיה חייבת להיות איטית, אחרת עלול להיווצר מצב של שוק ציביליזציה. אחרי מסעות ממושכים לתוך הטבע נזדקק למספר ימים איטיים בשביל לבצע חזרה מבוקרת לפעילות ציביליזטורית תקנית. בימים הראשונים שלאחר חזרה מן הטבע לציביליזציה נרצה להמנע מתחבורה סואנת, החשפות לחדשות, שימוש מרובה במכשירים אלקטרונים, צפיה בסרטים (במיוחד אלימים), האזנה למוזיקה (במיוחד רמה) או נוכחות באתרים הומי אדם כמו בארים, מועדונים או רחובות מרכזיים.

עבור מי שחזר מהחוויה של הטבע, נחוות כל התופעות הציביליזציונית הללו כרעשים רמים וצורמים ההולמים בגסות על דלתות התודעה ומאיימים לשברן. אבל אל דאגה, גם מבלי שיעשו צעדים מיוחדים כדי לצמצמה, הרגישות הנרכשת לציביליזציה (Civilization-Sensitization) תעלם תוך מספר ימים. הרעש הציביליזציוני מתחיל לחדור את הרקמה האורגנית הדקה שהספיקה לקרום עור על חוליות המתכת והפלסטיק החשופות שמהן מורכב האדם האורבני ומחזירה אותו במהרה למצבו הקודם והקהה.

שוב אני חוזר לציביליזציה אחרי שהות של כשבוע בטבע. שוב עולות המחשבות המטרידות על דרך החיים הנכונה. חצי שעה אחרי שאני מתיישב מול המחשב חוזרים כאבי הגב הכרוניים שלי, שנעלמו בטבע במשך שבוע. המחיר של מנעד התנועות המכאניסטיות המוגבל המאפיין את הקיום הציביליזציוני מתחיל לתת את אותותיו על השלד ועל מערכת העצבים. בעוד אני ממתין לדף אינטרנט עצלן שיטען אני חש את הבטן שלי מתכווצת, את מחזורי הנשימה שלי מתקצרים. אלוהים, לא! אל תקח את זה ממני!

שבוע בטבע, בקונטקסט דתי עם חבורה של אנשים מדהימים שהקיפו אותי באהבה. האנשים הראשונים שנשקפים מחלון המכונית בכניסה אל העיר נראים מקומטים ועייפים, מרוטי ציביליזציה – כאילו הם נושאים על גבם את מחלות העולם המודרני כולו. מנתיבי איילון אני משקיף על בר רפאלי גיגאנטית מטיילת בטבע במראה אופנתי עם סרט סיקסטיזי בשיער. אני נזכר במצב התודעה שבו הייתי כשנפרדתי מהעיר, אחרי חודשים של עיסוק מתגבר באופנה, כשהנוכחות שלה מול העיניים שלי נראתה לי טבעית ואפילו מוצדקת במובן מסוים. פתאום אני לא רוצה שהנוכחות שלה מול העיניים שלי תראה לי שוב טבעית.

אולי בעצם אני לא צריך לקרוא חדשות? אני יודע שזה חשוב, אבל הייתי חמישה ימים בלי לדעת שום דבר על מה שקורה בארץ ובעולם וזה עשה לי כל כך טוב, ואני לא רואה במה זה יתרום שאני אדע, חוץ מלצמצם לי את מחזורי הנשימה. אני רוצה שהמחשבות שלי ישארו ספוגות באנשים שאני אוהב, בחיים שבטבע, בכוחה של האש ובשירת האדמה – אני לא רוצה שכל האפסים האלה מהחדשות יכנסו לי שוב פעם לתודעה ויטמאו אותה. אלוהים, לא!

***

שוב מצאתי את אלוהים. זה היה כל כך קשה וכואב, ודרש ממני לשבור את עצמי שוב. אחרי חודשים אורבניים ארוכים שהרחיקו אותי מאלוהים כל כך עד ששכחתי למה אני זקוק לו ההכרות המחודשת דרשה ממני להחבט באכזריות בקירות התודעה הפנימיים שלי עד שהגעתי למקום. ואז כשהגעתי, הייתי צריך להמשיך הלאה, לעיר.

די. אני עייף כבר מהמסעות הללו הלוך ושוב. אם מה שבאמת חשוב בחיים זה האנשים שיקרים לך, הקשר שלך עם היקום, עם הטבע, ועם הנשימות שלך – אז אין לי מה לחפש יותר בעיר.

אני הולך ברחוב ושומע את Papparazi של ליידי גאגא מתנגן מקיוסק. קריאת ההזדווגות של מי שהייתה מלכתי כשעזבתי לאחרונה את העיר, מחרידה אותי לפתע עד עמקי ישותי, מטלטלת אותי וגורמת לי סבל עז. כל האיכויות האפוקליפטיות והאפלות שאני אוהב בקליפים של גאגא נראות לי לפתע במערומיהן, פלסטיק מרוכז בעל איכויות של קומדיה שטנית.

אני אוהב להתבונן ולחשוב על ליידי גאגא משום שאני רואה בקליפים שלה מעין פאטה מורגנה, חזיון הנישא על גבי אדי השממה של התרבות ומביא לנו מן העתיד את דברי אחרית הימים של הציביליזציה. נבואה על המקום שאליו אנו, ארורי הצריכה והפלסטיק, מועדים. גאגא הפכה בעיני להתגלמותם המובהקת ביותר של החזונות הפיליפ ק. דיקים על חזרתו של האלוהים כמוצר צריכה. המייסדת הגאה של דת טוטליטארית חדשה שהפכה את פולחן הפלסטיק למצווה דתית. ההגשמה האסתטית הגבוהה ביותר של חזון הפלסטיקפוקליפסה (Plasticpocalypse).

התגלות הליידי גאגא שחוויתי לפני מספר חודשים הייתה קשורה עמוקות ביחס שלי לאורבני שקשור מצדו ליחס למימדים העמוקים ביותר של החוויה הדתית. היחסים שלי עם ליידי גאגא היו קשורים עמוקות ביחסים שלי עם העיר, ובמובן מסוים אהבתי להשתמש בגאגא כסוג של חומר ממריץ לאורבניזציה שחוותה ישותי בתקופה זו.
ההתמסרות שלי הגיעה לרמה כזו שלפני מספר שבועות ככששאל אותי חבר יקר למה אני אוהב את ליידי גאגא אם היא שטנית שאלתי אותו "מה רע בשטני?" (על כך ענה לי יפה: "מה שרע בשטני זה שהוא גורם לך לשאול, 'מה רע בשטני?'"). אבל עכשיו הפלסטיק שוב מחריד אותי. אני חש אותו כשריטה במארג האורגני המלטף שהייתי עטוף בתוכו.

Bad Romance של ליידי גאגא הוא הרינגטון שלי מאז התגלות הליידי גאגא שלי. אבל עכשיו אני לא מסוגל לשמוע את הטלפון שלי מצלצל ובטח לא בצלצול של ליידי גאגא. Bad Romance הפך בעיני לטקסט העוסק בקשר החולה של ליידי גאגא, שלי ושלנו כתרבות עם הציביליזציה. "I want your ugly, I want your disease". ו- “I want your loving and I want you revenge. You and me could write a bad romance". כל אלו מתארים בעיני עכשיו את קשר האהבה החולניים והמזיקים שלנו לציביליזציה.

כעת שוב בממלכת ה-Bad Romance. הכוונה הדתית שהחלה להטען לכל מחווה ומחווה ושהפכה לציר העיקרי והמאשרר של חיי התודעה בימים הללו בטבע הולכת ומתפוגגת שוב. במקום להניח בתפילה טבק על המדורה, אני עובר על עשרות מיילים מאנשים חצי זרים שאני לא רואה את הפנים שלהם מחייכות אלי, שאותם לא חיבקתי מעודי, שלא חשתי רגשות יוקדים של אהבה כלפיהם. פתאום אני מצטער על החזרה למרחב המחולן.

מאז הפסקה האחרונה הספקתי לצאת מחוץ לבית ולבקר חבר.

ללכת ברחובות של פלורנטין ולהרגיש את העיר. אני לא יכול שלא לאהוב את האנשים שאני פוגש ברחוב, ואני מרגיש את העיר שובה אותי שוב בקסמה הכלל לא מבוטל. אבל אני גם מרגיש את ההוויה שלי משתנה, את תשומת הלב שלי, ההולכת ומתפצלת ואת הלחץ המתמיד של הרעש, העומס הויזואלי, הניכור האנושי, שטף המידע והיחסים המקוצררים.

שתי מלכות שולטות בעולם. ליידי גאגא היא מלכת הציביליזציה. מלכת היער היא מלכת הבתולי. המכשפה של המערב והקוסמת של הצפון. כל אחת מהן חולשת על מציאות שונה משל עצמה. עולם הציביליציה הוא העולם החילוני בהגדרה המושך להתמכר לחיצוני, למרגש, לחדש, לנוצץ וגם לאגו. עולמה של מלכת היער הוא עולם שקורא אותך לתפילה, לאמונה, להשקטת התודעה ולשבועה לאהבה.

האנתרופולוג מייקל הארנר כותב בספרו Way of the Shaman על "קוגניצנטריזם", מושג שמזכיר את הדיון שלי בעניין חוסר הקונצנזוס של התודעה. כל מצב תודעתי שם אותנו במיקום מסוים ביחס למארג היקומי. קשה לדמיין את התחושה של מחלה כשאתה בריא וקשה לזכור איך זה להיות בריא כשאתה חולה. כבני אדם מצב התודעה שלנו נמצא תמיד בהטיה קוגניטיבית מסוימת: קוגניצנטריזם מסוים. באותו אופן, הממלכות של ליידי גאגא ומלכת היער הן שתי ממלכות המסתירות זו את זו ומציבות אחת את השניה במצב של ליקוי מאורות. ממקומה של האחד לא ניתן להבין את השני.

הייתי נתין של ליידי גאגא והייתי נתין של מלכת היער. אני יודע את הכח שטמון בשתיהן. אני יודע מקצת מסודותיה של כל אחת מהן. אני רוצה לחזור לבלות בביתה של מלכת היער, לפחות עוד קצת, ולו כדי לדעת איך זה להיות נשוי לה. אבל אני לא יכול עדיין. העולם שלתוכו נולדתי, העולם שבו אני נטוע שואב אותי חזרה לממלכתה של ליידי גאגא – היא השליטה הדורשת מנתיניה כניעה שטופת מח למול הכח השולט של הקפיטליזם המאוחר.

 

ארכיטיפ מסויט. ליידי גאגא.

במהלך השבועיים שחלפו מאז הפוסט הקודם שלי על ליידי גאגא עזבתי את ממלכתה לעולם אחר. השתחררתי בכאב רב מסמי התודעה שהזינה אותי בהם והתחלתי, ממש רק התחלתי, לנשום נשימות משוחררות ראשונות. עכשיו כשאני מביט על הפוסט ההוא, אני קורא במילים שכתבתי כמו במילותיו של זר. תמונתה של ליידי גאגא נראית לי כמו ארכיטיפ מסויט ששכחתי שחלמתי. אבל אני כבר מרגיש את זרועות העכביש האורבניות של הגאגא אוספות אותי אליה חזרה.

אני יודע שאין טעם להתנגד ממש. כדאי לשמור תמיד על קשר עם אלוהים, אבל אם אני רוצה לחיות בציביליזציה אני חייב לקבל אותה. אין טעם להמשיך לחיות בתל אביב ולהעמיד פנים שאני חי באוהל על צלע ההר. האלוהי יכול לפרוץ לתוך חיי בצורה של טקסטים, רעיונות ומושגים אבל כל עוד הוא מנותק מהגוף ומהטבע, מהגוף האורגני של הפלנטה, לעולם לא יצליח ליצור חיבורים מסוימים לשורש הנשמה. לא שלי. כל עוד אני נשוי לה, יהיה עלי לקבל את הנכות המסוימת שגלומה בחיי הציביליזציה.

ובכל זאת יש לי גם עוד כמה עסקים לא גמורים בציביליזציה. אני לא יכול לוותר על הציביליזציה, לפחות לא עדיין, כי כמו שאומר קווין קלי הדבר הבסיסי שהטכנולוגיה עושה זה לייצר לנו אפשרויות. אני יודע שבארי שוורץ' צודק וש-Less is More. הטכנולוגיה היא התמכרות לעודפות האפשרויות ובמובן רב גם לאגו, לניסיון לייצר עוד אפשרויות על חשבון ההסתפקות במה שיש.

ובכל זאת האגו הזה זה חתיכת משחק ואני מוכן לעוד כמה סיבובים לפני שאני פורש אל הספסל. כרגע אני מתחיל לחשוב ברצינות על רה-אורגניזציה (תרתי משמע) של חיי שתאפשר לי להיות גם שם וגם פה. שתאפשר לי לצלול לתוך הטבע עד שאוכל להכיל אותו לגמרי, ולאחר מכן לזנק לתוך האוויר הציביליזציוני בגאון. להתנשא מעל לדיכוטומיות של ציביליזציה וטבע – ולהגיח בצד השני: היפר-אורגני והיפר-ציביליזטורי, מלך של שמש ושל ירח, של אני ושל אחר, של הזה ושל הבא.

קטעים ישנים באותו נושא: כפר ועיר

המאמר פורסם אתמול בגירסה קצרה יותר בערוץ הניו-אייג' אתר אנרג'י-מעריב

יש לי חיבה מיוחדת להוגים שגורמים לך לראות את כל מה שידעת עד עכשיו מזווית שונה לחלוטין. אין הרבה דברים שטובים לבריאות האינטלקטואלית כמו מקלחת מילים קרות שמטילה גלים לכל הכיוונים ולא מותירה לך ברירה אלא להפוך לגמרי, ולו לרגע, את תפיסת העולם שלך ולהתרגל לסוג חדש של חשיבה.

Elements of Refusal ספרו של ההוגה האמריקאי ג'ון זרזאן נכנס ללא ספק לקטגוריה. זרזאן מציג ב–Elements of Refusal משנה אנטי-טכנולוגית מנומקת ומוצקה שיוצאת לא רק כנגד מחשבים או טלוויזיה. על פי משנה זו כל מה שעשה האדם ב-10,000 השנה האחרונות הוא טעות אחת גדולה: השפה האנושית, השימוש במספרים, הזמן, החקלאות ואפילו האמנות.  

האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה

אנטי טכנולוגיה. ג'ון זרזאן.

זרזאן נמנה על שורותיו של פלג אידאולוגי רדיקלי במיוחד שזכה לשם אנרכו-פרימיטיביזם. על פי הזרם הזה שמאתגר את הפרימיטיביזם משמאל, ואת האנרכיזם הקלאסי מכיוון הפרה-היסטוריה – המעבר מחברה ציידית-לקטית לציביליזציה, מעבר שהתרחש לפני כ-10,000 שנה, הוא שורש כל הרע שהוביל לריבוד חברתי, כפיה וניכור הולכים וגוברים.

ההגות האנרכו-פרימטיביסטית ששורשיה בשנות השמונים של המאה העשרים מושפעת בבסיסה מהזרם המרכזי של ביקורת התרבות והטכנולוגיה. בין ההוגים שרעיונותיהם מהדהדים בכתבים ניאו-פרימיטיביסטים אפשר למצוא רבים שמוכרים גם בחוגים אקדמיים ואוניברסיטאים כמו מבקר התרבות הגרמני-יהודי הרברט מרקוזה, הסוציולוג הצרפתי ז'אק אלול, ופילוסוף החינוך ניל פוסטמן. אלא שבהשוואה לאנרכו-פרימיטיבסטים הביקורת של אלו על החברה המודרנית נראית מתונה כמעט. אנרכו-פרימיטיביסטים כמו דרק ינסן או פרדי פרלמן לוקחים את הביקורת של הטכנולוגיה עד המסקנה הסופית ביותר: סירוב מוחלט לטכנולוגיה.

זרזאן שכונה כבר "האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה" הוא אחד הקולות הבולטים בניאו-פרימיטיביזם וללא ספק אחד המלומדים שבהם. מה שהופך את הההגות שלו למעניינת במיוחד הוא הרוחב והעומק האינטלקטואלים יוצאי דופן שהוא מביא לתיאוריה הביקורתית שלו. כל מאמר של 20 עמודים זוכה אצל זרזאן לכ-150 הערות שוליים שמפנות לכולם בערך: מאפלטון ואריסטו ועד בייקון, דקארט, גלילאו, רוסו, גתה, הגל, מרקס, ניטשה, דורקהיים, קסירר, מרקוזה, סאהלינס ורבים רבים אחרים מוכרים יותר ופחות. קריאה בחיבורים של זרזאן היא כמו קריאה בוויכוח בן אלפי שנה על הטכנולוגיה ושרובנו כלל איננו מודעים לקיומו ובוודאי שלא לרוחב ולעומק הבלתי נדלים שהיו לו לאורך השנים. אסופת הטקסטים שערך Against Civilization, לדוגמה, פורשת דיון אנטי-ציביליזטורי ארוך ימים שבתוכו הוא כולל בין השאר טקסטים של  רוסו, ת'ורו, אדורנו, שילר, פורייה, פרויד, הורקהיימר, באומן, רוזאק, שפנגלר נורדאו ואחרים. "הוצאתי את האנתולוגיה הזו כי חשבתי שזה יהיה בריא לאנשים להבין שזו לא נקודת מבט מוזרה כל כך." הוא אומר "אנשים היו לא מרוצים מהציביליזציה כבר אלפי שנים, מהרבה נקודות מבט שונות."

נגד הציביליזציה

היונובומבר. חבר של זרזאן, ואחד האנשים שלקחו את רעיונות מהסוג שמעלה זרזאן למקום הרחוק ביותר.

הוא הופיע לראשונה באור הזרקורים כ"החבר של היונובומבר הלא הוא טד קצ'ינסקי, אותו מתמטיקאי-פילוסוף-טרוריסט בעל אידאולוגיה אנרכו-פרימיטיביסטית שפרש בשנות השבעים ממשרתו כמרצה באוניברסיטת ברקלי ליער במונטנה ושלח משם במשך יותר מעשור פצצות למדענים ואנשי טכנולוגיה שנשאו בעיניו באחריות להפצת הקדמה הטכנולוגית. במהלך המשפט של היונובומבר, הפך זרזאן לאחד מאנשי סודו של קצ'ינסקי ובלט כאחד היחידים שהביעו הבנה למעשיו. באחד ממאמריו בנושא כתב: "אין להתעלם מרעיון הצדק כאשר בוחנים את תופעות היונובומבר. למעשה מלבד המטרות שלו, מתי אי פעם נדרשו האייכמנים הקטנים של העולם החדש המופלא לתת דין וחשבון על מעשיהם?… האם זה באמת בלתי מוסרי לנסות לעצור את אלו שמעשיהם גורמים למתקפה חסרת תקדים על החיים?"

עבור התקשורת האמריקאית הממוסדת הדעות של זרזאן היו תערובת מזעזעת של רעיונות שהגיעו משום מקום, אבל זרזאן עבר דרך ארוכה בתרבות הנגד לפני שהפך לאנרכו-פרימיטיביסט. הוא הספיק להשתתף באמצע שנות השישים במבחני האסיד שארגנו בסן פרנסיסקו קן קיזי וה-Merry Pranksters והיה מעורב באיגודים המקצועיים לאורך שנות השבעים עד שהתייאש מהפוליטיקה של השמאל והגיע דרך הספרות האנתרופולוגית לתפיסת עולם חדשה.

אחד האנתרופולוגים שהשפיעו ביותר על זרזאן הוא מרשל סאהלינס שהציע במחקריו את תיאוריית חברת השפע המקורית, תיאוריה הגורסת שהחברה הציידית-לקטית, החברה שהתקיימה עד המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה, הייתה חברת השפע האמיתית. סאהלינס שמתבסס על מגוון מחקרים בחברות ציידים-לקטים בנות זמננו טוען בספרו Stone Age Economics כי בניגוד לחברה המודרנית, החברים בחברות קדומות אלו חיו חיים בעלי שפע של זמן פנוי, תוך שהם מתבססים על תפריט עשיר מהטבע ומבלים את רוב זמנם במשחק, שיחה ומנוחה.

המהפכה החקלאית מופיעה אצל זרזאן כשורש כל הרע. היא מובילה לדרדור ניכר במעמדן של הנשים שאינן יכולות עוד להשתתף בעבודות השדה, ויוצרת את החברה הפטריאכלית והשוביניסטית. עודפי המזון שהיא יוצרת מובילים למסחר וזה מוביל להתמחות במקצועות וכך נוצר לא רק ריבוד חברתי, אלא גם עצם מושג העבודה ואיתו מיידית הניכור מהעבודה ומושג הבעלות. בחברות ציידות-לקטיות טוען זרזאן, אין מושג עבודה. כל אחד מהחברים בקבוצה מבצע את כל המלאכות ואלו משולבות באופן אורגני במרקם היומיומי כך שהעבודה והחיים שלובים זה בזה. חברות אלו גם מבוססות על שיתוף וכלל לא מכירות את מושג הבעלות. בכך לא נגמרת רשימת התלונות של זרזאן כלפי החקלאים. חקלאות מובילה ליחס מחפצן ואכזרי כלפי חיות (שהופכות למכונה להמרת עשב לבשר), מובילה לדרדור המערכת האקולוגית, למדבור וגם סתם מעמיסה על האדם עבודה רפיטטיבית ומשעממת. לא לשווא, טוען זרזאן, קוראת הקללה האלוהית בספר בראשית "בזיעת אפיך תאכל לחם". המעבר מהחברה הציידית-לקטית לחברה החקלאית שווה ערך אצל זרזאן לגירוש מגן העדן. "בבייתו את החיות והצמחים האדם, באופן הכרחי, ביית [האדם] את עצמו" הוא כותב.

אבל המהפכה החקלאית היא שלב אחד בשרשרת אירועים שזרזאן רואה כבסיס החורבן הציביליזציוני. החטא הקדמון על פי זרזאן הוא הסימבוליזציה של המציאות אשר מתחילה בהמצאת השפה והמספר. לפני השפה והמספר העולם נחווה בצורה ישירה. כל פרט ופרט מתגלה בפני עצמו באופן קונקרטי. לאחר המצאת השפה והמספר דברים מצטמצים ליחידות שוות שההבדלים הקיומיים ביניהן נמחקים וכך לאחר השפה מדברים על חמישה ילדים  או שבעה עצים כאילו עץ אחד זהה לעץ אחר. את סיפור מגדל בבל רואה זרזאן כסיפור התרסקותה של שפה מקורית ואותנטית יותר שהייתה ברשותה של האנושות לפני השפה הסימבולית – לעדר של לשונות מסולפות. כשאנחנו מסתמכים על השפה במקום לחוות את העולם בעצמנו, מתריע זרזאן, אנחנו מסתמכים על חוויה חלופית ולכן בלתי אותנטית.

"סמלים הם יותר מסתם יחידות בסיסיות של התרבות: הם מכשירי מיסוך שמרחיקים אותנו מהחוויות שלנו" הוא כותב (עמ' 75). המציאות של השפה היא מציאות אידאולוגית, מציאות המתווכת דרך סמלים שיוצרים הפרדות וקטגוריות מלאכותיות ומונעת מן האדם לראות את המציאות כפי שהיא. הסימבוליזציה של העולם בעזרת השפה היא על פי זרזאן דרך שמובילה אותנו הלוך והרחק מהמציאות, מידע, למידע לדאטה ועד לעולם הפוסט-מודרני הסימולקרי שמורכב מסמלים. "מהפכת התקשורת הגלובלית היא תופעה שבה 'קלט' הופך זמין מיידית בכל מקום על ידי אנשים שחיים, יותר מאי פעם, בבידוד זה לזה" הוא כותב (עמ' 61). וכך, כפי שאבחן קסירר, "המציאות הפיזית הולכת ומצטמצמת ככל שהפעילות הסימבולית של האדם מתקדמת".

על הזמן כותב זרזאן בעקבות אלדוס האקסלי שהוא "דבר שטני מטבעו" שמבודד את האדם מהמציאות ומצטט את רוברט לואיס סטיבנסון "לא לדעת את הזמן במשך חיים שלמים זה, הייתי אומר, לחיות לנצח. אין לך מושג, אלא אם כן ניסית זאת, כמה ארוך הוא יום קיץ שאותו אתה מודד רק בעזרת רעב ומביא לסופו רק כאשר אתה כבר רדום". הזמן משנה את היחסים בין סובייקט לאובייקט, הוא גורם לאדם לנסות לבצע בו מניפולציות, להספיק, למלא את הלו"ז – הזמן הוא הבסיס לרעיון התפוקה שעומד ביסוד החברה הקפיטליסטית וגורם לנו לספור כל דקה מדקות חיינו ולחיות בפחד מתמיד שלא נספיק להפיק מספיק.

האמנות מבחינתו של זרזאן
היא המשך הדיכוי שמבצעת השפה למציאות הישירה. אמנות עוסקת כביכול במשהו בלתי ניתן לביטוי, אולם למעשה היא מרחיקה אותנו ממנו, טוען זרזאן. ט.ס. אליוט כתב כי "כל עבודת אמנות היא מתקפה על הבלתי ניתן לביטוי" וזרזאן מנסח אותו מחדש וטוען כי האמנות היא מתקפה על כל מה שעדיין לא עבר סימבוליזציה. זרזאן משלח את הביקורת שלו כבר כבר בציורי המערות של אלטמירה, אבל מחריף אותה ככל שההיסטוריה ממשיכה אל האמנות הניאוליתית שמבצעת פורמליזציה למציאות והלאה אל האמנות בת ימינו שהינה לא יותר משפחתה במשקל הנוצה של מערכת מדיה בינלאומית בשווי מיליארדים שעסוקה בהשחתת הטבע, דיכוי הרגישויות הטבעיות של האדם והכנסתו לסד של צריכה.

לטכנולוגיה יש אג'נדה

הראשונים שהבינו והתנגדו אקטיבית לאג'נדה של המכונות. מרסקי המכונות – הלודיסטים.

"הכל התחיל כשעבדתי בארגונים המקצועיים והתחלתי לכתוב עליהם" מספר זרזאן כשהוא נשאל כיצד פיתח את האלרגיה העזה שלו לטכנולוגיה. "זה גרם לי להתמקד במהפכה התעשייתית ובבתי החרושת הראשונים באירופה. ואז התחלתי לחשוב על המהות של החברה התעשייתית. למעשה זה מה שמרקס עשה, אבל מרקס עזב את זה לטובת דברים אחרים. נקודה אחת שהייתה משמעותית מאוד עבורי הייתה ההבנה שבית החרושת הוא לא רק מוסד כלכלי אלא דיסציפלינה של כפיה. ההכנסה של האנשים לבתי החרושת היא מעין סוג של כליאה: זה לשים אנשים בתוך מערכת ריכוזית ואז לשלוט בהם. כך הבנתי שבטכנולוגיה גלומים כוונה, ערכים, עדיפויות ובחירות. התחלתי להסתכל על טכנולוגיה בצורה אחרת ולשאול את עצמי אם זה תמיד היה ככה וראיתי שלא משנה באיזה תקופה אתה חי, הטכנולוגיה מגלמת את החברה ואת הערכים הדומיננטים שלה. זה פתח את הדלת, וכשגיליתי את המחקרים האנתרופולוגים על חברות ציידות-לקטיות זה גילה לגמרי איך המערכת הזו עובדת."

זה מעניין כי המסקנות שלך לגבי האופן שבו טכנולוגיה מכתיבה את התודעה שלנו מזכירות למדי את המסקנות של חוקרי מדיה כמו מרשל מקלוהן וגם הספר שלך אלמנטים של סירוב, באופן שהוא סוקר אחת אחת את ההשפעה של טכנולוגיות וסוגי מדיה, מזכיר את "להבין את המדיה" של מקלוהן, אבל בגרסה מאוד פסימית. אתה מתאר את הטכנולוגיה כמסלול שמוביל לניכור הולך וגובר של האדם. מה הקשר בין טכנולוגיה לניכור?
"בעקבות הספרות האנתרופולוגית והפילוסופית, אני חושב שהמוסד שמתחיל את הניכור הוא חלוקת העבודה (Division of Labor). ברגע שאתה מחלק את האני לתפקידים אתה מחלק לא רק את האני אלא באופן עקרוני אתה יוצר בשלב מאוד מוקדם חברה בעלת מעמדות, ומשם מתחילים המתחים בחברה המוקדמת כבר בתקופה של הפליאולית העליון וזה מוביל לביות של האדם (Domestication). השינוי הגדול מתרחש לפני כ-10,000 שנה עם המהפכה החקלאית והופעתו של של היגיון השליטה בטבע שמגיע בתקופתנו למקומות מאוד קיצוניים. זה מרחיק אותנו עוד ועוד מהקשר עם האדמה. זה הופך להיות האתוס השולט וכך אנחנו מגיעים לדברים מטורפים כמו ננוטכנולוגיה, שיבוט או הנדסה גנטית. כל אלו הם חלק מאותה דרך. זה אותו סוג של היגיון פנימי."

אתה מדבר על ניכור. ניכור ממה? מה יש לפני הניכור? ממה מרחיקה אותנו הטכנולוגיה?
"זה כבר דברים ספקולטיביים יותר, אבל לי נדמה שלפני התפתחות המוסדות הללו הייתה תחושה של יותר שלמות, יותר מיידיות, של קשר עם האדמה ואחד עם השני. אני שואב הרבה מהרעיונות הללו מתוך הספרות האנתרופולוגית וקריאה על עמים ילידיים. זה נותן השראה לי ולאנשים ולאנשים שאני עובד איתם, לא להעתיק מהם, אלא פשוט לדעת שזה דבר שעדיין קיים ואפשר להתבונן בו בתשומת לב ולראות שזו צורת חיים שונה. וזה דבר רוחני עבורי. זה דבר רוחני מאוד. למעשה, זו הדרך שבה אני חושב על רוחניות. הקרבה הזו, וסוג הקשר הזה. יש לזה בעיני הרבה פחות קשר לאמונה מאשר לדבר הזה שהכחדנו. פעם היינו באחדות עם שאר העולם ועכשיו אנחנו מנסים תמיד להיות בעליונות עליו."

אם טכנולוגיה היא כל כך רעה למה אנחנו נותנים לה לשלוט בנו?
"הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת ולעולם לא הולכת אחורה ואחת מהבעיות היא שהתפיסה שעדיין שלטת היא התפיסה שטכנולוגיה היא ניטראלית ולא פוליטית; שאי אפשר לדבר עליה כתופעה חברתית או להעמיד אותה בסימן שאלה. הגישה היא: זאת הטכנולוגיה, היא טבעית ולא ניתן לשנות אותה. כך שהשאלה הזו לא עולה בכלל לדיון וזה מה שאנחנו צריכים לשנות. אני חושב שהרבה מהאומללות נובעת מזה, משום שזה לא נושא מפורש לדיון. אבל זה יכול להשתנות. או שלא, אם אנשים יהיו מרוצים מזה אז זה לא ישתנה וזה ימשיך להעמיק ואנחנו נחיה בעולם יותר ויותר מדולל, מלאכותי ומתווך בלי כמעט שום סוג של חוויה ישירה ושום טקסטורה של חיים או כל הדברים הללו. אבל אני לא חושב ככה, אני חושב שאנשים, אפילו בגופם ממש, ברמת הקרביים, יודעים שכל מה שבעל ערך נמחק ושלהחליף את זה במכונות זה לא התשובה. אנשים אומרים כל מיני דברים המטורפים כמו: 'טוב, אין יותר קהילה אז יהיו לנו קהילות וירטואליות.' אוקיי. האם זה יעשה אנשים מאושרים? בטח שלא. זה לא יספיק כי זה שלילי מדי וגוזל מאיתנו יותר מדי. אבל מי יודע. אני מהמר על זה, אבל אנחנו לא יודעים. אני מהמר שזה מה שיקרה, אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו נגלה. הרעיונות הללו עומדים לדיון ציבורי ואולי נראה איזשהו שינוי מתחיל שבו אנשים מבינים שזה לא אוטומטי ולא בלתי נמנע. שום דבר הוא לא אוטומטי. אנחנו יכולים לעשות משהו או שלא לעשות משהו."

אתה חושב שיש כיום יותר נכונות להקשיב לרעיונות מהסוג שאתה מפיץ מאשר בתקופה שהתחלת בשנות השמונים?
"הו כן. בדיוק חזרתי מברצלונה והייתי לפני כן בפינלנד ואני בדרך למוסקווה ביום רביעי והייתי גם בברזיל והודו לאחרונה. אני יכול לומר ולו רק מכמות ההזמנות שאני מקבל להשתתף בדיונים, שיש הרבה יותר תשומת לב לרעיונות הללו. אנשים מקדישים הרבה יותר תשומת לב, וכשאתה מדבר מול קהל אתה יכול להרגיש את זה. אנשים ממש מתרכזים בנושא הזה ורוצים לשמוע פרספקטיבה אחרת. כמובן זה עדיין לא תנועת המונים, אבל אנשים מתחילים לשים אליה לב."

הדרך לדה-תיעוש

דיון אנטי-ציביליזטורי ארוך לאורך הדורות. כריכת הספר Against-Civilization.

אחת מהביקורות שמושמעת לעיתים כנגד זרזאן וחלק מעמיתיו לתנועה הניאו-פרימיטיביסטית היא שהם מדברים כנגד הציביליזציה אך משתמשים בכליה. לזרזאן יש אתר אינטרנט ותכנית רדיו והוא מטייל בעולם באופן תדיר. בניגוד ליונובומבר, עושה רושם שברמה היומיומית זרזאן דווקא מסתדר לא רע בכלל עם הטכנולוגיה המודרנית.

"אני לא חי מחוץ למערכת הטכנולוגית" מודה זרזאן "הנה אנחנו מדברים מתוך הטכנו-תרבות, מנהלים שיחת טלפון בין-יבשתית, משתמשים במחשבים ולי יש תוכנית רדיו. וזו סתירה. אנחנו לא ביקשנו את זה, אבל הנה זה, הנה אנחנו – ואם אתה רוצה לתקשר או לתרום לשיח הציבורי אין לך הרבה ברירה."

יש משהו מאוד פרדוקסלי בהגות שלך. אתה כותב, למשל, מאמר שלם כנגד השפה וזה חיבור יפהפה אבל בו זמנית הספר שלך הוא אחד מהספרים המלומדים ביותר שקראתי זה זמן רב, מלא בהערות שוליים וציטוטים. זה ברור לחלוטין מהקריאה שאתה נושם שפה, חי את הכתיבה וקורא בתשוקה. אז למה אתה כותב כנגד השפה? למה אתה רוצה לחסל אותה?
"הנושא של השפה הוא הספקולטיבי ביותר מבין הנושאים שכתבתי עליהם. זה לא עיקר אמונה. אני פושט מעלה את הרעיונות הללו. וכמובן שבבסיס אני סופר, כך שזה די מטורף מצדי לדבר כנגד כתיבה. העניין הוא לדמיין עולם עם חיים ללא הצורך בפיצויים שנותנים לנו אמנות או מספרים או כל הדברים הללו. זה סוג של תרגיל חשיבה."

יצא לך להתנסות בעצמך בחיים כצייד-לקט?
"לא. התעסקתי קצת בחלק של הכישורים, אבל הרבה פחות מכל מיני אנשים שאני מכיר. אני חושב שזה חלק מהגשר, פשוט לעבור העצמה על ידי הלימוד של דברים פשוטים: איך ליצור כלים פשוטים? איך ליצור אש? איך לזהות צמחים? לגלות מה אכיל? ומה עמים ילידיים אוכלים? כל הדברים הללו שנותנים לנו את התחושה שאנחנו לא חייבים להיות תלויים בכל העניין המלאכותי של הציביליזציה."

אתה כותב הרבה נגד, יש לך חזון חיובי עבור החברה האנושית?
"זו השאלה המעניינת. איפה האפליקציה של הרעיונות הללו? איך אפשר לעשות איתם משהו? וזו השאלה הגדולה ביותר והדבר היחיד שאני יכול לומר זה שלא נדע עד שלא יהיה לנו דיאלוג פומבי. כשאנשים יתחילו לעסוק בזה הם ימצאו דרכים לשנות. יש אנשים שלומדים כבר עכשיו כישורים פרימטיביים, עוברים לחיות בטבע וחושבים באופן פרקטי על החיים הפרה-היסטורים. אבל זו לא שאלה פוליטית ולכן קשה מאוד לדמיין איך אפשר לגרום לתהליך של דה-תיעוש. הייתי בספרד בשבוע שעבר ואחת מההרצאות בועידה היתה על Degrowth ויש כבר תנועות בצרפת ובאיטליה שמתחברות לאנשים שמתוסכלים מההקצנה של התעשייתיות והטכניזציה של החיים כדי ליצור תנועה פוליטית אמיתית."

יש אנשים שטוענים שזה בכלל בלתי אפשרי לחזור אחורה. שיש כיום כבר יותר אנשים בעולם מהכמות שיכולה להתקיים בו אם נחזור לצורת החיים של ציידים-לקטים.
"בעיני המצב הפוך לגמרי. אנחנו יודעים שהמסלול הנוכחי הוא התאבדותי. זה לא רק ההתחממות הגלובלית וכל מה שקשור אליה. אנחנו מתקרבים לקטסטרופה אקולוגית, אז אם אנשים אומרים: אתה לא יכול לחזור אחורה, הם פשוט בוחרים בהתאבדות, באסון שמתחיל ממש עכשיו. וזה לא רק אסון פיזי אלא גם אסון רוחני, סוציאלי ואישי. ולמעשה היעילות של הורטיקולטורה גבוהה בהרבה מזו של החקלאות התעשייתית וגם לא הורסת את הקרקע ומזהמת את הפלנטה: יש חקלאות יער, שיטת פוקהוקה ופרמהקאלצ'ר. אבל האנשים האלה שאומרים שזה בלתי אפשרי, הם בכלל לא מסתכלים על המצב, במיוחד עכשיו כשסין והודו עוברות שלב של היפר-תיעוש ואנחנו רואים כמה זה מאיץ את הרג המינים, זיהום האוויר, המים והכל. אפשר לדבר על טכנולוגיה, ירוקות וקיימות אבל זה הכל שטויות בגלל שהם לא מדברים על המניע האמיתית לכל זה."

אז כל הציביליזציה של ה-10,00 שנה האחרונות היא טעות?
כן, וגם אחרים אמרו את זה. האנתרופולוג ג'ארד דיאמונד קרא לזה [למהפכה החקלאית] הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית וכשאתה מסתכל על התוצאות, על העלות של נקודת המפנה הזו לפני 10,000 של הביות של האנושות – אז, ג'י, זה לא ממש הסתדר לטובה. יש מלחמה בלתי פוסקת, הרס בלתי פוסק של הסביבה, אנשים עובדים יותר ויותר. ככל שיש יותר תרבות סימבולית כך יש יותר עבודה. זה די מדהים אבל נראה שזה נכון, אפילו שאנחנו לא יודעים למה. מה כל כך חיובי בציביליזציה? עכשיו המצב מחמיר והחלק העצוב הוא שהחמרת המצב הזה היא הסיבה שאנשים מתחילים להטות אוזן. כמה אנשים עדיין מאמינים היום בקדמה?"

ואי אפשר לשמור על חלק מהטכנולוגיה או אולי להשתמש בה אחרת בדרכים יצירתיות, אחראיות או חכמות יותר? אולי אפשר ליצור טכנולוגיות מסוג שונה?
"כנראה שלא בגלל שכל הטכנולוגיה באה מתעשיה. אין טכנולוגיה בלי מליוני אנשים שצריכים לעשות את כל העבודה המשפילה הזו בקווי הייצור ובמחסנים. כל הדברים הללו דורשים בני אדם ואדמה. הבסיס שהרבה אנשים לא רוצים להסתכל עליו לרוב הוא הבסיס התעשייתי והוא מלוכלך ומדמם."

ואם היו לנו רובוטים שעושים את הכל בשבילנו ואנשים היו פשוט חופשיים?
"אבל זה מעולם לא התפתח ככה. כשהייתי ילד לפני הרבה שנים אמרו לנו שבעתיד בזכות הטכנולוגיה נוכל לעוף ואף אחד לא יצטרך לעבוד ושום דבר מזה לא קרה. אנשים עובדים יותר ויותר וזה הורס את הכוכב יותר ויותר מהר. ושוב, עכשיו אנ
חנו רואים את זה חוזר בסין ובהודו, כל התהליך הזה שמשוכפל כי אחרת אין טכנולוגיה. ואחת השאלות כאן זה האנשים בשמאל שכביכול מאוד דואגים לפועלים, אבל למעשה מגבילים אותם לחיי עבדות. אולי אני חוזר על עצמי, אבל איפה הטכנולוגיה בלי כל האנשים הללו במכרות? ואף אחד מהאנשים הללו, כולל אני, לא היה רוצה להיות במכרות אלא אם כן הוא חייב לעשות את זה. אבל אפילו אם זה היה רובוטים שהיו עושים את הכל, מאיפה תבוא הפלדה? כיצד יובילו אותה? זו עדיין מציאות תעשייתית ואי אפשר להתחמק מזה. וזה אפילו מבלי לדבר על הניכור: אם יש לך את הדבר המלאכותי הזה הוא משונה בפני עצמו, אפילו אם תשכח את העלות הנוראית לכוכב. איזה מין קיום זה, לחיות במין עולם מודרני מוזר שמבוסס על רובוטים. אתה יכול להסתכל על יפן, מקום שבו מנסים לפתח משהו כזה, וזו לא חברה בריאה בכלל לדעתי."

אוקיי, נניח שאני מקבל את העמדה שלך. נניח שהטכנולוגיה היא שורש כל הרע. למה לעצור לפני 10,000 שנה? למה לא לומר שהיה צריך לעצור עוד קודם לכן לפני מליון שנה, או עשרה מליון שנה? אולי האדם הוא מלכתחילה טעות?
"צריך להסתכל ברקורד האנתרופולוגי. מתי החלה המתקפה על הטבע. ובמקרה של בני האדם היא התחילה די לאחרונה. יש אנשים שכותבים על האש, ואפשר מבחינה פילוסופית לשים את הקו שם, אבל אנשים עבדו עם אש לפני שני מליון שנה והם לא מחקו את כל המינים הביולוגים או הקימו צבאות וכל הדברים הללו שיכלו לעשות. איפה מופיעים המקרים הראשונים של אלימות מאורגנת של צבאות? שם לפי דעתי יש את נקודת המפנה."

תרפיה שבועית

מאז Elements of Refusal ) 1988) פרסם זרזאן שורה של ספרים כנגד הציביליזציה. ספרו האחרון בנושא, Twilight of the Machine פורסם ב-2008 וקורא לתנועה אנטי-טכנולוגית. כיום, לדבריו, הוא עסוק בכתיבה של מאמרים בעלי גוון אישי יותר, ויש לו גם תוכנית רדיו אינטרנטית שבועית שבה הוא מפרשן את אירועי השבוע מזווית ראיה אנרכו-פרימיטיביסטית שלו, עם פינות קבועות כמו "חיות מתנקמות בציביליזציה" ועוד. "אני מאוד מתעניין בתופעת התקפות הירי הרנדומליות שנדמה שמתרחבת בחברה. אני אוהב לחקור את זה ולהזכיר את זה. זה פשוט עוד דבר נוסף שלמערכת אין שום דבר לומר עליו, אבל העניין המרכזי הוא העניין התרפויטי. עצם העובדה שיש לי הזדמנות להוריד דברים מעל לבי ולנאום עליהם היא בריאה מאוד עבורי ואני מאוד נהנה מזה."

והערות לסיום

עד כאן הכתבה, וכמה הערות לסיום משלי. אני כן חושב שזרזאן הוא אחד ההוגים המרתקים, הפרובוקטיבים והחדים שקראתי בשנים האחרונות – אני לא בהכרח מסכים עם כל מה שהוא אומר, או עם המסקנות שלו.

כמה שאלות שהוא מעלה ושאני חושב שכן ראוי להתייחס אליהן:

* איך זה שככל שיש לנו יותר טכנולוגיה ותרבות סימבולית אנחנו גם עובדים קשה יותר? האם זו רק תחושה סובייקטיבית, ואם לא, איך ניתן להסביר אותה?

* איך ניתן להתגבר על אובדן האינטימיות והמיידיות של חוויית החיים בטבע ולהשיג את אותו הדבר תוך כדי שימוש בטכנולגיה? האם זה בכלל אפשרי? (אחד מהנושאים העיקריים בטכנומיסטיקה)

* מה זה אומר על הפרויקט הציביליזטורי שככל שהוא ממשיך מצבו של הכוכב מחמיר?

רשימה קודמת בנושא

המכניקה של הניכור – על המחיר התודעתי של הטכנולוגיה

המחשבה הראשונה שתפסה אותי כשנחתתי בשעת צהריים, בפסטיבל הריינבואו בקרחת נידחת ביער יתיר, היא שהאוטובוס שלקחתי מהתחנה המרכזית בבאר שבע, היה למעשה מכונת זמן שהחזירה אותי כמה עשרות שנים אחורה לשנות השישים. במישור הקוצני של העמק ישבו במעגל גדול כמאתיים איש בלבוש צבעוני ושבטי וסעדו יחדיו, כאשר בינתיים סובבים את המעגל חבורת נגנים המלווים ברקדנים וזמרים שהיו באקסטזה בלתי מובנת. האווירה הייתה וודסטוקית, כמעט בלתי מציאותית מוצפת חיוכים וצחוקים גדולים.

יש לי ניסיון די רע מפסטיבלים ומפגשים ניו-אייג'ים, ובמיוחד כאלה המתרחשים בטבע. ראשית כל, אף פעם לא אהבתי באמת טבע. נופים מרהיבים לא ריגשו אותי, הפעימות האיטיות והקבועות של הטבע שעממו אותי והממדים הנעלמים שלו נותרו נסתרים מעיני. הטבע מבחינתי היה בעיקר מקום לא נוח. שנית כל, פסטיבלים שבהם אתה אמור להרגע, לחוש משוחרר, להתחבר לעצמך, לאנשים אחרים, ליקום ולאהוב את כולם, הם בדרך כלל המקום שבו אני מרגיש הכי פחות משוחרר, הכי באובר-מודעות והכי מנוכר. בחיי היום יום שלי אני לא היפי, לא בטבע, לא לובש בגדים פריקים ולא חי חיים אלטרנטיבים. כשאני מנסה לשוחח עם העם הזה, הדיאלקט שלי נתקע בשלהם. מבחינתם אני מדבר יותר מדי, מנתח יותר מדי ולא מספיק "זורם".

אבל הריינבואו היה אמור להיות משהו אחר. שמעתי עליו לראשונה מקלראנס, היפי בגיל העמידה,  עם שער מדובלל וכרס קטנה שחי כבר שלושים שנה על דמי האבטלה של הרפובליקה הגרמנית ומטייל ברחבי העולם. קלראנס סיפר לי על מקום אחר, מחוץ למפה המוכרת לי. מקום שבו ישנה יצירתיות מוחלטת, אהבה מוחלטת, קיום מוחלט. מעבר לקשת ומעבר לענן. הריינבואו.

האגדה של שבט ההופי האינדיאני מספרת על שבט "לוחמי הריינבואו" אשר יופיע לקראת קץ הימים ויראה מפלט ודרך מילוט מהכאוס והרס שפשו בעולם. מפגשי הריינבואו המודרנים הם התרחשות לחלוטין לא פוליטית ולא מסחרית. כל בני האדם מוזמנים להצטרף להתקהלות ולהפוך לחלק ממשפחת הריינבואו. המפגשים מתרחשים בטבע, תוך כבוד כלפיו וקיום בהרמוניה עם כל צורות החיים שבסביבה. המשתתפים נקראים לוותר על כל התמכרויות היום יום שלהם לסיגריות, אלכוהול, קפה, סוכר או כל סם אחר ולהמנע משימוש בכלים טכנולוגים כמו פלאפונים, מצלמות, נגני מוזיקה ועוד. אורכם של המפגשים הוא ירח אחד, ושיאם בדומה לרבים מחגי היהדות, ב- Full Moon, הירח המלא שבאמצע החודש.

כשרואים אנשים משוחררים כל כך, האינסטינקט הראשוני הוא לפעמים דווקא להסתגר בעצמך. אבל הגעתי לכאן מסיבה ולכן החלטתי לא להניח לפקפוקים להשפיע עלי. שעה מאוחר יותר כבר הקמתי לעצמי אוהל על הרכס ההר הגבוה ביותר בסביבה (אלוהים יודע למה כל כך גבוה) והתחלתי לתת למקום הזה לחדור לתוכי. והוא חדר.
אם בתחילה חשבתי שחזרתי לשנות השישים, הרי במהרה הסתבר לי שמכונת הזמן שתפסתי עליה טרמפ הובילה אותי רחוק הרבה יותר. הניתוק מהטכנולוגיה, והחיים בטבע החזירו אותי במהירות לעולם האסוציאציות של הניאולית והמזולית. כוח בלתי מוכר חדר לתוכי ונפגש בכוח נוסף שהיה נוכח בי דומם כל השנים. התקשרות השניים החלה לפעול בי פעולה משונה.

האדם הקדמון שבתוכי מתעורר
הריינבואו הוא התכנסות של שבטי הארץ השונים למסר של אחדות ושלום. יש כאן מכל הסוגים והמינים. חילונים ודתיים, ילדים וזקנים, יהודים וערבים. מרפאים הוליסטים, חקלאים אורגנים, דתיים היפים ואנשים שיצאו הבוקר מהקיוביקל המשרדי. כל אחד תורם לאירוע, כל אחד נותן ממה שיש לו וכך אנו יוצרים ביחד את המציאות שלנו. כל שנה יש להתאספות הזו אנרגיה אחרת, וגם כל יום. הכפר הזמני הזה הוא מטריקס של רעיונות, תחושות ומחשבות שזורמות אחת לתוך השניה וזה משתקף לכל מקום שאתה הולך: באוכל שאתה מקבל, בפנים שאתה פוגש, בשיחות שאתה שומע.
כל אחד נותן משהו משלו. כל יום בסיום הארוחה מציעים אנשים סדנאות ושיעורים. מסדנה להכנת מנורות ועד טיפול שיאצו. אחרים מביאים את כלי הנגינה שלהם ומנגנים למי שעוסקים במטבח, או למי שבנו סוג של סאונה על אחד הרכסים הסמוכים. יש שמבצעים מופעי ג'אגלינג ואש בלילה, ויש מי שתלה על עץ נידח ביער מראה שעליה נכתב "?Who am I". זו חברה קומוניסטית במובן האמיתי של המילה, כאשר כל אחד זוכה להזדמנות להגשים את הפוטנציאלים האבודים שלו ולהיות מה שהוא רוצה. כל אחד הוא גוון בקשת העצומה של הריינבואו.

"השתתפות היא המפתח" גורסים אנשי הריינבואו וכמה שהם צודקים. כן, אפשר גם לרבוץ כל היום באוהל או בצ'אי קיטצן, אבל הריינבואו מדגים את בצורה המוחשית ביותר את העקרון הקבלי הגורס כי כח הנתינה הוא משפיע ומפתח את כח הקבלה. אחרי שקיבלת כל כך הרבה מהאנשים מסביבך, מתעורר בפנים רצון לתת משהו חזרה, וככל שנותנים יותר מרגישים שייך וקשורים יותר לשבט הגדול הזה. הנתינה היא הפשוטה ביותר, כי אין מה להפסיד. אנחנו פה כדי ליצור מציאות חד פעמית. הריינבואו הוא שיעור בנתינה וביציאה מהגבולות של עצמך.

אחרי שבילית את היום בעבודה או בקפיצות תיש בין ההרים והגבעות מחלחל הרעב בערב. האוכל נישא מהמטבח בשירים וריקודים. המגישים שרים "We are the servants of the food". והמושג "Food" מקבל לפתע את המשמעות האמיתית שלו. מזון, הדבר שמקיים אותך, אוכל לנשמה. מגישי המאכלים, הופכים כמעט למלאכים. כולנו עומדים מסביב למדורה במעגל גדול מחזיקים ידיים ומעלים תודה לאל שנתן לנו מטובו. לפתע חוזרת לברכת המזון משמעותה המקורית, הנסתרת כל כך מעינינו כשאנו מוציאים משהו מהמקרר או מקבלים אותו מוגש במסעדה. לא משנה מה שמו לך בצלחת, הקיבה והלב מתלאות סיפוק שלם ואמיתי. מדי פעם נשמעות מקצוות המעגל השונות קריאות "תודה על האוכל!" שלא ברור אם הן מכוונות, למבשלים, למגישים או לאלוהים הגדול.

בטבע אין טלויזיה, וכך לאחר הארוחה מתקבצים כולם מסביב לאש המדורה והמושג מדורת השבט זוכה מחדש למשמעותו. האנרגיה השבטית שאבדה לנו בעיר שבה בטבעיות מפתיעה. בין ארבעה רכסי הרים, נמצא עמק, ובמרכזו במדורה יוקדת וסביבה מעג
ל  השר הללו-יה ומעליהם עולה ירח מלא. במשותף עם האנשים הללו, בקור של הלילה, לאחר ארוחה שציפיתי לה שעות ארוכות, ההודיה לאל הופכת כנה וטבעית כל כך. ספונטניות רוחנית סוחפת. הדת השבטית והמקורית של ישראל מבצבצת פה דרך השבטיות. דת סוחפת ובלתי ממסדית. לא צריך למסד אותה כי היא כל כך טבעית. טבעי  להתפלל ואין צורך בכפיה ואין צורך לקבוע זמנים לתפילות. טבעי לקום בבוקר ולהודות לאלוהים, טבעי לקבל מזונך ולהודות לאלוהים, טבעי לחתום את היום בחילוי ובתפילה לעוד יום כזה. לפתע הבנתי למה אומרים לך כאן כולם, Welcome Home. זה השיבה הביתה אל מהותי האבודה, אל מקורי האבוד, אל המאמין החבוי שבקרבי, אל איש הטבע שבתוכי.

אם היו עושים סרט על הריינבואו, הוא היה בוודאי מחזמר. מכל קצה של היער נשמעת שירה שבטית, אנשים חווים ופועלים. במרכז של הכל עומד המושג המיסטי העצום של המעגל. המעגל של האוכל, מעגל המדורה, המעגל ללא התחלה וללא סוף, שבו כולם שווים, שבו כולם אחד. מעגלים נוצרים באופן ספונטני ובכל מקום. כל אחד יכול ליצור מעגל, וכל אחד יכול להצטרף לכל מעגל.  מישהו, כל אחד, מספר סיפור ולאיטו  נרקם סביבו, ובהדרגה מצטרפים מוזיקאים שחקנים וצופים אחרים והסיפור הופך למחזמר. זה כמו ערוצי טלויזיה, אבל אנחנו השדרים. כל ילד וקשיש שולפים גיטרה ומזמרים מעשרות שירי השבט האופטימים והסולידאריים. לכל אחד קול של זמיר והמסרים החיוביים מתחזקים משיר לשיר ומרתכים לך למוח שוב ושוב את ההכרה: אני אחד עם האנשים כאן, אני אחד עם אלוהים.

זהו כפר קטן. כשהולכים ביער בצהריים אפשר לראות אנשים חוצים את היער בדרך למלאכותיהם השונות. זו תחושה צבעונית וחיה. יש כאן צעירים ומבוגרים, והם חיים יחדיו, בתוך עולם אחד, ללא הניתוק המקומם של העיר. פורחים כאן הילדים והתינוקות שמתרוצצים בטבע, וגם המבוגרים יותר שזוכים חזרה במעמדם האבוד כזקני השבט. ראיתי כאן ילדים בני 17 לומדים תורה מאמהות השבט. אנו חוזרים לארכיטיפים היונגיאנים של האם הגדולה. כאן הכל ארכיטיפי והכל סימבולי. הכל מקבל את משמעותו הבראשיתית. כוחות העולם מתבהרים והופכים מוחשיים: הירח, ההר, הסלע, העץ.

מהי שבת? בשבילי שבת זה להיות במקום שאתה בו, להתקיים בתחושת השלמות והאחדות עם העולם. אמרו על שבת שהיא מעין עולם הבא. וכאן בריינבואו, זהו מעין עולם הבא חי ומתמשך. שבת מתמשכת. אבל אם ימי השבוע היו מעין עולם הבא. הרי כשבאה השבת, עברנו לעולם הבא ממש. "שבת שלום", הקריאות נישאו מהר להר, וכל אחד שקיבל את בשורת בוא השבת העביר אותה הלאה להרים הסמוכים, אל הרחוקים יותר. מעין מוח שבאיזור אחד שלו התעורר זרם חשמלי והוא שולחת זרמים ומעורר סערות חשמליות במוח כולו. כזהו היער הזה, והשבת התפשטה בו לנגד עינינו המתפלאות. קבלת שבת מסביב למדורה עם עשרות נגנים וזמרים ששרים את "מלאכי השלום". אי אפשר היה שלא להרגיש אותם יורדים מעלינו, את מלאכי השלום הללו. היו שם דתיים ירוקים, מתנחלים מההאחזויות הקיצוניות, ופעילי שלום, וכולם שילבו קולם לרומם שמו. הצביון היהודי נרקם כאן בצביון האוניברסלי באופן הרמוני ומעורר השתאות, כל עוד לא קורה, כפי שקרה פעם, כך שמעתי, כשבקבלת שבת מלהיבה במיוחד התלהטה מישהי כל כך שהורידה את חולצתה וזינקה למול המדורה ערומה בריקודים. לכמה מהנוכחים נשמטו הלסתות.

הימים עוברים, והשינויים בהוויה זוחלים לאיטם, מפרקים אותי מולקולרית והופכים אותי לאדם אחר שלא הכרתי. שוב, זה לא נסיעה ליער יתיר ליד הר חברון, זה פניית פרסה אלפי שנים אחורה. זה נסיעה מעצמי השכלתני והמילולי לאני שבגוף ושבהוויה הרוחנית. בבית החבר הכי טוב שלי הוא מחשבי, וכאן זה מקל שמצאתי. כל כך הרבה ימים אני יושב בבית על הכסא לבד קורא וכותב כל היום ורואה במקרה הטוב את פומליקו השותף. לפתע אני כל היום עם אנשים "זרים", רץ את ההר הזה מעלה ומטה מבוקר עד ערב, יושב על סלעים וקוצים ורוקד ריקודים שבטיים בכל רגע פנוי. הגוף המבולבל שלי לא מבין מה קורה ומה אני מנסה לומר לו. ביומיים הראשונים הולכים ומתגברים אצלי כאבי הגב. ביום השלישי אני כבר חושב שעוד רגע יצטרכו לסחוב מפה אותי על אלונקה. אבל כפי שלפני שעוברים את מחסום הקול, רועד המטוס רעידות גדולות, ולאחר שנחצה המחסום הופכת הטיסה חלקה במיוחד, כך קורה גם לגוף שלי. ביום הרביעי אני חוצה מחסום מסוים. האיברים הופכים לפתע קלים ורכים. הם שוקעים בנוחות לתוך כל נקבת סלע, מקבלים לעצמם באהבה כל קוץ ודרדר. ההרים טוענים את גופי באנרגיות חסרות קץ. אני רץ את המדרונות התלולים ורוקד מסביב למדורות אבל הכוח לעולם לא נגמר. לגלות את עצמך כאיש מערות. לגלות את עצמך כאדם קדמון. לגלות את עצמך כחיה.

השינויים המפליאים הללו פועלים גם על הוויתי הפנימית. אני מתחיל לבטוח בהשם ולגבש תחושה טבעית יותר של העולם סביבי, בלי להסתבך בעצמי, בעבר או בעתיד. למה זה קורה דווקא פה? אני שואל את עצמי. האדם רצה לחיות חייים יעילים וניסה לקצר כל דבר למהותו התמציתית ביותר. אבל משום שהעדיף את הנוחות על פני אהבת העבודה הוענש בכך שגורש מתוך ההווה וחדל לחיות בתוך הזמן. פניו תמיד קדימה לעתיד או אחורה לעבר ולעולם לא במקומו. תפיסותיו את הקיום הפכו מסולפות.
השינוי ההפוך מתחולל בי בטבע ללא מאמץ אפילו. אני לא צריך לעשות מדיטציות, יוגה או פסיכואנליזה. ההוויה הקסומה של הקיום הטבעי חודרת לתוכי פשוט מלהיות. כשאני מקושש עצים אני מקושש עצים, כשאני מרדד פיתה אני מרדד אותה
ואתמול הבטתי כשעה בפיצה שנאפתה בתנור. כמו לשים משהו במיקרוגל בעיר ולהביט על השעון מתקדם במשך שעה. אבל כמה שאני הייתי עם הפיצה הזאת בתנור. הרוגע של הטבע שורה עלי. בעיר הייתי פוכר באצבעותי באופן בלתי רצוני ואילו כאן התנועות הללו נעלמו כלא היו.

לפני שאנחנו עוזבים אני רוצה להודות לאלוהים. לא בגלל שצריך, בגלל שאני חש שכה ראוי. לשלוח משהו מלבי לתודעה הקוסמית. להגיד לה שאני מעריך את זה ואוהב אותה. לקחתי את הסידור לתוך היער ושאלתי מישהו היכן ירושלים. הוא חשב רגע ואז הצביע למרחקים. הפניתי פני לשם והרשיתי סוף סוף למילות 'שמע ישראל' לפרוץ מפי בשירה. הקול שפורץ מחזי גם הוא אחר לפתע, לא נשמע כך מעולם. ענוג ומהלל, ועם כל מילה ומילה מתבהר הכתוב לפני. התפילה הזו שונה מכל תפילה אחרת שנשאתי עד כה. אני מריח את האדמה, מנשק אותה, אומר לה שלום ומבטיח שנתראה בקרוב.

השיבה לציביליזציה
כבר כשהמכונית יוצאת מהחניה ב- Welcome Center, מתחילות האצבעות למלול את השפתיים במתח. אני שם ליבי לכך מיד, מניח את ידי על ברכי ומנסה לאמץ שוב את אותו הרוגע שמילא אותי קודם. זה מצליח, אבל אני כבר יודע שלאורך זמן הקרב הזה אבוד. בדרך חזרה החברים שהגיעו אתמול ונוסעים איתי מדליקים פלאפונים. לפתע אני שם לב לכל רשתות האנרגיה השליליות שפועלות בעולמנו, והפלאפונים שנעלמו מעולמי נראים כמו שדים שחודרים לתוך ההרמוניה האנרגטית מפריעים אותה ומפרידים בין בני האדם.

אנחנו עוצרים בבית הוריה של חברה בבאר שבע. הפעם זו טיסה חדשה מהקיום הניאנדרטלי אלפי שנה לעתיד. אני מוצא עצמי מפליט קריאות התפעלות בלתי נשלטות מהשולחן הנקי, המנורות המאירות והרדיו המזמר. כשמוגשת על השולחן ארוחה נדיבה אנו פורצים בקריאות ספונטניות "תודה על המזון". הורי הידידה חושבים שהשתגענו שם ביער וחוקרים על תפוצת הסמים באירוע.

כשחוזרים לתל אביב, אני כבר לא רגיל ללכת את הרחובות השטוחים של העיר הזו האהובה עלי כל כך. שטוחים בצורה מלאכותית כל כך, עם מדרכות מקצה לקצה. מרגיש כמו קוף שמתהלך על אספלט בין קופסאות בטון מנותק מסביבתו הטבעית. אני זז מדוד, כאילו גלומה בתוכי תכונה מיוחדת שעלולה לנשור ממני ולהעלם עם כל צעד בלתי זהיר. מתפלל שלא יעבור לידי אף אוטובוס רועש ונחרד מכל צלצול פלאפון שמא יטיל עלי קללה. אבל אין תקווה. התחושה הבריאה והטבעית הזו תאבד לאיטה ותותיר אחריה את השאלה למה אני לא יכול להיות בעיר כמו שהייתי שם? למה הרוחניות והרוגע שחדרה לתוכי חייבים לנזול הלאה ממני? אין ברירה. לעיר יש הליכה אחרת, לעיר חשיבה אחרת, לעיר הוויה אחרת. היא מעצבת אותך. בטבע לא היה צריך לעשות מדיטציה כי כל הטבע היה מדיטציה אחת גדולה שאתה נבלע בתוכה. ואילו כאן יש המולה אחת גדולה שאתה הופך לחלק ממנה. אני אוהב מדיטציה ואני אוהב גם המולה. אני אוהב את הטבע ואני אוהב את המכונה. אבל כרגע אני שואל את עצמי כיצד לשלב מבלי לוותר על שום דבר משניהם. כיצד להיות ממוחשב לחלוטין וניאוליתי לחלוטין.  אני רוצה להיות האדם במלאותו. מתחילתו ועד סופו. אתגר חדש מונח לפני.

בוקסה
מפגש הריינבואו הראשון התקיים בקולוראדו, ארה"ב ב-1972 במשך 4 ימים. מאז מתרחשים המפגשים הללו באופן שנתי ולאורך כחודש. בשנות השמונים נדדו מפגשי הריינבואו לאירופה ומשם הייתה קצרה הדרך לעולם כולו. ישנם מפגשי ריינבואו מדינתיים, יבשתיים עולמיים. מלבד המפגש העולמי יתרחש השנה לראשונה גם מפגש ריטריט עולמי שבו יינתן דגש מיוחד על הילינג, מדיטציה, צום ויוגה (שימו לב, הריינבואו ריטריט העולמי יערך השנה בפברואר בסיני!). המפגש הישראלי הראשון התרחש ב-1992 ומאז בנובמבר מדי שנה.
הריינבואו מתנהל באופן א-פוליטי, א-מסחרי וחסר מבנה הירארכי של סמכות תוך שיתוף פעולה וללא מנהיגים במעגלי הצבעה שכל אחד יכול להצטרף אליהם.
העקרונות המנחים של המפגשים הם המנעות מאלימות ושמירה על הסביבה. המשתתפים נקראים שלא להביא איתם כלי נשק או מוצרי חשמל. המשתתפים נקראים גם לזנוח את ההתמכרויות השונות: לאלכוהול, קפאין, סוכר, סיגריות וסמים אחרים. כמו כן נמנעים המשתתפים משימוש בסבון רגיל (שאינו מתכלה) או בנייר טואלט.
ההתארגנות המשותפת מבוססת על רוח ההתנדבות של המשתתפים וזו אחריותם לדאוג למזון ולבישולו, לעצים למדורה המרכזית, לחפירת בורות, לניקוי השטח ועוד. השבט כולו נפגש בשתי הארוחות המרכזיות הנערכות מדי יום במעגל גדול. הכסף לארוחות והוצאות אחרות מגיע מ"כובע הקסמים" שעובר בין הסועדים בסיום כל ארוחה.
למי שמתכנן להגיע למפגש, מספר המלצות:
לא לסמוך על הריינבואו בשביל מים ואוכל. הגיעו כך שתוכלו גם להסתדר בעצמכם במקרה הצורך. הגיעו כשלוח הזמנים שלכם פתוח יחסית. נדרש זמן מסוים כדי לתת לריינבואו לשקוע לתוככם. סופשבוע זה פשוט לא מספיק. תביאו מהבית דברים שבעזרתם תוכלו להביע את עצמכם. כלי נגינה, בגדים שאתם לא מרשים לעצמכם ללבוש בדרך כלל, אביזרי ג'אגלינג, קטורת, נרות וכל דבר שיש בו כדי לתרום לאווירה בקהילה ולאפשר לכם להביע את עצמכם. אם אתם רוצים לצאת ממש לארג'ים תביאו גם מעדר, חבל או כלי עבודה אחרים שיתרמו לרווחת הכלל. תמיד יש בהם צורך ויש מי שיעריך זאת.

שלושה ימים אחרי שחזרתי משבוע של ריינבואו גאת'רינג במדבר אני עדיין מתקשה לחזור לחיקה של הציביליזציה. ששה ימים ישבתי באוהל במדבר והספקתי לשכוח שיש עולם בחוץ. הבורסה עלתה ונפלה, אבל שביל החלב זהר בשמיים כל יום באותה השעה.

אני מתייחס לגאת'רינגס האלה כהזדמנות לבצע התערבויות כירורגיות בדי.אנ.איי האורבני שלי ולאפשר לו לעבור התמרות עונתיות שיגלו לי, ולו פעם או פעמיים בשנה, את איש הטבע ששוכן בתוכי. התוצאה היא לא פחות מרדיקלית. מתוך הניתוק הטכנולוגי המוחלט והחיבור המחודש לצורות החיים העתיקות ולמודוס קיום ניאו-שבטי מופיעות צורות חדשות וחופשיות יותר של אינטראקציה עם בני אדם, וישות חדשה חופשית יותר, יצירתית יותר, שרויה בעכשיו ולא באתמול או במחר.

השעבוד הציביליזטורי

כל הזמן הזה שהייתי בגאת'רינג במדבר קראתי בספרו "וולדן: החיים ביער" של הסופר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו, מי שנמנה על זרם הטרנסנדנטליזם האמריקאי של אמצע המאה התשע עשרה, זרם שיכול להזכיר לפעמים את הביטניקים או ההיפים של המאה העשרים. וולדן מתאר שנתיים חודשיים ויומיים מתוך הזמן שחי תורו לבדו ביער תוך נסיון להשיג קיום חופשי ועצמאי מהציביליזציה ולקבל פרספקטיבה חדשה על החברה האנושית.

גם בנוף השונה כל כך של המדבר, המילים של וולדן מהדהדות בעוצמה ומאירות באור מעורר ספקות את הקיום שאנחנו מנהלים כאן בציביליזציה. וכך הוא כותב:

"אף בארץ זו, החופשית פחות או יותר, נתונים רוב בני-אדם, מתוך בערות ומשוגה, לדאגות החיים המדומות ולקשיי עמל-החיים המיותר, עד שאין הם מסוגלים עוד לקטוף את הענוגים שבפירות החיים. מעמל יתר נסתרבלו אצבעותיהם והן מרבות לרעוד. למעשה, הרי אין לו לאיש העמל שעה פנויה בכל יום כדי לחתור אל השלמות האמיתית; אין הוא יכול להרשות לעצמו קיום יחסים שבין אדם לחברו, מפחד פן ירד על ידי כך ערך יגיעו בשוק. אין לו שהות אלא להיות מכונה ותו לא. כיצד יוכל לשים לב לבערותו – דבר הדרוש כל כך להתפתחותו – שעה שניטל עליו לנצל את ידיעותיו לעיתים כה תכופות". [וולדן, עמ' 49. כל הקטעים לקוחים מתרגומו של ראובן אבינועם בהוצאת מוסד ביאליק].

וולדן מקונן על מצבו של האדם המודרני שמכלה את חייו בניסיון לספק לעצמו קיום עקר של נוחות תוך שהוא מזניח את חובותיו לעצמו. "תמיד אתם ניצבין על הגבולין – מתאמצים להכנס בעסקי מקח-וממכר ומנסים להיחלץ מן החובות […] עודכם חיים ומתים ונקברים בגלל נחושת זו של הזולת [הכסף]; פיכם אינו פוסק מלהבטיח לשלם, לשלם מחר, ובעצם יום ההבטחה אתם יוצאים מן העולם כפושטי רגל" [שם, עמ' 50].

אני יכול להזדהות טוב מדי עם הדברים האלה. בחודש לפני היציאה לטבע הוצאתי כ-14 שעות בעבודה דחופה מדי יום מתוך מאמץ להספיק הכל כדי שאוכל לחלץ את עצמי לשבוע בודד בטבע. כשהגעתי לשם, מתוך הפרספקטיבה של הטבע, נראו כל הימים הללו של עבודה עמוסה ומתישה כמעט הזויים בשיגיוניותם. במדבר מאבד הזמן המכאני הציביליזטורי מההיגיון שלו. שעה יותר או פחות, יום יותר או פחות, חודש יותר או פחות – כל אלה הם חסרי משמעות. המדבר ממשיך במסלולו, ואם אתה חי בתוכו אתה פשוט חי בתוכו, מנותק מכל תכתיב של זמן. לא לפי שעון ולא לפי לוח שנה. זה כל כך טוב ונכון שלפתע כל ההיגיון המואץ של "למהר" שמרתך את החברה הציביליזטורית שלנו נראה כמשוגה ורעות רוח.

כ-150 שנה לפני על הנוחות של ארנה קזין, מציע וולדן כי החטא הקדמון של החיים הציבליזטורים הוא שהם משעבדים אותנו לחיי עמל שמטרתם לשמר קיום של נוחות אשר כופה על חושינו ונפשנו ניוון.

"רובם של המותרות והרבה מנוחויות החיים, כפי שהם קרויים בפי הבריות, לא זו בלבד שאינם מסוג הדברים שאין להתקיים בלעדיהם, אלא הם גורמים לעיכובה המוחלט של התעלות האדם. אשר למותרות ולנוחיות, הרי החכמים נהגו תמיד לחיות חיים פשוטים וצנועים יותר מן העניים. הפילוסופים הקדמונים – הסינים, ההינדוסטנים, הפרסים והיוונים – נמנים על סוג בני-אדם שמבחינת העושר החיצוני לא היה איש עני מהם, ואילו מבחינת העושר הפנימי לא היה איש עשיר מהם" [שם. עמ' 55].

תורו מקונן על כך שאנו מעבירים את רוב ימינו בעבודה על מנת לשלם את השכירות או המשכנתא ושאר החשבונות הנלווים אליהם. הוא עצמו בנה לעצמו צריף שסיפק את צרכיו בעשירית המחיר לזה שעלה בית בנוי בתקופתו ויכל להקדיש עצמו להתפתחותו הפנימית. כדוגמה חיובית הוא נותן את האינדיאנים שאת בתי המגורים שלהם (שבז'רגון של ימינו היינו מכנים אותם אקולוגיים) היו מקימים ביום אחד או שניים לכל היותר ואשר בקהילותיהם היה כל אחד בעליו של בית משלו וזאת לעומת החברה "המתקדמת" שבה עבור השכירות "משלמים מס שיש בו כדי לקנות כפר שלם של ויגוואמים אינדיאנים, אבל עתה הוא רק מסייע להם להישאר בעוניים כל ימי חייהם" [שם, עמ' 69].

השעבוד שלנו לתנאי המגורים המודרנים אינו רק כלכלי. וולדן מציע כי מוטב היה לנפשו של האדם לו השקיע זה פחות ביצירת תנאים נוחים ובטוחים לחלוטין והותיר מקום נרחב יותר להבל נשימתו של הטבע. הקיום המבודד פוגע על פי וולדן ישירות במקורות חיותה של המנטליות האנושית. "אין אנו יודעים טעם חיים תחת כיפת השמיים, וחיינו הם חיי-בית – והדבר משתמע לפנים רבות יותר משנדמה לנו. רב המרחק מן האח אל השדה. מה טוב אילו בילינו מרבית ימינו ולילותינו ללא חיץ כלשהו בינינו לבין צבא השמים, אילו לא הרבה המשורר לשיר מתחת לקורת הגג, ואילו לא התגורר שם הקדוש זמן כה ממושך. אין דרכה של ציפור-כנף לתת קולה בשיר כשהיא במערה: אף היונה אינה שומרת על תמותה בתוך שובך" [שם, עמ' 67].

הטכנולוגיה מסביב, הטבע בלב

רחוקה מלנחם, החזרה לציביליזציה מעלה ביתר שאת את טענותיו של תורו. עם החזרה אל חשבונות החשמל, הארנונה והגז מתעוררת השאלה: מדוע אנו מוציאים את מיטב ימינו בעבודה על מנת לספק את צרכי הנוחיות הטריוויאלים הללו, בעת שבוויתור על כמה מהמותרות שאליהן אנו משועבדים יכולנו לחיות חיים קרובים יותר לטבע, לאנשים הקרובים אלינו ולעצמנו? האם הקיום ההוא שתורו מדבר עליו ושחוויתי בשבוע הזה שוב לרגע חטוף הוא אפשרי? האם הוא מייצג אוטופיה שהייתה פה וששכחנו מקיומה או אוטופיה שלעולם לא הייתה יכולה להתממש?

כשחזרתי הביתה וגיליתי 50 מיילים בתיבה שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שבימים האלה בכלל לא הפריע לי שאני לא מקבל שום מייל. ואם זה ככה, למה אני צריך בכלל תיבת מייל. כשהסלולרי שלי חזר לצלצל שאלתי את עצמי למה יש לי בעצם טלפון סלולרי ולמה אני משועבד לו ולצורך לענות לו ולקולות שבוקעים מתוכו כמו צוות של אחים גדולים. שם הסתדרתי לא פחות טוב בלעדיו ולא הרגשתי בחסרונו ולו לרגע.

כשחוזרים משם, אולי קצת כמו מי שחוטפים דכאון פוסט-הודו כשהם חוזרים מהמזרח, קשה להזכר למה בעצם אנחנו נמצאים במרוץ הזה, מה קושר אותנו למקום הזה. זה לוקח כמה ימים. אבל אז זה חוזר לאט לאט. ה-attachment אל העיר. עכשיו מנסים לחזור ברוח קרב חדשה לקונג-פו הזה של החיים, כאן בציביליזציה, עם הטכנולוגיה מסביב והטבע בלב.

Share this:

• פייסבוק
• טוויטר

אהבתי

אהבתי טוען...

בזמן האחרון אני חושב הרבה על לעבור לג'ונגל. יש משהו מאוד מפכח בעניין הזה של עבודה של תשע עד חמש. ועד כמה שאני אוהב את העבודה שלי, כל עוד זה לא בדיוק מה שאני הייתי רוצה לעשות – זה עדיין נראה לי בזבוז אדיר של זמן. בזבוז של חיים.
 
אז אני נאבק כל לילה. מאז שהתחלתי לעבוד אני ישן חמש שעות בלילה. כל ערב אני משתדל לעבוד ולכתוב את הדברים שהכי הכי יקרים לי, ולהתעסק עם הרעיונות שהכי חשובים לי. להמשיך לחיות.
 
אסור להתיישב מול הטלויזיה, אסור להפוך להיות זומבי. אבל זה גם קשה. המחשבה הזו שבמדינה המחורבנת הזאת מצפים ממך לקרוע את עצמך רק כדי לשרוד בקושי מדכאת. ואבא שלי שנורא מרוצה מזה שאני סוף סוף עובד בעבודה קבועה אומר לי בנימה של שביעות רצון – "נו מה לעשות, אלה החיים האמיתיים".
 
אז אלה החיים האמיתיים? אני לא בטוח. ואם כן, אז מה? זה הופך אותם לראויים למחיה?
 
לתת את היצירתיות שלך, התשוקה שלך, הזמן שלך, המשאבים שלך, השנים שלך בשביל המערכת הכלכלית-צבאית-פוליטית. ובשביל מה? בשביל לחזק עוד בורג בחברת צריכה שהורסת בקצב מתגבר את הכוכב הנאנק ואז לחזור בערב הביתה כדי להאכיל את עצמך בסמידיה הרגעה.
 
בפברואר 2006 כשהייתי בריינבואו ריטריט בסיני הכרתי שם זוג דרום אפריקאי שמטיילים בעולם בלי כסף עם התינוק שלהם. עשינו איתם בלילה טרק מהריטריט חזרה לראס אל שטן. בדרך הם סיפרו לי איך פעם גם הם חיו חיים בורגנים למדי, עד שהחליטו לעזוב אותם, לעזוב את השעבוד to the Man (אני משוגע על הביטוי הזה שמבטא את זה כל כך יפה –working for THE MAN) ולצאת לנדודים.
 
האישה סיפרה לי שהיא עובדת כגרפיקאית. היא לוקחת את הלפטופ הקטנטן שלה איתה ועושה מדי פעם עבודות כשיש לה זמן. אבל בגדול הם חיים בלי כסף. הם הסבירו לי הסבר מרתק מאוד איך אפשר להתקיים בלי כסף. כאשר בעצם קיום בלי כסף מורכב מ-3 חלקים:

1. אוכל חינם

2.  לינה חינם

3. נסיעות חינם

 אני קינאתי בהם, ורציתי להיות כמוהם. נכון, הם סיפרו לי על לילות שהם ישנים בקור, או שהם רעבים כל היום, או שהם תקועים באיזשהו מקום כמה ימים – אבל ידעתי שהם חיים הרבה יותר מהאדם הממוצע בכרך העירוני.

כמובן, האדם בכרך העירוני עצלן מדי כדי לחיות. הוא מעדיף לחיות את החיים החלופיים שלו דרך צביקה הדר או יונית לוי.
 
בזמן האחרון אני חושב על הזוג הזה מדי פעם כשאני מתמלא בתשוקה הזו לעבור לג'ונגלים בברזיל. זה מזכיר לי גם את הימים שחוויתי בריינבואו הראשון שלי (את המאמר בנושא זה פרסמתי בחיים אחרים של פברואר 2006) שם הרגשתי לראשונה שאני ממש ממש ברגע, ממש במציאות, נוכח בכל דבר שאני עושה.
 
אז נכון, החיים בג'ונגל לא יהיו קלים. אבל אולי אני אהיה נוכח שם. אולי נהיה נוכחים שם בין אם נצטרך לצוד, או לחפור באדמה, או לשבת מול מדורה.
 
אלא שאז יש תמיד אלה ששואלים אותי איך אני כטכנופיל יכול לעזוב לג'ונגל. אני חושב על זה כל הזמן כמובן, וזה נקודה חשובה. לא סתם כשחזרתי אז מהריינבואו רציתי לכתוב את הספר – פליאולית וטרנסהומני.
 
החזון החדש שלי הוא חזון שמשלב את הג'ונגל עם טכנולוגיות מידע ירוקות. כשאני חושב על ההתפתחויות שמתרחשות כיום בתחום האנרגיה הסולארית בעקבות ההתפתחות ההנוטכנולוגית אני יכול לדמיין לעצמי אותנו יושבים שלוש-ארבע שנים מהיום בגונגל ומפעילים מחשב שפועל כולו על אנרגיה סולארית. כשאני חושב על הפעלת שירותי WiMax בשנים הקרובות אני גם יכול לתאר לעצמי שיהיה לנו אינטרנט בג'ונגל הזה.
 
אני מדמיין לעצמי אותי ואת אשתי לעתיד יושבים בג'ונגל, חיים עם החיות, עם צמחי המרפא של הג'ונגל, עם רוחות היער ובאותו הזמן מתקשרים עם המוח המתרשת של אנושות המתרכבת סביבנו. ואולי, מי יודע, עוד אנשים שנמאס להם מהציבליזציה יצטרפו – אולי האנושות תחזור סוף סוף ליערות.
 
טבע ומידע, מה צריך יותר מזה?
 
אז מה צריך בשביל להביא אותנו לג'ונגל?
בחוגים שבהם אני מסתובב, שם אני לא היחיד שחש כמיהה לאמזונס, ישנה הסכמה די משותפת על כך שאנחנו כנראה מחכים לקטסטרופה הטוטאלית. רק הקטסטרופה הזו תוכל לקרוע אותנו מאינפוזית הסמידיה הזו של הציביליזציה המערבית. 2012 בדרך? עם אפוקליפסה או בלי, אני מקווה לבקר בג'ונגל קרוב ככל האפשר על מנת לקבוע את יחסי איתו. אמן.