ארכיון קטגוריה: טכנופוביה

המכניקה של הניכור – על המחיר התודעתי של הטכנולוגיה

 

בליל שני האחרון ראיינתי את הסופר וההוגה האנרכו-פרימיטיביסט ג'ון זרזאן חבר קרוב של היונובומבר,  וחוץ מזה אחד מההוגים המרתקים והרדיקליים ביותר של חצי המאה האחרונה. למרות שהספר של זרזאן מופיע כספר אחרון ברשימת הקריאה המומלצת שבספר טכנומיסטיקה התחלתי לקרוא אותו ברצינות רק כשסיימתי לכתוב את הספר שלי, ומסיבה טובה. לפני כשנה כשקראתי לראשונה ראיונות עם זרזאן הרושם שלי היה שההגות שלו היא חומר תודעתי רב עוצמה כל כך שהיא עשויה להוציא אותי לחלוטין משיווי המשקל ולהכניס אותי לסחרור אנטי-טכנולוגי ארוך שאין לדעת מתי אצא ממנו. העדפתי לשמור את ההגות הזו, כמו חומר פסיכדלי רב עוצמה, תקועה איפשהו בארון הספרים, מוכנה לרגע שארגיש חזק מספיק כדי להחשף לחומרים מהסוג הזה – עדיף אחרי שאסיים לכתוב את ספרי.

הרגע הזה הגיע לאחרונה וההמתנה בת השנה השתלמה. הספר של זרזאן Elements of Refusal שיצא ב-1988 והפך במהרה לקלאסיקה במעגלים אנרכיסטים ופרימיטיביסטים, הוא אחד הספרים המקורים ורבי העוצמה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כפרימיטיביסט רדיקלי, זרזאן יוצא מיד בתחילת הדרך במתקפה רבתי על בערך כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות תוך שהוא מרכז את המתקפה שלו בחמש טכנולוגיות וסוגי מדיה מרכזיים: השפה, המספר, הזמן, האמנות והחקלאות.

בכל אחת מהטכנולוגיות שציינו, שלא לדבר על כל אלו שצמחו מתוכן, רואה זרזאן סוכן מדכא שמרחיק אותנו מקרקע קיומית מתרחקת במהרה. עבור זרזאן הציביליזציה היא שואה הולכת ומחמירה של ניכור בין אדם לאדם, בין אדם לעולם ובין אדם לעצמו, אבל מה שהופך את הההגות שלו למעניינת במיוחד הוא הרוחב והעומק האינטלקטואלים הבאמת יוצאי דופן שהוא מביא לתיאוריה הביקורתית שלו. כל מאמר של 20 עמודים זוכה אצל זרזאן למשהו בסביבות ה-150 הערות שוליים שמפנות בערך לכולם: מאפלטון ואריסטו ועד בייקון, דקארט, גלילאו, רוסו, גתה, הגל, מרקס, ניטשה, דורקהיים, קסירר, מרקוזה, סאהלינס ורבים אחרים מוכרים יותר ופחות. קריאה בזרזאן היא כמו קריאה בוויכוח נמשך בן אלפי שנה על הטכנולוגיה, שרובנו כלל איננו מודעים לקיומו ובוודאי שלא לרוחב ולעומק הבלתי נדלים שהיו לו לאורך השנים.

האבולוציה של הניכור

 

כריכת ספרו הנ"ל של זרזאן.

אבל מספיק על ספרו של זרזאן לכרגע. אני מתכוון לפרסם בעתיד הקרוב מאוד את הכתבה שתכלול מלבד הראיון המלא עם זרזאן גם את מה שיש לי לומר על ההגות יוצאת הדופן שלו. בפוסט הזה רציתי להעלות נושא אחד ולוהט בעיני שעולה מתוך הקריאה בזרזאן והוא האבולוציה של הניכור.

כבר ציינתי שזרזאן רואה בטכנולוגיה סוכן מדכא ומנכר. ואחד השורשים החשובים ביותר של הניכור הטכנולוגי נובע אצלו מתוך חלוקת העבודה (Division of labor) שמתחילה במהפכה החקלאית, ברגע שהחברה מתחילה לייצר עודפים. בעוד בחברת הציידים-לקטים הריבוד החברתי היה, על פי מחקרים, מינימלי וכל אחד מחברי הקבוצה היה מיומן בכל אחת מהמיומנויות הבסיסיות הרי מהרגע שמופיעים עודפי מזון הדבר משחרר חלק מהאנשים להתפנות ל"מקצועות" (Specialization) מה שמוביל להופעת מושג העבודה ולהיווצרות הריבוד החברתי.

אבל הקטסטרופה העמוקה ביותר שנובעת מחלוקת העבודה היא הניכור שבין האדם לעצמו (או לרגע) באמצעות הופעת מושג העבודה. בחברת הציידים-לקטים אין מושג כמו עבודה. חיפוש מזון הוא חלק מרקמת היום יום. בחברה הזו שאינה עוסקת במלאכה חקלאית, גם אין משמעות למושג הזמן (סוכן מדכא נוסף אצל זרזאן). מרבית החוקרים מסכימים שאף חברה בהיסטוריה לא נהנתה מאותה כמות זמן פנוי שהייתה לציידים לקטים אשר בילו זמנם בעיקר במשחקים, שיחה ומנוחה. אפשר להוסיף שיש להם את כל הזמן שבעולם מפני שפשוט אין להם זמן. הם לא מצפים לסיומו של יום העבודה, או חיים בחרדה מסיומו של זמן "הפנאי" שהוקצב להם. לכן, מבלי להבחין בין עבודה לפנאי, הם חיים תמיד בעכשיו, תמיד ברגע.

כל זה יכול היה להיות הזיות רומנטיות אלו או אחרות, או במקרה הגרוע פחות חלק מוויכוח אקדמי איזוטרי – אבל לצורת החיים של חברות הציידים לקטים כפי שמתאר אותה זרזאן יש איכות נוספות בעלת משמעות מהותית לניסיון להבין את הטכנולוגיה.

בצורה שמזכירה את הדיאלקטיקה הנגטיבית של אדורנו, תיאוריה שהשפיעה באופן עמוק על הגותו של זרזאן, יוצר זה תיאוריה של התפתחות הציביליזציה כסיפור התפתחות הניכור. ככל שאנחנו מעמיקים את השליטה שלנו בטבע, ככל שאנחנו מוצאים דרכים נוספות לעשות בו מניפולציות בהתאם לרצוננו, כך הניכור שלנו ממנו מתגבר.

מהחוויות שעברתי בתקופות ששהיתי בטבע לפרק זמן של כמה ימים ויותר, יכולתי להזדהות עם התיאור של זרזאן. ככל שאנחנו שולטים יותר בטבע, ככה אנחנו מנותקים יותר ממנו. כל טכנולוגיה שאנחנו מקבלים על עצמנו: ביגוד, דיור, טלפון סלולרי, חשבון מייל, פייסבוק – מרחיקה אותנו מהחוויות המיידיות והבלתי אמצעיות שקושרות אותנו לעצמנו: אור הירח הנשקף מהמים, קולות של ציפורים, היחסים שלנו עם האנשים הקרובים אלינו, היחסים שלנו עם עצמנו, הכוכבים בשמיים, החיים והמוות הנוכחים תמיד לידינו (כשנוכחותם אינה נדרסת על ידי מבול של טכנולוגיות ותקשורת).

הפרדוקס הטכנולוגי

דווקא במקומות שאנחנו מוותרים את אמצעי התקשורת והשליטה שפיתחנו – שם אנחנו יכולים לגלות את החוויה האותנטית. ככל שאנחנו משילים מעל עצמנו איברים טכנולוגיים, ככה יש לנו אפשרות ליצור קשר מחודש עם רבות מהחוויות הבלתי אמצעיות שאיבדנו לאורך הדרך הציביליזטורית הארוכה.

וזה מוביל אותנו לעומק הפרדוקס של הטכנולוגיה. הטכנולוגיות מתפתחות על מנת להפוך עבורנו את החיים לנוחים יותר וגמישים יותר, אבל לנוחות ולגמישות הזו (וארנה קזין, נדמה לי, נוגעת בחלק מהאספקטים הללו בספרה 'על הנוחות') יש מחיר כבד – היא שוללת מאיתנו חלקים בסיסיים מאוד ממה שהופך אותנו לבני אדם מודעים ואפילו ממה שהופך אותנו לאנושיים.

כל נסיון שלנו לשליטה באחר מוביל לדיכוי נוסף של המהות האמיתית שלנו. כל בחירה שלנו להקל על עצמנו, להפוך את הדברים לנוחים יותר בעזרת איזושהי טכנולוגיה חדשה – מנתקת את הקשרים שלנו אל ההוויה ושמה אותנו בעמדה מתווכת עוד יותר כלפיה. כך נוצרת לה המכניקה של הניכור.

זה הסיבה שבריינבו שמים דגש כזה על הוויתור על פלאפון, מכונית או פנס במהלך השהות בגאת'רינג. כתבתי פה פעם בבלוג על חזון של ג'ונגל טכנולוגי, של לחיות בג'ונגל עם מחשב סולארי וחיבור אלחוטי לאינטרנט

היום אני שואל את עצמי אם הטכנולוגיה לא תשאב מתוך הג'ונגל את מה שהופך אותו לג'ונגל. האם אפשר להיות בג'ונגל עם אינטרנט, או שמחשב עם חיבור לאינטרנט ידרוס במהרה את כל מה שג'ונגלי בג'ונגל?

האם יש תרופה למכניקה של הניכור הזה? לדעתו של זרזאן אין. לדבריו כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות הוא טעות אחת גדולה וצריך לפרק את הכל מהיסוד. אני לא בהכרח מסכים, אבל על זה כבר אפשר לקרוא כאן בבלוג ובהרחבה יותר בספר טכנומיסטיקה.

מודעות פרסומת

מעבר לקשת – ביקור בריינבואו

המחשבה הראשונה שתפסה אותי כשנחתתי בשעת צהריים, בפסטיבל הריינבואו בקרחת נידחת ביער יתיר, היא שהאוטובוס שלקחתי מהתחנה המרכזית בבאר שבע, היה למעשה מכונת זמן שהחזירה אותי כמה עשרות שנים אחורה לשנות השישים. במישור הקוצני של העמק ישבו במעגל גדול כמאתיים איש בלבוש צבעוני ושבטי וסעדו יחדיו, כאשר בינתיים סובבים את המעגל חבורת נגנים המלווים ברקדנים וזמרים שהיו באקסטזה בלתי מובנת. האווירה הייתה וודסטוקית, כמעט בלתי מציאותית מוצפת חיוכים וצחוקים גדולים.

יש לי ניסיון די רע מפסטיבלים ומפגשים ניו-אייג'ים, ובמיוחד כאלה המתרחשים בטבע. ראשית כל, אף פעם לא אהבתי באמת טבע. נופים מרהיבים לא ריגשו אותי, הפעימות האיטיות והקבועות של הטבע שעממו אותי והממדים הנעלמים שלו נותרו נסתרים מעיני. הטבע מבחינתי היה בעיקר מקום לא נוח. שנית כל, פסטיבלים שבהם אתה אמור להרגע, לחוש משוחרר, להתחבר לעצמך, לאנשים אחרים, ליקום ולאהוב את כולם, הם בדרך כלל המקום שבו אני מרגיש הכי פחות משוחרר, הכי באובר-מודעות והכי מנוכר. בחיי היום יום שלי אני לא היפי, לא בטבע, לא לובש בגדים פריקים ולא חי חיים אלטרנטיבים. כשאני מנסה לשוחח עם העם הזה, הדיאלקט שלי נתקע בשלהם. מבחינתם אני מדבר יותר מדי, מנתח יותר מדי ולא מספיק "זורם".

אבל הריינבואו היה אמור להיות משהו אחר. שמעתי עליו לראשונה מקלראנס, היפי בגיל העמידה,  עם שער מדובלל וכרס קטנה שחי כבר שלושים שנה על דמי האבטלה של הרפובליקה הגרמנית ומטייל ברחבי העולם. קלראנס סיפר לי על מקום אחר, מחוץ למפה המוכרת לי. מקום שבו ישנה יצירתיות מוחלטת, אהבה מוחלטת, קיום מוחלט. מעבר לקשת ומעבר לענן. הריינבואו.

האגדה של שבט ההופי האינדיאני מספרת על שבט "לוחמי הריינבואו" אשר יופיע לקראת קץ הימים ויראה מפלט ודרך מילוט מהכאוס והרס שפשו בעולם. מפגשי הריינבואו המודרנים הם התרחשות לחלוטין לא פוליטית ולא מסחרית. כל בני האדם מוזמנים להצטרף להתקהלות ולהפוך לחלק ממשפחת הריינבואו. המפגשים מתרחשים בטבע, תוך כבוד כלפיו וקיום בהרמוניה עם כל צורות החיים שבסביבה. המשתתפים נקראים לוותר על כל התמכרויות היום יום שלהם לסיגריות, אלכוהול, קפה, סוכר או כל סם אחר ולהמנע משימוש בכלים טכנולוגים כמו פלאפונים, מצלמות, נגני מוזיקה ועוד. אורכם של המפגשים הוא ירח אחד, ושיאם בדומה לרבים מחגי היהדות, ב- Full Moon, הירח המלא שבאמצע החודש.

כשרואים אנשים משוחררים כל כך, האינסטינקט הראשוני הוא לפעמים דווקא להסתגר בעצמך. אבל הגעתי לכאן מסיבה ולכן החלטתי לא להניח לפקפוקים להשפיע עלי. שעה מאוחר יותר כבר הקמתי לעצמי אוהל על הרכס ההר הגבוה ביותר בסביבה (אלוהים יודע למה כל כך גבוה) והתחלתי לתת למקום הזה לחדור לתוכי. והוא חדר.
אם בתחילה חשבתי שחזרתי לשנות השישים, הרי במהרה הסתבר לי שמכונת הזמן שתפסתי עליה טרמפ הובילה אותי רחוק הרבה יותר. הניתוק מהטכנולוגיה, והחיים בטבע החזירו אותי במהירות לעולם האסוציאציות של הניאולית והמזולית. כוח בלתי מוכר חדר לתוכי ונפגש בכוח נוסף שהיה נוכח בי דומם כל השנים. התקשרות השניים החלה לפעול בי פעולה משונה.

האדם הקדמון שבתוכי מתעורר
הריינבואו הוא התכנסות של שבטי הארץ השונים למסר של אחדות ושלום. יש כאן מכל הסוגים והמינים. חילונים ודתיים, ילדים וזקנים, יהודים וערבים. מרפאים הוליסטים, חקלאים אורגנים, דתיים היפים ואנשים שיצאו הבוקר מהקיוביקל המשרדי. כל אחד תורם לאירוע, כל אחד נותן ממה שיש לו וכך אנו יוצרים ביחד את המציאות שלנו. כל שנה יש להתאספות הזו אנרגיה אחרת, וגם כל יום. הכפר הזמני הזה הוא מטריקס של רעיונות, תחושות ומחשבות שזורמות אחת לתוך השניה וזה משתקף לכל מקום שאתה הולך: באוכל שאתה מקבל, בפנים שאתה פוגש, בשיחות שאתה שומע.
כל אחד נותן משהו משלו. כל יום בסיום הארוחה מציעים אנשים סדנאות ושיעורים. מסדנה להכנת מנורות ועד טיפול שיאצו. אחרים מביאים את כלי הנגינה שלהם ומנגנים למי שעוסקים במטבח, או למי שבנו סוג של סאונה על אחד הרכסים הסמוכים. יש שמבצעים מופעי ג'אגלינג ואש בלילה, ויש מי שתלה על עץ נידח ביער מראה שעליה נכתב "?Who am I". זו חברה קומוניסטית במובן האמיתי של המילה, כאשר כל אחד זוכה להזדמנות להגשים את הפוטנציאלים האבודים שלו ולהיות מה שהוא רוצה. כל אחד הוא גוון בקשת העצומה של הריינבואו.

"השתתפות היא המפתח" גורסים אנשי הריינבואו וכמה שהם צודקים. כן, אפשר גם לרבוץ כל היום באוהל או בצ'אי קיטצן, אבל הריינבואו מדגים את בצורה המוחשית ביותר את העקרון הקבלי הגורס כי כח הנתינה הוא משפיע ומפתח את כח הקבלה. אחרי שקיבלת כל כך הרבה מהאנשים מסביבך, מתעורר בפנים רצון לתת משהו חזרה, וככל שנותנים יותר מרגישים שייך וקשורים יותר לשבט הגדול הזה. הנתינה היא הפשוטה ביותר, כי אין מה להפסיד. אנחנו פה כדי ליצור מציאות חד פעמית. הריינבואו הוא שיעור בנתינה וביציאה מהגבולות של עצמך.

אחרי שבילית את היום בעבודה או בקפיצות תיש בין ההרים והגבעות מחלחל הרעב בערב. האוכל נישא מהמטבח בשירים וריקודים. המגישים שרים "We are the servants of the food". והמושג "Food" מקבל לפתע את המשמעות האמיתית שלו. מזון, הדבר שמקיים אותך, אוכל לנשמה. מגישי המאכלים, הופכים כמעט למלאכים. כולנו עומדים מסביב למדורה במעגל גדול מחזיקים ידיים ומעלים תודה לאל שנתן לנו מטובו. לפתע חוזרת לברכת המזון משמעותה המקורית, הנסתרת כל כך מעינינו כשאנו מוציאים משהו מהמקרר או מקבלים אותו מוגש במסעדה. לא משנה מה שמו לך בצלחת, הקיבה והלב מתלאות סיפוק שלם ואמיתי. מדי פעם נשמעות מקצוות המעגל השונות קריאות "תודה על האוכל!" שלא ברור אם הן מכוונות, למבשלים, למגישים או לאלוהים הגדול.

בטבע אין טלויזיה, וכך לאחר הארוחה מתקבצים כולם מסביב לאש המדורה והמושג מדורת השבט זוכה מחדש למשמעותו. האנרגיה השבטית שאבדה לנו בעיר שבה בטבעיות מפתיעה. בין ארבעה רכסי הרים, נמצא עמק, ובמרכזו במדורה יוקדת וסביבה מעג
ל  השר הללו-יה ומעליהם עולה ירח מלא. במשותף עם האנשים הללו, בקור של הלילה, לאחר ארוחה שציפיתי לה שעות ארוכות, ההודיה לאל הופכת כנה וטבעית כל כך. ספונטניות רוחנית סוחפת. הדת השבטית והמקורית של ישראל מבצבצת פה דרך השבטיות. דת סוחפת ובלתי ממסדית. לא צריך למסד אותה כי היא כל כך טבעית. טבעי  להתפלל ואין צורך בכפיה ואין צורך לקבוע זמנים לתפילות. טבעי לקום בבוקר ולהודות לאלוהים, טבעי לקבל מזונך ולהודות לאלוהים, טבעי לחתום את היום בחילוי ובתפילה לעוד יום כזה. לפתע הבנתי למה אומרים לך כאן כולם, Welcome Home. זה השיבה הביתה אל מהותי האבודה, אל מקורי האבוד, אל המאמין החבוי שבקרבי, אל איש הטבע שבתוכי.

אם היו עושים סרט על הריינבואו, הוא היה בוודאי מחזמר. מכל קצה של היער נשמעת שירה שבטית, אנשים חווים ופועלים. במרכז של הכל עומד המושג המיסטי העצום של המעגל. המעגל של האוכל, מעגל המדורה, המעגל ללא התחלה וללא סוף, שבו כולם שווים, שבו כולם אחד. מעגלים נוצרים באופן ספונטני ובכל מקום. כל אחד יכול ליצור מעגל, וכל אחד יכול להצטרף לכל מעגל.  מישהו, כל אחד, מספר סיפור ולאיטו  נרקם סביבו, ובהדרגה מצטרפים מוזיקאים שחקנים וצופים אחרים והסיפור הופך למחזמר. זה כמו ערוצי טלויזיה, אבל אנחנו השדרים. כל ילד וקשיש שולפים גיטרה ומזמרים מעשרות שירי השבט האופטימים והסולידאריים. לכל אחד קול של זמיר והמסרים החיוביים מתחזקים משיר לשיר ומרתכים לך למוח שוב ושוב את ההכרה: אני אחד עם האנשים כאן, אני אחד עם אלוהים.

זהו כפר קטן. כשהולכים ביער בצהריים אפשר לראות אנשים חוצים את היער בדרך למלאכותיהם השונות. זו תחושה צבעונית וחיה. יש כאן צעירים ומבוגרים, והם חיים יחדיו, בתוך עולם אחד, ללא הניתוק המקומם של העיר. פורחים כאן הילדים והתינוקות שמתרוצצים בטבע, וגם המבוגרים יותר שזוכים חזרה במעמדם האבוד כזקני השבט. ראיתי כאן ילדים בני 17 לומדים תורה מאמהות השבט. אנו חוזרים לארכיטיפים היונגיאנים של האם הגדולה. כאן הכל ארכיטיפי והכל סימבולי. הכל מקבל את משמעותו הבראשיתית. כוחות העולם מתבהרים והופכים מוחשיים: הירח, ההר, הסלע, העץ.

מהי שבת? בשבילי שבת זה להיות במקום שאתה בו, להתקיים בתחושת השלמות והאחדות עם העולם. אמרו על שבת שהיא מעין עולם הבא. וכאן בריינבואו, זהו מעין עולם הבא חי ומתמשך. שבת מתמשכת. אבל אם ימי השבוע היו מעין עולם הבא. הרי כשבאה השבת, עברנו לעולם הבא ממש. "שבת שלום", הקריאות נישאו מהר להר, וכל אחד שקיבל את בשורת בוא השבת העביר אותה הלאה להרים הסמוכים, אל הרחוקים יותר. מעין מוח שבאיזור אחד שלו התעורר זרם חשמלי והוא שולחת זרמים ומעורר סערות חשמליות במוח כולו. כזהו היער הזה, והשבת התפשטה בו לנגד עינינו המתפלאות. קבלת שבת מסביב למדורה עם עשרות נגנים וזמרים ששרים את "מלאכי השלום". אי אפשר היה שלא להרגיש אותם יורדים מעלינו, את מלאכי השלום הללו. היו שם דתיים ירוקים, מתנחלים מההאחזויות הקיצוניות, ופעילי שלום, וכולם שילבו קולם לרומם שמו. הצביון היהודי נרקם כאן בצביון האוניברסלי באופן הרמוני ומעורר השתאות, כל עוד לא קורה, כפי שקרה פעם, כך שמעתי, כשבקבלת שבת מלהיבה במיוחד התלהטה מישהי כל כך שהורידה את חולצתה וזינקה למול המדורה ערומה בריקודים. לכמה מהנוכחים נשמטו הלסתות.

הימים עוברים, והשינויים בהוויה זוחלים לאיטם, מפרקים אותי מולקולרית והופכים אותי לאדם אחר שלא הכרתי. שוב, זה לא נסיעה ליער יתיר ליד הר חברון, זה פניית פרסה אלפי שנים אחורה. זה נסיעה מעצמי השכלתני והמילולי לאני שבגוף ושבהוויה הרוחנית. בבית החבר הכי טוב שלי הוא מחשבי, וכאן זה מקל שמצאתי. כל כך הרבה ימים אני יושב בבית על הכסא לבד קורא וכותב כל היום ורואה במקרה הטוב את פומליקו השותף. לפתע אני כל היום עם אנשים "זרים", רץ את ההר הזה מעלה ומטה מבוקר עד ערב, יושב על סלעים וקוצים ורוקד ריקודים שבטיים בכל רגע פנוי. הגוף המבולבל שלי לא מבין מה קורה ומה אני מנסה לומר לו. ביומיים הראשונים הולכים ומתגברים אצלי כאבי הגב. ביום השלישי אני כבר חושב שעוד רגע יצטרכו לסחוב מפה אותי על אלונקה. אבל כפי שלפני שעוברים את מחסום הקול, רועד המטוס רעידות גדולות, ולאחר שנחצה המחסום הופכת הטיסה חלקה במיוחד, כך קורה גם לגוף שלי. ביום הרביעי אני חוצה מחסום מסוים. האיברים הופכים לפתע קלים ורכים. הם שוקעים בנוחות לתוך כל נקבת סלע, מקבלים לעצמם באהבה כל קוץ ודרדר. ההרים טוענים את גופי באנרגיות חסרות קץ. אני רץ את המדרונות התלולים ורוקד מסביב למדורות אבל הכוח לעולם לא נגמר. לגלות את עצמך כאיש מערות. לגלות את עצמך כאדם קדמון. לגלות את עצמך כחיה.

השינויים המפליאים הללו פועלים גם על הוויתי הפנימית. אני מתחיל לבטוח בהשם ולגבש תחושה טבעית יותר של העולם סביבי, בלי להסתבך בעצמי, בעבר או בעתיד. למה זה קורה דווקא פה? אני שואל את עצמי. האדם רצה לחיות חייים יעילים וניסה לקצר כל דבר למהותו התמציתית ביותר. אבל משום שהעדיף את הנוחות על פני אהבת העבודה הוענש בכך שגורש מתוך ההווה וחדל לחיות בתוך הזמן. פניו תמיד קדימה לעתיד או אחורה לעבר ולעולם לא במקומו. תפיסותיו את הקיום הפכו מסולפות.
השינוי ההפוך מתחולל בי בטבע ללא מאמץ אפילו. אני לא צריך לעשות מדיטציות, יוגה או פסיכואנליזה. ההוויה הקסומה של הקיום הטבעי חודרת לתוכי פשוט מלהיות. כשאני מקושש עצים אני מקושש עצים, כשאני מרדד פיתה אני מרדד אותה
ואתמול הבטתי כשעה בפיצה שנאפתה בתנור. כמו לשים משהו במיקרוגל בעיר ולהביט על השעון מתקדם במשך שעה. אבל כמה שאני הייתי עם הפיצה הזאת בתנור. הרוגע של הטבע שורה עלי. בעיר הייתי פוכר באצבעותי באופן בלתי רצוני ואילו כאן התנועות הללו נעלמו כלא היו.

לפני שאנחנו עוזבים אני רוצה להודות לאלוהים. לא בגלל שצריך, בגלל שאני חש שכה ראוי. לשלוח משהו מלבי לתודעה הקוסמית. להגיד לה שאני מעריך את זה ואוהב אותה. לקחתי את הסידור לתוך היער ושאלתי מישהו היכן ירושלים. הוא חשב רגע ואז הצביע למרחקים. הפניתי פני לשם והרשיתי סוף סוף למילות 'שמע ישראל' לפרוץ מפי בשירה. הקול שפורץ מחזי גם הוא אחר לפתע, לא נשמע כך מעולם. ענוג ומהלל, ועם כל מילה ומילה מתבהר הכתוב לפני. התפילה הזו שונה מכל תפילה אחרת שנשאתי עד כה. אני מריח את האדמה, מנשק אותה, אומר לה שלום ומבטיח שנתראה בקרוב.

השיבה לציביליזציה
כבר כשהמכונית יוצאת מהחניה ב- Welcome Center, מתחילות האצבעות למלול את השפתיים במתח. אני שם ליבי לכך מיד, מניח את ידי על ברכי ומנסה לאמץ שוב את אותו הרוגע שמילא אותי קודם. זה מצליח, אבל אני כבר יודע שלאורך זמן הקרב הזה אבוד. בדרך חזרה החברים שהגיעו אתמול ונוסעים איתי מדליקים פלאפונים. לפתע אני שם לב לכל רשתות האנרגיה השליליות שפועלות בעולמנו, והפלאפונים שנעלמו מעולמי נראים כמו שדים שחודרים לתוך ההרמוניה האנרגטית מפריעים אותה ומפרידים בין בני האדם.

אנחנו עוצרים בבית הוריה של חברה בבאר שבע. הפעם זו טיסה חדשה מהקיום הניאנדרטלי אלפי שנה לעתיד. אני מוצא עצמי מפליט קריאות התפעלות בלתי נשלטות מהשולחן הנקי, המנורות המאירות והרדיו המזמר. כשמוגשת על השולחן ארוחה נדיבה אנו פורצים בקריאות ספונטניות "תודה על המזון". הורי הידידה חושבים שהשתגענו שם ביער וחוקרים על תפוצת הסמים באירוע.

כשחוזרים לתל אביב, אני כבר לא רגיל ללכת את הרחובות השטוחים של העיר הזו האהובה עלי כל כך. שטוחים בצורה מלאכותית כל כך, עם מדרכות מקצה לקצה. מרגיש כמו קוף שמתהלך על אספלט בין קופסאות בטון מנותק מסביבתו הטבעית. אני זז מדוד, כאילו גלומה בתוכי תכונה מיוחדת שעלולה לנשור ממני ולהעלם עם כל צעד בלתי זהיר. מתפלל שלא יעבור לידי אף אוטובוס רועש ונחרד מכל צלצול פלאפון שמא יטיל עלי קללה. אבל אין תקווה. התחושה הבריאה והטבעית הזו תאבד לאיטה ותותיר אחריה את השאלה למה אני לא יכול להיות בעיר כמו שהייתי שם? למה הרוחניות והרוגע שחדרה לתוכי חייבים לנזול הלאה ממני? אין ברירה. לעיר יש הליכה אחרת, לעיר חשיבה אחרת, לעיר הוויה אחרת. היא מעצבת אותך. בטבע לא היה צריך לעשות מדיטציה כי כל הטבע היה מדיטציה אחת גדולה שאתה נבלע בתוכה. ואילו כאן יש המולה אחת גדולה שאתה הופך לחלק ממנה. אני אוהב מדיטציה ואני אוהב גם המולה. אני אוהב את הטבע ואני אוהב את המכונה. אבל כרגע אני שואל את עצמי כיצד לשלב מבלי לוותר על שום דבר משניהם. כיצד להיות ממוחשב לחלוטין וניאוליתי לחלוטין.  אני רוצה להיות האדם במלאותו. מתחילתו ועד סופו. אתגר חדש מונח לפני.

בוקסה
מפגש הריינבואו הראשון התקיים בקולוראדו, ארה"ב ב-1972 במשך 4 ימים. מאז מתרחשים המפגשים הללו באופן שנתי ולאורך כחודש. בשנות השמונים נדדו מפגשי הריינבואו לאירופה ומשם הייתה קצרה הדרך לעולם כולו. ישנם מפגשי ריינבואו מדינתיים, יבשתיים עולמיים. מלבד המפגש העולמי יתרחש השנה לראשונה גם מפגש ריטריט עולמי שבו יינתן דגש מיוחד על הילינג, מדיטציה, צום ויוגה (שימו לב, הריינבואו ריטריט העולמי יערך השנה בפברואר בסיני!). המפגש הישראלי הראשון התרחש ב-1992 ומאז בנובמבר מדי שנה.
הריינבואו מתנהל באופן א-פוליטי, א-מסחרי וחסר מבנה הירארכי של סמכות תוך שיתוף פעולה וללא מנהיגים במעגלי הצבעה שכל אחד יכול להצטרף אליהם.
העקרונות המנחים של המפגשים הם המנעות מאלימות ושמירה על הסביבה. המשתתפים נקראים שלא להביא איתם כלי נשק או מוצרי חשמל. המשתתפים נקראים גם לזנוח את ההתמכרויות השונות: לאלכוהול, קפאין, סוכר, סיגריות וסמים אחרים. כמו כן נמנעים המשתתפים משימוש בסבון רגיל (שאינו מתכלה) או בנייר טואלט.
ההתארגנות המשותפת מבוססת על רוח ההתנדבות של המשתתפים וזו אחריותם לדאוג למזון ולבישולו, לעצים למדורה המרכזית, לחפירת בורות, לניקוי השטח ועוד. השבט כולו נפגש בשתי הארוחות המרכזיות הנערכות מדי יום במעגל גדול. הכסף לארוחות והוצאות אחרות מגיע מ"כובע הקסמים" שעובר בין הסועדים בסיום כל ארוחה.
למי שמתכנן להגיע למפגש, מספר המלצות:
לא לסמוך על הריינבואו בשביל מים ואוכל. הגיעו כך שתוכלו גם להסתדר בעצמכם במקרה הצורך. הגיעו כשלוח הזמנים שלכם פתוח יחסית. נדרש זמן מסוים כדי לתת לריינבואו לשקוע לתוככם. סופשבוע זה פשוט לא מספיק. תביאו מהבית דברים שבעזרתם תוכלו להביע את עצמכם. כלי נגינה, בגדים שאתם לא מרשים לעצמכם ללבוש בדרך כלל, אביזרי ג'אגלינג, קטורת, נרות וכל דבר שיש בו כדי לתרום לאווירה בקהילה ולאפשר לכם להביע את עצמכם. אם אתם רוצים לצאת ממש לארג'ים תביאו גם מעדר, חבל או כלי עבודה אחרים שיתרמו לרווחת הכלל. תמיד יש בהם צורך ויש מי שיעריך זאת.

 

מחוץ לזמן

המאמר התפרסם היו בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י
היסטוריה קצרה של תודעת הזמן. איך הוחדר מימד הזמן לתרבות האנושית. מה הוא עשה לאדם ומה אפשר לעשות כנגדו.

התרבות הרוחנית בת ימינו מדברת לעיתים תכופות בגנות העיסוק המוגזם במה שהיה בעבר ובמה שיהיה בעתיד ובזכות ההמצאות כאן בהווה, בעכשיו. יש לכך סיבה, הדור היום מכוון זמן יותר מאיזשהו דור בהיסטוריה. כשאנשים נעים ממקום למקום, מחליפים מקומות עבודה ומתעדכנים בחדשות בתכיפות הולכת וגדלה נוטה הזמן להתכווץ. את הסמל הגדול ביותר להתכווצות תפיסת הזמן שלנו ניתן לראות בכך שיחידת התרבות המכוננת של התרבות שלנו, סרטון הרשת, אורכת בממוצע 30 שניות, וזאת לעומת עשרות שעות שאורכת קריאה ברומן, יחידת התרבות העיקרית שהייתה לתרבות לפני מאה שנה. במציאות הזו שבה טוווחי הזמן הולכים ומתקצרים אפילו השאלה "יש לך דקה?" נענית יותר ויותר בתשובה לא. דקה בימינו היא המון זמן.

אבל דווקא כאשר אנחנו מדברים בזכות היכולת שהופכת נדירה יותר ויותר להתרווח בתוך ההווה ולא להרשות לשעונו המתקתק של הזמן לדרוס אותנו, עלינו לפתח מודעות היסטורית נטועה בזמן שתלמד אותנו את שורשיה של פסיכוזת הזמן שבה אנו נתונים.

היסטוריה קצרה של הזמן

הזמן, יש היום יותר מאי פעם צורך להזכיר, הוא אשליה. הוא לא סתם אשליה אלא הוא מוסכמה תרבותית ומדיה טכנולוגית שהוחדרה לתרבות האנושית בצורה מכוונת היטב ולעיתים קרובות בכוונת זדון ממש, תוך שהוא משעבד אותנו בני האנוש ושודד אותנו מתחושת האינסוף חסר הגבולות שבה אנחנו כישויות חיות מחוננים באופן טבעי.

האנתרופולוג הנודע לוסיין לוי ברול הצביע על כך שלמרות שתפיסת הזמן שלנו נראית לנו טבעית, הרי היא אשליה שאינה קיימת בתרבויות פרימיטיביות. תרבויות אלו חיות ללא תפיסת הזמן המערבית ובהתאם לכך תפיסת המציאות שלהן שונה לחלוטין. הן אינן תופסות את הזמן כאובייקט השבור ליחידות שוות (חודשים, שבועות, ימים) הנשברות באופן מכאני לעוד יחידות שוות (שעות, דקות, שניות) וכן הלאה. בשביל תרבויות אלו מוגדר הזמן על ידי התרחשויות. דבר מסוים נזכר על פי כך שארע בתקופה אחרי שקרה דבר אחד (למשל לפני השטפון הגדול) ולפני דבר אחר (לפני שחלתה ביתה של השכנה).

תחילת השליטה של מושג הזמן באדם החלה בתפיסת הזמן המחזורי שראשיתה בחברה החקלאית המכוונת את מאמציה על פי עונות השנה, עונות שאת הגעתן מחשבים הכוהנים השולטים. השליטה של הזמן העמיקה עוד עם הופעת של תפיסת הזמן הלינארית, התפיסה שבה יש לזמן כיוון מוגדר. זוהי תחילתה של הציביליזציה כפי שאנו מכירים אותה. כאן מתחיל מושג הקדמה ומושג העתיד המנכרים את האדם מהקיום בהווה.

אולם המהפכה הגדולה ביותר בתפיסת הזמן מגיעה עם הופעת השעון המכאני. "כיחידה טכנולוגית, השעון הוא מכונה המפיקה שניות, דקות ושעות אחידות בדפוס של סרט נע." כותב מרשל מקלוהן בספרו להבין את המדיה. "הזמן המעובד בדרך אחידה זו מובדל ממקצב החוויה האנושית. בקיצור, השעון המכאני מסייע ליצור דימוי של יקום מכומת במספרים ומונע באופן מכאני".

עם הופעתו של השעון המכאני הפך הזמן הלינארי לזמן מכאני. מבקר הטכנולוגיה לואיס ממפורד כותב על האופן שבו הובילה הכנסיה ובמיוחד המסדר הבנדיקטיני את רתימת האנושות לתוך המושכות הכובלות של הזמן המכאני. השעון הכנסייתי שסינכרן ומיכן את פעילותה של העיר הימי ביינימית הציב את האנשים לראשונה בתוך מסגרות זמן שהורו להם מתי להתעורר, מתי להתחיל לעבוד, מתי לצאת להפסקה ומתי לחזור לעבודה.

"הזמן שמודדים אותו לא על פי הייחוד של ההתנסות האישית, אלא בעזרת יחידות אחידות ומופשטות, חדר בהדרגה אל כל חיי החוש, בדומה לטכנולוגיות הדפוס והכתיבה." כותב מקלוהן "לא רק עבודה, אלא גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני".

התגברות עריצותו של הזמן לוותה גם בהתנגדות. במהפכת יולי 1830 בצרפת ירו המהפכנים בשעונים הציבוריים ואילו בשנות השישים הפסיקו רבים לענוד שעונים כאות מחאה כנגד הזמן. גם כיום נאלצת החברה לעבוד קשה מאוד על מנת לשבור את ההתנגדות של כל ילד וילד למושג הזמן והמוסד שמשמש למטרה זו הוא כמובן בית הספר שתפקידו העיקרי על פי חוקרים כמו אלבין טופלר הוא ללמד את נתיניו להיות בזמן מסוים במקום מסוים ולהשגיח על השמעותם להוראות הזמן.

מה הזמן עושה לנו

כדי להבין למה זה רע בכלל צריך להבין מה הזמן עושה לנו. "אנחנו מחלקים את הזמן ליחידות אחידות וניתנות לראיה, ומכאן נובעת תחושת המשך וכן קוצר הרוח שלנו כשקשה לנו להמשיך לשאת את השהות בין אירועים" כותב מקלוהן "תחושה כזו של קוצר רוח, או של הזמן כמשך, אינה מוכרת לתרבויות לא אורייניות".

חלוקתו ותת חלוקתו של הזמן מובילה להפיכת הזמן לאובייקט שבו יש לבצע מניפולציה. פתאום אפשר לשבץ את לוח הזמנים כאילו מדובר בטבלה, למלא אותו ולהשתדל לנצל אותו באופן יעיל יותר ויותר על ידי דחיסתו בעוד ועוד פעילויות הדוחקות זו את זו מפאת קוצר הזמן ומונעות מהאדם להתמסר לאחת מהן בלב שלם.

"כל הזמן החופשי שבעולם אינו פנאי, מפני שפנאי איננו מקבל את חלוקת המטלות שיוצרת 'עבודה', וגם לא את החלוקות של זמן שיוצר 'זמן מלא' ו'זמן פנוי'. פנאי שולל את הזמן כמיכל". כותב מקלוהן.

"הדרגה שבה תרבות נשלטת על פי זמן היא מדד מדויק לרמת הניכור שלה." אומר מבקר התרבות האנרכו-פרימיטיביסטי ג'ון זרזאן "שניה של זמן היא כלום ולתת לה קיום נפרד משל עצמה זה מנוגד לחלוטין לתחושת החיים שלנו".

"עמים 'פרימיטיבים' חיים בהווה, כפי שכולנו עושים כשאנחנו נהנים" אומר זרזאן. "אמרו כבר ששבט המבוטי שבדרום אפריקה מאמינים ש'על ידי מילוי נאמן של ההווה, העבר והעתיד כבר ידאגו לעצמם.' עבור שבט הפוני הצפון אמריקאי החיים הם מקצב ולא התקדמות. לעמים פרימיטיבים אין בדרך כלל עניין בימי הולדת או במדידת הגיל. בכל הנוגע לעתיד, יש להם רק מעט רצון לשלוט במה שאינו קיים, כפי שיש להם רק מעט רצון לשלוט בטבע".

עבור האדם המודרני המורגל בתקתוקו האחיד של השעון היוצר כדברי זרזאן "שניות אחידות. אנשים אחידים" עשיות תפיסות אלו להראות זרות ומוזרות. הזמן המכאני המערבי מוטבע בנו בצורה עמוקה כל כך עד שקשה לנו לדמיין קיום בנפרד ממנו.

התוצאה היא שהאדם המודרני מוצף בתחושות של חרדה מתמדת הנגרמת על ידי נוכחותה של השאלה "מה יהיה בעתיד?" וחודרת אפילו שברוב הזמן והמקרים יש לו כל מה שהוא זקוק לו: מחסה, מזון מספיק, ואין מישהו שמאיים על קיומו הפיזי בצורה מיידית. המצב האוטופי הזה שהוא משאת חלומה של חיה לא מספיק לאדם מפני שהוא עסוק תמיד בשאלה מתי הוא יסתיים. "הם [אנשים] פשוט נאבקים לשרוד כפי שאף חיה אחרת לא עושה, למרות דרווין" כתב רוברט אנטון ווילסון. "רוב החיות פשוט משחקות רוב הזמן, פותרות בעית השרדות כאשר הן חייבות או מתות מכך שלא פתרו את הבעיות הללו; רק בני אדם מודעים למאבק ולכן מודאגים ומדוכאים לגבי משחק החיים".

וותרו על הזמן

כמו כל טכנולוגיה שיצאה מכלל שליטה, גובה מאיתנו טכנולוגית הזמן מחיר כבד. סיפור ההתפתחות של הטכנולוגיה הזו משעון העיירה, דרך שעון הכיס האישי שכלל תחילה רק מחוג אחד למדידת השעות ועד לשעון הדיגיטלי המודד בדיוק נמרץ כל שניה ושניה היא סיפור הניכור ההולך והמתגבר שלנו מתחושת הזמן הטבעית והחופשית שלנו שבה אין סיבה לרוץ לשום מקום, כי הזמן הוא משך נצחי שמקבל את המשמעות שלו מאיתנו ולא מגורם חיצוני.

מחוגי השעון משמשים בעבורנו כמו יתדות דמיוניים שאנו מציבים בזמן, אבל היתדות הללו כובלים את רוחנו מלהתרומם אל מעבר לזמן. הידיעה מהו הזמן מונעת מאיתנו באופן מסתורי מלהיות בתוך הזמן ממש.

בעולם המודרני לחיות בתוך הזמן זו חוויה שבשביל להכיר אותה אנחנו צריכים לצאת לחופשה ארוכה על חוף בתאילנד או לטראק של כמה חודשים. שם, רחוקים מעריצותה של טכנולוגית הזמן אנחנו יכולים לגנוב כמה ימים ולקבל תחושה של קיום מחוץ לזמן, קיום במצב היות שבו מציאות הזמן נובעת מהתחושה העצמית ושבו השאלה האם השעה שלוש, חמש או שבע הינה חסרת חשיבות. זה לא משנה מה הזמן, כי בכל מקום שיהיה, אתה בתוכו.

להיות בתוך הזמן, לא כל הזמן לנסות לתפוס את הזמן, לנצל אותו, להספיק בו, למלא אותו, לפנות אותו. להיות כמו עץ, פרח או חתול שבשבילם כל רגע ורגע הוא מוחלט.

אפשר לחלום על יום אחד שבו תקום תנועה לביטול הזמן, אבל מאחר שקשה להעריך שזה יקרה בזמן הקרוב נותר לכל אחת ואחד מאיתנו למצוא את הדרך שלהם לחפש יחס חדש עם הזמן. אפשר לעשות את זה על ידי הסרת שעון היד שלכם, אפשר לעשות את זה על ידי נסיעה ארוכה מחוץ לציביליזציה, אפשר לעשות את זה על ידי מדיטציה, בשבת או בעזרת כלים אחרים.

בויתור על הזמן בתוך המציאות המואצת והתזזיתית שלנו יש אלמנט הירואי אבל לא דווקא דון קישוטי, כי וויתור על הזמן הוא משהו שהרבה אנשים סביבנו עושים כל יום, הוא משהו ש
הטבע שסביבנו עושה כל העת, וגם אנחנו יכולים לעשות אותנו, אפילו כאן, אם רק רוצים. כדאי לכם לנסות.

מהציביליזציה למדבר ובחזרה

שלושה ימים אחרי שחזרתי משבוע של ריינבואו גאת'רינג במדבר אני עדיין מתקשה לחזור לחיקה של הציביליזציה. ששה ימים ישבתי באוהל במדבר והספקתי לשכוח שיש עולם בחוץ. הבורסה עלתה ונפלה, אבל שביל החלב זהר בשמיים כל יום באותה השעה.

אני מתייחס לגאת'רינגס האלה כהזדמנות לבצע התערבויות כירורגיות בדי.אנ.איי האורבני שלי ולאפשר לו לעבור התמרות עונתיות שיגלו לי, ולו פעם או פעמיים בשנה, את איש הטבע ששוכן בתוכי. התוצאה היא לא פחות מרדיקלית. מתוך הניתוק הטכנולוגי המוחלט והחיבור המחודש לצורות החיים העתיקות ולמודוס קיום ניאו-שבטי מופיעות צורות חדשות וחופשיות יותר של אינטראקציה עם בני אדם, וישות חדשה חופשית יותר, יצירתית יותר, שרויה בעכשיו ולא באתמול או במחר.

השעבוד הציביליזטורי

כל הזמן הזה שהייתי בגאת'רינג במדבר קראתי בספרו "וולדן: החיים ביער" של הסופר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו, מי שנמנה על זרם הטרנסנדנטליזם האמריקאי של אמצע המאה התשע עשרה, זרם שיכול להזכיר לפעמים את הביטניקים או ההיפים של המאה העשרים. וולדן מתאר שנתיים חודשיים ויומיים מתוך הזמן שחי תורו לבדו ביער תוך נסיון להשיג קיום חופשי ועצמאי מהציביליזציה ולקבל פרספקטיבה חדשה על החברה האנושית.

גם בנוף השונה כל כך של המדבר, המילים של וולדן מהדהדות בעוצמה ומאירות באור מעורר ספקות את הקיום שאנחנו מנהלים כאן בציביליזציה. וכך הוא כותב:

"אף בארץ זו, החופשית פחות או יותר, נתונים רוב בני-אדם, מתוך בערות ומשוגה, לדאגות החיים המדומות ולקשיי עמל-החיים המיותר, עד שאין הם מסוגלים עוד לקטוף את הענוגים שבפירות החיים. מעמל יתר נסתרבלו אצבעותיהם והן מרבות לרעוד. למעשה, הרי אין לו לאיש העמל שעה פנויה בכל יום כדי לחתור אל השלמות האמיתית; אין הוא יכול להרשות לעצמו קיום יחסים שבין אדם לחברו, מפחד פן ירד על ידי כך ערך יגיעו בשוק. אין לו שהות אלא להיות מכונה ותו לא. כיצד יוכל לשים לב לבערותו – דבר הדרוש כל כך להתפתחותו – שעה שניטל עליו לנצל את ידיעותיו לעיתים כה תכופות". [וולדן, עמ' 49. כל הקטעים לקוחים מתרגומו של ראובן אבינועם בהוצאת מוסד ביאליק].

וולדן מקונן על מצבו של האדם המודרני שמכלה את חייו בניסיון לספק לעצמו קיום עקר של נוחות תוך שהוא מזניח את חובותיו לעצמו. "תמיד אתם ניצבין על הגבולין – מתאמצים להכנס בעסקי מקח-וממכר ומנסים להיחלץ מן החובות […] עודכם חיים ומתים ונקברים בגלל נחושת זו של הזולת [הכסף]; פיכם אינו פוסק מלהבטיח לשלם, לשלם מחר, ובעצם יום ההבטחה אתם יוצאים מן העולם כפושטי רגל" [שם, עמ' 50].

אני יכול להזדהות טוב מדי עם הדברים האלה. בחודש לפני היציאה לטבע הוצאתי כ-14 שעות בעבודה דחופה מדי יום מתוך מאמץ להספיק הכל כדי שאוכל לחלץ את עצמי לשבוע בודד בטבע. כשהגעתי לשם, מתוך הפרספקטיבה של הטבע, נראו כל הימים הללו של עבודה עמוסה ומתישה כמעט הזויים בשיגיוניותם. במדבר מאבד הזמן המכאני הציביליזטורי מההיגיון שלו. שעה יותר או פחות, יום יותר או פחות, חודש יותר או פחות – כל אלה הם חסרי משמעות. המדבר ממשיך במסלולו, ואם אתה חי בתוכו אתה פשוט חי בתוכו, מנותק מכל תכתיב של זמן. לא לפי שעון ולא לפי לוח שנה. זה כל כך טוב ונכון שלפתע כל ההיגיון המואץ של "למהר" שמרתך את החברה הציביליזטורית שלנו נראה כמשוגה ורעות רוח.

כ-150 שנה לפני על הנוחות של ארנה קזין, מציע וולדן כי החטא הקדמון של החיים הציבליזטורים הוא שהם משעבדים אותנו לחיי עמל שמטרתם לשמר קיום של נוחות אשר כופה על חושינו ונפשנו ניוון.

"רובם של המותרות והרבה מנוחויות החיים, כפי שהם קרויים בפי הבריות, לא זו בלבד שאינם מסוג הדברים שאין להתקיים בלעדיהם, אלא הם גורמים לעיכובה המוחלט של התעלות האדם. אשר למותרות ולנוחיות, הרי החכמים נהגו תמיד לחיות חיים פשוטים וצנועים יותר מן העניים. הפילוסופים הקדמונים – הסינים, ההינדוסטנים, הפרסים והיוונים – נמנים על סוג בני-אדם שמבחינת העושר החיצוני לא היה איש עני מהם, ואילו מבחינת העושר הפנימי לא היה איש עשיר מהם" [שם. עמ' 55].

תורו מקונן על כך שאנו מעבירים את רוב ימינו בעבודה על מנת לשלם את השכירות או המשכנתא ושאר החשבונות הנלווים אליהם. הוא עצמו בנה לעצמו צריף שסיפק את צרכיו בעשירית המחיר לזה שעלה בית בנוי בתקופתו ויכל להקדיש עצמו להתפתחותו הפנימית. כדוגמה חיובית הוא נותן את האינדיאנים שאת בתי המגורים שלהם (שבז'רגון של ימינו היינו מכנים אותם אקולוגיים) היו מקימים ביום אחד או שניים לכל היותר ואשר בקהילותיהם היה כל אחד בעליו של בית משלו וזאת לעומת החברה "המתקדמת" שבה עבור השכירות "משלמים מס שיש בו כדי לקנות כפר שלם של ויגוואמים אינדיאנים, אבל עתה הוא רק מסייע להם להישאר בעוניים כל ימי חייהם" [שם, עמ' 69].

השעבוד שלנו לתנאי המגורים המודרנים אינו רק כלכלי. וולדן מציע כי מוטב היה לנפשו של האדם לו השקיע זה פחות ביצירת תנאים נוחים ובטוחים לחלוטין והותיר מקום נרחב יותר להבל נשימתו של הטבע. הקיום המבודד פוגע על פי וולדן ישירות במקורות חיותה של המנטליות האנושית. "אין אנו יודעים טעם חיים תחת כיפת השמיים, וחיינו הם חיי-בית – והדבר משתמע לפנים רבות יותר משנדמה לנו. רב המרחק מן האח אל השדה. מה טוב אילו בילינו מרבית ימינו ולילותינו ללא חיץ כלשהו בינינו לבין צבא השמים, אילו לא הרבה המשורר לשיר מתחת לקורת הגג, ואילו לא התגורר שם הקדוש זמן כה ממושך. אין דרכה של ציפור-כנף לתת קולה בשיר כשהיא במערה: אף היונה אינה שומרת על תמותה בתוך שובך" [שם, עמ' 67].

הטכנולוגיה מסביב, הטבע בלב

רחוקה מלנחם, החזרה לציביליזציה מעלה ביתר שאת את טענותיו של תורו. עם החזרה אל חשבונות החשמל, הארנונה והגז מתעוררת השאלה: מדוע אנו מוציאים את מיטב ימינו בעבודה על מנת לספק את צרכי הנוחיות הטריוויאלים הללו, בעת שבוויתור על כמה מהמותרות שאליהן אנו משועבדים יכולנו לחיות חיים קרובים יותר לטבע, לאנשים הקרובים אלינו ולעצמנו? האם הקיום ההוא שתורו מדבר עליו ושחוויתי בשבוע הזה שוב לרגע חטוף הוא אפשרי? האם הוא מייצג אוטופיה שהייתה פה וששכחנו מקיומה או אוטופיה שלעולם לא הייתה יכולה להתממש?

כשחזרתי הביתה וגיליתי 50 מיילים בתיבה שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שבימים האלה בכלל לא הפריע לי שאני לא מקבל שום מייל. ואם זה ככה, למה אני צריך בכלל תיבת מייל. כשהסלולרי שלי חזר לצלצל שאלתי את עצמי למה יש לי בעצם טלפון סלולרי ולמה אני משועבד לו ולצורך לענות לו ולקולות שבוקעים מתוכו כמו צוות של אחים גדולים. שם הסתדרתי לא פחות טוב בלעדיו ולא הרגשתי בחסרונו ולו לרגע.

כשחוזרים משם, אולי קצת כמו מי שחוטפים דכאון פוסט-הודו כשהם חוזרים מהמזרח, קשה להזכר למה בעצם אנחנו נמצאים במרוץ הזה, מה קושר אותנו למקום הזה. זה לוקח כמה ימים. אבל אז זה חוזר לאט לאט. ה-attachment אל העיר. עכשיו מנסים לחזור ברוח קרב חדשה לקונג-פו הזה של החיים, כאן בציביליזציה, עם הטכנולוגיה מסביב והטבע בלב.

הציביליזציה היא עבודת שטן

זהירות! מדובר בפוסט מדכא וזועם שמייצג זווית בלתי מאוזנת של האמת הקוסמית. הקריאה איננה מומלצת לרגישי לבב.

הפוסט הזה מתחבר אצלי כבר הרבה זמן. הוא מתחבר עם כל מכה ועלבון שהציביליזציה מנחיתה עלי. הוא מתחבר בצל, מתחת לנסיון הכה כושל של הפרסונה להמשיך ולהתמיד באמונה במין האנושי.

כן, בדרך כלל אני משתדל להמשיך ולהאמין. אני משתדל להביט על הדברים מהנקודה החיובית, אני אפילו מאמין בה. אני מאמין שעתידו של היקום ושל המין האנושי הוא באומגה פוינט.

אבל בו זמנית יש גם נאראטיב שונה לחלוטין. בורוז' ורבים אחרים תיארו את המין האנושי כוירוס – וירוס שמתפשט כל הזמן, מכלה את כל המשאבים שסביבו והורג את כל מה שהוא פוגש בו.

וחייבים להודות שנדרש הרבה פחות דמיון בשביל להבין את התיאור הזה מאשר בשביל להבין את נקודת האומגה.

האם אנחנו וירוס?

אני מתחיל לשאול את עצמי אם זה כדאי שאני אסע לחו"ל כמו הקפיצות האחרונות שעשיתי השנה לבוסניה או לאמסטרדם. אני שואל את עצמי את זה, כי כל פעם שאני חוזר ישראל, המדינה הזו פועלת עלי כמו הסם המדכא והקשה ביותר שאני יכול להעלות על דעתי. שודדת ממני כל שבב חיות, תקווה ואהבה.

שבוע וחצי בארץ, המטאפורה העיקרית שיש לי למצב הקיומי פה הוא של עכברוש. העכברוש הפך להיות סמל שמופיע סביבי בכל מקום שאני מביט. בחלומות אני רואה את עצמי כעכברוש שרץ במבוך ומנסה לברוח אבל כל הדלתות נסגרות בזו אחר זו. ברקע עומד השטן ושואג Kneel Unto Satan. לו אכרע ברך בפני השטן הזה, הכל יפתר. אבל אני לא מוכן. עדיף למות מאשר לכרוע ברך לפני השטן.

ובכל זאת צריך לציין שכמות הולכת וגדלה מהעבודות המוצעות היום הם סוג של עבודת שטן – עבודה של תאגידים שמטרתם להמשיך את ניצולם, החפצתם ודיכוי עצמאותם של בני האדם באשר הם, הגברת תרבות הצריכה וחיסולו של הטבע לאלתר ויפה שעה אחת קודם.

זה לא שאני חושב שבני אדם הם רעים. אולי יש כמה כאלה, אבל פגשתי כל כך הרבה בני אדם טובים בחיים האלה שאני יודע שיש בהם הרבה הטוב. ובו זמנית השאלה ממשיכה לנקר – האם הדבר העלוב והמזעזע הזה שאנחנו מכנים הציביליזציה היא הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים ליצור מעצמנו?

איך זה יכול להיות שמתוך כל האנשים הטובים הללו נוצרת ציליבליזציה של רשע, ציביליזציה שמנכרת את האנשים אחד מהשני, מעצמם ומהקוסמוס שמקיף אותם? איך זה שאני לא יכול להאשים את בוש, לא את אולמרט, לא את וורן באפט, לא את ביל גייטס, לא את נוחי דנקנר, לא את מנכל מקדונלדס ואפילו לא את אורנה ומשה דץ? איך זה שכל הפניה כזו של אצבע כלפי מישהו תהיה פשטנות – כי הכח, כמו שאמר פוקו, נמצא בכל מקום. כי אני בעצמי חלק מהכוח הזה.

איך זה שלא משנה כמה שלא ננסה ליצור חברה צודקת, אנחנו רק מקבעים יותר ויותר את המבנים המדכאים של הציביליזציה? למה גם אם אובמה יבחר לנשיא ארה"ב, גם אם הדלאי למה בכבודו ובעצמו יהפוך לנשיא ארה"ב – עדיין אנחנו לא מצפים באמת שמשהו ישתנה?

[אלו השאלות שוועידת האו"ם צריכה לעשות חושבים עליהן. מה? מה אנחנו עושים לא נכון?]

שינת העכברוש
כל פעם כשאני נמצא בחו"ל אני פוגש Travelers שמספרים לי על חיים אחרים. אנשים שנוטעים עצים חודשיים בשנה ועם הכסף הזה מטיילים כל שאר השנה. אנשים שחיים חיי חופש. אולי בגלל שאף פעם לא עשיתי את הטיול הגדול הזה שכולם עושים אני עושה עודף אידאליזציה לסוג הקיום הזה. אבל שוב ושוב אני שואל את עצמי אם אני לא מבזבז את הזמן שלי פה, בציביליזציה הזו.

בשביל מה? בשביל מה, אני שואל את עצמי ואותי? בשביל מה להמשיך לחיות כמו עכברוש, לעבוד כמו עכברוש, לרוץ במבוך שלא נגמר, וכל מה שאתה עושה בת'כלס זה להיות עוד אחד מתוך החברה הזו שממשיכה להשמיד את עצמה לאט לאט ולקחת את כל כדור הארץ יחד איתה. עוד אחד שהורג את כל מה שהוא מאמין בו וחושב שהוא יפה.

מה הטעם בחיים כאלו? אני לא מסוגל לראות אותו. (ויש אנשים [מבוגרים] שאומרים לך. "נו מה חשבת? זה החיים. ככה נראים החיים". ואני אומר להם. זין זה החיים. זה אולי החיים שלכם. ואם זה החיים, אני מסרב לחיים. ואם כבר הזכרתי את המבוגרים, אזכיר את מה שטים לירי אמר: ההגדרה המילונית של מבוגר היא אדם שהפסיק לצמוח, אדם שהפסיק לגדול. ואזכיר גם את אזהרתו החשובה. ואזכיר אותה בכתב מודגש ושלוש פעמים אחת אחרי השניה.

Avoid Terminal Adulthood at all cost
Avoid Terminal Adulthood at all cost
Avoid Terminal Adulthood at all cost

אני איתך טים. מה פרויקט הציביליזציה הזה מציע לי? למה אני עדיין חלק ממנו? זה נוח לשנוא את ישראל (ולמרות שאני גם אוהב אותה, התקופה נותנת לי, כמו לרבים מאיתנו, הרבה הזדמנויות לשנוא אותה) אבל האמת היא שהצרה האמיתית היא הציבליזציה הזו. הציבליזציה הזו שמניחה בגסות הרוח האופיינית לה כל כך שהיא בעלת הזכות היחידה על הכוכב.

אני קורא על שבטים באמאזונס שנפגשו לפני 40 שנה לראשונה עם האדם הלבן והיום הם מגורשים מאדמתם על ידי חברות נפט והופכים לעבדים עניים, מעוטי הכנסה ומכורים לאלכוהול ואופרות סבון. באיזה זכות? איזה זכות רואה לעצמה הציבליזציה הזו להשתלט על הכוכב כולו, על כל מקום ומקום שהיה של שבט האדם מזה שנים רבות, ולהפיץ לתוכו את הטריפ הרע שלה?

הציביליזציה היא טריפ רע

הייתי השבוע שלוש פעמים במס הכנסה, פעם שביעית בחודש האחרון, ואני עדיין לא מצליח להבין את הטפסים שהם דורשים ממני למלא ולהשיג להם. אבל האופציה השניה בציביליזציה היא ללכת ראש בראש עם הציבליזציה – ואנחנו יודעים
איפה זה נגמר. מן הסתם התהליך הזה גובה את מחירו על המצב הנפשי ואחראי במידה רבה על הפוסט הנזעם הזה. בדרך למס הכנסה מגבעתיים אני עובר על האופניים דרך נהרות של מכוניות ואוטובוסים מפיצי פיח. אספלט מפיץ חולם לוהט. במס הכנסה עצמו, עובר שוב ושוב דרך מאבטחים, סריקות בטחוניות. במעלית אני שומע את הקולות הרובוטיים שמודיעים לי על הקומות והמחלקות השונות שאני עובר בתוכה. "מחלקת גביה". איפה היער? איפה הפלורסטה?

בתוך המעמקים של הציבליזציה הזו אני מרגיש כמו חלק מסרט מדע בדיוני דיסטופי של פיליפ ק. דיק. המעמקים של המסדרונות הללו מרגישים לי כמו מיכלי בידוד מיוחדים שנוצרו על מנת לבודד אותך מהשפע האלוהי. מתוך המיכלים האלה עמוסי הפקידים, הצמצום הגיע לרמה גבוהה כל כך שלא ניתן עוד לחוש באלוהות. התחושה היא נוראית. בא למות. בוא למוטט אותה, את הציבליזציה הזו. אבל אתה לא יכול, אתה עכברוש במבוך. בדרך לשורות הארוכות של הפקידים – הפקידים שלא משחררים אותך, שלא ישחררו אותך עד שתגיד נכנעתי, הפקידים שדורשים לינוק את כל חיותך בעוד ועוד בירוקרטיה, ואם תסרב – אנחנו יודעים לאן זה מוביל.

ואין לאן לברוח. גלובליזציה, ציביליזציה, מכאניזציה. הכל מכוון אל המוות. התפשטות הציבליזציה על הכל אל תוך הכל. בני אדם מהונדסים שחושבים שהציבליזציה זה הם. עולם חדש מופלא זה סרט של דיסני לעומת מה שקורה פה. אנשים – Culture is not your friend

זהו. כאן אני מסיים. שחררתי את הקיטור. אני מתפלל לאלוהים שוב ושוב שמס הכנסה ישחררו אותי מהעבדות שאני כבול אליה בחודש האחרון. הייתי חייב לכתוב את הדברים האלה כי אני הולך להרצות על דברים קצת יותר יפים עוד כמה שעות,ולא יכולתי להמשיך לשם עם הדברים האלה על ליבי.

אני לא מאמין בכל מה שכתבתי כאן. או יותר נכון אני חייב להגיד לעצמי שאני לא מאמין – שזה רק צד אחד, קיצוני מאוד, ושיש צד אחר, נפלא ונעלה. אני חייב לומר את זה כי ראיתי אותו, כי נשבעתי כבר אז כשקראתי את האחים קרמזוב, שלעולם לא אשכח שראיתי אותו – וראיתי אותו מאז שוב ושוב ואני נשבע לעצמי כל פעם שאני רואה אותו – שלא אשכח שהוא קיים – אפילו כשמכניסים אותי למיכלי הבידוד האנטי-אלוקיים של הציביליזציה.

אין דבר עצוב יותר מלהיות חסר אמונה. גם אני מרשה את זה לעצמי רק ל-1,000 מילה ולא יותר.
אני אתפלל לשלומה של הציבליזציה, אתפלל שתגאל, שתתעשת מחלום העיוועים השטני הזה שגורם לה להשמיד את עצמה ואת כל מה שסביבה, אתפלל עד הרגע האחרון, עד שתושיט את ידה על מנת למחוץ אותי יחד עם כל השאר, אם אצטרך. ואני מקווה שתתפללו איתי.

תוספת

עוד משהו שפשוט חייבים להוסיף כאן שוב את הקליפ המדהים הזה של מקנה – culture is not your friend

"what civilization is, is 6 billion people trying to make themselves happy by standing on each others shoulders and kicking each others teeth in"

עצוב כמה שזה נכון

תוספת 2

ואגב, למה אנשים מצטרפים לכת השטן?

לא עדיף ללכת לעבוד בסלקום? לפחות הם גם משלמים.

התוכנית: לחיות חיים דיגיטלים מתוך ג'ונגל האמאזונס

בזמן האחרון אני חושב הרבה על לעבור לג'ונגל. יש משהו מאוד מפכח בעניין הזה של עבודה של תשע עד חמש. ועד כמה שאני אוהב את העבודה שלי, כל עוד זה לא בדיוק מה שאני הייתי רוצה לעשות – זה עדיין נראה לי בזבוז אדיר של זמן. בזבוז של חיים.
 
אז אני נאבק כל לילה. מאז שהתחלתי לעבוד אני ישן חמש שעות בלילה. כל ערב אני משתדל לעבוד ולכתוב את הדברים שהכי הכי יקרים לי, ולהתעסק עם הרעיונות שהכי חשובים לי. להמשיך לחיות.
 
אסור להתיישב מול הטלויזיה, אסור להפוך להיות זומבי. אבל זה גם קשה. המחשבה הזו שבמדינה המחורבנת הזאת מצפים ממך לקרוע את עצמך רק כדי לשרוד בקושי מדכאת. ואבא שלי שנורא מרוצה מזה שאני סוף סוף עובד בעבודה קבועה אומר לי בנימה של שביעות רצון – "נו מה לעשות, אלה החיים האמיתיים".
 
אז אלה החיים האמיתיים? אני לא בטוח. ואם כן, אז מה? זה הופך אותם לראויים למחיה?
 
לתת את היצירתיות שלך, התשוקה שלך, הזמן שלך, המשאבים שלך, השנים שלך בשביל המערכת הכלכלית-צבאית-פוליטית. ובשביל מה? בשביל לחזק עוד בורג בחברת צריכה שהורסת בקצב מתגבר את הכוכב הנאנק ואז לחזור בערב הביתה כדי להאכיל את עצמך בסמידיה הרגעה.
 
בפברואר 2006 כשהייתי בריינבואו ריטריט בסיני הכרתי שם זוג דרום אפריקאי שמטיילים בעולם בלי כסף עם התינוק שלהם. עשינו איתם בלילה טרק מהריטריט חזרה לראס אל שטן. בדרך הם סיפרו לי איך פעם גם הם חיו חיים בורגנים למדי, עד שהחליטו לעזוב אותם, לעזוב את השעבוד to the Man (אני משוגע על הביטוי הזה שמבטא את זה כל כך יפה –working for THE MAN) ולצאת לנדודים.
 
האישה סיפרה לי שהיא עובדת כגרפיקאית. היא לוקחת את הלפטופ הקטנטן שלה איתה ועושה מדי פעם עבודות כשיש לה זמן. אבל בגדול הם חיים בלי כסף. הם הסבירו לי הסבר מרתק מאוד איך אפשר להתקיים בלי כסף. כאשר בעצם קיום בלי כסף מורכב מ-3 חלקים:

1. אוכל חינם

2.  לינה חינם

3. נסיעות חינם

     אני קינאתי בהם, ורציתי להיות כמוהם. נכון, הם סיפרו לי על לילות שהם ישנים בקור, או שהם רעבים כל היום, או שהם תקועים באיזשהו מקום כמה ימים – אבל ידעתי שהם חיים הרבה יותר מהאדם הממוצע בכרך העירוני.

     

    כמובן, האדם בכרך העירוני עצלן מדי כדי לחיות. הוא מעדיף לחיות את החיים החלופיים שלו דרך צביקה הדר או יונית לוי.
     
    בזמן האחרון אני חושב על הזוג הזה מדי פעם כשאני מתמלא בתשוקה הזו לעבור לג'ונגלים בברזיל. זה מזכיר לי גם את הימים שחוויתי בריינבואו הראשון שלי (את המאמר בנושא זה פרסמתי בחיים אחרים של פברואר 2006) שם הרגשתי לראשונה שאני ממש ממש ברגע, ממש במציאות, נוכח בכל דבר שאני עושה.
     
    אז נכון, החיים בג'ונגל לא יהיו קלים. אבל אולי אני אהיה נוכח שם. אולי נהיה נוכחים שם בין אם נצטרך לצוד, או לחפור באדמה, או לשבת מול מדורה.
     
    אלא שאז יש תמיד אלה ששואלים אותי איך אני כטכנופיל יכול לעזוב לג'ונגל. אני חושב על זה כל הזמן כמובן, וזה נקודה חשובה. לא סתם כשחזרתי אז מהריינבואו רציתי לכתוב את הספר – פליאולית וטרנסהומני.
     
    החזון החדש שלי הוא חזון שמשלב את הג'ונגל עם טכנולוגיות מידע ירוקות. כשאני חושב על ההתפתחויות שמתרחשות כיום בתחום האנרגיה הסולארית בעקבות ההתפתחות ההנוטכנולוגית אני יכול לדמיין לעצמי אותנו יושבים שלוש-ארבע שנים מהיום בגונגל ומפעילים מחשב שפועל כולו על אנרגיה סולארית. כשאני חושב על הפעלת שירותי WiMax בשנים הקרובות אני גם יכול לתאר לעצמי שיהיה לנו אינטרנט בג'ונגל הזה.
     
    אני מדמיין לעצמי אותי ואת אשתי לעתיד יושבים בג'ונגל, חיים עם החיות, עם צמחי המרפא של הג'ונגל, עם רוחות היער ובאותו הזמן מתקשרים עם המוח המתרשת של אנושות המתרכבת סביבנו. ואולי, מי יודע, עוד אנשים שנמאס להם מהציבליזציה יצטרפו – אולי האנושות תחזור סוף סוף ליערות.
     
    טבע ומידע, מה צריך יותר מזה?
     
    אז מה צריך בשביל להביא אותנו לג'ונגל?
    בחוגים שבהם אני מסתובב, שם אני לא היחיד שחש כמיהה לאמזונס, ישנה הסכמה די משותפת על כך שאנחנו כנראה מחכים לקטסטרופה הטוטאלית. רק הקטסטרופה הזו תוכל לקרוע אותנו מאינפוזית הסמידיה הזו של הציביליזציה המערבית. 2012 בדרך? עם אפוקליפסה או בלי, אני מקווה לבקר בג'ונגל קרוב ככל האפשר על מנת לקבוע את יחסי איתו. אמן.
     

    %d בלוגרים אהבו את זה: