Category Archives: טכנופוביה

11 כללים לשימוש נכון בסמארטפון

smartphone-addiction3כשבנאדם מכור למשהו, אין לו בדרך כלל את האפשרות לחזור ולהנות מאותו הדבר באופן אגבי, כמו שעושה מי שעדיין לא הספיק להתמכר אליו. אלכוהוליסט שנגמל ובוחר לשתות כוסית מסתכן לפול במהרה במדרון החלקלק, אותו הכלל נכון גם למעשן הסיגריות שמבקש "רק סיגריה אחת," למהמר, למכור המין, ולכל סוג של התמכרות.

הסמארטפון הוא לא שונה.

ברגע שהספקת להתמכר, קל הרבה יותר להפסיק לגמרי את השימוש בו מאשר להשתמש בו במשורה.

הבעיה כמובן, היא שבניגוד להרבה התמכרויות אחרות, לסמארטפון יש גם שימושים חיוביים, ושעבור הרבה אנשים (אם כי פחות משנהוג לחשוב) הוא אפילו נדרש לצורך התפקוד היומיומי.

וכאן אנחנו נשארים עם הדילמה של המכור: כשמבינים שאנחנו מכורים, אבל גם לא רוצים לשחרר לגמרי, נשארנו עם האפשרות הבסיסית שהייתה קיימת בידינו כשקיבלנו את הסמארטפון אבל פספסנו אותה במהרה. לעשות בכלי הזה שימוש נכון. (אגב, זה שפספסנו אותה זה לא לגמרי באשמתנו, זה בגלל שכמו סיגריות, אלכוהול או הימורים, הסמארטפון הוא ממכר מטבעו, אלא שבניגוד לאלכוהול והימורים, אף אחד לא טרח להזהיר אותנו לגבי זה כשאספנו אותו מהחנות).

smartphone-addiction1

לחזור לשימוש נכון בסם ממכר או בסמארטפון זה כבר סיפור הרבה יותר מסובך מסתם להפסיק להשתמש. כשמפסיקים להשתמש בסמארטפון באופן מוחלט אולי יהיו קשיים מסוימים בתחילת הדרך, אבל די מהר נתרגל לכך שהדבר הזה כבר לא קיים עבורנו והוא יפסיק להעסיק אותנו. שומרי שבת שמכורים לסמארטפון לא מרגישים את הדגדוג בקצות האצבעות במהלך השבת. הם יודעים שהסמארטפון הוא מחוץ לתחום ולכן הם חופשיים לשחרר ממנו בראש שקט. לעומת זאת, עבור אדם מכור, לחזור לשימוש לא מכור זו מלאכה כמעט סיזיפית שדורשת תשומת לב חוזרת ונשנית כל פעם כשהידיים שלנו נשלחות לאחוז בסמארטפון. זה דורש מאיתנו ללכת שוב ושוב נגד היצר ולשלוט בו.

כמו בהרבה מקרים אחרים, ככל שנצליח לעשות את זה, הבחירה הנכונה תהיה קלה יותר בהמשך, וככל שנרבה לבחור בפיתוי כך היא תהיה קשה יותר – אפקט שכבר חז"ל עמדו עליו כשכתבו "מרעיבו שבע, משביעו רעב", ושאפשר גם להסביר אותו בשפה של חקר המח על ידי דיבור על הנוירופלסטיות והנטיה של המח לחזק נתיבים עצבים שנעשה בהם שימוש רב, ולהניח לנתיבים עצביים שלא נעשה בהם שימוש להתנוון. בכל מקרה, כל עוד אנחנו ממשיכים להשתמש במכשיר, זה כנראה אף פעם לא יהיה באמת קל.

אבל מהו שימוש הנכון בסמארטפון? כאמור, הדבר הקל יותר הוא להפסיק לחלוטין את השימוש בו, מה שגם יכול לאפשר לנו לאפס את הקשר ולנסות בהמשך לחזור לשימוש מתון יותר. אבל גם בלי לאפס, יש כל מיני כללי אצבע שניתן לנקוט בהם כדי לרסן את החיה הפנימית.

הנה כמה כללי אצבע שאני משתדל לאחוז בהם לשימוש נכון ולא כפייתי בסמארטפון:

בסיסיים

  1. הסמארטפון לא נמצא ליד המיטה כשנלך לישון
  2. הסמארטפון לא יהיה הדבר הראשון שנתעסק בו בבוקר
  3. הסמארטפון לא נכנס לשירותים – יש דברים אחרים לעסוק בהם שם
  4. לא נוגעים בסמארטפון בזמן הנהיגה
  5. לא מתעסקים בסמארטפון בזמן הליכה
  6. לא להתעסק בסמארטפון במהלך פגישות עם אנשים, גם כשהאדם השני עבר לעשות משהו אחר כמו לענות לשיחה משלו

מתקדמים

  1. לכבות  את הסמארטפון (או להעביר למצב טיסה) בשעה מסוימת
  2. לא להדליק את הסמארטפון לפני שעה מסוימת
  3. לא להסתכל בסמארטפון בזמן האוכל
  4. לא לברוח אל הסמארטפון בסיטואציות חברתיות
  5. כל פעם שהדחף לסמארטפון קורא לנו במהלך היום. לעצור. לא לגשת אליו. במקום זה, לעשות מדיטציה על מה אנחנו מחפשים שם, ועל דרך אחרת ובריאה יותר לספק את הצורך הזה.

אם יש לכם עוד הצעות לכללים, אני אשמח לשמוע.

נ.ב.

'סמארטפון' זו מילה ממש מוזרה. היא מזכירה לי שם של מלאך מספרות ההיכלות. כמו המלאכים מטטרון או סנדלפון. המלאך הנורא סמארטפון. כמו מטטרון שיש לו 365,000 עיניים, גם לסמארטפון יש ריבוא עיניים, שצופות אלינו ממימדים אחרים – מרכזי הביג דאטה של החברות הגדולות. אבל בניגוד למטטרון שגודלו על פי ספרות ההיכלות כגודל כל העולם כולו וסנדלפון שרגליו על הארץ וראשו ברקיע, הסמארטפון אמנם נושא בתוכו יקום שלם, אבל הוא קטן מספיק בשביל להכנס לנו לכיס. הוא כמו מלאך שרת ממוזער, סוג של כוכב נויטרון תיאודיגיטלי. חיה שמימית פראית שלא בויתה מעולם ושוחררה לחופשי בידיים של כל אחת ואחד מאיתנו. אולי זה מסביר למה קשה לנו כל כך לשאת אותו בינינו ולהשאר שפויים.

 

מודעות פרסומת

היום שבו המספרים שולחו לחופשי

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

את רגע הבריאה של מרחב הכתובות הדיגיטלי שבו אנו מתקיימים כיום, רגע האפס שממנו מתחיל הזמן של העולם הדיגיטלי, ניתן למקם במרתף טחוב בפרינסטון שבו הצטופפו להם בסוף שנות הארבעים חבורת מתמטיקאים ופיזיקאים אקסצנטרים שחלקם היו מעורבים רגע קודם לכן בבניית הפצצה האטומית, וחלקם נמלטו זה עתה מאימת הנאציזם באירופה. הפרויקט בו עסקו היה נראה לעולם החיצוני תלוש וחסר חשיבות עד כדי כך שגם את המרתף הזה, הצמוד לחדר הדוודים, הם קיבלו בקושי (ניגוד זועק לעומת השפע החומרי שמעתירים כיום על כל סטארט-אפ כושל עם חזון מקושקש). ועם זאת המכונה שהם בנו, קונסטרוקט שהיה עדיין תיאורטי לחלוטין ושאיש כמעט לא הבין עדיין את חשיבותו, הפכה מאז למכונה החשובה ביותר בתולדות המין האנושי, מערכת ששבעים שנה מאוחר יותר מנהלת את האנושות כולה. מערכת שבתחילת המאה העשרים ואחד בני האדם מהגרים לתוכה בקצב הולך וגובר, מאצילים אליה את סמכויותיהם, צועדים ורוקדים לצליליה.

את האירוע הרה הגורל שהתרחש במרתף הזה ניתן לכנות אמנסיפציה של המספר. כמו שג'ורג' דייסון מסביר בהרצאה המבריקה שלו, עד אותו הרגע מספרים היו משהו שהשתמשו בו כדי לסמל דברים: שישה תפוחים, שבע תפוזים וכו'. באותו רגע הרה גורל הורשו לראשונה המספרים לא רק לסמל דברים אלא גם לעשות דברים. למעשה כל אפליקציה שאנחנו מורידים לסמארטפון שלנו היא קובץ של מספרים שיודעים לעשות דברים בתוך המרחב הדיגיטלי הזה. ג'וליאן ביגאלו, מתמטיקאי ומהנדס מחונן ששיחק תפקיד ראשי ביצירה של ה-Maniac, המחשב שיהווה את האבא והאמא של של רובם המוחץ של המחשבים שיבנו מאותו הרגע והלאה, הסביר אז לכל מי שרצה לשמוע שלמרות שאנחנו כותבים את הקוד לתוכניות הממוחשבות הללו, אנחנו לא יודעים מה המספרים הללו יעשו ברגע שנשלח אותם לחופשי בתוך הזכרון של המחשב. התובנה הזו הייתה מהנבואיות ביותר שנהגו במאה האחרונה. קשה להפריז  בחשיבות הפעולה המהפכנית והרדיקלית שארעה במרתף ההוא במרכז ללימודים מתקדמים בפרינסטון. ניתן למצוא שם את רגע הטרנספורמציה וראשיתו של הזינוק מעולם בני האנוש, לעולם הקוד המסדר (Ordering Code) שבצלו ההולך וגדל אנחנו מתקיימים כיום, ושנוגס בקצב מתגבר בעולם האנושי כפי שאנחנו הכרנו אותו באלפי השנה האחרונות.

כל מה שכתבתי פה עד כה מתבסס על חלק קטן מתוך ההרצאה של ג'ורג' דייסון, שכתב ספר על השורשים האנושיים, הפילוסופיים והמטאפיזיים של עולם המחשוב בפרינסטון של שנות הארבעים. שמעתי את ההרצאה הזו חמש פעמים בחודש האחרון ואני בטוח שעדיין לא הבנתי הכל אבל כל פעם התמלאתי בצמרמורת. זה לא פחות ממדהים להתוודע לאופן שבו עוצבה סביבת העבודה והמדיה שבה שקוע המין האנושי בימינו. מדהים כי הכל היה יכול להיות אחרת, אבל כמו שדייסון אומר, הסיפור של הארכיטקטורה של עולם המחשוב בן ימינו הוא כמו זה של הדי.אנ.איי. מהרגע שהמבנה הבסיסי של הדי.אנ.איי. נוצר, כל האורגניזמים מתבססים על המבנה הזה, פגום ובלתי מושלם ככל שיהיה. באותו האופן עולם המחשוב כולו מתבסס מאז על המחשב הזה שמבוסס על פרויקט הפצצה בלוס אלאמוס.

וזה מדהים אותי מעוד סיבה. רק בשבוע שעבר אילון מאסק, אחד היזמים הטכנולוגים המבריקים של זמננו הזהיר שההתפתחויות בתחום האינטיליגנציה המלאכותית מהוות את הסכנה הגדולה ביותר לקיום המין האנושי. באופן מדאיג, קולות מהסוג שמשמיע מאסק הופכים נדירים פחות ופחות בעולם הטכנולוגיה.

כשחושבים על כך שאינטליגנציה מלאכותית היא צורת האינטליגנציה המתרבה במהירות הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ, על כך שאנו בעצמנו מהגרים בקצב הולך וגובר למרחב המספרי, מתרגמים את עצמנו במלוא המרץ לשורות קוד, ושיתכן ש"חיים" המלאכותיים הם העתיד של החיים על פני הפלנטה הזו, מצמרר במיוחד להיזכר איך הכל התחיל שם ביום ההוא בו המספרים שולחו לחופשי והעולם השתנה לתמיד.

בינתיים, כדאי לכל מי שמתעניין בשורשים של העולם הדיגיטלי שבו אנחנו חיים לשמוע את ההרצאה המבריקה של דייסון, אחת הההרצאות היפות והמרתקות ששמעתי בשנים האחרונות.

גלויות מהפליאולית

 

מיומנויות גישוש, ציד ולקטות. שומרי הגן. (התמונה מתוך אתר שומרי הגן).

מסע ההתקרבות שלי לטבע נמשך. אחרי טיול הלקטים אליו הצטרפתי לפני מספר שבועות יצאתי בסוף השבוע האחרון לסדנת המבוא של שומרי הגן בכרמל על מנת לחדד את מיומנויות הגישוש, הליקוט והצייד שלי.

שומרי הגן, למי שלא מכיר, הוא ארגון ישראלי שהוקם על ידי עופר ישראלי, תלמיד של מאסטר הגששות האמריקאי טום בראון, ושעוסק בחינוך לערכים ירוקים ובהנחלת מיומנויות פליאוליתיות.

במהלך סדנת המבוא של הקבוצה מתנסים בשורה ארוכה של מיומנויות מהחיים בטבע וביניהן: הדלקת אש ללא עזרים ציביליזציונים, הקמת מחסה מענפים ועלים, עקרונות הגישוש, הציד, הליקוט והתקשורת עם הטבע. המטרות הבסיסיות הן גם להתחבר לעולם הטבע וגם להגיע בסופו של דבר למצב שאם זורקים אותך באי בודד, תוכל תמיד לדאוג לעצמך ולייצר לעצמך את כל מה שצריך. כל זה תחת מטריה של רעיונות ירוקים, תפיסות רוחיות של המציאות והטבע, וגישה אנטי-ציביליזציונית בבסיסה.

אפוקליפסות לא מתות, הן רק מתחלפות

אחרי שאנחנו מבלים שעות ארוכות באיסוף מחטים להקמת מחסה, הגב שלי כבר כואב מהשתוחחות וכפות הידיים אדומות מגריפה בלתי נפסקת של מחטים לצורך דיפון המחסה. רוחב דפנות המחסה שלנו כבר מעל חצי מטר, אבל את עופר זה עדיין לא מספק, והוא צודק, בהתחשב בעובדה שאחת מאיתנו הולך לבלות את הלילה בערמת המחטים הזו. ובכל זאת, בעוד החשיכה יורדת סביבנו, הלאות ממלאת את גופי, וכולם סביבי רק מגבירים את קצב העבודה הרצחני, אני נתקף ברוח לצון ושואל את חברי לקישוש אם המקלט שאנחנו בונים אמור לשרוד גם שואה אטומית. "אל תצחק!" הוא אומר, ומספר לי שלהגנה הייתה ב-1942 תוכנית בשם "מצדה על הכרמל" שחזתה התבצרות המונית של היישוב העברי על הכרמל, במקרה של פלישת צבאותיו של רומל לתוך הארץ.

מה ההימור שלכם? קריסה ציבילזציונית או אפוקליפסה רובוטית?

אפוקליפסות לא מתות, הן רק מתחלפות. מאוגדות נאציות, לפצצה איראנית, להתחממות גלובאלית. לאפוקליפסה האישית שלי קוראים כרגע קריסת הציביליזציה. עם ידיעות על מחסור גלובלי במזון, תנודות מזג אוויר עצבניות, תחזיות קודרות מצד בכירי המדענים, וחופן ספרים מאת ג'ארד דיימונד – קריסה ציביליזציונית גלובלית נראית כמו משהו שאולי לא יקרה בהכרח, ובכל זאת הסבירות שלו גבוהה בהרבה ממה שמבקשים שנאמין. כשפול הוקן, פעיל סביבתי מהזרם המרכזי אומר בהרצאה "אני לא יודע כמה אנשים נהיה על כדוה"א ב-2050, אבל המספר ישתנה, ואני לא מתכוון שנהיה יותר אנשים" יש רק דרך אחת להבין את הדברים. וכשהארזים מתנבאים, אזובי קיר שכמותי יוצאים לסדנאות השרדות[1] על מנת לשכנע את עצמם שיש להם סיכוי מעט יותר טוב לשרוד את האפוקליפסה הקרבה.

Civilization Collapse or Singularity, מה יגיע קודם?

כמובן שכשחושבים על האפשרות של אפוקליפסה רובוטית, אפשרות לא בלתי סבירה במקרה שבו הציביליזציה תמשיך להתקיים – מתחילים לחשוב שאולי כבר עדיף שתקרוס הציביליזציה. כך או כך, הסיכוי שתושבי הציביליזציה יאלצו לנטוש את אורח החיים הנרפה ותלוי-הטכנולוגיה שאימצו לעצמם במאות האחרונות אינו נמוך כלל וכלל. וגם אלו מבינינו שנהנים להתלונן על תחלואי הציביליזציה המערבית נתגעגע כנראה בשלב כלשהו לערב חורפי של התכרבלות במיטה עם כוס שוקו חמה וסרט גרוע של בן אפלק.

השפה שלפני השפה

אבל העניין הוא לא רק של השרדות כמובן (ראה הערה 1, למטה). יש לי מוטביציות עמוקות הרבה יותר ביציאה אל השטח, הרצון ללמוד להבין טוב יותר את השפה שבה משוחח הטבע. עופר מספר לנו סיפורים פנטסטיים כמעט על Stalking Wolf, הגשש האינדיאני הקשיש שלימד את טום בראון בילדותו, ואיך מהאזנה לקולות ציפורי היער, והתבוננות בעכברים המתרוצצים בקרבת מקום, יכל זה להקיש דברים על המתרחש במרחק מספר גבעות.

על מנת להתחיל ללמוד את השפה הזאת ממליץ לנו עופר לעשות לנו פינת ישיבה קבועה ביער ולצאת אליה כל יום לשעה להאזין לקולות החיות. אם תעשו זאת מספר שנים בהתמדה, תתחילו להבין את שפותיהן של החיות, הוא מבטיח לנו. זאת נראית כמו השקעה אדירה של זמן, אבל כשאני חושב על זה, אני מבין שזה בערך הזמן שהייתי מצפה מאדם שלומד ברצינות שפה חדשה להשקיע. השפה של היער מורכבת לא פחות, ומי שלומד אותה נדרש ללמוד אנספור שפות במקביל.

הנושא של שפת החיות חוזר ועולה אצלי בתקופה האחרונה באנספור ורסיות שונות. בספרו המופתי  Spell of the Sensuous, מתייחס דיוויד אברם בהרחבה לנושא של שפת הטבע. אברם הוא אחד מההוגים המקוריים ביותר שגיליתי עד כה על הצומת של טבע, תרבות ותודעה. התורה שלו, שיוצרת חיבורים הדוקים בין התפתחות השפה והכתב, האפיסטמולוגיה החייתית, התפתחותה של הפילוסופיה המערבית ותפיסת העולם של תרבויות ילידיות – מנסחת להפליא כמה מהשאלות שמושכות אותי במידה גוברת בתקופה האחרונה.

באחד מהפרקים בספרו, כותב אברם על יכולתם המופלאה של אנשי תרבויות פרימיטיביות להבין את החיות, שפתן והתנהגותן. כשאתה צד בלי להשתמש בטכנולוגיות פלדה ואבק שריפה, בכלים הלקוחים מן היער, מעשה הציד דורש מן הציד לא רק קרבה פיזית רבה יותר לחיה, אלא גם קרבה נפשית איתה. על מנת להצליח בציד נדרש הציד השבטי ללמוד את התנהגותן של החיות שאותן הוא מבקש לצוד, להבין אותן לעומק וללמוד לתקשר איתן. לשם כך הוא מעביר שעות ארוכות בהתבוננות בחיות הללו ובביצוע טקסי מימזיס המבקשים להעצים את הקשר האמפתי עם החיה. הציד השבטי לומד את ההרגלים, הפחדים, התענוגות וסוגי המזון המועדפים של החיות השונות, וחשוב מכל, הוא לומד את שפתן. כפי שכותב אברם "דבר אינו אינטגרלי יותר מלימוד סימני התקשורת, המחוות והקריאות של החיות המקומיות" (שם, 140). הציד השבטי לומד לא רק לזהות את הקריאות אותנו ולהבין את משמעותן אלא גם לחקות אותן על מנת לקרוא אליו חיות ולהכנס לקהילת השפה הטבעית. למעשה בשפות ילידיות רבות שמותיהן של החיות השונות הינם חיקוי של קולות שמשמיעות החיות הללו. האינטגרציה של השפה הילידית ועולם הטבע גבוהה כל כך שהציידים יקפידו להמנע מאזכור שם החיה שאותם הם עומדים לצוד, לפני היציאה לציד, על מנת שלא תדע זו שהם דוברים בה.

הידע הזה על הטבע, האינטימי לאין שיעור מזה שמציע המדע המערבי, הזכיר לי את הסיפור של האנתרופולוג ווייד דיוויס על ריצ'רד אוונס שולטס, ממייסדי האתנובוטניקה, שתושבי האמזונס לימדו אותו על 27 מינים שונים של סוג צמח אחד שהבוטניקה המערבית (וגם הוא) לא יודעת כלל להבחין ביניהם, אך שכל חברי השבט הבחינו ביניהם באופן עקבי. כששאל אותם שולטס כיצד אפשר להבחין בין הצמחים השונים, שנראו זהים בעיני הבוטניקה המוכרת לו, ענו לו תוך כדי תמיהה על עצם השאלה, "כי בליל ירח מלא, ישיר לך כל אחד מהם בסולם מוזיקלי אחר".

ישנה שפה טבעית, שפה שלפני השפה. שפה שמורכבת מאונומטופיאות, מצלילים שמשמעותם טבועה בהם עצמם, מצלילים שלנו בני התרבות אין דרך להבין אותם אלא כג'יבריש, שפה שאינה מושתת על מסמן ומסומן קבועים – אלא על אקספרסיביות המובנית לתוך הקול ושהייתה פעם הבסיס של שפת בני האדם, אך הלכה וגוועה ככל שהשפה המודרנית התפתחה. זו שפה שקדמה לשפה שלנו, ומי שיודע להבין ולדבר אותה, חי בעולם אחר מזה שחיים בו אנחנו, בני התרבות, החירשים לה והעיוורים לסימניה.

דיוויד אברם קושר את החירשות והעיוורון הללו של בני הציביליזציה, לעליית התרבות האלפביתית, ושקיעת התרבות האוראלית – אשר תוצאותיהן היו ניתוק מתגבר של בני התרבות הטכנולוגית מן הטבע ושכחת השפה הטבעית. לפני המצאת הכתב, טוען אברם, (אני מסכם כאן את טענותיו בקיצור פושע) השפה הייתה ארוגה לתוך עולם הטבע, ואי אפשר היה להפוך אותה לאובייקט ולדבר עליה כעל משהו נפרד מהעולם. המצאת הכתב יצרה שיח פנים-אנושי שעולם הטבע והחי הודר מתוכו. האדם האלפביתי נדרש למקד את תשומת ליבו בדף, מבלי לאפשר לעולם סביבו לחדור לתודעה שלו. תהליכי ההחרשות והעיוור הלכו והחריפו כמובן עם השנים. קשה ללמוד את שפת הטבע כשמבלים את הזמן ברחובות סלולים, בתים סגורים, ברכבות ובמכוניות מרעישות, מבודדים תמיד מהנוכחות של המקום שהיה ביתנו במשך 99% מההיסטוריה האנושית.

תהליך זה היה בולט מאוד בסדנת המבוא של שומרי הגן, כשפירש לנו ישראלי את משמעות הקולות השונים של ציפורי היער, והורה לנו על עקבות כמעט בלתי נראות של בעלי חיים שצעדו על האדמה תוך שהוא מנתח את משמעותן. אנחנו, בני התרבות, הפכנו עיוורים וחירשים לקולות ולמראות הללו. מה אנחנו יודעים עליהם מלבד לקרוא להם בשמות כלליים כמו "שירת הציפורים" או "עקבות של ציפור"? שפה לומדים בשנים הראשונות לחיים, ומי שגדל בבידוד מקהילה לשונית, בלי שירכוש שפה, יתקל בקשיים רבים לאמץ לעצמו שפה בגיל מבוגר. כך גם קורה למי שגדלו בעולם הטכנולוגי ומבקשים לחזור לקשר עם עולם הטבע. הביקור שלנו, בני הציביליזציה ביער, היה כמו ביקור של משלחת מאותגרים תפיסתית שנלקחו לסיור ראשוני המבקש להעניק להם את היסודות הבסיסיים ביותר של הראיה, השמיעה, הריח והתחושה. זה היה לי עצוב כל כך כשהבנתי שללא אלפי השעות הללו שהייתי אמור לבלות כילד בלימוד שפת החיות, לעולם לא אגיע לאותה רמת המיומנות שאליה הגיע כל ילד אינדיאני פשוט, גם אם אשקיע בכך את חיי.

אני בן של התרבות האלפביתית, בן ל"עם הספר", כינוי שהופך בקונטקסט שיוצר אברם בספר שלו לשם גנאי כמעט. ואני לא סתם בן של התרבות האלפביתית, אני נאלץ להודות בפני עצמי שאני חלק מהאליטה שלה, או לחלופין מהפתולוגיה שלה – או בקיצור, מהאליטה הפתולוגית שלה. אני שפה כתובה, אני מגדיר את עצמי דרך שפה כתובה מאז ילדותי, הקשר שלי עם המילה הכתובה הוא סימביוטי כל כך שהמחשבה על הניתוק ממנה היא דבר בלתי נסבל. אני לא חושב שאי פעם ארצה לנתק אותו – אבל עכשיו כשאני מנסה ליצור קשר עם השפה הטבעית, הקשר העמוק הזה כל כך שיצרתי עם השפה הכתובה עומד לי למכשול. לפתע ההרגלים האלפבתיים שלי, המקודשים לי כל כך, הופכים למכשול. אני מבין שכעומק הקשר שלי עם אותיות הדף, כך גודל העיוורון שלי לאותיות האדמה. היכולת שלי להיות פרשן של סימנים טקסטואלים טקסטים עומדת ביחס הפוך ליכולת שלי להיות פרשן של סימניו של הטבע.

כי גם לטבע יש את השפה הכתובה שלו, הכתובה באדמה. על פי טום בראון, גשש אפאצ'י ממוצע ידע לקרוא כחמשת אלפים סימנים שונים. המילה "לקרוא" אינה מוטעית כאן כפי שנדמה אולי, שכן גם הקריאה בסימני הקרקע היא קריאה בסימנים. מספר הסימנים שידע גשש האפאצ'י לקרוא היה דומה ככלות הכל למספר הסימנים שיודע משכיל סיני לכתוב ולקרוא. אלא שבדומה לשפה המדוברת של הטבע, גם שפתו הכתובה סדירה וסגורה פחות משפת הכתב של התרבות, ומותירה מקום ליותר צורות החורגות מן הכלל, לדו-משמעויות וגוונים.

הדילמה הזו חדשה לי. עד היום סייע לי האלפבית ללמוד ולכבוש כל איזור ידע וחוויה שחשקתי בו. אלא שכעת אני ניצב לפתע מול אזור שדווקא הבקיאות שלי בתרבות האלפביתית עשויה להוות נקודת תורפה בנסיוני להכיר אותו. האם עלי ללמוד לשכוח את האלפבית אם ברצוני לחדור את עולם השפה הטרום-אלפבתי? ואולי היחס  דיכוטומי כפי שנדמה תחילה. אולי אני לא צריך לוותר על השפה שלי. אחרי הכל דיוויד אברם חי ביער, וגם כתב את אחד הספרים הרהוטים והיפים ביותר שקראתי זה שנים.

אני בן של השפה

ובביתה אני נמצא

שוכח ונזכר

בכל מה שבי שכן

הבעיה עם הפרימיטיביזם

מי שעקב אחרי הבלוג הזה בשנתיים האחרונות יכל לחוש את הרוח האנרכו-פרימיטיביסטית שחלחלה לתוכו בתקופה זו באיטיות ובעקביות.

רוח פרימיטיביסטית דומה שורה, כך נדמה, על קבוצות הלקטים ושומרי הגן שביליתי אתן לאחרונה. הרוח הזו היא אחת הסיבות העיקריות שמשכו אותי לקבוצות הללו, ובכל זאת, אחרי שנתיים של עיסוק הולך ומתגבר בביקורת האנטי-ציביליזציונית נדמה שהגיעה השעה למעט חשיבה ביקורתית לגבי התנועה זו, פעילות שאליה אני בדרך כלל מתפנה רק בשלבים מאוחרים של המהפכים התודעתיים שאני עובר בחיי…

בגדול יש לי, כמו שכבר הבהרתי פה בעבר, לא מעט נקודות הסכמה עם האנרכו-פרימיטיביזם. אני חושב שהוא מציע דרך חיים נכונה ובריאה יותר מזו שאנחנו חיים בה היום, שהביקורת שלו על הציביליזציה נכונה, ושלא רק שהציביליזציה מבצעת חטא חזירי וחסר תקדים של רצח עם כלפי כל צורות החיים האחרות שסביבנו אלא שגם יש סיכוי לא רע שהיא כרגע בשלביו האחרונים של תהליך השמדה עצמית עיקש ומתועד היטב שיפתור את עצמו בקרוב.

עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שהבעיה העיקרית עם ההגות האנרכו-פרימיטיביסטת בעיני, היא שההגות הזו מכחישה את כל התועלת של הציביליזציה. באומרה שעשרת אלפי השנה האחרונות היו טעות אחת גדולה היא מבקשת לוותר על כל צורות התרבות והתקשורת שהתפתחו מאז: על כל יצירות הספרות, ההגות והמחקר, על כל הסרטים, כל המוזיקה הקלאסית, כל המוזיקה האלקטרונית וכל המוזיקה החשמלית, על האינטרנט, על המייל, על פייסבוק, על יוטיוב, על המחול המודרני, על הארכיטקטורה, על האופנה, על הקאליגרפיה ועיצוב הפונטים, על הטראקיז, ועל כל שאר צורות התרבות המופלאות והמטורפות שצצו על פני הכוכב הזה (אני אפילו לא מזכיר דברים אחרים שיהיה חבל לאבד סתם כי הם כייפים ויפים. כמו כוס השוקו המכורבלת שהזכרתי מעלה, או מסעות לתרבויות אחרות בצידו השני של העולם). יש לי איזו הרגשה שהיא ממהרת מדי לוותר על כל הדברים הללו. אני לא מפסיק להזכר במה שקווין קלי כתב בספרו האחרון על מה שהיה קורה לבטהובן אם היה נולד 5000 שנה מוקדם יותר לעולם ללא הפסנתר, הכינור, הצ'לו והחליל – ועל המחויבות הטכנולוגית ליצור עבורנו כמה שיותר אפשרויות והזדמנויות להגשים את הפוטנציאל שלנו.[2] האם באמת הייתי רוצה להיוולד לעולם בלי ספרים?

אני לגמרי עם האנרכו-פרימטיביסטים בכל מה שנוגע לביקורת שלהם על העיוורון הרצחני של התרבות הטכנולוגית לעולם הטבע. מה שמציק לי באנרכו-פרימיטיביזם זה העיוורון שלו לכל מה שיצא משורות התרבות האנושית והנטיה שלו לפטור את כל זה כחסר ערך או בלתי רלבנטי במסגרת המאבק לחזור לסגנון החיים הפליאוליתי.[3] בנסיונו לבער את העיוורון לצורות התודעה הקדמוניות, חוטא האנרכו-פרימיטיביזם בעיוורון חמור לא פחות כלפי הציביליזציה המודרנית, שעם כל הבעייתיות שלה, יש לה גם צדדים מוצלחים למדי.

אם הפרימיטביסטים מוכנים לוותר לגמרי על כל הציביליזציה יש לי הרגשה שאו שהם לא הכירו אותה בצורה אינטימית מספיק, או שהם אנשים קיצוניים מאוד… אני בהחלט מבין איך הציביליזציה יכולה לעלות למישהו על העצבים, אבל לעזאזל, גם לה יש את הרגעים הטובים שלה. אפילו טרנס מקנה, שאי אפשר לחשוד בו בחיבה יתרה לתרבות אומר באחת השיחות שלו שכשאנחנו מבטלים את התרבות עדיף שלא לזרוק את התינוק עם המים. אפילו אם נרצה לוותר על התרבות האנושית וכל העיוותים שיצרה, לא חראם על הקפלה הסיסטינית?

העובדה שההגות האנרכו-פרימיטיביסטית אפילו לא טורחת להתמודד ברצינות עם השאלות הללו מאכזבת אותי.

ויש נקודה אחת נוספת, אינטרסנטית יותר אולי, אבל בוערת לא פחות מבחינתי. עופר סיפר לנו שבשבטים אינדיאנים מסוימים, במסגרת טקס החניכה של חברי השבט, היו זורקים נערים בני 13-14 ערומים במקום רחוק ביער ומשאירים אותם שם לבדם. כשהיו חוזרים לאסוף אותם חודש מאוחר יותר, ציפו למצוא אותם כשהם מצוידים בלבוש, כלי נשק וכל מה שהם צריכים, ושמנים יותר ממה שהיו כשעזבו אותם. זה בהחלט מעורר השראה, אבל מצד שני בעולם פוסט-אפוקליפטי מהסוג שאולי מצפה לנו, לא בטוח שלמשקפופר אלפביתי כמוני יהיו סיכויי השרדות גבוהים מדי, וגם אם כן, למרות כל הרומנטיזציה והגלוריפיקציה אני לא בטוח שזה סוג החיים שאני באמת מייחל לו. בעולם פוסט-אפוקליפטי שכזה, אנו שרידי הציביליזציה נהיה דור מעבר שלעולם לא יוכל להתגבר על זכרון העולם שאבד (גם אם נזכה להמון הנאה מלראות את הילדים והנכדים שלנו חוזרים לידע העתיק).

טבע ותרבות הם כמו שני ילדים שלא מפסיקים לריב זה עם זה. אני מדמיין את עצמי עומד כמו גננת בגן ילדים של הרעיונות וצועק על שני הילדים הללו: טבע ותרבות, למה לעזאזל אתם לא יכולים להסתדר אחד עם השני???

כמה דברים בזכות התרבות

מי שדיברו בגנותך תרבות

אמרו דברי טעם

אבל הם לא הכירו את הצדדים הענוגים שחשפת בפני

אני תוהה אם אי פעם תינו איתך אהבה כמו שעשיתי אני

ולמרות כל מה שיגידו עלייך תרבות

כשאני שומע מוזיקת סארף

וגולש על המציאות

אני לא יכול לחשוב על עולם בלי סארף

ולמרות שאני יודע על כל הצרות שגרמת לי לכל השאר

אני לא יכול שלא לזקוף לזכותך את הסארף

את פייסבוקדוסטוייבסקיפיליפ ק. דיק, והרשל גורדון לואיס

 

תרבות את מרגיזה אותי

אבל אני לא יכול שלא גם לאהוב אותך

ולחשוד שהקשר בינינו עמוק מששיערתי

 

סורי לך תרבות מדרכך הרעה,

יחדיו נצא עם כל השאר לקורס של גמילה

אני לא מוותר עליך

אל תוותרי גם את עלי

אל תעזבי אותי עדיין

אנחנו עדיין יכולים למצוא דרך להגיע הביתה יחדיו

 

הושג הסכם שלום בין עולם החיות לעולם המכונות

החזרה לציביליזציה מסוף השבוע הייתה קלה באופן מפתיע. בעודי גולש על נתיבי איילון לצלילי הסארף הרגשתי את האדרנלין הציביליזציוני זורם בעורקי וממלא אותי בתחושת חיות מחודשת. לא רק שלא הרגשתי את הכאב שמכה בי בדרך כלל כשאני חוזר לרעש של ציביליזציה לאחר כמה ימים בשקט של הטבע – להפך, הרגשתי כמו צייד-לקט אורבני ששב למקומו הטבעי, מחוזק יותר משלושה ימים של עבודה בטבע. שעות בודדות לאחר שעזבנו את הכרמל כבר מצאתי את עצמי שועט בהליכה מרחקים עצומים ברחבי תל אביב בעודי גומא בירות מקיוסקים מזדמנים. תחושת ההנאה מהציביליזציה לא עומעמה אלא חודדה על ידי הידיעה שאולי כל זה יעלם בקרוב. וגם תקווה חדשה שכנה בליבי, שאולי רגע לפני הקרוב הגדול, אצליח לכרות את הסכם השלום הגדול, האדיר והבלתי מושג – בין עולם החיות לעולם המכונות.

 

פתרון הבעיה הטכנולוגית

יער ועיר

עיר ויער

אותיות זהות

עולמות אחרים

 

אני גולש לי לתוך העיר

גולש לי בתוך הבועה שלי

ליד המון בועות אחרות בכביש המהיר

הזיווג המושלם בין יער לעיר

החלום של מארינטי

התגשם בתוכי

 

אני רוכן לי בתוך היער

מחפש עקבות של חזיר בר

מותיר את גללי ליד גללי החיות

הזיווג המושלם בין אדם לחווה

החלום של אלוהים

התגשם בקרבי

 

אני חושב שאולי האפוקליפסה בדרך

אבל אני לא מפחד

גם אם יש לי סיבה

כי אין לי סיבה להכנס ללחץ

האפוקליפסה תגיע או תבושש בין אם ארצה ובין אם אחשוש

אני בוטח בחכמה של הקוסמוס

גם אם מדי פעם מתחשק לי לתקן אותה בעדינות

 

אבל בעיקר אני רוצה לחבק את מלכת היער ואת מלכת העיר

ולהודות לאלוהים שהוא כל כך פוליגמי שהוא מרשה לי לאהוב את שתיהן בו זמנית.

 


[1] אני קורא לסדנת המבוא, סדנת השרדות, אבל חשוב לומר שישראלי מתעקש שמדובר לא בסדנה שלומדים בה השרדות אלא בסדנה שלומדים בה לחיות, מיומנויות של חיים בטבע. לדעתו (כמו לדעת ד' הלקט) מי שחי בהשרדות הם דווקא תושבי הציביליזציה המודרנית הנאבקים לגמור את החודש. אני מבין לגמרי למה הוא מתכוון, והוא גם צודק, ובכל זאת החוויה של החיים ביער בחורף, תוך כדי שאנחנו לומדים שורה של מיומנויות שדה שמעלות במחשבה מערכה הראשונה של תסריט עם מערכה שלישית פוסט-ציביליזציונית, עוררה אצלי תחושה אפוקליפטית-השרדותית, שאותה השלימו באופן בוטה במיוחד צרורות הירי הממושכים שנשמעו ברקע משטחי האש של צה"ל.

[2] אם רוצים להתחכם לקלי אפשר לומר שדווקא היה יכול להיות מעניין אם בטהובן היה נולד בחברה שבטית. כנראה שהוא לא היה הופך למלחין, כי בחברות שבטיות מעין אלו אין התמחות מקצועית, אבל אולי הוא היה ממציא סגנון מוזיקה שבטית חדש מסביב למדורה.

[3] האינטואיציה שלי אומרת שגם אם נחזור לצורת חיים פליאוליתית בבסיסה, הרצון יהיה לחזור לצורת חיים טכנו-פליאוליתית שתזקק מתוך הציביליזציה לתוכה את הטכנולוגיות המוצלחות, הנקיות וה-small scale ביותר שפותחו עד כה.

 

כשאתה פרימיטיביסט*

הצמיחה בתל"ג כבר לא מעניינת אותך יותר כשאתה פרימיטיביסט. גם ידיעות על סלילת כביש חדש שיקצר המרחק בין הפריפריה למרכז כבר לא עושות לך את זה.

כשאתה פרימיטיביסט סמלים אידאיים שונים כמו "סולל בונה", "כיבוש השממה" או "חומה ומגדל" הופכים מחברים לאויבים, לא יותר מעוד סממנים של הטעות האחת הגדולה שמביכה אותך, מעציבה אותך, מקוממת אותך ושאינך רוצה איתה כל קשר. אם פעם הסמלים הלאומיים היו בצד שלך, עכשיו הם בצד ההפוך – הצד של התרבות המשחיתה וההרסנית מבסיסה.

כשאתה פרימיטיביסט, ההזדהות עם הביקורת על גדר ההפרדה גוברת כי בכל פעם שאתה יוצא לטייל בטבע אתה מוצא את עצמך כלוא ללא הפסק על ידי גדרות שהשתלטו על הנוף ואתה מבין שלא סתם הגדר היא הסמל האוניברסלי לכל מה ששנוא ורע באנושות. אחרי הכל, עולם אוטופי הוא עולם שלא יהיו בו גדרות.

היהדות, מדינת ישראל וכל שאר הסוכנים הלאומיים שנאבקים על ההזדהות שלך ביומיום מאבדים מאחיזתם כשאתה פרימיטיביסט. רמת הגוועלד על דיכוי היהודים פוחתת כשהדיכוי הזה מושם בקונטקסט של היות היהדות חלק מהקומפלקס המונותאיסטי הדומיננטי של התרבות, המחזיק באמצעי השליטה, הכלכלה, התקשורת והצבא, ואשר מבצע בימים אלו את רציחות העמים והמינים של העמים הילידיים ומיני החיים השונים שעל הפלנטה.

נצרות, איסלאם או היהדות – שלושת התרבויות הללו שנלחמות אחת עם השניה עד זוב דם נראות כלא יותר משלוש התגלמויות דומות של אותה המחלה של התרבות האלפבתית שאטמה את עצמה לקולותיו של עולם הטבע. ההבדלים ביניהן, ששימשו בעבר על מנת להגדיר את הזהות הלאומית כנגד איזשהו אחר (בדר"כ נוצרי או מוסלמי) מאבדים מחשיבותם ונראים לפתע משניים בהשוואה לדימיון הבסיסי שמגלות שלושת התרבויות הללו בעוורונן לעולם הטבע, באמנותן שזה ניתן לאדם כדי לרדות בו ולשרת אותו ובמיזונטוריזם שלהן. (אפשר לומר "מיזונטוריזם" או "מיזונטוריה"? אם מישהו מכיר או יכול להציע איזה מילה לועזית מרשימה למושג "שנאת הטבע", משהו שיהיה ההפך ל"נטורופיליה" ו"ביופיליה", נא לכתוב כאן. ואם לא, צריך להמציא אחת לאלתר.)

ירידת שיעור האנלפבתיות כבר לא משמחת עד כדי כך כשאתה פרימיטיביסט. כבר קל לך לראות לאן כל זה מוביל. לעוד בני תרבות אלפבתית שהופכים מנוכרים לעולם הטבע ומתמכרים לשיח תוך-אנושי תוך מחיקת השיח של היער. גם בניה של הבניין הגבוה ביותר בעולם, סלילה של כביש חדש ורחב יותר, גילוי של שדה נפט חדש, או בניה של איזור תעשיה חדש כבר אינם מאורעות משמחים כל כך. כל מה ששם אותך בעבר בצד של הציביליזציה, כמו מעריץ שמעודד מהיציע, נמחק לו ובמקומו מגיעה פליאה עצובה וספקנות. כן, אפשר בהחלט לומר שהפרימיטיביסטים הללו הם סכנה לסדר הטוב!

* הערה: הכותב אינו פרימיטיביסט.

טיול הלקטים שלי

הפעם הראשונה ששמעתי על הלקטים הייתה לפני שנה וחצי בערך, כשאחד מקוראי הבלוג סיפר לי עליהם במייל והודיע לי שאני חייב להצטרף לטיולים. הרעיון אכן היה מושך: חבורת לקטים קטנה יוצאת אל הטבע בלי אוכל מהבית, פלאפונים או מכשירים אלקטרונים אחרים ואפילו בלי להדליק אש ותרים את הסביבה כקבוצה קטנה בליקוט אחר מזון. זה היה הדבר הקרוב ביותר שיכולתי לדמיין להצטרפות לחבורת לקטים ילידית, מלבד אולי הצטרפות לחבורת לקטים ילידית…

עברו חודשים, יצרתי קשר עם הלקטים במספר הזדמנויות, אבל איכשהו זה תמיד לא הסתדר. למרות שהפרויקט הלקטי ריתק אותי ככל שהתהליך הטכנו-סקפטי שעברתי העמיק, זה כל פעם התנגש במשהו אחר. בינתיים המשכתי לקבל עוד ועוד רמזים מהסביבה, במייל, בשיחות עם אנשים מקריים שפגשתי על הדרך – שאני שייך ללקטים – ובינתיים טסתי לגרמניה ולהודו ויום אחד בדהרמסלה, כשכבר ידעתי שאחזור לארץ הכנתי לעצמי רשימה של כל הדברים שאני אעשה כשאהיה שם ויהי מה. הלקטים היו בראש הרשימה.

22.1.2011

יום שני לטיול. אני מתעורר בשעה אלוהים יודע כמה (מביך להודות, אבל זו הפעם הראשונה שהעזתי מרצוני להוריד שעון מזה יותר מעשור. הזמן הוא אולי ההתמכרות החמורה ביותר שלי.)  ומביט מעלה לעלי העצים הנעים ברוח הבוקר.

איזה לילה ארוך זה היה, שהתחיל בערב המוקדם, אולי בסביבות שש, כשהחשכה ירדה עלינו. "אנחנו חושבים שהשליטה באש היא אחת החשודים העיקריים ב–Fall from grace" אמר ד’ כששאל אותו מישהו מה הקטע עם הלא להדליק אש. המילים הללו היו פיוטיות כל כך, משמחות כל כך, קלעו כל כך למחשבותי על השבר הטכנולוגי העמוק שבו אנחנו מצויים, ובכל זאת במחשבה שניה הן גורמות לי גם להרהור בלתי רצוני על כך שהן מסגירות דווקא איך ביטויים מהמחשבה היהודו-נוצרית נדדו להם עד לעולם ההגות הלקטי, ועל הזרימה ההיפר-קישורית, פורצת הדיכוטומיות שמאפיינת את העולם יותר מכל חלוקה תיאורטית שמחלקת אותו לתרבות לקטית לעומת תרבות אגרארית, תעשייתית או מידעית ויהיו נכונות עקרונית ככל שיהיו.

לוח אוכל

ביום ראשון אכלתי: לחך. ענבים וצימוקים שהתייבשו על הגפן. גדילן. עשב. עלי פטל. חובייזה. שומר. עלי חרדל.

ביום השני אכלתי: כוכבית. חרצית. מצליב בטעם וואסאבי. חובייזה. חמציצים. גדילן. אבוקדו. קלמנטינות. כף הברווז הלבן.

ביום השלישי אכלתי: אגוזים. תפוזים. קלמנטינות. משהו ממשפחת הצנונים. חומאה. עלי סלק. רימונים. פסיפלורות. חוביזות. חמציצים. גדילנים. עוד כמה צמחים לא מזוהים.

צעד קטן לקיבה וצעד גדול לתודעה. מאז ילדותי היה לי פחד עמוק שלא הצלחתי להשתחרר ממנו לגמרי אף פעם, שאגמור את חיי בגסיסה מרעב או מקור כשאני מוטל חסר כסף בפינת רחוב.

בחברה הקפיטליסטית גורמים לך להאמין שאם אין לך כסף אין לך כלום ולא נותר לך אלא לסיים את חייך כפרזיט עלוב שקופא או רועב למוות ברחוב.

השחרור שבלצאת וללקט את האוכל שלך הוא קודם כל שחרור תודעתי מהתפיסה שעל פיה אתה תלוי במערכת ובלעדיה תרעב למוות. ד’ אמר לי לי שדרק ג’נסן אומר שכל עוד אנחנו ניזונים מהמערכת הקפיטליסטית או "החרבותית", כפי שקורא לה ד’, יש לנו אינטרס מובנה לשמר אותה, גם אם רעיונית נדבר כנגדה. זהו ה-Intellectual Fallacy. על מנת לאחד את האינטרס שלנו ושלה, אנחנו חייבים לעבור לצד שלה פרקטית ולהיות ניזונים ממנה באופן ישיר ולא דרך המתווכים שמשמידים אותה.

לקטות הלכה למעשה

אם באוכל עסקינן, כמובן שהדבר החשוב ביותר לציין הוא שלא רעבנו לרגע אחד, למעשה מרוב מזון לא הפסקנו ולסבוא ולשבוע מטובו של הטבע. אמנם קרה שעברנו לצד מטעים ומצאנו על הדרך אבוקדו פצוע שנשר מעץ שנטעה התרבות, אבל היינו יכולים לשבוע בקלות שוב ושוב ושוב מהשפע שסיפק לנו הבר, למרות ששטחי הבר שהיינו בהם הציגו לנו רק חלק זעיר מהעושר שהיה בהם קודם לכן, לפני שהתרבות פלשה והעלימה אותם לטובת שורות המטעים הבלתי נגמרות.

לפני הטיול רוב מי שדיברתי איתם היו מזועזעים מרעיון הלקטות וחקרו אם איני חושש לגווע ברעב. יצאתי לדרך מתוך הבנה וקבלה שאני עשוי לא לאכול שלושה ימים ושזה בסדר מבחינתי, אבל באופן מעניין החיים בטבע היו קרובים להפליא למה שקראתי בעבר בטקסטים על חברות ציידות-לקטיות. סדר היום שלנו היה מאוזן, נח ויפה להפליא והיה מורכב מאכילה, טיול רגוע בטבע וזמנים ממושכים של מנוחה בטלה ומשחק. איזה חיים יפים!

עוד משהו שקראתי עליו בעבר ושכעת יכולתי להיווכח בו הלכה למעשה הוא האופן שבו מימדי הקבוצה הלקטית-שבטית מרגישים כל כך נכון אינטואיטיבית. היינו ח"י לקטים בעולם שכל שאר בני האדם נעלמו ממנו ללא זכר, והדינמיקה האנושית והחברתית שנוצרה בתוך הקבוצה הזו הרגישה טבעית כל כך שהיה לי קל לדמיין שזהו סדר הגודל המסורתי בו התקיימה האנושות 99% מזמן קיומה.

שיר ל-Opposable Thumb

הו, אופוזבל תאמב

תודה לך איבר נערץ

שאפשרת לנו להחזיק במקל ולקלף לנו סברס

לחלץ קוץ שנתקע בכף היד

ולכתוב במחברת שורות אלו כדי שנזכור

החברה הלקטית לעומת החברה הפייסבוקית (או געגועי לאנושות)

בשבוע שבו מדווחים בהארץ על כך ששירלי טרקל, נביאתו האופטימיסטית לעבר של העידן הווירטואלי מזהירה כעת שהטכנולוגיה מבודדת אותנו אחד מן השני ומרדדת את הקשרים האישיים שלנו, קל לראות שהתקשורת כאן בחבורת הלקטים האינטימית שלנו נכונה, בריאה, אמיתית ועמוקה יותר מכל מה שמספקים לנו החיים בעיר ובוודאי הפייסבוק.

ומצד שני אני גם לא יכול שלא לחשוב מדי פעם על החברים שהשארתי בבית ובפייסבוק. אם היינו עוברים כולנו לצורת חיים לקטית אנטי-טכנולוגית כמו שד’ מדבר עליה, מה היה קורה לכל האנשים הללו? נכון שפייסבוק ממכרת, גורמת לי לפעמים ליחס אובססיבי למחצה וגם יודעת לשאוב זמן לפעמים – אבל האם לא קורים באתר הזה דברים מופלאים? האם לא נחשפתי דרכו למאות לינקים שונים שהרחיבו את התודעה שלי לכל גבולות הרשת? האם אנחנו באמת רוצים לוותר עליו?

כמו בפעמים הקודמות שהייתי מחוץ לציביליזציה, למרות שתמיד הרגשתי רגוע, פתוח ומאושר (כן!) יותר משאני חש כאשר אני בתוך הציביליזציה, אחד הדברים המעניינים היה לגלות מה הדברים בציביליזציה שאליהם אני בסופו של דבר מתגעגע כשאני עוזב אותה. מה הדברים שבכל זאת חשובים לי בציביליזציה.

לא התגעגעתי לפייסבוק, גם לא לג’ימייל ובעצם לא התגעגעתי לאינטרנט כולו אפילו לרגע אחד. התגעגעתי בעיקר לספרים שלי. ללשכב תחת השמיכה בבית שלי באמירים ולקרוא. ואולי גם לראות איזה סרט בערב מכורבל עם המחשב שלי במיטה. הגעגועים הללו לאפשרויות התרבותיות שהציביליזציה מציעה הם געגועים לאפשרויות שמלכתחילה אפשרו לאנשים כמו ג’ון זרזאן, דרק יאנסן או דניאל קווין, ממובילי ההגות הניאו-פרימיטיביסטית להעלות על הכתב את הרעיונות האנטי-טכנולוגיים שלהם ולקהילה מעין זו להתפתח.

טכנו-לקטים

אחרי האפוקליפסה, מי שישרוד זה הציידים-לקטים הפוסט-טכנולוגים שישלבו את החכמה הפליאוליתית עם גאדג’טים וטכנולוגיות של עידן המידע. הטכנו-לקטים שישלבו את הידע של הצמחים, הגישוש וקליעת הסלים עם הידע של הסמארטפונים, הסיבים הננו-טכנולוגים ורובי הלייזר.

ד’ אומר שאמנם עד היום ראינו צמצום נמשך במספרם של השבטים והאנשים שחיים באורח חיים לקטי, אבל בשנים האחרונות, אחרי אלפי שנה שבהן ניגפה התרבות הזו מפניו של העולם המערבי, הגרף מתחיל לשנות צורה. מספר האנשים החיים באורך חיים ציידי-לקטי בעולם הלא מפותח ממשיך לרדת, אבל בעולם המפותח מתחילים לראות גל חדש של אנשים, הגל השני של הלקטים, שמורכב מאנשים שגדלו בתוך חברת "השפע" המערבית ומבקשים כעת לשוב אל הידע הלקטי האבוד. וכך לראשונה מאז המהפכה החקלאית, מספרם של הלקטים בעולם המערבי חוזר שוב לעלות.

אולי זו סוג של נבואה לשינוי שיבוא אחרי הקטסטרופה?

הטעם נפתח

וואסאבי ואניס.

שני דברים שפחדתי מהם פחד מוות וכל חיי לא הצלחתי להביא את עצמי לאכול למרות כל הנסיונות.

רק כאן כשקיבלתי אותם ישירות מן הטבע למדתי לחבב אותם. האם זה קשור?

ומצד שני עדיין לא הצלחתי לקבל לחלוטין את הרעיון של אבוקדו.

עולם הדה-גנרציה

אני יכול לדמיין לעצמי בקלות, ולמה לא בעצם, שאחרי מחלה ארוכה וחמורה כל כך כמו הציביליזציה, תדרש החלמה ארוכה והדרגתית.

ואני יכול לדמיין לעצמי שכשהאנושות תתעשת ותבין שהציביליזציה היא שורש כל רע ושהיא תחפש דרך לבטל אותה, אבל תגלה שזה תהליך ארוך ומסובך. אז אני מדמיין לעצמי עולם בתהליך של דה-גנרציה מתוכננת שבמהלכה קצת כמו בספר יוביק של פיליפ ק. דיק, אנחנו חוזרים טכנולוגית ותודעתית שנה אחר שנה מ-2011, ל-2010 ל-2009 – ונעים בזמן לאורך השנים ל-1950 לפני גילוי ה-DNA, ל-1820 לתחילת המהפכה התעשייתית, ל-1400, רגע לפני המצאת הדפוס, למאה השישית לפני הופעת האוכף והלאה, תוך שאני עוזבים את הערים, מוותרים על הכתב, על השפה ולבסוף על האש וחוזרים חזרה לחיינו החייתיים.

זו אולי נקודת מוצא לא רעה לסיפור מדע בדיוני אבל כמובן שהחיים אף פעם לא פשוטים כל כך ושום התפתחות לא מתרחשת לעולם באופן מסודר כל כך. העולם הוא בלגן. קל לי להמר יותר על הטכנו-לקטים.

לקטי כל העולם התאחדו

3 ימים עברו ולא רעבנו.  שלושה ימים שבהם חיינו בהרמוניה מוחלטת עם הכוכב, בלי להשתמש בוואט אחד של אנרגיה, בלי לנצל שום משאב מתכלה של הכוכב, בלי להשמיד באופן חסר תקנה דברים שהיו כאן לפנינו. המעשים הללו הם הבסיס של המערכת הקפיטליסטית המבוססת על רצח המוני של אוכלוסיות ילידיות, חיות ומערכות אקולוגיות של עולם הבר "הלא מתורבת". הרצח הזה כל כך מובנה ואינהרנטי לכל דבר שאנחנו עושים מלפתוח את המחשב ועד לניגוב הישבן, מהדלקת אור ועד הכנת ארוחה – שאנחנו אפילו לא מעזים לחשוב על האפשרות של חיים מחוץ לו. התרבות היא רצח, ואנחנו מקבלים זאת בחוסר ברירה כי אנחנו לא מכירים שום דבר אחר.

אני זוכר את עצמי הולך בשדה ביום השלישי מאושר עד להתפקע ושואל את עצמי: "מה חסר לנו כאן? מה נפסיד אם נשליך מעלינו את כבלינו הטכנולוגים מלבד את עבדותנו למכונות ולגיזמואים הטכנולוגים?"

יום קודם לכן סיפר לי ד’ על הטיולים הראשונים שערך הוא, ועל אחד מהם, שארך שבועיים ושבסופו הבין שהוא יכול להמשיך כך באופן בלתי מוגבל,Indefinitely. רציתי לשאול אותו, אז למה לא בעצם? למה לא להמשיך בלי סוף?

כשהטיול הסתיים הרגשתי שאני קורן כמו משה שירד מההר. עבר זמן עד שהבנתי שהדבר שאותו אני חש בעצם אינו שאני עצמי קורן, אלא שהעולם קורן אלי. כל הדברים בהם הבטתי קרנו סביבי באור פנימי מכל עבר. האם זה היה תפריט הירוקים שאותם צרכתי היישר מן הטבע, אורגנים, אקולוגיים וקרובים לבית יותר מכל דבר אחר שאכלתי בחיי או שזו פשוט הייתה עצם העובדה שהייתי בטבע שלושה ימים עם אנשים יפים כל כך, כמו שטענה ג’ ידידתי. אני לא יודע, אבל אני יודע שהמציאות קרנה אלי מסביב כמו אחרי חוויה פסיכדלית ואני ידעתי שקרה פה משהו מאוד מאוד נכון; משהו שאהיה חייב להמשיך לחקור אותו אם ברצוני להמשיך את מסע החקירה שלי לתוך סודות דיאטת התודעה המושלמת.

הביקורת העמוקה על הציביליזציה של האידאולוגיה הלקטית

את הביקורות הלקטיות הרדיקליות על החברה הפוסט-פליאוליתית ניתן לסווג לשתי טענות עיקרות:

  1. הטענה הבריאותית-תודעתית
  2. הטענה המוסרית-אקולוגית

הטענה הראשונה של הקיום הלקטי כנגד הקיום הציביליזטורי נוגעת לאיכות הבריאותית-תודעתית של החיים בטבע לעומת החיים בטכנולוגיה. על פי טענה זו, התזונה הלקטית המבוססת על פירות וירקות טריים ואורגנים המלוקטים ישירות מן הטבע בריאה יותר מהתזונה המערבית המודרנית המבוססת על מזונות מעובדים ודלי תזונה. בנוסף לכך, אורח החיים הלקטי כולל בתוכו באופן אורגני מגוון פעילויות מהנות המפעילות את הגוף יומיומית באופן בריא ומאזן. זאת לעומת אורח החיים המודרני המבוסס על התעלמות מן הגוף וניוונו בכורסאות וכיסאות משרדיים תוך הפסקות מתוזמנות היטב לשגרות התעמלות מהונדסות וממוכאנות ב"מכוני כושר".

ביקורת זו על השפעתה של הטכנולוגיה על מצב הבריאות האנושי משולבת בביקורת עמוקה יותר הנוגעת להשפעת הטכנולוגיה על התודעה. בעיני ביקורת זו נחשבות הטכנולוגיות השונות: פלאפונים, פייסבוק, מכוניות, נורות, מקלטי טלוויזיה, מזגנים,מקררים, המיקרו וכו' – כולן כמזהמי תודעה וכאלה שמציבים אותנו ברשת טכנולוגית שלוכדת אותנו, שוללת מאיתנו את האוטונומיות שלנו, הופכת אותנו לתלותיים, מנוונת את גופנו, מציבה אותנו בעולם מואץ שהזמן נוזל בו, ובאופן כללי הופכת אותנו ללחוצים, , מנוכרים ומנותקים מעצמנו, מהסובבים אותנו ומהטבע. לעומת אלו, דרך החיים הלקטית מתוארת כאן כדרך חיים המבוססת על קרבה לטבע, על קהילה קרובה וחזקה, חיים המבוססים על משחקיותו ספונטניות, זמן בשפע ואינטימיות עם אחרים ועם הטבע. בעוד שבצורת החיים הטכנולוגית אנחנו מעבירים את רוב היום שלנו מול מסכים ובאינטראקציות עם מכונות, שלהן יש הרבה פעמים השפעה מנכרת ומורטת עצבים על הנפש האנושית, בדרך החיים הלקטית אינטראקציות הן מול אנשים והטבע.

הטענה השניה והעקרונית עוד יותר של האידאולוגיה הלקטית גורסת כי הציביליזציה מושתתת מתחילתה ועד סופה על רצח ושבסופו של דבר אין היא יכולה להוביל אלא להתאבדות. אדם שעיניו בראשו ושהגיע לרמה התפתחותית שמאפשרת לו לצאת לרגע מהטירוף האידאולוגי שאפיין את האנושות מאז סוף העידן הפליאוליתי ושעל פיו האנושות הינה גזע עליון בעל זכויות עדיפות על אלו של שאר הטבע, שהטבע נחות ולכן ניתן לשלוט בו ולהשמיד אותו בהתאם לצרכינו – אדם שהגיע לרמה התפתחותית שמאפשרת לו לקבל צורות חיים אחרות כשוות לו וכראויות לחיים, לא יוכל להתחמק מהמסקנה שאין אפילו חלק אחד של הציביליזציה האנושית כרגע שלא נוטף את דמם של הטבע והאוכלוסיות הילידיות.

הציביליזציה היא מערכת עצומה של רצח שביצעה ב-10,000 שנה האחרונות ג’נוסייד בקנה מידה שהשואה מיקרוסקופית לעומתו – כזה שהכחיד מהעולם מספר אדיר של מינים ביולוגים שנעלמו בלי שוב, אקולוגיות שלמות ותרבויות ילידיות על שפתיהן, המיתולוגיות שלהן, ההיסטוריה והתרבות שלהן. זהו ג’נוסייד שממשיך מבלי להרפות כל רגע, שכל אחת מפעולות היומיום שלנו מזינה אותו, ושהיכולת שלנו להתעלם ממנו כשאנחנו נכנסים לאוטו, קונים בקניון, מחממים מרק במיקרו או מנגבים את האף היא כנראה מקרה ההכחשה הקולקטיבי הגדול בהיסטוריה. אנחנו מכחישים את המצב הזה מפני שחונכנו לכך, מפני שאין אף גורם שאינו בשוליים הרדיקליים ביותר של התרבות שקורא עליו תיגר (בטח לא בכל הקוריקלומים ל"תיאוריה ביקורתית" שמלמדים באוניברסיטאות שלנו, שלא מתייחסים כלל לעניין בסיסי זה), שאנחנו לא מכירים שום דבר אחר ולא יכולים להעלות על הדעת שום דבר אחר – כי משמעותו של כל דבר אחר תהיה מבחינתנו הסוף של העולם המוכר לנו.

העובדה שאנחנו מתחילים לתפוס את המצב, להבין במה כרוך הקיום שלנו ואולי אפילו להתחיל לחשוב איך אפשר לצמצם ולבטל את הנזקים האדירים שאנחנו גורמים, היא רק משום שאנחנו השלב האחרון בינתיים בתרבות שמתחילה סוף סוף לחזור לעשתונותיה לאחר אלפי שנות שכרון חושים טכנולוגי שבמהלכו שכחנו לחלוטין מהחויבות שלנו לעולם הטבע. את העובדה שרובם המכריע של הפילוסופים "המובילים" של תקופתנו לא ראה צורך להתייחס לעובדה פשוטה הזו ולהתבטא בנושא המגה-רצח-עם המתבצע כאן מזה אלפי שנה אפשר לראות רק ככשלון עצוב של המוסד הזה כולו וכביטוי נוסף לאופן שבו מחויבותה העודפת של הפילוסופיה והאינטיליגנציה ככלל לאינטלקט, וניתוקה מהגוף ומהטבע, ניתקה אותה מהאמת הטבועה בגופו של העולם.

הקורבן הסופי של רצח ההמונים הזה יהיה לדעת רבים במחנה הפרימטיביסטי לא אחר מאשר המין האנושי. ההרס העצום שהמיטו בני האדם על הפלנטה הביא אותנו לדעת רבים לסיפה של קטסטרופה אקולוגית בעוד רבים אחרים טוענים שאנחנו כבר נמצאים עמוק בתוך קטסטרופה כזו.

גם בהקשר של הטיעון המוסרי-אקולוגי מתבלטת דרך החיים הלקטית כדרך החיים הירוקה לחלוטין היחידה. צורת החיים היחידה המוכרת לנו כיום שאינה מבוססת על הרג רחב מימדים והאג’נדה האפשרית היחידה לעולם שחייב אך לא מצליח להחלים מהתמכרותו הסרטנית לאנרגיה ומשאבים.

תשובה אפשרית על הביקורת העמוקה על הציביליזציה של האידאולוגיה הלקטית

"בדיעבד, היינו יכולים לומר שההיפים עזבו את הקומונות מאותה הסיבה שמשומה עזב תורו את וולדן שלו. גם ההיפים וגם ת'ורו באו כדי לחיות את החיים במלואם ועזבו כדי לחיות את החיים במלואם. פשטות מבחירה היא אפשרות, אופציה, בחירה שאדם צריך לחוות לפחות חלק מחייו. אני מאוד ממליץ על עוני מלמד ועל מינימליזם כאופציה חינוכית פנטסטית, ולא מעט בגלל שהוא יסייע לכם לסדר את עדיפויותיכם הטכנולוגיות." (קווין קלי, מתוך What Technology Wants, 3460 במהדורת הקינדל).

אלו הן, בקצרה, שתי הטענות הלקטיות הגדולות. על הראשונה ביניהן קל יותר להתווכח, ואולי להתעקש שלמרות הכל אנחנו מעיפים את הקיום הטכנולוגי ולענות שזכותנו לבחור שהות בפייסבוק על פני ישיבה בנחל. על השניה, המוסרית, המחוייבת לאחר, קשה הרבה יותר לענות אלא אם כן רוצים לטעון שזכותנו לבחור ברצח של צורות חיים אחרות. בגדול אני חושב ששתיהן נכונות הרבה יותר משרובנו היינו רוצים להודות.

אני מאמין גדול בכך שקסם החיים הציידים-לקטיים אינו סתם אשליה "רומנטית" כפי שמבקש הממסד האינטלקטואלי לחנך אותנו כבר מזה דורות. אני מאמין שהחיים העתיקים על פני כדור הארץ היו באמת ובתמים רצופי קסם שאותו אנו, מתוך נקודת חיינו הנוכחית בתוך הציביליזציה, איננו יכולים לדמיין אפילו ושלפטור אותו כאשליה "רומנטית" זה משהו שמסוגלים לו רק אנשים שגדלו במציאות ה-Disenchantment של העולם המערבי הממוכן והתחנכו במוסדותיו האינטלקטואלים בעלי ההטיה השכלתנית. אני מאמין שכשחיים בלי פלאפון, פייסבוק ומכונית בקבוצה של 18 איש שמתקיימת מתזונה של פירות וירקות אורגניים היישר מן הטבע ושנמצאת כל הזמן בתנועה ובאינטראקציה עם העולם, בלי לוח שנה, עבודה או תקשורת המונים, מתעדן מצב התודעה בצורה מדהימה כל כך, שעצמתה שקולה מבחינת בן התרבות המערבית "המתורבת" לזה של סם רב עצמה. באופן עקרוני, נקודת המבט הלקטית היא בעיני כנראה הביקורת החזקה, השורשית, העקרונית והחשובה ביותר שהושמעה עד כה מצד איזשהו מחנה של ביקורת התרבות כנגד התרבות הדומיננטית.

ועדיין אני זוכר את הרגע שככתבתי חלק מהטקסט הזה בבוקר היום השלישי של הטיול, ואת התחושה שהרגשתי בידיעה שאעלה אותו כאן בבלוג הזה. ואני מרגיש עכשיו את השמחה שבכתיבה וגם השמחה שבהוצאת הדברים האלה לעולם. ואני יודע שבחברה הלקטית לא יהיה לי הדבר הזה. ובחברה הלקטית חבר שלי אורי לא יוכל לעשות איתי סרטים קצרים, ובחברה הלקטית אני לא אוכל לשכב בחורף תחת השמיכה ולקרוא ספר ולהקשיב לג'ורג' בנסון המוקדם, ובחברה הלקטית אני לא אוכל לראות לעולם אופרה, או ללכת לפאב או להכיר אנשים מצידו השני של העולם, או לבקר תרבויות אחרות, או לראות בטלוויזיה על משהו שקרה במקום אחר בעולם, או להעלות סרטון ליוטיוב, או להוריד סרט מגניב להארד דיסק, או לפגוש אנשים שלא ראיתי שנים בפייסבוק, או להתנסות בסמים שלא גדלים באופן טבעי בסביבת מגורי, או להכיר את ההיסטוריה, או לדעת עובדות מדעיות על העולם, או להחשף לרעיונות שכתבו אנשים חכמים היום או לפני 2000 שנה, או רוב הדברים שאני עושה בעצמם.

היי! זה די הרבה… אז אולי בעצם היה בה משהו טוב בציביליזציה הזו. ככלות הכל יצאו ממנה כמה דברים די מגניבים. זה לא אומר שהיא גם לא הרסה את החיים מצד שני. אני בהחלט פחות רגוע, מרוכז ובריא איתה, אבל האם אני גם פחות מאושר איתה? זו השאלה שקשה לי לענות עליה.

והאם זה משנה? גם אם יותר כיף לי עם הטכנולוגיה, זה עדיין לא ימנע ממנה להביא לכליוננו המוסרי והאקולוגי. זה משנה, בגלל שבניגוד אולי לרבים מהאידאולוגים האנרכו-פרימיטיביסטים אני לא חושב שהטכנולוגיה חייבת להיות הרסנית במידה שבה היא הרסנית כיום. אחת האמירות המקסימות ביותר של קווין קלי היא זו שאין טכנולוגיה רעה, יש רק טכנולוגיה שלא מצאה את מקומה. טכנולוגיות שעדיין לא גילו את ייעודן ולכן הן מזיקות. לכל טכנולוגיה יש תפקיד ומקום בקוסמוס, והתפקיד שלנו היא לעזור לה למצוא את מקומה הנכון בקוסמוס. אני מאמין שאנחנו בתחילתה של דרך של מבט ביקורתי יותר על הטכנולוגיה, שיאפשר לנו לוותר על חלק מהטכנולוגיות ולשנות אחרות מהן כך שיתאימו בצורה חכמה יותר למרקם החיים על פני הכוכב הזה ויהפכו לטכנולוגיות תומכות חיים. כמו פול הוקן, אני חושב שמה שאנחנו חווים עכשיו הוא תחילת ההתעוררות של מערכת החיסון הפלנטרי לזיהום שאנחנו מייצרים – ומשמעות ההתעוררות הזו היא לא מחיקתנו אלא הטמעה חכמה יותר של המין האנושי והטכנולוגיות שלו לתוך היקום. אני לא אומר שהתהליך הזה יהיה קל או מהיר. אני חושב שאם הוא אכן מתרחש, כמו שנדמה לי, אז הוא קורה בקני מידה קוסמיים, והוא רק בתחילתו. ואני חושב שהסיכוי שהתהליך הזה, שצמיחת התנועה הסביבתית ב-200 השנה האחרונות היא בעיני סימנו המבשר, אכן יתרחש, גבוה בהרבה מהסיכוי שהאנושות תחליט להתפרק מהטכנולוגיה שלה. ושגם אם האנושות הייתה מחליטה להתפרק מהטכנולוגיות שלה, הסיכוי שאוכלוסיה של 7 מיליארד איש שהתפתחה תוך תלות במערכות טכנולוגיות וחיה בצפיפות אוכלוסין גדולה בהרבה מזו שידעה כל חברה ציידית-לקטית בהיסטוריה תצליח לחיות בלי מערכות ההשרדות הטכנולוגיות שפתחה, לא ברור כלל וכלל.

וזו הסיבה שלמרות שאני חש קרבה עזה לאידאולוגיה האנטי-ציביליזטורית קשה לי לאמץ את העמדה של הסמנים הקיצונים שלה, שמבקשים לבטל את הציביליזציה לחלוטין. זה לא שמה שהציביליזציה עושה הוא לא בלתי נסלח, אבל אני גם לא מאמין שהוא קרה סתם, ללא מטרה, ואני גם לא מאמין שהוא שלילי מתחילתו ועד סופו, או שטבעו חסר תקנה לחלוטין. למרות שאני חושב שיתכן שדרך החיים הלקטית היא דרך החיים החשובה ביותר שעל האדם המודרני להטמיע לתוך חייו כרגע, אני גם חושב שחשוב לשמור לצידה אפשרויות נוספות – האפשרויות הטכנולוגיות.

 

פרגמטיסט אקולוגי. סטיוארט בראנד.

אם להקשות על עצמי ועל הטיעון שלי עוד קצת, אני חייב להודות שאני גם מאמין שיש סכנה גדולה שהשימושים המלחמתיים שיפותחו במהלך המאה הקרובה לטכנולוגיות חדשות כמו הרובוטיקה והננוטכנולוגיה יכחידו אותנו מהאדמה או לפחות יעצבו מחדש עולם שבו בני האדם חיים בנחיתות מתמדת לעומת מערכות טכנולוגיות חזקות הרבה יותר מהן.

אז למה אני עדיין לא יוצא בכל הכח נגד הטכנולוגיה? אולי זה בגלל שיש לי אמונה מיסטית בה. יש לי אמונה מיסטית שהמסלול הטכנולוגי, שהוא המסלול הקוסמי מוביל אותנו לאיזשהו מקום – מקום טוב יותר.

האם יש לי  דרך לדעת שהמקום ההוא באמת טוב יותר? לא, אבל אני יודע שלמרות הכל, למרות שאולי היה לי נח לומר אחרת, כשאני מביט עמוק עמוק פנימה, אני לא באמת מצטער על זה שההיסטוריה התרחשה ושנולדתי לתוך התרבות שהתפתחה פה ב-10,000 השנה האחרונות – עד כמה שיש לי ביקורת עליה. למרות ההרס הנוראי שחוללנו אני מאמין בתקווה שמציע הפרגמטיזם האקולוגי מבית מדרשו של סטיוארט בראנד,

שאומר שטכנולוגיות יכולות להיות חכמות, מעצימות ותומכות חיים. ואני מאמין שהאלטרנטיבה שהזרם הזה יספק לנו בעשורים ובמאות הבאות תלך ותגדל ותקרא תיגר על התפיסה שטכנולוגיות חייבות להתנגש עם ערכי החיים והטבע.

כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לרצות את זה. ולרצון הזה אסור להיות רצון שטחי ואגואיסטי שמטרתו להציל את האנושות מאיזשהו משבר אקולוגי, אלא רצון אמיתי לשנות את צורת החיים שלנו מן היסוד – לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו מתקשרים עם טכנולוגיה ועם הטבע, לקבל אחריות על משמעות מעשינו כלפי הטבע והכוכב וגם להתחבר מחדש באופן האינטימי ביותר עם המסורת האנושית שממנה יצאנו כולנו, הילידיות העתיקות שמחקנו ב-10,000 השנה האחרונות. וזה אומר שכל אחד מאיתנו צריך לחוות את דרך החיים הזו על בשרו. שהנכבה חוצת הלאומים שקרתה לאנושות בעשרת אלפים השנים האחרונות תזכה להכרה ושאנשים יבינו מה מחקנו, את מה אנחנו מאבדים דרך הטכנולוגיות שלנו ויתחילו לחשוב מה הם מוכנים לסבול מטכנולוגיה ומה הם לא מוכנים לסבול מטכנולוגיה.

אחרי 10,000 שנות אגראריות ותעשייתיות, אני חושב שאנחנו קרובים מאי פעם למפנה תודעתי כזה וששילוב של טכנולוגיות תודעתיות, טכנולוגיות לקטיות וטכנולוגיות של עידן המידע יכול ליצור תרבות חדשה עם תפיסה חדשה והרמונית יותר של יחסי הטבע והטכנולוגיה.

אז איפה זה משאיר אותי? עם הלקטים ועם רגל אחת בחוץ. אני תומך בלקטים ואהיה מאושר אם הלקטות תהפוך לאפיק חיים מרכזי שהאנושות חוזרת ללמוד ממנו, לחיות בתוכו ולחיות בהשראתו אבל אני גם כן מאמין בזכותו של עולם טכנולוגי להתקיים לצידה בתנאי שהוא לומד לחיות לצד העולם הלקטי מבלי לרוצחו.

הלקטות לא צריכה לבטל את הטכנולוגיה אבל היא כן צריכה ללמד אותה שיעור חשוב ועקרוני מאין כמוהו. ואני הולך ללמוד.

הפתרון הסופי לבעיה הממוחשבת – רשימות אחרונות בנושא הטכנולוגיה

1. פברואר 2010. כתבה שלא תכתב עוד.

דרך סדרת כתבות שהכנתי להארץ יצא לי להכיר את ארד אקיקוס, משיח המדיה האלקטרונית שהטריף את דעתי. משהו בדרך שארד דיבר הקסים אותי עוד מהשיחה הראשונה שלנו בטלפון. אקיקוס חוקר את הגרפים של המדיה האלקטרונית, תר אחרי הנוסחאות שמנחות את הדינמיקה של ג'ונגל האינטרנטי, אחר החוקים שהופכים דמויות מסוימות ברשת החברתית למוקדים, האופן שבו וידאו ויראלי מתפשט בתוך תיבות מייל ורשתות חברתיות או הגורמים שדנים את גורלם של הממים האינטרנטיים לחיים ולמוות. הוא מדבר על הגלאקסיה החברתית במושגים קוסמיים, נושאי השתמעויות איזוטריות כמעט. מיסטיקן רשת.

בערך באותה תקופה הכרתי גם את כרמל, ילדת ADD בת 20 ששולחת בממוצע 15 סמסים בשעה וחיה ברשתות חברתיות. התזזיתיות שלה מקסימה אותי, מכניסה אותי לתוך עולם מסתורי של דור חדש שפועל וחושב באופן שונה לחלוטין מדור המכרים שלי, שברובם נחשפו לאינטרנט בגיל ההתבגרות המאוחר.

כשאני פוגש בפעם הראשונה את אקיקוס הוא מסביר לי על הטוויטר. בזמן שהוא מדבר הוא לא מפסיק לבדוק ולשלוח הודעות בטוויטר. הוא מספר לי על אחד, משתמש שהוא מכיר שמדווח באופן שוטף כל כך מהחשבון שלו, שאם הוא נעלם מהשיחה ליותר מחצי שעה, אנשים כבר מתחילים לתהות מה קרה. כשאני שואל אותו על ADD הוא מודה שהוא ADD אבל גורס שה-ADD אינה הפרעת חשיבה, אלא צורת חשיבה חדשה, טוען בתוקף ש-ADD מסמל שלב חדש באבולוציה של האנושות ומכריז שה-ADD יציל את העולם.

אותו הערב אני שוקל לפתוח חשבון בטוויטר רק לזמן קצוב. לחודש. אני משתעשע ברעיון זמן קצר אבל לא לא מסוגל לעשות את הצעד המכריע. משהו מונע ממני. האפשרות לפתוח חשבון בטוויטר גורמת לי להרגיש כמו מישהו שמציעים לו בפעם הראשונה קראק או הירואין. סוג של אימה מהידיעה שזה עשוי להיות הצעד שיסתום עליך סופית את הגולל.

אני קורא על ה-ADD ומגלה שמדובר במגיפה שהתפתחה בעשורים האחרונים במקביל לעליית האינטרנט והמדיה האלקטרונית, שהיא כמעט לא ידועה בחברות פרה-אלקטרוניות ושהיא נפוצה במיוחד אצל אנשים צעירים ובמיוחד אצל משתמשים כבדים ברשת. ופתאום אני מבין שאם המדיום הוא המסר הרי שה-ADD הוא המסר העיקרי של הטכנולוגיה החדשה. פתאום אני מבין שה-ADD חרג מגבולות ההגדרה הפסיכיאטרית והפך להיות מצב תרבותי, מאפיין מרכזי של החברה האנושית החדשה.

אני מבין שה-ADD אינו תופעה חולפת. הוא תופעה שהולכת ומתגברת כל הזמן מהמייל, לצ'ט, לאינטסנט-מסג'ינג, לפייסבוק ולטוויטר. הוא התוצאה הבלתי נמנעת של עולם חדש אותו יצרנו. עולם שאתה מוקף בו כל הזמן באנשים. עולם שאין לך בו רגע אחד לבד. לא כי אתה לא יכול להיות לבד, אלא כי אתה לא תאפשר את זה לעצמך. עולם שבו המדיה החברתית מהווה את התרופה השטחית ביותר האפשרית לפחד הקדמוני להיות לבד.

אני חושב על כל הסקרים שמדווחים על כך שאנשים מבלים כיום את רוב שעות הערות שלהם מול מלבנים אלקטרונים זרחניים ואני מבין שהממשק של המחשב הולך והופך לממשק שלנו למציאות. הקשר למחשב הולך והופך אינטימי יותר: מהמיינפריים, למחשב האישי, למחשב הנייד, לאייפון. אני מבין שהטרנד הזה ילך ויחריף בעתיד, בעולם שבו Augmented Reality מקרינה לנו על המשקפיים או על האישון שכבה של מידע שנשארת עם המשתמש כל הזמן. ושברגע שזה יקרה, לא יהיה ניתן עוד להפריד בין הממשק של המחשב לבין המציאות כי הממשק של המחשב יהיה הממשק שלנו למציאות. או במילים האחרות הממשק הממוחשב יהפוך לחלק מושרש בממשק התודעה שלנו.

זה העולם שבו כולם סביבך כל הזמן. כל רגע ורגע. כשאתה בעבודה. כשאתה הולך ברחוב. כשאתה הולך לישון וכשאתה מתעורר. זרמים שוטפים וחסרי קץ של מידע על האישון. ואני מבין שבעולם הזה, יהיה יותר ויותר קשה למלט את עצמנו מהרשת. בעולם של ראשי ADD, שדפוסי השימוש שלהם במדיה האלקטרוניים נושאים מאפיינים נרקוטיים, המכורים יהיו אסירים מרצון. אי אפשר יהיה כבר לנסוע להודו, כי כולם יהיו על קצה האישון שלך כל הזמן.

משך זמן מסוים אני משתעשע ברעיון לכתוב דוקטורט, ספר או כתבה בנושא ואולי גם לעשות עליו סרט. אני אפילו סוגר עם עיתון גדול על כתבת מוסף נרחבת בנושא, אבל לא מצליח למצוא את הפנאי לכותבה. כמה חודשים מאוחר יותר אני מגיע לכתבה הזאת ומבסוט מזה שאיתי להט חסך לי את העבודה וכתב על הנושא בצורה מבריקה.

אני מחליט להמלט לפני שיהיה מאוחר מדי.

2. הבעיה במחשב

הבעיה עם המחשב היא שהוא מעסיק. הבעיה היא שפייסבוק וג'ימייל ממכרים יותר מקראק. הבעיה במחשב הוא שהכל הזמן רוצה תשומת לב. שהוא לא נותן לנו להיות עם עצמנו.

הבעיה במחשב היא שהוא מכווץ. שהוא כופה עלינו עיסוק מתמיד בממשק: בכלים ותפריטים. שהוא יוצר גוף סטטי ומתוח שנושם רק בקושי. לכן אנחנו זקוקים לממשק אחר. כזה שיאפשר לנו לחוש את ההורמונים שהגוף שלנו מייצר כשהוא בתנועה, כשהגוף שלנו חווה, וכשאנחנו נמצאים בתוך הגוף שלנו. כזה שיגרום לשרירים שלנו לנוע, לנשימה שלנו להתחזק ולהעמיק, שיאפשר לגוף שלנו להרגיש כמו חיה בג'ונגל במקום כמו חיה בכלוב. ממשק שיהפוך את העבודה עם המחשב לריקוד, לריגוש פיזי – כי כדי שהמחשב יהיה רוחני באמת הוא חייב קודם כל לשנות את הפיזיות שלו לפיזיות שתייצר חוויה כובשת, חוויה של טראנס.

3. ספר

אני אוהב את הקינדל החדש שלי. הוא טוב עשרות מונים מכל אייפד כי הוא מונו והמונו הוא הסטריאו החדש.

ויותר משאני אוהב את הקינדל שלי אני אוהב ספרים מנייר. יש לי רק חודשיים קינדל וזה כבר מרגיש כמו לחזור למאה ה-19 כשאני אוחז בספר מודפס. ובו בזמן אני יודע שהוא מושלם כל כך. שנים ביליתי בלבוז לאנשים שמתפייטים על הריח של הנייר, אבל עכשיו אני מבין שאני קוף שאוהב לפתח רגשות לאובייקטים כרוכים שאפשר להחזיק אותם ביד. שלספרים האהובים עלי יש ממשות שמתעלה על זו של קובץ מידע שאפשר להעביר ממחשב למחשב. דווקא הקינדל גרם לי להבין שהספר אינו רק ישות אידאית. הוא ישות פיזית והפיזיות שלו חשובה, לפחות לפליט מאה 19 שכמותי.

ככל שהפייסבוק מעמיק את האחיזה בישותי אני מעריך יותר את הספר, מעריץ אותו, אסיר תודה אליו, לאפשרות המילוט שהוא מעניק לי בעידן הזה. המונו הוא הסטריאו החדש. ובעידן ההיפר-פוליפוני של התודעה המולטי-טאסקית הספר מוצדק מתמיד. הוא כמו הזמנה לאהבת נפש בעולם שמלא רק בפלירטים בלתי מחויבים. הוא הזמנה לקחת דברים ברצינות, לחשוב ולחוש לעומק, אביר שלוקח אותך בידו, וגואל אותך מהכורח מלהיות עוד אחד זומבי קהה מרגשות עם חיוך אווילי וזקפה.

4. קללת התיעוד

ברגע שאתה תופס את המצלמה ומתחיל לצלם משהו הדברים המעניינים תמיד מפסיקים לקרות. ברגע שאתה תופס את המיקרופון ומתחיל להקליט, הדברים המעניינים מפסיקים להאמר. זה החוק קוסמי:  הברירה שאלוהים נותן לנו בחיים בעידן האלקטרוני: לחוות או לתעד. תארו לכם עד כמה העולם מוצלח יותר מכל מה שאנחנו רואים  בטלוויזיה? תארו לעצמכם כמה העולם היה יכול להיות מוצלח אם רק לא היינו מצלמים אותו?

5. כמה זמן מבוזבז

עוד שניה ועוד שניה ועוד דקה ועוד דקה, שעוברות ליד המחשב בציפיה לדף שיטען, לסרט שיעלה, לתוכנה שתפתח, לתוכנה שתסגר, למחשב שיפתח, למחשב שיתכבה. Technology, don’t keep me waiting. ככל שהמחשבים הופכים יותר מהירים, כך נדמה שאנו מעבירים יותר זמן בהמתנה להם.

אנושות שלמה מכלה את זמנה בהמתנה למחשבים, בציפיה לחישוב כלשהו שיסתיים. שוב שוכחת את עצמה בהמתנה למשהו שיקרה. השקר הגדול.

חיים שלמים שאובדים מול מסכים. למה? בשביל מה? גזר דין מוות שנגזר על דורות שלמים של בני אנוש, בדיוק כפי שחזה א.מ. פורסטר כבר ב-1909.

***

אני לוקח הפסקה מהטכנולוגיה. מלכתוב עליה, אבל בעיקר, מאוד בקרוב, מלחוות אותה, מלחיות בצילה. אני יודע. אני מוקף בטכנולוגיה. היא בתוכי. היא חלק ממי שאני. ובכל זאת אני מרגיש צורך למתוח שוב את הגבולות ביני לבינה. היי שלום. עוד אשוב.

מחשבות קודרות, קודרות מאוד על האינטרנט, על הקיום היהודי, על ישראל ועל גלעד ארדן (פוסט שנכתב אופליין ב-14/6/2010 אחרי שהאקר טורקי הפיל לי את האתר)

 

1. פרצו לי לבלוג

פרצו לי לבלוג. ומחקו לי אותו. מחקו לי למעשה ארבעה בלוגים. הבלוג של טכנומיסטיקה. הבלוג של הוידאו הפסיכדלי היומי. האתר של הספר טכנומיסטיקה. והאתר של מפלגת הגאולה.

האקר תורכי בשם Cilginkurt מחק לי את כל הפוסטים והשאיר במקומם את הכתובת: “Fuck Your Israel” ו- “WE WILL FUCK ALL ISRAEL PEOPLES.”. את הבלוג הוא החליף בתמונה של ספינה עם דגל פלסטין.

קשה לי לתאר איך זה מרגיש. אני מרגיש מחולל. אני מרגיש חוסר בטחון בזהות האינטרנטית שלי. בקיום האינטרנטי שלי. זה גורם לי לרצות לעזוב את האינטרנט לחלוטין. כי אם מחקו לי ככה את הבלוגים שלי ברגע אחד, את הבית שלי שבניתי במשך שנים. טוב נו, אני משער שאני קצת מרגיש מה שמרגישים אנשים שהורסים להם את הבית. ואז אתה שואל את עצמך מה הטעם בלבנות עוד בית אם יכולים לבוא ולמחוק לך אותו ביום אחד?

 2. אני מפחד מהאינטרנט

חשבתי בימים האחרונים על חרדת האייפון שלי. על החרדה שלי מהרגע שהאינטרנט יהיה לידי כל הזמן. על החרדה שלי מעתיד שבו האינטרנט כל הזמן לצידי. אני נוסע להודו בגלל שאני רוצה להיות בלי אינטרנט. במקום שהוא לא סביבי, כי כל מקום שיש לי בו מגע עם הרשת הופך להיות נגוע. האינטרנט מפרק לי את המציאות כל הזמן. וכל מקום שהוא חודר לתוכו מאבד מהממשות שלו. בהתחלה הלכתי לטבע כדי להיות בלי אינטרנט והתפעלתי מהקיום בטבע. עכשיו אני מבין שכל רגע, גם כמה שעות בעיר, שבהם אני לא ליד אינטרנט. הוא רגע של חירות. אני חש כמו אסיר של האינטרנט. אסיר של מלבנים זוהרים. כל רגע שאני מצליח להשתחרר מהמלבנים הללו שמוצבים לי מול הפרצוף ופשוט להיות עם אנשים או עם העולם החיצוני מרגיש לי כמו רגע של חופש, כמו אסיר בחופשה.

אני מבין שהאינטרנט בסיסי בעיני עוד יותר מחשמל. הוא מבטא מצב קיומי שונה לחלוטין. השהות במקום שיש בו אינטרנט זמין שונה לחלוטין מהשהות במקום שאין בו אינטרנט זמין. כל מקום שאין בו אינטרנט הופך להיות מקום של חופש, מקום מחוץ לגריד שאנחנו בונים לעצמנו.

 השכבה הראשונה של הציביליזציה, של הווירטואליות, של הריחוק מהממשות הייתה העיר. כל עליה אספלטית שמרגישים אותה בשרירי הרגליים כשמדוושים באופניים הייתה פעם גבעה. זו השכבה הראשונה של מסנן המציאות, של הניתוק מהעולם.

 האינטרנט הוא השכבה השניה. הוא כל כך מנותק מהממשות שהוא גורם לעיר לחוש ממשית, לחוש כמו טבע, לעומת ההיפר-וירטואליות האלקטרונית.

 אנחנו בני האדם הקמנו לנו בית כלא דיגיטלי. אני האסיר.

 3. האינטרנט הולך להשתלט עלינו

דמיינו לעצמכם אתר שמערב את פייסבוק ואת זאפ. אתר שבו כל אדם ואדם בעולם מקבל משובים: איך הוא בתור חבר, בנאדם, בן זוג, זיון, שותף לעסקים. דמיינו לעצמכם שכל פעם שאתם פוגשים אדם ברחוב המשקפיים הדיגיטליות שלכם מזהות מי הוא, ומוסרות לכם מיד את כל הפרטים האלו עליו. האם אפשר לסמוך עליו? האם לדעת אחרים הוא מעניין או משעמם? האם שווה להכנס איתו למיטה?

 אח קטן פי 7 מיליארד.

 כמו שיטת הנקודות,  שיטת המשטור האולטימטיבי הזו יכולה לגרום לנו לנסות להיות טובים יותר: לרמות פחות, להיות ישרים יותר, להתאמץ יותר לספק את בני הזוג שלנו.

 כמו שיטת הנקודות גם השיטה האלקטרונית הזו יכולה להיות מסמר נוסף בארון הקבורה של הספונטניות והחופש שאנחנו עדין משמרים מהתקופה שהיינו קופים חסרי תעודת זהות בערבות של אפריקה.

 4. הגורל היהודי מכה שנית

בשבועות האחרון טבלתי בחמש בבוקר במעיין ונטהרתי באחת. מכת הקור שהגוף של ספג פתחה לי את נקבוביות הגוף והנשמה. הרבה פעמים כשמשהו יושב עלינו חזק. ממש חזק. אנחנו נדרשים לבצע פעולה מאוד דרסטית ולפעמים קשה על מנת להטהר. אנחנו אוכלים קקטוס ונמצאים בהזיות כל הלילה אבל חוזרים לעולם שלמים למחרת בבוקר. נכנסים לסווט-לודג' ומזיעים במשך שעות ארוכות בטמפרטורות של תנור. צמים ימים ארוכים. הולכים לסדנת ויפאסאנה. העניין חשוב בהיטהרות דרך סיגופים הוא הרעיון שצריך טלטול אמיתי  למערכת (ואולי אפילו פחות חשוב איזה טלטול בדיוק) על מנת לשחרר אותה ממה שהיה עד עכשיו.

 גם עמים חווים את אותו הדבר. גרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה זקוקה למלחמת עולם ולזוועות שבלתי יאומנו כדי להרפא מהמשבר שאליו נקלעה ולהיוולד מחדש. אני שואל את עצמי מה ישראל צריכה.

 כל פעם שאני קורא על גרמניה של שנות העשרים: על התחזקות הקבוצות הקיצוניות, על המדינה שחותרת תחת עצמה על ידי טיפוח מתמיד של ימין קיצוני, אני מתחיל לחשוב על ישראל. ישראל של שנות האלפיים מזכירה לי את גרמניה של שנות העשרים. 2010 מרגישה לפעמים כמו 1930.

 יותר ויותר אנשים מדברים איתי על גורל יהודי. אני צריך לדעת. כתבתי על זה את הספר שלי שלא פורסם "אנטי-גיבורים". אנשים מדברים על התחושה הזו, של: היי, גם סבתא שלי חיה את החיים שלה ולא האמינה שיום אחד תהיה פליטה. פתאום גם אנשים שגדלו בארץ מתחילים גם כן לחשוב על פליטות. שנות השלושים כל הזמן עומדות באוויר בתל אביב 2010.

 בעוד שבוע אני חוזר לגרמניה לסיבוב שני, 7 שנים אחרי שעזבתי אותה. בלי לדעת למה, ארזתי איתי סידור תפילה לתיק. מאז שהתגרשתי מרעייתי לשעבר היקרה שהייתה חוזרת בתשובה, היהדות הייתה משהו שנתתי לו גט כריתות. נדמה לי שעכשיו באירופה גם היהדות תקבל אצלי סוג של סיבוב שני.

  5. גלעד ארדן הוא החיה 666 של בורגנות קץ הימים

בזמנים כאלה מגיעים אנשים כמו גלעד ארדן, אדם שאני מכנה אותו "מעקר מציאות". כתבתי בעבר פוסט שקראו לו "בטיחותיזציה"  שעסק במגמה הכללית של החברה המודרנית לנסות להקטין סיכונים ועל ידי כך לעקר את הספונטניות של הקיום ולהפוך אותם לעיסה מונוטונית. המגמה קיבלה בתקופה האחרונה חיזוק משמעותי עם קבוצת ח"כים שחברי אורי בן עזרא מכנה אותה השמרנות החדשה. בן עזרא מאפיין את הח"כים האלה כליכודניקים, צעירים, חילונים, מהאגף הימני, בעלי תספורת קוצים (בדר"כ), שמבקשים לדאוג לאינטרסים של המעמד הבינוני המהוגן. על הקבוצה המדוברת נמנים לדבריו ח"כים כמו אופיר אקוניס, גדעון סער, דני דנון, כרמל שאמה, יריב לווין וכמובן, גלעד ארדן, הסופרנני האולטימטיבי. מגוון החוקים שלהם כולל את חוק קסדות האופניים (שבוטל בינתיים, למיטב ידיעתי) את החוקים כנגד רעש בלילה, השמעת מוזיקה בקול רם, נגד שתיה ברחוב, עישון במקומות בילוי ויחסי מין בין קטינים.

 העובדה שבזמן שמדינת היהודים נקרעת לגזרים וקורסת בתוך ים של פנאטיות וגזענות קמה קבוצת מחוקקים ששמה על ראש סדר יומה לדאוג לכך שאיש לא יעשה רעש בין שתיים לרבע ושילדים בגיל 15 לא יוכלו לקיים יחסי מין אחד עם השני, מעוררת בי עוד קבוצה של מחשבות נוגות על דרגת ההכחשה העצמית שהגענו אליה.

ליידי גאגא ומלכת היער

יציאה לטבע היא יציאה לצום ציביליזציה. החזרה ממנה, כמו החזרה מן הצום, חייבת להיות הדרגתית ושקולה. חשיפת מערכת העיכול התודעתית למזונות החושים המעובדים של הטכנולוגיה חייבת להיות איטית, אחרת עלול להיווצר מצב של שוק ציביליזציה. אחרי מסעות ממושכים לתוך הטבע נזדקק למספר ימים איטיים בשביל לבצע חזרה מבוקרת לפעילות ציביליזטורית תקנית. בימים הראשונים שלאחר חזרה מן הטבע לציביליזציה נרצה להמנע מתחבורה סואנת, החשפות לחדשות, שימוש מרובה במכשירים אלקטרונים, צפיה בסרטים (במיוחד אלימים), האזנה למוזיקה (במיוחד רמה) או נוכחות באתרים הומי אדם כמו בארים, מועדונים או רחובות מרכזיים.

עבור מי שחזר מהחוויה של הטבע, נחוות כל התופעות הציביליזציונית הללו כרעשים רמים וצורמים ההולמים בגסות על דלתות התודעה ומאיימים לשברן. אבל אל דאגה, גם מבלי שיעשו צעדים מיוחדים כדי לצמצמה, הרגישות הנרכשת לציביליזציה (Civilization-Sensitization) תעלם תוך מספר ימים. הרעש הציביליזציוני מתחיל לחדור את הרקמה האורגנית הדקה שהספיקה לקרום עור על חוליות המתכת והפלסטיק החשופות שמהן מורכב האדם האורבני ומחזירה אותו במהרה למצבו הקודם והקהה.

שוב אני חוזר לציביליזציה אחרי שהות של כשבוע בטבע. שוב עולות המחשבות המטרידות על דרך החיים הנכונה. חצי שעה אחרי שאני מתיישב מול המחשב חוזרים כאבי הגב הכרוניים שלי, שנעלמו בטבע במשך שבוע. המחיר של מנעד התנועות המכאניסטיות המוגבל המאפיין את הקיום הציביליזציוני מתחיל לתת את אותותיו על השלד ועל מערכת העצבים. בעוד אני ממתין לדף אינטרנט עצלן שיטען אני חש את הבטן שלי מתכווצת, את מחזורי הנשימה שלי מתקצרים. אלוהים, לא! אל תקח את זה ממני!

שבוע בטבע, בקונטקסט דתי עם חבורה של אנשים מדהימים שהקיפו אותי באהבה. האנשים הראשונים שנשקפים מחלון המכונית בכניסה אל העיר נראים מקומטים ועייפים, מרוטי ציביליזציה – כאילו הם נושאים על גבם את מחלות העולם המודרני כולו. מנתיבי איילון אני משקיף על בר רפאלי גיגאנטית מטיילת בטבע במראה אופנתי עם סרט סיקסטיזי בשיער. אני נזכר במצב התודעה שבו הייתי כשנפרדתי מהעיר, אחרי חודשים של עיסוק מתגבר באופנה, כשהנוכחות שלה מול העיניים שלי נראתה לי טבעית ואפילו מוצדקת במובן מסוים. פתאום אני לא רוצה שהנוכחות שלה מול העיניים שלי תראה לי שוב טבעית.

אולי בעצם אני לא צריך לקרוא חדשות? אני יודע שזה חשוב, אבל הייתי חמישה ימים בלי לדעת שום דבר על מה שקורה בארץ ובעולם וזה עשה לי כל כך טוב, ואני לא רואה במה זה יתרום שאני אדע, חוץ מלצמצם לי את מחזורי הנשימה. אני רוצה שהמחשבות שלי ישארו ספוגות באנשים שאני אוהב, בחיים שבטבע, בכוחה של האש ובשירת האדמה – אני לא רוצה שכל האפסים האלה מהחדשות יכנסו לי שוב פעם לתודעה ויטמאו אותה. אלוהים, לא!

***

שוב מצאתי את אלוהים. זה היה כל כך קשה וכואב, ודרש ממני לשבור את עצמי שוב. אחרי חודשים אורבניים ארוכים שהרחיקו אותי מאלוהים כל כך עד ששכחתי למה אני זקוק לו ההכרות המחודשת דרשה ממני להחבט באכזריות בקירות התודעה הפנימיים שלי עד שהגעתי למקום. ואז כשהגעתי, הייתי צריך להמשיך הלאה, לעיר.

די. אני עייף כבר מהמסעות הללו הלוך ושוב. אם מה שבאמת חשוב בחיים זה האנשים שיקרים לך, הקשר שלך עם היקום, עם הטבע, ועם הנשימות שלך – אז אין לי מה לחפש יותר בעיר.

אני הולך ברחוב ושומע את Papparazi של ליידי גאגא מתנגן מקיוסק. קריאת ההזדווגות של מי שהייתה מלכתי כשעזבתי לאחרונה את העיר, מחרידה אותי לפתע עד עמקי ישותי, מטלטלת אותי וגורמת לי סבל עז. כל האיכויות האפוקליפטיות והאפלות שאני אוהב בקליפים של גאגא נראות לי לפתע במערומיהן, פלסטיק מרוכז בעל איכויות של קומדיה שטנית.

אני אוהב להתבונן ולחשוב על ליידי גאגא משום שאני רואה בקליפים שלה מעין פאטה מורגנה, חזיון הנישא על גבי אדי השממה של התרבות ומביא לנו מן העתיד את דברי אחרית הימים של הציביליזציה. נבואה על המקום שאליו אנו, ארורי הצריכה והפלסטיק, מועדים. גאגא הפכה בעיני להתגלמותם המובהקת ביותר של החזונות הפיליפ ק. דיקים על חזרתו של האלוהים כמוצר צריכה. המייסדת הגאה של דת טוטליטארית חדשה שהפכה את פולחן הפלסטיק למצווה דתית. ההגשמה האסתטית הגבוהה ביותר של חזון הפלסטיקפוקליפסה (Plasticpocalypse).

התגלות הליידי גאגא שחוויתי לפני מספר חודשים הייתה קשורה עמוקות ביחס שלי לאורבני שקשור מצדו ליחס למימדים העמוקים ביותר של החוויה הדתית. היחסים שלי עם ליידי גאגא היו קשורים עמוקות ביחסים שלי עם העיר, ובמובן מסוים אהבתי להשתמש בגאגא כסוג של חומר ממריץ לאורבניזציה שחוותה ישותי בתקופה זו.
ההתמסרות שלי הגיעה לרמה כזו שלפני מספר שבועות ככששאל אותי חבר יקר למה אני אוהב את ליידי גאגא אם היא שטנית שאלתי אותו "מה רע בשטני?" (על כך ענה לי יפה: "מה שרע בשטני זה שהוא גורם לך לשאול, 'מה רע בשטני?'"). אבל עכשיו הפלסטיק שוב מחריד אותי. אני חש אותו כשריטה במארג האורגני המלטף שהייתי עטוף בתוכו.

Bad Romance של ליידי גאגא הוא הרינגטון שלי מאז התגלות הליידי גאגא שלי. אבל עכשיו אני לא מסוגל לשמוע את הטלפון שלי מצלצל ובטח לא בצלצול של ליידי גאגא. Bad Romance הפך בעיני לטקסט העוסק בקשר החולה של ליידי גאגא, שלי ושלנו כתרבות עם הציביליזציה. "I want your ugly, I want your disease". ו- “I want your loving and I want you revenge. You and me could write a bad romance". כל אלו מתארים בעיני עכשיו את קשר האהבה החולניים והמזיקים שלנו לציביליזציה.

כעת שוב בממלכת ה-Bad Romance. הכוונה הדתית שהחלה להטען לכל מחווה ומחווה ושהפכה לציר העיקרי והמאשרר של חיי התודעה בימים הללו בטבע הולכת ומתפוגגת שוב. במקום להניח בתפילה טבק על המדורה, אני עובר על עשרות מיילים מאנשים חצי זרים שאני לא רואה את הפנים שלהם מחייכות אלי, שאותם לא חיבקתי מעודי, שלא חשתי רגשות יוקדים של אהבה כלפיהם. פתאום אני מצטער על החזרה למרחב המחולן.

שתי מלכות לו לעולם

מאז הפסקה האחרונה הספקתי לצאת מחוץ לבית ולבקר חבר.

ללכת ברחובות של פלורנטין ולהרגיש את העיר. אני לא יכול שלא לאהוב את האנשים שאני פוגש ברחוב, ואני מרגיש את העיר שובה אותי שוב בקסמה הכלל לא מבוטל. אבל אני גם מרגיש את ההוויה שלי משתנה, את תשומת הלב שלי, ההולכת ומתפצלת ואת הלחץ המתמיד של הרעש, העומס הויזואלי, הניכור האנושי, שטף המידע והיחסים המקוצררים.

שתי מלכות שולטות בעולם. ליידי גאגא היא מלכת הציביליזציה. מלכת היער היא מלכת הבתולי. המכשפה של המערב והקוסמת של הצפון. כל אחת מהן חולשת על מציאות שונה משל עצמה. עולם הציביליציה הוא העולם החילוני בהגדרה המושך להתמכר לחיצוני, למרגש, לחדש, לנוצץ וגם לאגו. עולמה של מלכת היער הוא עולם שקורא אותך לתפילה, לאמונה, להשקטת התודעה ולשבועה לאהבה.

האנתרופולוג מייקל הארנר כותב בספרו Way of the Shaman על "קוגניצנטריזם", מושג שמזכיר את הדיון שלי בעניין חוסר הקונצנזוס של התודעה. כל מצב תודעתי שם אותנו במיקום מסוים ביחס למארג היקומי. קשה לדמיין את התחושה של מחלה כשאתה בריא וקשה לזכור איך זה להיות בריא כשאתה חולה. כבני אדם מצב התודעה שלנו נמצא תמיד בהטיה קוגניטיבית מסוימת: קוגניצנטריזם מסוים. באותו אופן, הממלכות של ליידי גאגא ומלכת היער הן שתי ממלכות המסתירות זו את זו ומציבות אחת את השניה במצב של ליקוי מאורות. ממקומה של האחד לא ניתן להבין את השני.

הייתי נתין של ליידי גאגא והייתי נתין של מלכת היער. אני יודע את הכח שטמון בשתיהן. אני יודע מקצת מסודותיה של כל אחת מהן. אני רוצה לחזור לבלות בביתה של מלכת היער, לפחות עוד קצת, ולו כדי לדעת איך זה להיות נשוי לה. אבל אני לא יכול עדיין. העולם שלתוכו נולדתי, העולם שבו אני נטוע שואב אותי חזרה לממלכתה של ליידי גאגא – היא השליטה הדורשת מנתיניה כניעה שטופת מח למול הכח השולט של הקפיטליזם המאוחר.

 

ארכיטיפ מסויט. ליידי גאגא.

במהלך השבועיים שחלפו מאז הפוסט הקודם שלי על ליידי גאגא עזבתי את ממלכתה לעולם אחר. השתחררתי בכאב רב מסמי התודעה שהזינה אותי בהם והתחלתי, ממש רק התחלתי, לנשום נשימות משוחררות ראשונות. עכשיו כשאני מביט על הפוסט ההוא, אני קורא במילים שכתבתי כמו במילותיו של זר. תמונתה של ליידי גאגא נראית לי כמו ארכיטיפ מסויט ששכחתי שחלמתי. אבל אני כבר מרגיש את זרועות העכביש האורבניות של הגאגא אוספות אותי אליה חזרה.

אני יודע שאין טעם להתנגד ממש. כדאי לשמור תמיד על קשר עם אלוהים, אבל אם אני רוצה לחיות בציביליזציה אני חייב לקבל אותה. אין טעם להמשיך לחיות בתל אביב ולהעמיד פנים שאני חי באוהל על צלע ההר. האלוהי יכול לפרוץ לתוך חיי בצורה של טקסטים, רעיונות ומושגים אבל כל עוד הוא מנותק מהגוף ומהטבע, מהגוף האורגני של הפלנטה, לעולם לא יצליח ליצור חיבורים מסוימים לשורש הנשמה. לא שלי. כל עוד אני נשוי לה, יהיה עלי לקבל את הנכות המסוימת שגלומה בחיי הציביליזציה.

ובכל זאת יש לי גם עוד כמה עסקים לא גמורים בציביליזציה. אני לא יכול לוותר על הציביליזציה, לפחות לא עדיין, כי כמו שאומר קווין קלי הדבר הבסיסי שהטכנולוגיה עושה זה לייצר לנו אפשרויות. אני יודע שבארי שוורץ' צודק וש-Less is More. הטכנולוגיה היא התמכרות לעודפות האפשרויות ובמובן רב גם לאגו, לניסיון לייצר עוד אפשרויות על חשבון ההסתפקות במה שיש.

ובכל זאת האגו הזה זה חתיכת משחק ואני מוכן לעוד כמה סיבובים לפני שאני פורש אל הספסל. כרגע אני מתחיל לחשוב ברצינות על רה-אורגניזציה (תרתי משמע) של חיי שתאפשר לי להיות גם שם וגם פה. שתאפשר לי לצלול לתוך הטבע עד שאוכל להכיל אותו לגמרי, ולאחר מכן לזנק לתוך האוויר הציביליזציוני בגאון. להתנשא מעל לדיכוטומיות של ציביליזציה וטבע – ולהגיח בצד השני: היפר-אורגני והיפר-ציביליזטורי, מלך של שמש ושל ירח, של אני ושל אחר, של הזה ושל הבא.

קטעים ישנים באותו נושא: כפר ועיר

כפר ועיר

המסע מההרים של קדיתא (שם שהיתי בשבוע האחרון) לתוך הציבילזציה הוא כמו מסע בין איזור תודעה אחד, זה של הטבע, לאיזור תודעה אחר, זה של העיר. תחילה נעלם הנוף ההררי והמיוער ובמקומו מופיעים איזורים שטוחים ושדופי שדות. החיות המשוטטות בשדות נעלמות גם הן ואנחנו נעלמים לתוך הכבישים המהירים ההולכים ומתרחבים ונשטפים במכוניות. כשמתקרבים עוד למרכז מופיעים אחד לאחר השני שלטי החוצות ועליהם מתנוססים, כמו חבורת השדים השולטים בשאול שמותיהם המפורשים של המותגים: סלקום, קוקה קולה, ביטוח ישיר. לבסוף גולש האוטובוס לתוכה של תל אביב, לשורות הבניינים הצפופות ולכבישים המלאים בנהגים מצפצפים. בדרך בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום גם התודעה שלי שקודם נראתה כמו שדה מוריק, מתחילה בדרך כלל להדמות לכביש פקוק.

הבטן מתכווצת בחרדה. קשה לחזור אל העיר, היא כמו מתקפת בליץ על החושים. כל פעם שאני עושה את המסע הזה, מהבית נטול החשמל שעל הגבעות, לתוך קרביה של העיר, אני נתקף בתחושות גופניות ונפשיות מעיקות.

דנה מסבירה לי את הבעיה בציביליזציה
"למה זה צריך להיות ככה?" שואלת אותי דנה, כשאנחנו עדיין בקדיתא "יכולה להיות עיר בלי כבישים ובלי פרסומות ועם הרבה טבע, אבל בערים שלנו הטבע עלוב ומסורס, כלוא במשבצות קטנות. לצאת החוצה מהבית זה כמו איום להוויה. בשביל לצאת מהבית בעיר צריך לפתח עור של פיל."

וזה מה שאנחנו עושים בעיר.
מרוב צלילים אנחנו מפסיקים לשמוע
מרוב בלאגן בעיניים אנחנו מפסיקים לראות
מרוב דריכות לקראת גירוי הבא, אנחנו מפסיקים לנשום
מרוב אמצעי הגנה כמו דיור ומיזוג אנחנו מפסיקים לחוש את העולם שסביבנו.

דנה מתעניינת בהבדל בין MP3 ל-iPod. אני מסביר לה, ואז ממשיך ומסביר לה את ההבדל בין iPod Video לבין סתם iPod. ובין iPod Touch לבין הקודמים ובין כל אלה ל-iPhone.
כל האמצעים שבעולם למלא את התודעה שלכם בהתקפה של גירויים. כל אחד יותר משוכלל מהשני, ובת'כלס אין צורך אפילו באחד מהם.

"גם כשהפלאפון יצא אנשים התמרדו נגדו" אומרת לי דנה "הם אמרו: מה אנחנו לא יכולים לחכות שישיגו אותנו בטלפון? מה כל כך חשוב? גם ככה אנחנו רוב היום ליד הטלפון. אנשים לא רצו שזה יכנס להם לתוך שעות הפנאי אבל אחרי שהם התחילו להשתמש בזה הם גילו שזה הכרחי וזה השתלט להם על החיים".

"מה זה אומר לך?" אני שואל.

"הטכנולוגיה הזו שמשתלטת לאנשים על החיים היא כמו וירוס. זה כמו עם פייסבוק, בהתחלה תמיד הרבה מתנגדים ולאט לאט הזיהום מתפשט ויותר ויותר אנשים מצטרפים והכוח שלהם מתגבר, ואז נותרת קבוצה אחרונה של מתנגדים וגם ההתנגדות שלהם קורסת בסוף."

"ואיך זה קשור לחוסר הסיפוק?"

"אנשים בחוץ מייצרים עבור עצמם כל הזמן עוד ועוד צרכים שקשה יותר ויותר לספק אותם. זו ההתמכרות לצורך."

שירו לציביליזציה שיר חדש
כמה ימים עברו מאז. אני באוטובוס מצפת לתל אביב. רציתי להתנתק מהציביליזציה אבל לא קיבלתי עדיין היתר משמיים. יש עדיין כמה דברים שאני צריך לפתור בעיר הזאת, בעולם הזה העשוי בטון ופלדה. אני חוזר לעיר כמו אסיר המושב לתאו, אבל בלבי יש שיר חדש. אני מביט בבניינים האפורים הללו, בנהגים העצבנים בתוך המכוניות התקועות – אבל אני זוכר, יש אנשים טובים בעיר הזאת. אנשים שאני אוהב. ואני זוכר שגם העיר הזאת, היא סוג של טבע, טבע שגדלתי מתוכו, טבע שאני משתייך אליו, ושלמרות חוסר השלמות הכל כך מכאיב שלו, הוא סוג של דשן שהצמיח מתוכו את האנשים שאני אוהב. חזרתי, עיר.

אנטי טכנולוגיה – ראיון עם ג'ון זרזאן

המאמר פורסם אתמול בגירסה קצרה יותר בערוץ הניו-אייג' אתר אנרג'י-מעריב

 

יש לי חיבה מיוחדת להוגים שגורמים לך לראות את כל מה שידעת עד עכשיו מזווית שונה לחלוטין. אין הרבה דברים שטובים לבריאות האינטלקטואלית כמו מקלחת מילים קרות שמטילה גלים לכל הכיוונים ולא מותירה לך ברירה אלא להפוך לגמרי, ולו לרגע, את תפיסת העולם שלך ולהתרגל לסוג חדש של חשיבה.

Elements of Refusal ספרו של ההוגה האמריקאי ג'ון זרזאן נכנס ללא ספק לקטגוריה. זרזאן מציג בElements of Refusal משנה אנטי-טכנולוגית מנומקת ומוצקה שיוצאת לא רק כנגד מחשבים או טלוויזיה. על פי משנה זו כל מה שעשה האדם ב-10,000 השנה האחרונות הוא טעות אחת גדולה: השפה האנושית, השימוש במספרים, הזמן, החקלאות ואפילו האמנות.  

 

האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה

 

 

אנטי טכנולוגיה. ג'ון זרזאן.

זרזאן נמנה על שורותיו של פלג אידאולוגי רדיקלי במיוחד שזכה לשם אנרכו-פרימיטיביזם. על פי הזרם הזה שמאתגר את הפרימיטיביזם משמאל, ואת האנרכיזם הקלאסי מכיוון הפרה-היסטוריה – המעבר מחברה ציידית-לקטית לציביליזציה, מעבר שהתרחש לפני כ-10,000 שנה, הוא שורש כל הרע שהוביל לריבוד חברתי, כפיה וניכור הולכים וגוברים.

ההגות האנרכו-פרימטיביסטית ששורשיה בשנות השמונים של המאה העשרים מושפעת בבסיסה מהזרם המרכזי של ביקורת התרבות והטכנולוגיה. בין ההוגים שרעיונותיהם מהדהדים בכתבים ניאו-פרימיטיביסטים אפשר למצוא רבים שמוכרים גם בחוגים אקדמיים ואוניברסיטאים כמו מבקר התרבות הגרמני-יהודי הרברט מרקוזה, הסוציולוג הצרפתי ז'אק אלול, ופילוסוף החינוך ניל פוסטמן. אלא שבהשוואה לאנרכו-פרימיטיבסטים הביקורת של אלו על החברה המודרנית נראית מתונה כמעט. אנרכו-פרימיטיביסטים כמו דרק ינסן או פרדי פרלמן לוקחים את הביקורת של הטכנולוגיה עד המסקנה הסופית ביותר: סירוב מוחלט לטכנולוגיה.

זרזאן שכונה כבר "האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה" הוא אחד הקולות הבולטים בניאו-פרימיטיביזם וללא ספק אחד המלומדים שבהם. מה שהופך את הההגות שלו למעניינת במיוחד הוא הרוחב והעומק האינטלקטואלים יוצאי דופן שהוא מביא לתיאוריה הביקורתית שלו. כל מאמר של 20 עמודים זוכה אצל זרזאן לכ-150 הערות שוליים שמפנות לכולם בערך: מאפלטון ואריסטו ועד בייקון, דקארט, גלילאו, רוסו, גתה, הגל, מרקס, ניטשה, דורקהיים, קסירר, מרקוזה, סאהלינס ורבים רבים אחרים מוכרים יותר ופחות. קריאה בחיבורים של זרזאן היא כמו קריאה בוויכוח בן אלפי שנה על הטכנולוגיה ושרובנו כלל איננו מודעים לקיומו ובוודאי שלא לרוחב ולעומק הבלתי נדלים שהיו לו לאורך השנים. אסופת הטקסטים שערך Against Civilization, לדוגמה, פורשת דיון אנטי-ציביליזטורי ארוך ימים שבתוכו הוא כולל בין השאר טקסטים של  רוסו, ת'ורו, אדורנו, שילר, פורייה, פרויד, הורקהיימר, באומן, רוזאק, שפנגלר נורדאו ואחרים. "הוצאתי את האנתולוגיה הזו כי חשבתי שזה יהיה בריא לאנשים להבין שזו לא נקודת מבט מוזרה כל כך." הוא אומר "אנשים היו לא מרוצים מהציביליזציה כבר אלפי שנים, מהרבה נקודות מבט שונות."

 

נגד הציביליזציה

היונובומבר. חבר של זרזאן, ואחד האנשים שלקחו את רעיונות מהסוג שמעלה זרזאן למקום הרחוק ביותר.

הוא הופיע לראשונה באור הזרקורים כ"החבר של היונובומבר הלא הוא טד קצ'ינסקי, אותו מתמטיקאי-פילוסוף-טרוריסט בעל אידאולוגיה אנרכו-פרימיטיביסטית שפרש בשנות השבעים ממשרתו כמרצה באוניברסיטת ברקלי ליער במונטנה ושלח משם במשך יותר מעשור פצצות למדענים ואנשי טכנולוגיה שנשאו בעיניו באחריות להפצת הקדמה הטכנולוגית. במהלך המשפט של היונובומבר, הפך זרזאן לאחד מאנשי סודו של קצ'ינסקי ובלט כאחד היחידים שהביעו הבנה למעשיו. באחד ממאמריו בנושא כתב: "אין להתעלם מרעיון הצדק כאשר בוחנים את תופעות היונובומבר. למעשה מלבד המטרות שלו, מתי אי פעם נדרשו האייכמנים הקטנים של העולם החדש המופלא לתת דין וחשבון על מעשיהם?… האם זה באמת בלתי מוסרי לנסות לעצור את אלו שמעשיהם גורמים למתקפה חסרת תקדים על החיים?"

עבור התקשורת האמריקאית הממוסדת הדעות של זרזאן היו תערובת מזעזעת של רעיונות שהגיעו משום מקום, אבל זרזאן עבר דרך ארוכה בתרבות הנגד לפני שהפך לאנרכו-פרימיטיביסט. הוא הספיק להשתתף באמצע שנות השישים במבחני האסיד שארגנו בסן פרנסיסקו קן קיזי וה-Merry Pranksters והיה מעורב באיגודים המקצועיים לאורך שנות השבעים עד שהתייאש מהפוליטיקה של השמאל והגיע דרך הספרות האנתרופולוגית לתפיסת עולם חדשה.

אחד האנתרופולוגים שהשפיעו ביותר על זרזאן הוא מרשל סאהלינס שהציע במחקריו את תיאוריית חברת השפע המקורית, תיאוריה הגורסת שהחברה הציידית-לקטית, החברה שהתקיימה עד המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה, הייתה חברת השפע האמיתית. סאהלינס שמתבסס על מגוון מחקרים בחברות ציידים-לקטים בנות זמננו טוען בספרו Stone Age Economics כי בניגוד לחברה המודרנית, החברים בחברות קדומות אלו חיו חיים בעלי שפע של זמן פנוי, תוך שהם מתבססים על תפריט עשיר מהטבע ומבלים את רוב זמנם במשחק, שיחה ומנוחה.

המהפכה החקלאית מופיעה אצל זרזאן כשורש כל הרע. היא מובילה לדרדור ניכר במעמדן של הנשים שאינן יכולות עוד להשתתף בעבודות השדה, ויוצרת את החברה הפטריאכלית והשוביניסטית. עודפי המזון שהיא יוצרת מובילים למסחר וזה מוביל להתמחות במקצועות וכך נוצר לא רק ריבוד חברתי, אלא גם עצם מושג העבודה ואיתו מיידית הניכור מהעבודה ומושג הבעלות. בחברות ציידות-לקטיות טוען זרזאן, אין מושג עבודה. כל אחד מהחברים בקבוצה מבצע את כל המלאכות ואלו משולבות באופן אורגני במרקם היומיומי כך שהעבודה והחיים שלובים זה בזה. חברות אלו גם מבוססות על שיתוף וכלל לא מכירות את מושג הבעלות. בכך לא נגמרת רשימת התלונות של זרזאן כלפי החקלאים. חקלאות מובילה ליחס מחפצן ואכזרי כלפי חיות (שהופכות למכונה להמרת עשב לבשר), מובילה לדרדור המערכת האקולוגית, למדבור וגם סתם מעמיסה על האדם עבודה רפיטטיבית ומשעממת. לא לשווא, טוען זרזאן, קוראת הקללה האלוהית בספר בראשית "בזיעת אפיך תאכל לחם". המעבר מהחברה הציידית-לקטית לחברה החקלאית שווה ערך אצל זרזאן לגירוש מגן העדן. "בבייתו את החיות והצמחים האדם, באופן הכרחי, ביית [האדם] את עצמו" הוא כותב.

אבל המהפכה החקלאית היא שלב אחד בשרשרת אירועים שזרזאן רואה כבסיס החורבן הציביליזציוני. החטא הקדמון על פי זרזאן הוא הסימבוליזציה של המציאות אשר מתחילה בהמצאת השפה והמספר. לפני השפה והמספר העולם נחווה בצורה ישירה. כל פרט ופרט מתגלה בפני עצמו באופן קונקרטי. לאחר המצאת השפה והמספר דברים מצטמצים ליחידות שוות שההבדלים הקיומיים ביניהן נמחקים וכך לאחר השפה מדברים על חמישה ילדים  או שבעה עצים כאילו עץ אחד זהה לעץ אחר. את סיפור מגדל בבל רואה זרזאן כסיפור התרסקותה של שפה מקורית ואותנטית יותר שהייתה ברשותה של האנושות לפני השפה הסימבולית – לעדר של לשונות מסולפות. כשאנחנו מסתמכים על השפה במקום לחוות את העולם בעצמנו, מתריע זרזאן, אנחנו מסתמכים על חוויה חלופית ולכן בלתי אותנטית.

"סמלים הם יותר מסתם יחידות בסיסיות של התרבות: הם מכשירי מיסוך שמרחיקים אותנו מהחוויות שלנו" הוא כותב (עמ' 75). המציאות של השפה היא מציאות אידאולוגית, מציאות המתווכת דרך סמלים שיוצרים הפרדות וקטגוריות מלאכותיות ומונעת מן האדם לראות את המציאות כפי שהיא. הסימבוליזציה של העולם בעזרת השפה היא על פי זרזאן דרך שמובילה אותנו הלוך והרחק מהמציאות, מידע, למידע לדאטה ועד לעולם הפוסט-מודרני הסימולקרי שמורכב מסמלים. "מהפכת התקשורת הגלובלית היא תופעה שבה 'קלט' הופך זמין מיידית בכל מקום על ידי אנשים שחיים, יותר מאי פעם, בבידוד זה לזה" הוא כותב (עמ' 61). וכך, כפי שאבחן קסירר, "המציאות הפיזית הולכת ומצטמצמת ככל שהפעילות הסימבולית של האדם מתקדמת".

על הזמן כותב זרזאן בעקבות אלדוס האקסלי שהוא "דבר שטני מטבעו" שמבודד את האדם מהמציאות ומצטט את רוברט לואיס סטיבנסון "לא לדעת את הזמן במשך חיים שלמים זה, הייתי אומר, לחיות לנצח. אין לך מושג, אלא אם כן ניסית זאת, כמה ארוך הוא יום קיץ שאותו אתה מודד רק בעזרת רעב ומביא לסופו רק כאשר אתה כבר רדום". הזמן משנה את היחסים בין סובייקט לאובייקט, הוא גורם לאדם לנסות לבצע בו מניפולציות, להספיק, למלא את הלו"ז – הזמן הוא הבסיס לרעיון התפוקה שעומד ביסוד החברה הקפיטליסטית וגורם לנו לספור כל דקה מדקות חיינו ולחיות בפחד מתמיד שלא נספיק להפיק מספיק.

האמנות מבחינתו של זרזאן
היא המשך הדיכוי שמבצעת השפה למציאות הישירה. אמנות עוסקת כביכול במשהו בלתי ניתן לביטוי, אולם למעשה היא מרחיקה אותנו ממנו, טוען זרזאן. ט.ס. אליוט כתב כי "כל עבודת אמנות היא מתקפה על הבלתי ניתן לביטוי" וזרזאן מנסח אותו מחדש וטוען כי האמנות היא מתקפה על כל מה שעדיין לא עבר סימבוליזציה. זרזאן משלח את הביקורת שלו כבר כבר בציורי המערות של אלטמירה, אבל מחריף אותה ככל שההיסטוריה ממשיכה אל האמנות הניאוליתית שמבצעת פורמליזציה למציאות והלאה אל האמנות בת ימינו שהינה לא יותר משפחתה במשקל הנוצה של מערכת מדיה בינלאומית בשווי מיליארדים שעסוקה בהשחתת הטבע, דיכוי הרגישויות הטבעיות של האדם והכנסתו לסד של צריכה.

 

לטכנולוגיה יש אג'נדה

 

 

הראשונים שהבינו והתנגדו אקטיבית לאג'נדה של המכונות. מרסקי המכונות – הלודיסטים.

"הכל התחיל כשעבדתי בארגונים המקצועיים והתחלתי לכתוב עליהם" מספר זרזאן כשהוא נשאל כיצד פיתח את האלרגיה העזה שלו לטכנולוגיה. "זה גרם לי להתמקד במהפכה התעשייתית ובבתי החרושת הראשונים באירופה. ואז התחלתי לחשוב על המהות של החברה התעשייתית. למעשה זה מה שמרקס עשה, אבל מרקס עזב את זה לטובת דברים אחרים. נקודה אחת שהייתה משמעותית מאוד עבורי הייתה ההבנה שבית החרושת הוא לא רק מוסד כלכלי אלא דיסציפלינה של כפיה. ההכנסה של האנשים לבתי החרושת היא מעין סוג של כליאה: זה לשים אנשים בתוך מערכת ריכוזית ואז לשלוט בהם. כך הבנתי שבטכנולוגיה גלומים כוונה, ערכים, עדיפויות ובחירות. התחלתי להסתכל על טכנולוגיה בצורה אחרת ולשאול את עצמי אם זה תמיד היה ככה וראיתי שלא משנה באיזה תקופה אתה חי, הטכנולוגיה מגלמת את החברה ואת הערכים הדומיננטים שלה. זה פתח את הדלת, וכשגיליתי את המחקרים האנתרופולוגים על חברות ציידות-לקטיות זה גילה לגמרי איך המערכת הזו עובדת."

זה מעניין כי המסקנות שלך לגבי האופן שבו טכנולוגיה מכתיבה את התודעה שלנו מזכירות למדי את המסקנות של חוקרי מדיה כמו מרשל מקלוהן וגם הספר שלך אלמנטים של סירוב, באופן שהוא סוקר אחת אחת את ההשפעה של טכנולוגיות וסוגי מדיה, מזכיר את "להבין את המדיה" של מקלוהן, אבל בגרסה מאוד פסימית. אתה מתאר את הטכנולוגיה כמסלול שמוביל לניכור הולך וגובר של האדם. מה הקשר בין טכנולוגיה לניכור?
"בעקבות הספרות האנתרופולוגית והפילוסופית, אני חושב שהמוסד שמתחיל את הניכור הוא חלוקת העבודה (Division of Labor). ברגע שאתה מחלק את האני לתפקידים אתה מחלק לא רק את האני אלא באופן עקרוני אתה יוצר בשלב מאוד מוקדם חברה בעלת מעמדות, ומשם מתחילים המתחים בחברה המוקדמת כבר בתקופה של הפליאולית העליון וזה מוביל לביות של האדם (Domestication). השינוי הגדול מתרחש לפני כ-10,000 שנה עם המהפכה החקלאית והופעתו של של היגיון השליטה בטבע שמגיע בתקופתנו למקומות מאוד קיצוניים. זה מרחיק אותנו עוד ועוד מהקשר עם האדמה. זה הופך להיות האתוס השולט וכך אנחנו מגיעים לדברים מטורפים כמו ננוטכנולוגיה, שיבוט או הנדסה גנטית. כל אלו הם חלק מאותה דרך. זה אותו סוג של היגיון פנימי."

אתה מדבר על ניכור. ניכור ממה? מה יש לפני הניכור? ממה מרחיקה אותנו הטכנולוגיה?
"זה כבר דברים ספקולטיביים יותר, אבל לי נדמה שלפני התפתחות המוסדות הללו הייתה תחושה של יותר שלמות, יותר מיידיות, של קשר עם האדמה ואחד עם השני. אני שואב הרבה מהרעיונות הללו מתוך הספרות האנתרופולוגית וקריאה על עמים ילידיים. זה נותן השראה לי ולאנשים ולאנשים שאני עובד איתם, לא להעתיק מהם, אלא פשוט לדעת שזה דבר שעדיין קיים ואפשר להתבונן בו בתשומת לב ולראות שזו צורת חיים שונה. וזה דבר רוחני עבורי. זה דבר רוחני מאוד. למעשה, זו הדרך שבה אני חושב על רוחניות. הקרבה הזו, וסוג הקשר הזה. יש לזה בעיני הרבה פחות קשר לאמונה מאשר לדבר הזה שהכחדנו. פעם היינו באחדות עם שאר העולם ועכשיו אנחנו מנסים תמיד להיות בעליונות עליו."

אם טכנולוגיה היא כל כך רעה למה אנחנו נותנים לה לשלוט בנו?
"הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת ולעולם לא הולכת אחורה ואחת מהבעיות היא שהתפיסה שעדיין שלטת היא התפיסה שטכנולוגיה היא ניטראלית ולא פוליטית; שאי אפשר לדבר עליה כתופעה חברתית או להעמיד אותה בסימן שאלה. הגישה היא: זאת הטכנולוגיה, היא טבעית ולא ניתן לשנות אותה. כך שהשאלה הזו לא עולה בכלל לדיון וזה מה שאנחנו צריכים לשנות. אני חושב שהרבה מהאומללות נובעת מזה, משום שזה לא נושא מפורש לדיון. אבל זה יכול להשתנות. או שלא, אם אנשים יהיו מרוצים מזה אז זה לא ישתנה וזה ימשיך להעמיק ואנחנו נחיה בעולם יותר ויותר מדולל, מלאכותי ומתווך בלי כמעט שום סוג של חוויה ישירה ושום טקסטורה של חיים או כל הדברים הללו. אבל אני לא חושב ככה, אני חושב שאנשים, אפילו בגופם ממש, ברמת הקרביים, יודעים שכל מה שבעל ערך נמחק ושלהחליף את זה במכונות זה לא התשובה. אנשים אומרים כל מיני דברים המטורפים כמו: 'טוב, אין יותר קהילה אז יהיו לנו קהילות וירטואליות.' אוקיי. האם זה יעשה אנשים מאושרים? בטח שלא. זה לא יספיק כי זה שלילי מדי וגוזל מאיתנו יותר מדי. אבל מי יודע. אני מהמר על זה, אבל אנחנו לא יודעים. אני מהמר שזה מה שיקרה, אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו נגלה. הרעיונות הללו עומדים לדיון ציבורי ואולי נראה איזשהו שינוי מתחיל שבו אנשים מבינים שזה לא אוטומטי ולא בלתי נמנע. שום דבר הוא לא אוטומטי. אנחנו יכולים לעשות משהו או שלא לעשות משהו."

אתה חושב שיש כיום יותר נכונות להקשיב לרעיונות מהסוג שאתה מפיץ מאשר בתקופה שהתחלת בשנות השמונים?
"הו כן. בדיוק חזרתי מברצלונה והייתי לפני כן בפינלנד ואני בדרך למוסקווה ביום רביעי והייתי גם בברזיל והודו לאחרונה. אני יכול לומר ולו רק מכמות ההזמנות שאני מקבל להשתתף בדיונים, שיש הרבה יותר תשומת לב לרעיונות הללו. אנשים מקדישים הרבה יותר תשומת לב, וכשאתה מדבר מול קהל אתה יכול להרגיש את זה. אנשים ממש מתרכזים בנושא הזה ורוצים לשמוע פרספקטיבה אחרת. כמובן זה עדיין לא תנועת המונים, אבל אנשים מתחילים לשים אליה לב."

 

הדרך לדה-תיעוש

 

 

דיון אנטי-ציביליזטורי ארוך לאורך הדורות. כריכת הספר Against-Civilization.

אחת מהביקורות שמושמעת לעיתים כנגד זרזאן וחלק מעמיתיו לתנועה הניאו-פרימיטיביסטית היא שהם מדברים כנגד הציביליזציה אך משתמשים בכליה. לזרזאן יש אתר אינטרנט ותכנית רדיו והוא מטייל בעולם באופן תדיר. בניגוד ליונובומבר, עושה רושם שברמה היומיומית זרזאן דווקא מסתדר לא רע בכלל עם הטכנולוגיה המודרנית.

"אני לא חי מחוץ למערכת הטכנולוגית" מודה זרזאן "הנה אנחנו מדברים מתוך הטכנו-תרבות, מנהלים שיחת טלפון בין-יבשתית, משתמשים במחשבים ולי יש תוכנית רדיו. וזו סתירה. אנחנו לא ביקשנו את זה, אבל הנה זה, הנה אנחנו – ואם אתה רוצה לתקשר או לתרום לשיח הציבורי אין לך הרבה ברירה."

יש משהו מאוד פרדוקסלי בהגות שלך. אתה כותב, למשל, מאמר שלם כנגד השפה וזה חיבור יפהפה אבל בו זמנית הספר שלך הוא אחד מהספרים המלומדים ביותר שקראתי זה זמן רב, מלא בהערות שוליים וציטוטים. זה ברור לחלוטין מהקריאה שאתה נושם שפה, חי את הכתיבה וקורא בתשוקה. אז למה אתה כותב כנגד השפה? למה אתה רוצה לחסל אותה?
"הנושא של השפה הוא הספקולטיבי ביותר מבין הנושאים שכתבתי עליהם. זה לא עיקר אמונה. אני פושט מעלה את הרעיונות הללו. וכמובן שבבסיס אני סופר, כך שזה די מטורף מצדי לדבר כנגד כתיבה. העניין הוא לדמיין עולם עם חיים ללא הצורך בפיצויים שנותנים לנו אמנות או מספרים או כל הדברים הללו. זה סוג של תרגיל חשיבה."

יצא לך להתנסות בעצמך בחיים כצייד-לקט?
"לא. התעסקתי קצת בחלק של הכישורים, אבל הרבה פחות מכל מיני אנשים שאני מכיר. אני חושב שזה חלק מהגשר, פשוט לעבור העצמה על ידי הלימוד של דברים פשוטים: איך ליצור כלים פשוטים? איך ליצור אש? איך לזהות צמחים? לגלות מה אכיל? ומה עמים ילידיים אוכלים? כל הדברים הללו שנותנים לנו את התחושה שאנחנו לא חייבים להיות תלויים בכל העניין המלאכותי של הציביליזציה."

אתה כותב הרבה נגד, יש לך חזון חיובי עבור החברה האנושית?
"זו השאלה המעניינת. איפה האפליקציה של הרעיונות הללו? איך אפשר לעשות איתם משהו? וזו השאלה הגדולה ביותר והדבר היחיד שאני יכול לומר זה שלא נדע עד שלא יהיה לנו דיאלוג פומבי. כשאנשים יתחילו לעסוק בזה הם ימצאו דרכים לשנות. יש אנשים שלומדים כבר עכשיו כישורים פרימטיביים, עוברים לחיות בטבע וחושבים באופן פרקטי על החיים הפרה-היסטורים. אבל זו לא שאלה פוליטית ולכן קשה מאוד לדמיין איך אפשר לגרום לתהליך של דה-תיעוש. הייתי בספרד בשבוע שעבר ואחת מההרצאות בועידה היתה על Degrowth ויש כבר תנועות בצרפת ובאיטליה שמתחברות לאנשים שמתוסכלים מההקצנה של התעשייתיות והטכניזציה של החיים כדי ליצור תנועה פוליטית אמיתית."

יש אנשים שטוענים שזה בכלל בלתי אפשרי לחזור אחורה. שיש כיום כבר יותר אנשים בעולם מהכמות שיכולה להתקיים בו אם נחזור לצורת החיים של ציידים-לקטים.
"בעיני המצב הפוך לגמרי. אנחנו יודעים שהמסלול הנוכחי הוא התאבדותי. זה לא רק ההתחממות הגלובלית וכל מה שקשור אליה. אנחנו מתקרבים לקטסטרופה אקולוגית, אז אם אנשים אומרים: אתה לא יכול לחזור אחורה, הם פשוט בוחרים בהתאבדות, באסון שמתחיל ממש עכשיו. וזה לא רק אסון פיזי אלא גם אסון רוחני, סוציאלי ואישי. ולמעשה היעילות של הורטיקולטורה גבוהה בהרבה מזו של החקלאות התעשייתית וגם לא הורסת את הקרקע ומזהמת את הפלנטה: יש חקלאות יער, שיטת פוקהוקה ופרמהקאלצ'ר. אבל האנשים האלה שאומרים שזה בלתי אפשרי, הם בכלל לא מסתכלים על המצב, במיוחד עכשיו כשסין והודו עוברות שלב של היפר-תיעוש ואנחנו רואים כמה זה מאיץ את הרג המינים, זיהום האוויר, המים והכל. אפשר לדבר על טכנולוגיה, ירוקות וקיימות אבל זה הכל שטויות בגלל שהם לא מדברים על המניע האמיתית לכל זה."

אז כל הציביליזציה של ה-10,00 שנה האחרונות היא טעות?
כן, וגם אחרים אמרו את זה. האנתרופולוג ג'ארד דיאמונד קרא לזה [למהפכה החקלאית] הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית וכשאתה מסתכל על התוצאות, על העלות של נקודת המפנה הזו לפני 10,000 של הביות של האנושות – אז, ג'י, זה לא ממש הסתדר לטובה. יש מלחמה בלתי פוסקת, הרס בלתי פוסק של הסביבה, אנשים עובדים יותר ויותר. ככל שיש יותר תרבות סימבולית כך יש יותר עבודה. זה די מדהים אבל נראה שזה נכון, אפילו שאנחנו לא יודעים למה. מה כל כך חיובי בציביליזציה? עכשיו המצב מחמיר והחלק העצוב הוא שהחמרת המצב הזה היא הסיבה שאנשים מתחילים להטות אוזן. כמה אנשים עדיין מאמינים היום בקדמה?"

ואי אפשר לשמור על חלק מהטכנולוגיה או אולי להשתמש בה אחרת בדרכים יצירתיות, אחראיות או חכמות יותר? אולי אפשר ליצור טכנולוגיות מסוג שונה?
"כנראה שלא בגלל שכל הטכנולוגיה באה מתעשיה. אין טכנולוגיה בלי מליוני אנשים שצריכים לעשות את כל העבודה המשפילה הזו בקווי הייצור ובמחסנים. כל הדברים הללו דורשים בני אדם ואדמה. הבסיס שהרבה אנשים לא רוצים להסתכל עליו לרוב הוא הבסיס התעשייתי והוא מלוכלך ומדמם."

ואם היו לנו רובוטים שעושים את הכל בשבילנו ואנשים היו פשוט חופשיים?
"אבל זה מעולם לא התפתח ככה. כשהייתי ילד לפני הרבה שנים אמרו לנו שבעתיד בזכות הטכנולוגיה נוכל לעוף ואף אחד לא יצטרך לעבוד ושום דבר מזה לא קרה. אנשים עובדים יותר ויותר וזה הורס את הכוכב יותר ויותר מהר. ושוב, עכשיו אנ
חנו רואים את זה חוזר בסין ובהודו, כל התהליך הזה שמשוכפל כי אחרת אין טכנולוגיה. ואחת השאלות כאן זה האנשים בשמאל שכביכול מאוד דואגים לפועלים, אבל למעשה מגבילים אותם לחיי עבדות. אולי אני חוזר על עצמי, אבל איפה הטכנולוגיה בלי כל האנשים הללו במכרות? ואף אחד מהאנשים הללו, כולל אני, לא היה רוצה להיות במכרות אלא אם כן הוא חייב לעשות את זה. אבל אפילו אם זה היה רובוטים שהיו עושים את הכל, מאיפה תבוא הפלדה? כיצד יובילו אותה? זו עדיין מציאות תעשייתית ואי אפשר להתחמק מזה. וזה אפילו מבלי לדבר על הניכור: אם יש לך את הדבר המלאכותי הזה הוא משונה בפני עצמו, אפילו אם תשכח את העלות הנוראית לכוכב. איזה מין קיום זה, לחיות במין עולם מודרני מוזר שמבוסס על רובוטים. אתה יכול להסתכל על יפן, מקום שבו מנסים לפתח משהו כזה, וזו לא חברה בריאה בכלל לדעתי."

אוקיי, נניח שאני מקבל את העמדה שלך. נניח שהטכנולוגיה היא שורש כל הרע. למה לעצור לפני 10,000 שנה? למה לא לומר שהיה צריך לעצור עוד קודם לכן לפני מליון שנה, או עשרה מליון שנה? אולי האדם הוא מלכתחילה טעות?
"צריך להסתכל ברקורד האנתרופולוגי. מתי החלה המתקפה על הטבע. ובמקרה של בני האדם היא התחילה די לאחרונה. יש אנשים שכותבים על האש, ואפשר מבחינה פילוסופית לשים את הקו שם, אבל אנשים עבדו עם אש לפני שני מליון שנה והם לא מחקו את כל המינים הביולוגים או הקימו צבאות וכל הדברים הללו שיכלו לעשות. איפה מופיעים המקרים הראשונים של אלימות מאורגנת של צבאות? שם לפי דעתי יש את נקודת המפנה."

 

תרפיה שבועית

 

מאז Elements of Refusal ) 1988) פרסם זרזאן שורה של ספרים כנגד הציביליזציה. ספרו האחרון בנושא, Twilight of the Machine פורסם ב-2008 וקורא לתנועה אנטי-טכנולוגית. כיום, לדבריו, הוא עסוק בכתיבה של מאמרים בעלי גוון אישי יותר, ויש לו גם תוכנית רדיו אינטרנטית שבועית שבה הוא מפרשן את אירועי השבוע מזווית ראיה אנרכו-פרימיטיביסטית שלו, עם פינות קבועות כמו "חיות מתנקמות בציביליזציה" ועוד. "אני מאוד מתעניין בתופעת התקפות הירי הרנדומליות שנדמה שמתרחבת בחברה. אני אוהב לחקור את זה ולהזכיר את זה. זה פשוט עוד דבר נוסף שלמערכת אין שום דבר לומר עליו, אבל העניין המרכזי הוא העניין התרפויטי. עצם העובדה שיש לי הזדמנות להוריד דברים מעל לבי ולנאום עליהם היא בריאה מאוד עבורי ואני מאוד נהנה מזה."

 

 

והערות לסיום

 

עד כאן הכתבה, וכמה הערות לסיום משלי. אני כן חושב שזרזאן הוא אחד ההוגים המרתקים, הפרובוקטיבים והחדים שקראתי בשנים האחרונות – אני לא בהכרח מסכים עם כל מה שהוא אומר, או עם המסקנות שלו.

כמה שאלות שהוא מעלה ושאני חושב שכן ראוי להתייחס אליהן:

* איך זה שככל שיש לנו יותר טכנולוגיה ותרבות סימבולית אנחנו גם עובדים קשה יותר? האם זו רק תחושה סובייקטיבית, ואם לא, איך ניתן להסביר אותה?

* איך ניתן להתגבר על אובדן האינטימיות והמיידיות של חוויית החיים בטבע ולהשיג את אותו הדבר תוך כדי שימוש בטכנולגיה? האם זה בכלל אפשרי? (אחד מהנושאים העיקריים בטכנומיסטיקה)

* מה זה אומר על הפרויקט הציביליזטורי שככל שהוא ממשיך מצבו של הכוכב מחמיר?

רשימה קודמת בנושא

המכניקה של הניכור – על המחיר התודעתי של הטכנולוגיה

%d בלוגרים אהבו את זה: