Category Archives: מיסטיקה

בין פוליטיקה לרוח

על הניגוד הקשה בין החיים הפוליטיים לחיים הרוחניים, וכיצד ניתן לשלב בין השניים. מאמר שנתפרסם לפני כשנה במגזין כביש אחד.

ברשותו של הקורא, אפתח בציטוט מהפייסבוק. הציטוט הזה לקוח מהפיד של מיכל, חברה אקטיביסטית שעברה בשנים האחרונות מסעות רבים ונועזים על הקו שבין פיתוח מודעות רוחנית לפיתוח תודעה פוליטית. המסעות האלו הובילו אותה לשורה של מקומות שונים, לעיתים מרחיקי לכת, ותמיד כנים ואמיתיים, ונדמה לי שמובילים אותה כיום לשילוב נדיר ויפה של אמת פוליטית ורוחנית. הסטטוס שבו אפתח כאן פורסם בוול שלה לפני כשנה והוא מגלם בעיני באופן חד ומדויק את השסע על קו התפר של הרוחניות והפוליטיקה; זה שמעסיק אותי כאן. אני מביא את הדברים במלואם:

"פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים – מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו…
ואז היא עצרה אותי: "אני לא רוצה לשמוע" "… אבל… א" "אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי" "אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך" "אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי."
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי –
"שיהיה לך בתאבון". והלכתי. זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזה לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר – לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי – אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו."

 

***

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת 2011.

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת האוהלים של קיץ 2011.

הסיפור של מיכל מתאר לטעמי היטב מתח שמתקיים לעיתים בין העיסוק בפוליטיקה לפוליטיקה של התודעה. שניהם הכרחיים, אך לעיתים קרובות נדמה שהם סותרים זה את זה. ומדוע בעצם? על פניו לא חייב להתקיים ניגוד בין הרצון לקדם את הצדק בעולם לבין הרצון בהגשמה רוחנית, אלא שכשממקדים את המבט מתגלה בין השניים סתירה בסיסית וקשה ליישוב.

הדחף הפוליטי הוא מיסודו דחף לתיקונו של עוול כלשהו, ותמיד יש עוול, ולכן הפוליטיקה היא תמיד הכרחית. הפוליטיקה הינה הדרישה המוצדקת והחיונית לצדק, דין ודיין. אלא שהדחף החשוב הזה טומן בחובו דרדר מטריד: הרצון לתקן את העוול דורש מן האדם למקד את תודעתו בעוול, וההתמקדות בעוול ממלאת את האדם, באופן מובן למדי, בחימה, זעם ותחושות שליליות אחרות, ובכך הוא מעולל עוול לעצמו, ולעיתים גם לאחר.

כאן נכנסת הרוחניות. היא יכולה לתקן את כל זה, היא מלמדת אותנו להעריך את מה שיפה וטוב בחיים האלה, להתרכז במה שחיובי במקום במה ששלילי.[1] הבעיה כאן היא שבמצוקתם נוכח הזוועה שבעולם אנשים רוחניים נוטים לעיתים לעשות לעצמם חיים קלים באמצעות הדחקת המציאות הפוליטית.

ההמנעות מהשדה הפוליטי, האופיינית לחלק ניכר מהשיח הרוחני הישראלי בן זמננו, מבקשת לשמר מרחב המגונן ומבודד משדה התודעה הלא פשוט שקיים במקום זה. היא גורסת שהחשפות לרעש ולסבל שמפומפמים ללא הרף במדיה אינם תורמים לדבר מלבד זיהומה של התודעה ברעלנים. באמצעות המנעות מחשיפה והשתתפות בשיח הפוליטי, שיח רוחני מסוג זה מבקש לבסס אוטונומיה שבמסגרתה יוכלו אנשים להיות מאושרים, מה שיאפשר להם, כך גורסת התורה, להפוך לסוכני שינוי בטרנספורמציה שתתחיל מלמטה, מהזרקת אהבה, חמלה ונדיבות לתוך המציאות הקרובה והיומיומית.

מנקודת השקפה זו, האדם הינו חלק ממבנה יקומי שבמסגרתו כל נפש היא פנינה המשקפת את אלו המקיפות אותה – התעלות התודעה האישית מהווה השראה המסייעת למבנה כולו להתרומם. לכל אדם יש אחריות לעצמו ולאחר לטפח את נפשו כמו גן חמד, על מנת להפיץ דרכה אור, שמחה ואהבה. מסיבה זו האקטואליה אינה יכולה למצוא מקום בתודעה. התודעה העסוקה בטיפוסה במעלה הסולם הקוסמי אינה יכולה להרשות לעצמה להתפס לכעס, לתסכול, לשנאה חלילה ולשאר "האנרגיות השליליות" שהעיסוק בפוליטיקה מעורר תדירות. וזה עוד בלי לדבר על הבעיה המהותית שיש ברוח ההבל והשקר הכללית האופפת את אמצעי תקשורת ההמונים, ובאופן שבו אמצעי המדיה מהווים אופיום להמונים המאפשר בריחה מהמציאות של כאן ועכשיו.

הפרדיגמה הא-פוליטית של הרוח מסייעת לה להמנע מרעלנים תודעתיים ולהתעלות אבל עולה במחיר החנקת המעורבות הפוליטית והפיכה לשותפים דוממים של עוולות הסדר הקיים. גם כאן, כמו בכל דיון אינטרנטי טוב, מקרה הקיצון הוא השואה, והשאלה: האם הייתם יכולים להקדיש עצמכם להתמקדות רוחנית ולפרוש מן העולם לבועה שלכם בידיעה שמתחוללת סביבכם שואה נוראית שיתכן שיש באפשרותכם לעשות דבר כדי למונעה? האין בכך עיוות נורא של הרוח?

מקרה הקיצון ההפוך הוא זה של הפעיל הפוליטי שמרשה למצעד העוולות שמתרחש בעולם סביבו להשתלט על חייו עד כדי כך שאין ביכולתו יכול לחוש את הקסם שבשקיעה, פרח או חיוך. העובדה שמתחוללות על גבי הכוכב אנספור זוועות ועוולות מדי שעה ורגע לא עומדת להשתנות בקרוב – אבל אם היא מובילה לדרישה אבסולוטית לזכור בכל רגע ורגע את הזוועות האלה התוצאה היא א-הדוניות קיצונית, המנעות מוחלטת מהנאה לנוכח הזוועה. במקרים רבים, אצל הפעיל מעונה הנפש, מעורבת פה גם תחושת אשמה מסוימת על הפריבילגיה שמאפשרת לנו לשמוח בזמן שאחרים סובלים. הבעיה בתפיסה זו היא שבאופן דומה לזה בו תפיסה רוחנית טהרנית מוחקת את העוול, כך מוחקת תפיסה פוליטית טהרנית את הנשגב והיפה. זהו עוול שלא לאהוב את העולם הזה, שכן האהבה לעולם היא הדבר היחיד שמעניק משמעות לכל הסבל הנוראי שיש בו. אנשים שנמנעים מהנאה בגלל שבמקום אחר סובלים אינם מתקנים בזה את העולם, הם רק מוסיפים עוד סבל לעולם. אם היו נמנעים כולם מהנאה ושמחה בשל גודלו ועוצמו של הסבל, היה זה זוכה לנצחונו הסופי. לכן התיקון האמיתי הוא לשמוח באופן פראי ועמוק ומהלב ולשתף את אחיך ואחיותיך בשמחה.

 

***

הרוחניות ותיקון העולם הן הזכות הבסיסית והתביעה הבסיסית. הזכות לצמצם את הסבל האישי והתביעה להפסיק את הסבל של כל הישויות. רוחניות שאין בה תיקון עולם דינה לשתף פעולה עם הרוע בעולם. פוליטיקה שאינה מותירה מקום להנאה ושמחה תמימה חותרת תחת עצם הטעם שבמאבק ותחת המאבק עצמו. כשמפתחים אותן עד לקיצוניות התפיסה הרוחנית-מתבדלת והתפיסה הפוליטית האנטי-דתית מופרכות באותה מידה.

אסור לנו להניח לרצון שלנו להתעלות בדרכה של הרוח, השמחה והאהבה להסיט את עינינו מהזוועות הנוראיות המתרחשות בעולמנו מדי יום ומדי שעה. בה בשעה, אל לנו להניח לרצון לתקן את הזוועות הללו למנוע מאיתנו לראות את היופי המופלא והמושלם הגלום בעולמנו: לאהוב כאילו אין עוולות ולהתקומם כלפי העוולות מבלי לשכוח את האהבה והאחדות שבכל, זוהי התורה כולה על רגל אחת, אך הו כמה מכשולים ישנם בדרך.

אחת החוויות שמסמלות עבורי יותר מכל את ההתנגשות בין המימד הרוחני לבין המימד הפוליטי בחיי הפרטיים היא החוויה של כניסה לאתרי החדשות באינטרנט לאחר חזרה ממסע של עבודה רוחנית. אחרי מסע פנימי כזה, המלווה בתקופה של ניתוק מאמצעי התקשורת, הנפש חשה התעלות של חופש, שמחה ואהבה. החזרה לסביבת החיים היומיומית על אתגריה הינה לא טריויאלית מטבעה אבל נדמה שאין רגע שמגלם את נקודת השבר עבורי כמו הרגע שבו אני פותח בקריאת החדשות והמאמרים בעיתון. תוך מספר דקות של קריאה בידיעות, שטף השליליות הפורץ מהמסך גורם לנשימה שלי להעצר וגודש אותי בתחושות כעס, תסכול וייאוש – כל מה שניסיתי להרפות ממנו.

הקריאה באתרי החדשות מציבה עבורי את הדוגמה הקוטבית ביותר לסתירה בין המודעות הפוליטית והמודעות הרוחנית. החדשות מרוכזות בכל מה שרע, בניגוד לרוחניות שמבקשת לסייע לאדם להתרכז בטוב. עמודי החדשות עוסקים בפילוג, בהנגדה של הדעה אחת בדעה שניה, וזאת לעומת הרוחניות שמבקשת לאחד את הניגודים. בעוד שהרוחניות מבקש לעורר באדם את הכרת התודה והאמונה, הרי שהחדשות מטפחות בנו לרוב בעיקר תודעת עוול, כעס ותסכול. במקום שהרוחניות מצביעה על היופי הטבוע בכל, החדשות מלמדות אותנו על העוול הטבוע בכל.

הבעיה, אגב, היא לא רק במסר. הבעיה היא לא פחות במדיום שמשאיר את הגולש בהוויתו הבודדת והאנונימית. את האנונימיות חסרת הפנים והישע הזה מגלם בצורה האכזרית ביותר מוסד הטוקבקים הגדוש במשתמשים אנונימיים המגדפים זה את זה בגועליות ושהדבר היחיד הגדול מהארסיות שבדיונם הוא עקרותו.

לא פלא שהיפים נרתעים כל כך מצריכת חדשות. בפילדלפיה פגשתי את פאבל, חבר פולני שמטייל כדרך חיים. כשהסביר לי למה הוא נמנע מלהתעדכן בחדשות בטלויזיה או ברשת אמר שהחדשות ממלאות את החברה שלנו בכעס, סבל ופחד. בטלוויזיה מדווחים על האדם היחיד שנרצח או נאנס באותו יום במקום על הרבים האחרים ששמחו, אהבו, תרגלו נדיבות או עשו מעשים טובים. החדשות, טען פאבל, גורמות לנו לחשוש מאנשים אחרים ולחוש אליהם טינה – הן מונעות מאיתנו להפתח לעולם. חשבו כמה זעם ושנאה החדשות מעוררות אצלנו בחזרה חסרת הקץ על חוסר הצדק או העוולה שמעוללים בהן ללא הרף קבוצה או מגזר זה או אחר בחברה, ובתמונה שהן מציירות של חברה גסה ומושחתת. התוצאה התדירה מדי של צפיה מרובה בחדשות היא אובדן האמונה בחברה שלנו – "הכל כסף" "הכל פוליטיקה" "כולם נבלות". אם אדם רוצה להחשף לעולם, טען פאבל, הוא צריך לפגוש אנשים אחרים באופן בלתי אמצעי במקום להסתמך על המדיה שמסלפת ומרחיקה אותנו מבני האדם האחרים.

פאבל צדק במידה רבה. התעדכנות בחדשות הינה עקרה ומתסכלת כל עוד היא נחותה בדרגתה לפעולה פוליטית אקטיבית. כל עוד עיקר העיסוק שלנו במציאות הפוליטית הוא עיסוק פסיבי המרוכז בספיגת תודעת העוולות הקיימות במקום בתיקונן, אנחנו גורמים לעצמנו נזק רב יותר משאנחנו מתקנים בעולם. אם אנשים היו משקיעים בתיקון העולם רבע מהזמן שהם משקיעים בעיסוק בעוולות הנעשות בו, היה העולם כבר במצב טוב לעין ערוך. בעשיה הפוליטית יש את הפוטנציאל לפגישה עם האחר, לגישור ותיקון. גם כשהיא מלווה באתגרים יש בכוחה להוות מנוע לחיבור רוחני אל הנדיבות, החמלה והאהבה שניתן לבטא בה. היא יכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר ואת העולם למקום טוב יותר. התשובה אם כן נעוצה בעשיה, אבל רק בעשיה הנעשית מתוך ראיה רוחנית וכוללת. כאשר זו אינה נעשית בצורה זו, עשיה פוליטית תוביל לעיתים קרובות שוב לרגשות כמו כעס, תסכול וייאוש. באופן זה היא תוביל גם לחסימות במערכת הגופנפש כולה ובפגיעה ביכולת לחוש שמחה, אהבה, חמלה, נדיבות או תקווה.

 

***

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תנועות השמאל הפוליטיות בעולם אופיינו היסטורית בטינה כלפי הממסד הדתי ואף כלפי המימד הדתי, באופן המגולם בתיאורו של מרקס את הדת כאופיום להמונים. הדת, המפייסת את בני האדם עם המציאות החברתית, המציעה להם תפיסת עולם מנחמת ומונעת מהם להתמרד, נתפסה כאויבתה של אידאולוגיה שביקשה להעיר את האדם למציאות חייו ההיסטורית על העוולות הגלומות בה.

ניתן להבין את השורשים ההיסטורים ואף המהותיים של עוינות הפוליטיקה למימד הדתי. עם זאת נדמה שהעוינות הזו מנכרת לעיתים קרובות פעילים פוליטיים מהקהל אליו הם מעוניינים לפנות, על ידי כך שהיא מנכרת אותם מעצמם. עשיה פוליטית נבחנת בראש ובראשונה באופן שבו אנחנו חיים את חיינו ומתקנים את העולם סביבנו בחיי היום יום שלנו. מי שנוהג בזולת מתוך תודעה של אהבה ונדיבות עושה פעולה פוליטית ראשונה במעלה.

אחד הדברים המשמחים במחאת קיץ 2011 היה האופנים בהם היו שזורים בה החומר והתודעה. במאמרו המבריק "Occupy Psychedelics" כתב ידידי בעז יניב על האופן שבו המחאה הביאה ליצירתו מרחב אוטונמי ארעי (TAZ) ברחוב הישראלי, מרחב שבמסגרתו יכלה לשגשג סוג של תקשורת נדיבה ובלתי אמצעית מהסוג המוכר למבקרי מסיבות טבע או פסטיבלים טרנספורמטיביים בסגנון הברנינג מן. המחאה הזו שכללה אוהלים של אנרכיסטים לצד אוהלים שהוקדשו למדיטציה, תפילה או מעגלי תופים כללה בתוכה מסר פוליטי שנגע קודם כל לא דווקא לפוליטיקה של הראש, אלא לפוליטיקה של הלב והדמות של דפני ליף ייצגה זאת יותר מכל אחת אחרת. דפני ליף לא הציגה בשום שלב בדרך משנה פוליטית סדורה. מה שהיא כן הציגה היה לב ענק ומלא באהבה ואמונה. דפני פעלה בשדה הפוליטי בצורה שמאנית, מייצרת שינוי בתודעה באמצעות שילוב של תפילה ופעולה פוליטית.

את התפיסה של חיבור של הרוחניות והעשיה הפוליטית לפעולה אחת אינטגרלית ניתן למצוא במושג "תיקון עולם" שמאחד בתוכו פעילות רוחנית (בתפילה למשל) עם פעולה ישירה במציאות עצמה. תיקון עולם המכיל הבטים רוחניים וגשמיים השלובים זה בזה ניתן למצוא בתנועות דתיות שחרטו על דגלן את אידאל ההגנה והסיוע לחלש כמו רבנים לזכויות אדם, תנועת הכשרות החברתית או תנועות השמאל הנוצרי והשמאל האוונגלי; ניתן לזהות אותן בדמויות כגון הרב אברהם יהושע השל והכומר מרטין לותר קינג, שהיו שותפים בולטים בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים, בדמותו של מהטמא גנדי, או בדמותם של מורים רוחניים בני זמננו כמו טיך נהאת האן וסטיבן פולדר שפעילותם משלבת דרך רוחנית עם פעילות אקטיביסטית מסורה עבור שלום ותמיכה בקהילות ואוכלוסיות מוחלשות. מידע נוסף ומאיר עיניים על אישים ותנועות הפועלות לשילוב אינטגרטיבי של מודעות רוחנית ופוליטית ניתן למצוא בבלוג "דהרמה מעורבת חברתית", שכותרת המשנה שלו, הלקוחה משבועת הבודהיסטווה, קוראת "הברואים הם רבים מספור – אני נשבעת לשחרר את כולם".

 

 

***

אין פתרון קל לסוגיית הסתירה שבין רוחניות לעיסוק בפוליטיקה. העיסוק באחד מאיים תמיד לפגוע בעיסוק בשני, אבל נדמה שאסור לנו לוותר על אף אחד מהשניים. הפתרון, אם לסכם בקצרה את הדברים שנאמרו כאן עד כה, צריך לבוא בצורה של עשיה אקטיבית ומעוררת תקווה במקום צריכה פסיבית של מדיה מייאשת. יותר מכך, עליו להציג דרך אינטגרטיבית שתשלב בין הידע שבראש לאהבה שבלב, בין יכולת אבחנה חדה ליכולת לראות מעבר להבדלים שעל פני השטח ולאחד את הניגודים. לדרך הרוחנית-אקטיביסטית לאפשר לתודעה לעמוד נוכחת מול העוולות הקיימות ובו בזמן לאפשר לגוף להעמיק בנשימה, לא להניח לו להתכווץ לתוך השליליות המאכלת של העוולות. הדרך הזו היא מאתגרת יותר, כי קשה יותר לשמור על תודעה צלולה, בהירה ואוהבת כשנתקלים בעוולות, סבל ושנאה; זו רק סיבה נוספת להיותה כר נהדר לעבודה רוחנית מעמיקה ולעשיה פוליטית מופלאה.

 

אחרית דבר, יולי 2015

חלפה כשנה מאז שהדברים הללו התפרסמו במגזין כביש אחד. אני עדיין מתחבט ונאבק בקושי הפנימי שלי לשלב בין המודעות לדברים שמתרחשים בישראל ובעולם, לבין היכולת שלא להכנע לכאב ולכעס, ולאפשר מקום לחמלה, צמיחה ואהבה. במסגרת מסע שעברתי לאחרונה האזנתי למיסה בסי במול של יוהאן סבסטיאן באך האלוהי. באך שהתייתם בילדותו ושמגיל צעיר נספגה בו החשדנות כלפי עולם אכזר ושרירותי; עולם שמתוך מעמקיו שירת את האל ביצירתו המוזיקלית רווית הכמיהה וההדר. המוזיקה של באך, המשורר את תהילת האל מתוך עולם מלא עוולות וחוסר צדק, רלבנטית ביותר לעידן שלנו על כל מוראותיו, הרגשתי כעת.

זה היה שבוע מזעזע עבורי. צפיתי במהלכו בסרט על The Internet's Own Boy על ארון שוורץ זצ"ל, ובסרט Citizen Four על אדווארד סנואדן ותוכנית המעקב של ה-NSA והם העציבו וערערו אותי עד היסוד. ותוך כדי שאני חוזה במקהלות של באך שרות ברקיע זמירותיהן על עולם מלא הוד ספוג בסבל, חזיתי בסופר-אימפוזיציה בתלאות ובעוולות המתרחשות על פני האדמה. מאוחר יותר אחזתי בגיטרה ושרתי משך זמן ארוך, וראיתי את כל העוולות הללו לנגד עיני, אבל מתוך המצב המיוחד שבו נמצאתי גם חשתי את השמחה האדירה להיות בעולם הזה ולהיות מסוגל להאבק מתוכו, ולעשות בתוכו, ולהתפלל בתוכו. והרגשתי שהייחוד הזה יקר מכל, ושאני אסיר תודה עבורו. והנה כמה דברים שכתבתי באותו לילה.

"זה תמיד היה ככה. התפקיד שלהם היה מאז ומעולם לשלוט, לרצוח, לחמוס, לגזול ולהעביר חוקים אכזריים ואנחנו התפקיד שלנו זה למחות ולקרוא לשינוי וגם להיות בעצמנו השינוי: לחגוג, לעוף על החיים, לחיות בשמחה ולהנות ולאהוב את החיים למרות כל הדברים הנוראיים שיש בהם, ולהגיד כן גדול לעולם הזה למרות כל הדברים שהם מחוללים ולדעת שהם זה אנחנו, וחלק מאיתנו, ושזו עבודה אינסופית של הטהרות להטהר מזה וכדאי שתאהב אותה כי אחרת אנחנו עוד נסבול הרבה.

מצד אחד יש את כל הסבל בעולם וזה נורא וזה מייאש. ואז יש לשים לצד הסבל הזה תפילה, ואז פתאום זה משהו אחר, משהו שאפשר לחיות בו ולהאמין."

 

 

[1] ברי לי לחלוטין כי יש סוגים שונים של רוחניות, שבמקרים רבים אין עניינם דווקא העצמת השמחה, האהבה או רגש התודה בנפשו של אדם. במאמר זה אני מתרכז במאפיין זה של החיפוש הרוחני שהוא לדעתי חוט השני העובר דרך הרוב המכריע של השיטות הרוחניות הנפוצות בעידננו.

מודעות פרסומת

המדריך לפסיכונאוט

על מדריך חדש וחלוצי לפסיכונאוטים, ועל הפרקטיקה הפסיכדלית של המיקרודוזינג

על הפסיכולוג ג'יימס פדימן כבר כתבתי כאן בהרחבה לפני 3 שנים. כדוקטורנט צעיר היה פדימן אחראי בשנות השישים על כמה מהמחקרים הפסיכדליים המעניינים והחדשניים ביותר של אותה התקופה. אף שהצליחו להשיג תוצאות מבטיחות בניסויים שרתמו חומרים פסיכדליים לצורך פתרון בעיות טכניות ואנליטיות ושהניבו שורה של המצאות, פטנטים ותגובות חיוביות מחברות מסחריות, ולמרות שהוכיחו כי לטיפול חד פעמי באמצעות חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות ארוכות טווח על המטופל, נאלצו פדימן ועמיתיו לקטוע את נתיבי המחקר שלהם ב-1966, כאשר הטילה הממשלה הפדרלית איסור גורף על מחקרים בחומרים פסיכדליים. מאז עשה פדימן קריירה ענפה כפסיכולוג, ופרסם שורה של ספרים בנושאים מגוונים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית, סופיזם, שגעון ועוד.

כיום, כשהוא כבר בן 72, חוזר פדימן סוף סוף לעסוק בנושא הפסיכדלי. כשביקרתי אותו בביתו בספטמבר 2011, הוא אמר לי שכעת, כשהוא כבר אינו תלוי במענקים וקרנות מחקר וכשהמחקר הפסיכדלי חווה סוג של רנסנס, הוא הרגיש צורך לסגור מעגל ולחזור לאותו נושא שריגש אותו כל כך כחוקר צעיר, ושעליו היה מנוע מלכתוב במשך עשרות שנים בשל השיח המדכא שאיים לחסל את הקריירה של כל מי שיעסוק בפוטנציאל של חומרים פסיכדליים באקדמיה. ספרו החדש של פדימן The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא מדריך אינפורמטיבי ופרקטי ראשון מסוגו לשימוש נבון בחומרים פסיכדליים.

חוקרי הפסיכדליה של שנות השישים, מסתבר, לא סתם נעלמו להם ביום שהמחקר נאסר. רבים מהם המשיכו להתנסות בחוויות פסיכדליות ואחרים היו חלק מרשת מטפלים פסיכדלים מחתרתית שפעלה בארה"ב לאורך השנים הללו באופן בלתי מאורגן (ושמתחילה להתארגן מחדש בשנים האחרונות). בביקורי בארה"ב בקיץ האחרון, פגשתי כמה מהחוקרים הללו (כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם) שסיפרו לי שבעשרות השנים שחלפו התנסו בחוויות פסיכדליות במרווחים קבועים של פעם או פעמיים בשנה, והיללו את ההשפעה שהיו לפסיכדלים על חייהם המקצועיים והאישיים בעשורים שחלפו. החזרה לנושא הפסיכדלי בשיבה, הינה מבחינת רבים מהם סוג של השבת גמול לצמחים ולמולקולות שהעניקו להם כה הרבה במהלך חייהם.

הרב שראה את האור

"המגע עם הנומינוזי הוא התרפיה האמיתית. והמידה שבה השגת את החוויה הנומינוזית, היא זו שבה אתה זוכה לשחרור מהפתולוגיה" (ק.ג. יונג).

Psychedelic Explorer’s Guide נכתב ברובו על ידי פדימן, אבל רבים מהפרקים בו לקוחים מטקסטים שכתבו דמויות מפתח אחרות בתולדות הפסיכדליה כמו אלן ווטס, סטיוארט בראנד וויליס הרמן ואחרים לאורך 70 שנות קיומה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. הספר מורכב מ-22 פרקים המאורגנים בחמישה חלקים: סשנים אנתאוגנים; חקירה עצמית בעזרת פסיכדלים; פתרון בעיות יצירתיות בעזרת פסיכדלים; אופקים חדשים לפסיכדליה; וחלק חמישי שמוקדש ל"הכרחי, יוצא הדופן, וקצת מידע מוצק".

החלק הראשון בספר עוסק בהנחיה של סשנים אנתאוגנים (כלומר סשנים העושים שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות ספיריטואליות). הוא כולל הנחיות והוראות למדריכים אנתאוגנים כמו גם למטופלים פסיכדלים ועונה על השאלות היסודיות שקובעות את האיכות של סשן פסיכדלי: כיצד לבנות את ה-Set וה-Setting של החוויה הפסיכדלית, כמה זמן יש לפנות לחוויה, כיצד לבחור את המינון, כיצד לבחור מדריך (למי שמחפש מדריך), כיצד לדעת שזהו הרגע הנכון, למה לצפות במהלך החוויה, כיצד להתמודד עם קשיים ועוד.

רב פסיכדלי. הרב זלמן שלומי-שחטר.

פרק חשוב נוסף הוא זה שמאגד "חוויות של חלוצים פסיכדליים". פדימן כולל כאן 13 תיאורי מסע פסיכדלים של כמה מהשמות הגדולים בתולדות הפסיכדליה, כשהם מחולקים לשלושה הגלים של הפסיכדליה. בגל הראשון נכללים מגלה הלסד אלברט הופמן,  הסופר אלדוס האקסלי והפסיכותרפיסט הפסיכדלי סטניסלב גרוף. בגל השני נכללים גורו הלסד של שנות השישים פרופ' טימותי לירי, ושני חבריו למחקר ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), ראלף מצנר,  הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין וחוקר הדת יוסטון סמית'. בגל השלישי של הפסיכדליה כולל פדימן את רבי זלמן שחכטר-שלומי, את הפסיכולוג צ'רלס טארט, את מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל ווילסון, הפסיכולוג פרנסס ווהן והשחקן פטר קויוטה.

מנקודת המבט המקומית מעניין במיוחד הצירוף של הרב זלמן שחטר-שלומי לרשימה המכובדת הזו. שחטר-שלומי, שנחשף לחומרים פסיכדלים במהלך שנות השישים הוא כבר שנים (מאז שקראתי את ספרו המצוין שתורגם לעברית: "קרבת אלוהים") הרב החביב עלי ביותר מהרבנים בני זמננו, ומסתבר שגם זוכה למעמד של כבוד בקהילה הפסיכדלית האמריקאית כדמות יהודית מרכזית שתומכת בגלוי בשימוש בפסיכדלים כאמצעי תקף לדבקות. הסיפור של הרב שלומי-שחטר עם הפסיכדלים מעניין במיוחד משום שבתחילת דרכו הוא בכלל נשלח על ידי הרבי מלובאביץ' להרביץ תורה בקמפוסים בארה"ב, אבל הרב שעיניו נפקחו על ידי החוויות הפסיכדליות לא ההתאפק מלהלל את הערך הדתי של הפסיכדלים ולבסוף נזרק מחב"ד. הרווח היה כולו שלנו. בספר מתאר שחטר-שלומי חוויה פסיכדלית משותפת שלו עם טימותי לירי וראם דאס שבה הוא מבין שמפות המציאות שלנו אינן מוחלטות, ורואה את העולם מאנספור נקודות מבט אלטרנטיביות. ביניהן גם זו הנוצרית.

החלק השני של הספר עוסק בשימושים תרפוייטיים בחומרים פסיכדליים. (למרות שפדימן עצמו מציע להמנע מהשימוש במילה תרפויטי משום שהיא מניחה מצב פתולוגי, בעוד שהחוויה הפסיכדלית חושפת לעיתים קרובות שאנו כבר בריאים יותר משאנו מאמינים). הוא כולל פרק שעוסק בהיסטוריה של התרפיה הפסיכדלית ובאפיקים המרכזיים שלה. פרק אחר, שימושי וחשוב, “Things can go wrong”, עוסק בעזרה ראשונה פסיכדלית ומסביר תוך כדי הפניה למקורות נוספים, כיצד לסייע לאדם הנמצא במצב מצוקה במהלך חוויה פסיכדלית. פרק  חשוב אחר מפריך רבים מהמיתוסים והשקרים שהופצו על חומרים פסיכדלים, ושרבים מהם עדיין זוכים לתפוצה נרחבת גם בימינו, עשרות שנים לאחר שהופרכו בכתבי עת מדעיים (לעיתים קרובות בעידוד הרשויות למלחמה בסמים, ששמועות מבהילות בנוגע לפסיכדלים משחקות לידיהן, גם כאשר ברור להן שאין בהן ממש). הפרק האחרון בחלק זה הוא פרסום ראשון של מחקר שערך פדימן בשנות השישים ושלא פורסם מעולם, מכיוון שמחקר בחומרים פסיכדליים נאסר בדיוק באותה התקופה. המחקר בדק את ההשפעה ארוכת הטווח של סשן פסיכדלי תרפויטי מודרך ליחיד והתוצאות שלו מראות שגם לאחר חצי שנה הראו רוב ניכר של המשתתפים שינוי חיובי בחיי העבודה, הנישואים, ביחסים בין אישיים, במצב הפסיכולוגי ובעוד שורה של פרמטרים.

החלק השלישי בספר עוסק בפתרון בעיות טכניות באמצעות שימוש בפסיכדלים ועוסק במחקר המפורסם של פדימן שעליו כתבתי כאן בעבר וכולל עדויות ונתונים נוספים על האפקטיביות של פתרון בעיות הנדסיות ומדעיות באמצעות חומרים פסיכדליים. שני החלקים האחרונים של הספר מלאים גם הם בפרקים מעניינים וביניהם פרק שעוסק ברנסנס של המחקר הפסיכדלי בעשור האחרון, סקרים ראשונים מסוגם על הרגלי השימוש בפסיכדלים בארה"ב, עדויות של אנשים שעברו תרפיות פסיכדליות, רשימת צ'ק-ליסט עבור מי שמתעתדים לקיים סשן פסיכדלי,  שאלון דוגמה למחקרים פסיכדלים ועוד.

מיקרודוזינג – על השימוש היומיומי בפסיכדלים

הספר, על 22 הפרקים שלו, מלא מכל טוב, אבל הפרק המעניין בו ביותר בעיני היה זה שעסק במיקרודוזינג, שימוש במנות תת-הכרתיות (Sub-Perceptual) של חומרים פסיכדלים לצורך שיפור התפקוד הקוגניטיבי ביום יום. הטקסט המופיע בספר הוא המאמר הראשון להתפרסם שעוסק בפרקטיקה הפסיכדלית המעניינת הזו, שקבוצות קטנות של חלוצים פסיכדלים משלבות אותה בחייהן כבר מזה שנים רבות.

חזה שמיקרודוזינג יהיה השימוש התרופתי המקובל והפופולרי ביותר ללסד. מגלה הלסד, אלברט הופמן.

מנה תת-הכרתית היא מנה קטנה מספיק על מנת שהשפעותיה יהיו על מתחת לסף התפיסה שלנו, ולא תעורר את ההשפעות הדרמטיות שיש לטריפ פסיכדלי מלא. בדרך כלל מדובר במנה שהיא כעשירית ממנה אפקטיבית ממוצעת של אותו סם פסיכדלי. לדוגמה 10 מיקרוגרם של לסד. מי שמשתמשים במנות תת-הכרתיות בדרך כלל עושים זאת, בדומה למי המשתמשים בתוספי תזונה, כחלק מפרקטיקה המוטמעת לשגרת היום יום: מדי יום, פעם במספר ימים או מספר פעמים בחודש. בניגוד לטריפ פסיכדלי מלא המטרה במנות סאב-פרספטואליות אינה התמסרות לחווית שיא תודעתית, אלא רתימת האיכות של הכלים הפסיכדלים לצורך תפקוד מועצם בתוך שגרת היום יום. מבחינת האנשים מסביב תפקודו של האדם אינו שונה מתמיד או פגום (העוצמה של מנה סאב-פרספטואלית הינה כזו שאינה פוגעת בכושר השיפוט) ולהפך מבחינות רבות התפקוד של אותו אדם משופר. משתמשים במנות תת-הכרתיות מדווחים על שיפור בתפקוד היומיומי שלהם ממגוון בחינות: פיזית, רגשית, יצירתית ורוחנית. המשתמש יכול לחוש בסוג של אנרגיה משנית וטובה לפעילות גופנית תוך תחושה של קשר משופר עם הגוף. מבחינה רגשית ניתן לחוש פתיחות וקלות רבה יותר בתקשורת עם בני אדם אחרים. מבחינה יצירתית, מדובר על מצב של זרימה יצירתית משופרת, או מה שג'ון לילי כינה פעם "סאטורי מקצועי". מבחינה רוחנית, מתקבלות הבלחות למסרים הגבוהים יותר של החוויה הפסיכדלית, אשר הופכות לחלק משגרת היומיום.

מדריך חלוצי וחשוב לפסיכונאוטים. ג'ים פדימן.

"לא ברור לי אם אני הופך רגיש יותר ללסד או שמא קורה משהו שונה בתכלית, אולי למידה וכמיהה להפיק מעט יותר מהמציאות שאותה אני תופס" כותב צ'ארלס, חובב מיקרודוזינג, בקטע יפה שבו הוא מספר על חוויותיו משימוש במנות תת-הכרתיות. "במהלך חודשים של מיקרודוזינג, הציפיות שלי לגבי מה שניתן לתפוס אותו בקלות גדלו. מושג ה"מדהים" שלי, מכוון כך נדמה, באופן קבוע, לסף מעט נמוך יותר, באופן שאני מרגיש שהפך את חיי למהנים יותר, רבי עוצמה יותר ואפקטיבים יותר במונחים של יכולתי לדאוג לעצמי ולתרום לאחרים."

"זה כמעט כאילו נולדתי להיות כזה, וכעת אני זוכה להיות כזה, על בסיס יומיומי יותר ויותר, והכל תודות למנות קטנות באופן יוצא דופן של החומר לסד-25" (Psychedelic Explorer’s Guide, 202).

הפרקטיקה של מיקרודוזינג, מתודה פסיכדלית מחתרתית שנמצאת עדיין בחיתוליה מבחינת המודעות לה ומספר האנשים שנתנסו בה, מציבה תשובה פוטנציאלית על אחת השאלות הגדולות של התנועה הפסיכדלית: כיצד לשלב את החוויה הפסיכדלית בחיי היום יום?

במקום (או בנוסף לכך) שהחוויה הפסיכדלית תהיה חוויה אקסטטית וטרנסצנדנטית אך נדירה ומנותקת מחיי היום יום, מציעים חובבי המיקרודוזינג לבצע לה אינטגרציה לתוך היום יום ולהפוך אותה לסוג של אימון רוחני. במהלך שגרת מיקרודוזינג המשתמש הופך לבלש תודעתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר רמזים לאיכויות הפסיכדליות שבעולם סביבו, תוך כדי כך הוא משתפר בזיהוי האיכויות הפסיכדליות בעולם זה, בין אם הוא התנסה במיקרודוז באותו היום ובין שלא. מסיבה זו מיקרודוזינג יכולה להיות פרקטיקה משלימה נהדרת לתרגול ויפאסאנה כמו גם לאנספור פרקטיקות רוחניות אחרות המכוונות להעשיר את חווית האדם. נוסף על כך אין במיקרודוזינג גם את הסיכון שבטריפים רעים או בהשפעות פסיכולוגיות שליליות ארוכות טווח שהן נדירות אך עשויות להתעורר בחוויה פסיכדלית מהדגם ההירואי.

למעשה, הספר חושף כי מגלה הלסד, אלברט הופמן וגם טרנס מקנה, שמזוהה בדרך כלל עם Heroic Tripping היו שניהם חובבי מיקרודוזינג. הופמן, מסתבר, אף טען שאם לא היה הלסד מוצא אל מחוץ לחוק, היה הופך השימוש היומיומי במנות תת-הכרתיות ליישום הרפואי המקובל והמצליח ביותר שלו, מעט בדומה לאופן שבו רושמים כיום ריטלין לילדים ולסטודנטים – אך ללא השפעות לוואי, ובעל השפעות אינטגרליות, מאוזנות ועשירות בהרבה.

סנונית האביב הפסיכדלי

 The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא ספר ראשון מסוגו, שהלוואי שיהיה סנונית ראשונה באביב של פתיחות, מחקר והפצת ידע לגבי הפסיכדלים. ככזה הוא מהווה מקור רב ערך ומאוזן לכל פסיכונאוט שמעוניין להרחיב את הידע שלו בנוגע לשימוש מושכל בפסיכדלים ולכל מי שחפץ להתנסות בהם. הוא מספק מידע חשוב שיכול במקרים רבים לקבוע את ההבדל בין טריפ רע לחוויה שמימית, לסייע להפיק את המירב מחוויות פסיכדליות ובסיוע לאנשים אחרים במצבי מצוקה. מומלץ.

גבולות הגזרה

הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לחשוב שאתה יודע את גבולות הגזרה. אם אתה חושב שאתה יודע את גבולות הגזרה סימן שנרדמת בשמירה.

 

אם חשבת שאתה יודע איך לחשוב על העולם, סימן ששכחת איך לחשוב על העולם

אם אתה חושב שאתה יודע מי נגד מי בעולם הקולנוע/מוזיקה/מילה/כל דבר אחר, סימן ששכחת מה זה קולנוע/מוזיקה/מילה כל דבר אחר.

אם חשבת שאתה יודע איזה רגשות אתה מסוגל להרגיש. סימן ששכחת מה זה להרגיש.

 

המוכר והידוע הוא האויב הגדול ביותר. המחשבה שאנחנו מכירים את העולם היא האויב הגדול ביותר של האדם החווה. אם העולם כבר מסודר לך במפה ואתה חושב שאתה עכשיו רק ממלא את הפרטים הקטנים כנראה שאתה הוזה לחלוטין.

 

האויב הגדול ביותר של ההתפתחות הוא רגע ההתרגלות לגבולות הגזרה. חקרת, הגעת: מרקסיזם, נצרות, יהדות, ציונות, קבלה, קוואנטים, ריצ'רד דוקינס, ג'יימס ג'ויס, אונרוה דה באלזאק, לארס פון טרייר, טרנטינו, הריף ראף, ברלין, תל אביב, עיצוב, מילים, גוף, אופנה, ריקוד, ליידי גאגא, פופ, ספורט, פשיזם, הומניזם, טרנס-הומניזם, ספיריטואליזם – דתות כל העולם. חקרת, הגעת, שקעת, סטגנאציה.

 

יגעת, מצאת, אל תאמין – תמשיך הלאה. תמשיך לחפש.

יגעת, מצאת, נשארת, פספסת.

 

זהו המסר של החוויה הפסיכדלית. כל הזמן להמשיך לחפש. לא לקבל שום תשובה בשום רגע כמוחלטת. כככל שחוויה מסיטה אותך יותר מתפיסת העולם שלך, ממה שחשבת שאתה יודע על העולם, ומהאופן שאתה תופס אותו באופן מורגל, כך היא פסיכדלית יותר. החוויה פסיכדלית יותר ככל שהיא מזרה את העולם עבורך. שקלובסקי והפורמליזם הרוסי דיברו על הזרה של המציאות כפונקציה של הספרות. הזרה של המציאות זה גם פונקציה של סמים.

 

אם אתה חושב שאתה יודע מה קורה,אם אתה נשאר באותו המקום וגיבשת לעצמך כבר מפה, סימן שהנפש שלך מתברגנת. זה טוב להעמיק, אבל חייבים לצאת ולחפש במקומות אחרים לחלוטין – בכל המקומות שחשבת שאף פעם לא תצא אליהם. תצא אליהם, אם לא תצא עכשיו אתה רק תפספס. אין שום דבר שלא שווה לנסות בחיים האלה. חשבת שאתה כבר יודע מה אתה אוהב. אין לך מושג את מה אתה אוהב. אתה אוהב הכל. אתם אדם גדול. אתה תאכל הכל. אתה תהיה הכל.

 

תהיה אלפים. תהיה רבבות. תהיה דורות. תהיה כל התקופות. תהיה ארט נובו. תהיה ארט-דקו. תהיה פסיכדלי. תהיה בארוקי. תהיה סימפוני. תהיה עוצי-עוצי. תהיה ברומן ותשים לב טוב טוב לפרסומות. תהיה הכל.

 

אל תכיר את הגזרה. תצא מהגזרה. תחתוך את הגזרה. אל תיתן לדברים להתקיף אותך, תתקיף אתה אותם. מה שאתה מכיר, הוא מה שכבר היית. מה שכבר היית לא שווה כבר להיות. תהיה דבר חדש. תהיה דבר אחר. תהיה דבר מפתיע. אל תהיה אתה. תהיה כל דבר אחר. תגלה כל דבר אחר. תגלה את עצמך באחר, בכל דבר אחר. תהיה כל דבר אחר. אתה תהיה הכל.

הסוד של התפילה: פניה אישית לבחורי הישיבות

העניין בכתיבה הוא לא רק לכתוב את הדברים, יש עניין של לכתוב כל אות ואות וכל מילה ומילה בכוונה מלאה. וכשכותבים כך, כותבים בדבקות, הכתיבה זוכה לאיכות חדשה.
 
קל וחומר בתפילה, שיש לה ערך קודם כל רק אם המילים עוברות בתודעה. זוהי האמנות של התפילה. לחשוב על כל מילה, לא להתרגל למילים של התפילה אלא להעביר אותן בתודעה שוב ושוב, להבין אותן שוב ושוב, להפוך אותן לחלק ממך שוב ושוב וכך לרפא את התודעה מחשבה אחר מחשבה.
 
פעם, בתקופה שניסיתי לחזור בתשובה הלכתי לישיבות במטרה ללמוד את הדרך היהודית לעבוד את השם ושאלתי את חבר שלי שלום מחב"ד איך עלי להתכוון כשאני מתפלל. הוא הסביר לי שיש כל מיני רמות בתפילה, חלקן סבוכות ואיזוטריות כמו תורת הכוונות הקבלית וחלקן פועלות ברמות אחרות של פרשנות. אבל רמת הכוונה הפשוטה והקשה ביותר לביצוע, כך אמר לי אז, היא הכוונה הפשוטה ביותר. לומר ברוך אתה השם אלוקינו, ולהרגיש שאתה ניצב כאן מול השם ומדבר אליו. להתכוון. פשוט להתכוון.
 
וזה הסוד של התפילה, וזה הסוד של הדיבור, וזה הסוד של הכתיבה. להתכוון. וכשאומרים, כותבים, מתפללים בכוונה מלאה, אז אין גבול למקום שהתפילה, הכתיבה והדיבור יכולים להשיג.
 
בחורי הישיבות, כשאתם עומדים בבית הכנסת ומתפללים
אנא מכם, זכרו להתכוון לכל מילה ולהבין כל מילה שאתם אומרים.
כי העניין בתפילה הוא לא רק לומר את המילים
אלא  להעביר כל מילה ומילה, כל משפט ומשפט, כל כוונה וכוונה במחשבה
אברכים יקרים, עם ישראל באמת בידיכם.
אם רק תשתמשו במילים שניתנו לכם בכל עוצמת הכח.

 

איך התחלתי להאמין באלוהים

המאמר פורסם בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב

יש בעולם המון סוגים של דרכים לחלק את האנשים, ואחת מהדרכים האלה היא בין אנשים שמאמינים לאנשים שלא מאמינים. ופעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, אני הייתי בין מי שלא האמינו.

מוזר להזכר שהייתי פעם אתאיסט. אבל בימים ההם רק האיזכור של אלוהים היה מספיק על מנת להוציא אותי מדעתי. בכיתה ג' כשלמדנו את סיפור 'יונה' בכיתה הרגשתי שאני רותח מזעם. בסיום השיעור ביקשתי מהמורה רשות לומר לכיתה כמה דברים. בלב הולם ביקשתי מהתלמידים לשקול בדעתם מה היה קורה אם טרוריסטים היו חוטפים מטוס, דורשים שיוסגרו לידיהם היהודים בו ומאיימים שאם לא יעשה הדבר ה זה הם יהרגו את כל יושבי המטוס. תארו לעצמכם, הצעתי, שלאחר שאותו יהודי היה מסגיר עצמו בידי החוטפים כדי להציל את שאר הנוסעים היה מגיב העולם על ידי כך שהוא משבח את הטרוריסטים ומגנה את היהודי במקום להפך. בסיפור הזה, לא קל לנחש, אלוהים היה הטרוריסט ויונה היהודי. אחרי שאמרתי את הדברים האלה הסתכלה עלי המורה בצורה קצת מוזרה. בהפסקה שאלה אותי אחת הילדות אם זאת הייתה סוג של בדיחה.

הרבה שנים עברו מאותו היום ועד שאלוהים נכנס לי ללב. זה קרה בערך בגיל 19-20. אני הייתי סוג של פקיד בבסיס תל נוף וחברי היקר רע עמית שהוליך אותי בנבכי הקלאסיקה של הספרות העולמית במשך שנים של שירות צבאי מהורהר, אומלל ומאושר הגיע יום אחד להפסקת הצהריים ליד השק"ם כשהוא נרגש ורוטט ומספר לי שמצא אידאל חדש לחייו. לאידאל החדש הזה קראו אליושה והוא היה דמות בתוך ספר בשם "האחים קרמזוב" שסבתא שלי ז"ל סיפרה לי עליו בפעם האחרונה שפגשתי אותה לפני מותה, כשהייתי בן 13. וזה היה החזון החדש: לא עוד להיות האינטלקטואל המרושע והמנוון איוון קרמזוב, מעתה נהיה נפשות זכות, מעתה נהיה אליושה. לא הבנתי לגמרי על מה הוא מדבר. אבל זה היה נשמע שווה בדיקה.

כמה ימים מאוחר יותר כבר הייתי עמוק בתוך האחים קרמזוב. ושם זה קרה אני חושב, הטרנספורמציה הזו, הרגע האלכימי הזה שבו מתחולל השינוי הפנימי והכל כך בלתי מוסבר הזה מחוסר אמונה לאמונה.

איך להפוך מאתאיסט למאמין ברגע אחד

הקונברסיה, אותה חווית המרת חומרי הלב שוויליאם ג'יימס עוסק בה בהרחבה בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", מתרחשת במגוון צורות שונות. יש אנשים שמגלים את אלוהים במעין זינוק אמונה, אחרים משתכנעים דווקא על ידי מערכת תיאולוגית מגובשת היטב ויש מקרים שבהם המרת הדעת היא תוצאה של שינוי כימי במח, מכוון או לא מכוון, או של רגע התגלות ספונטני.

לקונברסיה אין חוקיות, אבל אני חושב שאולי אי אפשר להניע אותה מבחוץ. אולי כמו שלייבוביץ' נהג לטעון, היא יכולה להגיע רק אם יש באדם משהו שכבר מוכן לרעיון. כי אלוהים חייב לנבוט מבפנים בסתר בעבור כל אדם שמגלה את האמונה שבתוכו. ועד הרגע האחרון לפני שהיא מתרחשת הקונברסיה נראית בלתי אפשרית כמו פיגוע 11 ספטמבר בלב התאומים הרציונלים שבמח שלך.

אז מה גרם לזה? איך הפכתי מאדם ספקן לאדם מאמין? הרי עד היום הוכחות לקיומו של אלוהים (או לאי קיומו) לא נחשבות בעיני כלום. אז איך השתכנעתי?

כשאני מנסה להזכר ברגע ההוא שבו הדברים השתנו בשבילי מקצה לקצה אני נזכר בדבר אחד – יופי ואור.

יופי ואור, ואידך זיל גמור. כל אחד צריך לגלות עבור עצמו את ההוכחה שלו לכך שאלוהים קיים. הוכחות אונתולוגיות, היסטוריות או מדעיות עובדות רק בתיאוריה. מה שצריך זה חוויה ישירה ודוסטוייבסקי הוא זה שנתן את הדחיפה קלה שלי לעבר תהום ההתנסות.

אני זוכר את עצמי רוכב ברכבת ההפתעות הסוערת של קרמזוב במשך מספר שבועות ואז יום אחד לקראת סיומו של הספר זה קרה. רגע שאני יכול לתאר אותו רק כנס. פתאום באמצע הקריאה, נדמה לי שזה היה כשאליושה נשא את הנאום שלו על קבר הילד הרך, הכל התחבר, המציאות כולה הופיעה לפני שקופה וצלולה. קשה לתאר מה ראיתי שם, ואני גם לא בדיוק זוכר. אני רק זוכר שזה היה רגע של התגלות מהסוג הזך ביותר שנובע ישירות מהלב. אני יודע כמובן שבקנה מידה רציונלי לא היה פה הוכחה לכלום, אבל זה כל מה שהייתי צריך. מה שאני זוכר הוא שבאותו רגע אמרתי לעצמי שבעולם שקיים בו דבר יפה ומושלם כל כך חייב להיות גם אלוהים, כי עצם קיומו של הדבר הזה כבר מצדיק את קיומם של כל הדברים הטובים והרעים בעולם. הייתי בן 20 ואני זוכר שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אשכח את הרגע הזה. שתמיד, לא משנה לאן אגיע בחיים האלה, אזכור שהיופי האינסופי הזה קיים. הזכרון שהיופי הזה קיים יהווה הקמיע שלך, הבטחה תמידית של האל שהוא איתך כאן בעולם.

 

קראתי פעם שמישהו מפורסם אמר, לא זוכר מי, שגם לו כל שאר העם הרוסי היו רשעים היה דוסטוייבסקי לבד מצדיק את קיומו לאורך ההיסטוריה כולה. דוסטוייבסקי.

השבוע חשבתי עוד קצת על הספר הזה שנשאר תמיד בראש רשימת הספרים האהובים שלי הבנתי שהתובנה הזו שהייתה לי אז בסיום קריאת הרומן של דוסטוייבסקי עוסקת בדיוק באותו דיון אלמותי בין אליושה לאיוואן קרמזוב באותו בית מרזח שבו נפגשו לסגור את כל הסוגיות שבין השמיים לארץ. בדיון שנפרש על פני מספר פרקים ארכניים (אבל מרתקים) מתאר איוון קרמזוב את כל הזוועות, העוולות והרעות שמעולל המין האנושי על פני האדמה. איוון מתאר את סבלו של הילד הקטן והתמים שאציל רע לב משסה בו את כלביו. גם לו יחזור ישו בסוף הימים, אומר איוון, לא יוכלו הוא וכל מלכות השמיים לכפר על כאבו של הילד הקטן הזה. שום דבר, וגם לא כל צבאות השמיים, לא יוכל לכפר על דמעות העלבון שזרמו על לחיו של הילד המת.

כל הזמן הזה אליושה יושב מולו ודומע, אבל יש לו אמונה אחת שהוא לא מוכן להרפות ממנה. האמונה שכשיגיע ההוד הגדול הזה של מלכות השמיים הוא יכפר על כל זה. לא ברור איך, אבל לפתע הכל יקבל את המשמעות שלו. כל העוולות שהתרחשו על פני האדמה יגאלו ויהפכו לחלק מהסדר הגדול.

והדבר הזה שאליושה האמין בו הוא בדיוק מה שהתגלה בפני אז. ירידת מלכות שמיים אל תוך התודעה וההבנה שהנה: הנה הדבר הקדוש הזה. הדבר הקדוש הזה שמעמיד את כל מה שסבלת כל ימיך, ואת כל מה שסבלו כולם בהקשר אחר וקדוש.

אמונה באמונה
ומאז אני מאמין באלוהים?

הדברים כמובן לא פשוטים עד כדי כך. ראשית כל בגלל שאת המילים "להאמין" ו"אלוהים" אפשר להבין בכל כך הרבה צורות שהדיבור עליהן הוא כמעט חסר משמעות.

שנית בגלל שהתודעה שלי קפריזית מדי בשביל שבועות נצחיות. היא קופצת ומדלגת בין הרים ועמקים מנטלים. בבשבועות ובחודשים אחרי שקראתי בקרמזוב חייתי בתחושה של היי. פתאום זה היה נראה טיפשי להיות עצוב בגלל העולם הזה, כשיש את הדבר ההוא, המושלם כל כך, חבוי בין הדפים של קרמזוב. אחר כך גם זה חלף.

חלף וחזר. וחלף וחזר. החיים שלי הם מאז סיפור הרצוא ושוב של הניסיון לגעת שוב ושוב בדבר ההוא שמעניק להכל משמעות והקשר. אבל אף פעם לא שכחתי לגמרי את הדבר ההוא שראיתי בין הדפים של האחים קאראמזוב. אפילו כששכחתי מה זה היה בדיוק שריגש אותי כל כך שם, אני תמיד לוקח איתי את הזכרון הזה לכל מקום. אתה ראית את הדבר הזה. והוא היה שם. והוא ציווה עליך לזוכרו לכל ימי חייך.

יש מבחינתי משהו מאוד הגיוני בסוג הזה של אמונה כי כמו החוויה הפסיכדלית היא מבוססת על נסיון אישי ולא על דוגמות או שאלות שאין לך ידע אמיתי עליהן. יש רבנים שניסו להוכיח לי שמעמד הר סיני חייב היה להתרחש כמו בתורה בעזרת נימוקים כאילו מדעיים. לייבוביץ' הגדיר מתישהו את הנצרות כדת שמבוססת על האמונה באירועים ההיסטוריים של שנת 33. המוסלמים אומרים שמוחמד נלקח על בהמה פלאית בשם אל-בוראק שלקחה אותו למסגד אל-אקצה.

מאיפה אני יודע אם מעמד הר סיני התרחש? או אם ישו עשה ניסים בגליל? או אם מוחמד טס לאל-אקצה? כיצד אני יכול לבסס את כל תפיסת עולמי על משהו שמישהו אחר סיפר לי שקרה ומישהו אחר סיפר שלא?

כשאני חושב על אלוהים, אני לא חושב על אלוהים עם זקן או אלוהים מגולח. אני חושב על אלוהים שנמצא בכל מקום, קרוב אלי עד כדי אחדות ורחוק ממני עד כדי אחרות מוחלטת. האלוהים הזה לא יכול להיות מבוטא בשום דוגמה או הגדרה, בגלל שהמהות שלו היא שהוא חומק מכל הגדרה או ניסיון לכנות אותו בשם.

האמונה שלי נובעת מהחוויה של מגע ישיר עם הדבר ההוא, אבל היא גם מבוססת על משהו אחר בסיסי הרבה יותר שהפגישה עם הדבר האחר ההוא הוא מה שמקיים אותה. היא מבוססת על אמונה באמונה. אמונה בכך שהשאלה האם יש אלוהים זהה לשאלה האם העולם טוב, זהה לשאלה האם לבטוח באדם שמולי, זהה לשאלה האם להאמין באנושות, זהה לשאלה האם להאמין בעצמי. האמונה שלי מבוססת על ההחלטה הנחושה לענות על התשובות האלה תמיד שוב ושוב ב"כן". לא בגלל שאני יודע, אלא בגלל שאני מאמין – כי לאף אחת מן  השאלות האלה אי אפשר לפי דעתי לתת תשובה עובדתית. כל מה שאפשר לתת עליהם זה תשובה של אמונה.

האמון הזה שצריך לתת ביקום, בבני האדם ובעצמך אינו מושתת על כל מידע מוקדם. זה לעמוד שוב ושוב מול מצב של בחירה מתוך חוסר ידע מוחלט אם את העולם ברא אלוהים או השטן ולבחור שוב ושוב לתת אמון. לחבק תמיד את היקום, לפני שאתה יודע אם הוא בא אליך במתנות או בסכין שלוף.

וזה, אני חושב, מה שעשה אליושה קארמאזוב.

נ.ב.
הפך בשנה האחרונה ללהיט ורב מכר. הגיע הזמן להתחיל לייבא מחו"ל גם טרנדים טובים.

התיקן שהוא תיקון

התפרסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר NRG מעריב.

"צבעו שחור, גופו נרפס/ אמורפי ובלת נתפס/ רגלים לו לאלפים/ ישנעוהו אגפים/ גועלי הוא ודוחה/ כל רואו מיד בוכה" (מתוך הקורבן, פואמה מאת דנה לין).

הגשתי את ידי לגעת בשזיף סגול שחרחר שבחלום, כשחשתי בתחושה על ידי. פקחתי את עיני וראיתי שתי עינים קטנות מביטות בי. עיני ג'וק. אני לא זוכר שהתעוררתי כך אי פעם, גם לא מהסיוט על המלחמה האטומית. גופי הרדום ננער לקפיצה פראית של רקדן אפריקאי שבטי. הג'וק נמלט לפינה למחשכי הארונות. אבל אני כבר ידעתי שלא אוכל לשוב לישון כשהוא אורב לו כך. אנחנו באותו החדר לא יכולים לשהות. זה או אני או הוא.

תוך כמה דקות כבר יידעתי בשיחות טלפון את כל מי שהיה צריך לדעת על ההסלמה האחרונה בתקריות המלחמה עם הגזע התיקני. הפעם הג'וקים חצו את הקו האדום ויצרו מגע ישיר ועוד במתקפת פתע בזמן השינה. נחרדתי מהמחשבה שהמקרה הזה מסמל על עלית מדרגה ברמת הלוחמה בבית. גרוע מזה, חששתי שהתקפה זו היוותה פעולת תגמול על ריסוס ה- K300 שריססתי בבית בימים האחרונים ואולי אפילו עונש מלמעלה. ואולי, הייתה לי גם הרגשה אפלה, ניסה הג'וק לומר לי משהו?

"אף אחד לא אוהב ג'וקים" אמרה אמי כסיפרתי לה על התקרית "אבל אין מה לעשות. בספר 'פרפר' הוא דווקא אכל אותם. יש בהם הרבה פרוטאינים."
"זה באמת מאוד בריא. דע לך, שבמזרח זה נחשב ממש מעדן" הוסיף אבי.
ברמה השטחית ביותר התשובות הללו דחו אותי. אבל היה עוד משהו. התשובה הרציונלית שמסרו לי הורי לא סיפקה אותי. השאלה האמיתית ותרה בעינה. מי הם הג'וקים? למה אנחנו שונאים אותם? ומדוע תחושות הבהלה, הסלידה והייאוש הקיומי שהג'וק גורם לאדם הן אוניברסליות כל כך?

הדברה אמיתית זה הדברות
האם זה התנועות התזזיתיות והבלתי צפויות שלהן שמכניסות אותנו ללחץ. אולי זה בגלל הצבע החום כהה שלהם. אולי בגלל שהם ניזונים מזבל וחיים בביוב. אולי בגלל שהם היחידים שישרדו את המלחמה האטומית. יש מי שאומר שזה בגלל שהג'וק במקום לברוח רץ אלינו. הם חסרי אוריינטאציה ולפעמים זה נראה כאילו הם כלל לא פוחדים מאיתנו. הג'וק הוא השלווה המושלמת ויוצר את ההיסטריה השלמה.
ואולי יש כאן עניין של יריבות אבולוציונית-הוויתית עתיקת יומין. הג'וקים עומדים בצדו השני של עץ החיים הביולוגי בצוותא עם משפחת החרקים – כמי שהם אחינו שצמחו אבולוציונית במקביל לנו, ללא קשר ישיר. בתרגום לניסוח יהודי הצד האחר הזה הוא ה"סטרא אחרא", צד השדים והאופל שעמו נטושה לאדם מלחמה נצחית. בלא מעט סרטי מדע בדיוני, כמו "גברים בחלל" לדוגמה, נלחם המין האנושי מלחמת חורמה לחיים ולמוות במין החרקים. אין ספק שכל אלו היו רמזים חשובים בשאלה סיבות הסלידה הקבועות עמוק עמוק בתודעה האנושית.

למזלי לנה בדירתנו אותו הלילה דנה, שמהרה לקום ולנחם אותי לאחר המפגש הטראומטי. לדנה יש היסטוריה ארוכה של יחסים מעוותים עם המין התיקני. במהלך השנים היא יצרה אינספור עבודות שהמוטיב העיקרי שלהם הוא ג'וקים במגוון צורות ותפקידים. לפני מספר שנים, כשראיינתי אותה על התערוכה שלה אמרה לי "אם אני חושבת על ג'וקים אני כאילו מתייאשת מהחיים. לא בא לי לחיות בעולם הזה שאתה הולך לאיזשהו מקום ופתאום יש שם ג'וק. אני לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות הזאת."

עתה בהשפעת הקרבה שיצרה החוויה המזעזעת וההתלכדות למול האויב המשותף, הכניסה אותי בסוד שורשיהם העמוקים של יחסיה הסבוכים עם המין התיקני.

לא להדביר, לדבר!

 

מלחמת עולמות עם התיקנים. פרט מתוך הציור 'מלחמה' של דנה לין.

"כשהייתי ילדה הייתה לי הזיה שכשאני חוזרת הביתה פותחת את הדלת ג'וקית בגובה שני מטר עם סינר ונותנת לי לאכול קוטג' שבתוכו יש ג'וק." היא מספרת "בשלב מאוחר יותר הייתי הולכת לים עם חברות. היו שם חכות ותמיד הייתי מדמיינת שהחכות הן מחושים שמבצבצים מהמים ועומד לעלות מן הים ג'וק ענקי".

כשאני שואל אותה למה אנחנו שונאים את הג'וקים כל כך, היא עונה בטון רגוע שגורם למילותיה להשמע מבהילות עוד יותר. "הג'וק הוא שד" היא אומרת "יש לו פנים כמו לנו. עם פה, עינים ואף. אבל הוא אחר. מה שבאמת מפחיד בג'וקים זה שלכל אחד מאיתנו יש ג'וקים בתוך הגוף. בתוך הראש שלנו יש מוח של ג'וק. מי שהג'וקים מאוד משפיעים עליו זה מי שמרגיש את המהות הג'וקית בפנים ופוחד ממנה."

ומה זה המוח הזה?
"הג'וקים מסמלים משהו שאנחנו מדחיקים. הג'וקים מראים לנו את כל הדברים שאנחנו לא רוצים לדעת. הם נמצאים במחשכים, בטחב, בלחות ובלכלוך. בשוליים האמורפיים של התודעה ומפרקים את המערכת שאנחנו נמצאים בתוכה. יש אלוהים בראש, ויש מפלצת מפחידה ששולחת לתוך הגוף המון ג'וקים שחוסמים את ההוויה ואלוהים מלהכנס לתוך החיים שלך. הם חוסמים את האור".

ומה עם הג'וקים בדירה שלי? שמעתי שהדברה יכולה לעזור?
דנה חוככת בדעתה. "כן, היא יכולה לעזור נקודתית. אבל זה לא יפתור את הבעיה האמיתית. אתה לא יכול לעשות הדברה בראש שלך. להדביר זה מאותו שורש כמו דֶבֶר או "בעל דבר" שזה השטן. בעצם כשאתה מדביר אתה עושה ברית עם המוות וההדחקה שזה השטן. הפתרון המשיחי של הגוקים זה הדברה אמיתית שזהו הדיבור. לדבר איתם ולהבין מה הם רוצים.

לג'וקים יש פתרון משיחי???
גם הג'וקים הם בעולם למטרה מסוימת. תיקן בא מלשון תיקון. לג'וק יש שיעור רוחני ללמד אותנו. מצד הדין, הג'וק יכול לפתח את היכולת לבטא כעס ולהרוג באופן אינסטינקטיבי שזה חשוב לאנשים שקשה להם לבטא כעסים. ג'וקים במיוחד מלחיצים אנשים שקשה להם לבטא כעס. הג'וק נותן לך אפשרות לזהות אויב ולהצדיק הרג באופן אורגני ממש.
מצד החסד הג'וק אמור לגרום לך להבין משהו על עצמך באמצעות ההדברה הפנימית."

איך עושים הדברה פנימית כזו?
"זה דבר קשה ומורכב. אפשר רק לדמיין מה זה להיות ג'וק ולחשוב על זה הרבה. קפקא עשה את זה. הוא התמודד עם המהות הג'וקית שלו כשהוא הפך את עצמו לג'וק בסיפור 'הגלגול' והגורל שלו היה די עגום."

את מרגישה את המהות הג'וקית בעצמך?
"הרבה פעמים כשאני אוכלת אני מרגישה שאני כמו ג'וק. כשאני אוכלת כשאני לא רעבה, או כשאני אוכלת בהחבא. כשכל הדברים המודחקים יוצאים."

אז מה את מרגישה כשאת רואה ג'וק?
"זה נוראי. אתה במקום יציב: יש ארון, כסא, קיר. ואז אתה רואה ג'וק ופתאום הכל מתפרק. אתה מתפרק.  הג'וק גורם לשבירת המציאות לאנסוף חלקים. הנפש דבקה בכלי והאינטרס שלה שיהיה מוצק, אבל הג'וק מערער את הזהות שלנו."

ואז מה קורה לך? את קופצת? צורחת?
"קופצת זה לא מילה. אני נעלמת, נשאבת לאטמוספירה. כל הזהות שלי מתפוצצת כשיש לידי ג'וק. ומצד שני זה מצב אקסטטי וחסידי שאתה לא חושב על כלום. המפגש עם הג'וק מחזיר אותך לאינסטינקטים החייתיים שלך. החיות לא מדחיקות – הן פועלות."

אז מה אפשר לעשות?
"הבעיה שלנו שאנו חשים חדירים וחוששים שהג'וק יחדור לתוכנו כשבעצם הוא כבר נמצא שם. אתה צריך להבין שהמצב הקיומי שלך זה שאתה בתא סגור עם ג'וק. אתה נמצא שם ואין לך לאן לברוח."

זה בעצם כל הזמן הדבר הזה שבתרבות. הנסיון הזה להקים חומה בין פנים לחוץ, בין הבית לאחר שבעצם לא קיים. גם את הערבים השוו לג'וקים.
"נכון, וגם את היהודים."

ומה קורה כשהבנת שאתה בתא הזה עם הג'וק כמצב קיומי?
"כשנוכל להסתכל לג'וק בעינים ברוגע, לא מתוך שאנחנו הוא, אלא מתוך הכרה, אז נהיה במצב תודעה אחר ונטול הדחקות. אז זה ישפיע לא רק על האופן שבו אנו רואים את הג'וקים אלא האופן שבו אנו תופסים את העולם. זה מקום של אמת."

פלישת חוטפי הנשמות

 

הסרט האמריקאי Invasion of the body snatchers של דון סיגל נחשב לאחד מסרטי האימה והמד"ב החשובים של שנות החמישים. הסרט מספר על רופא בעיירה קטנה שמגלה שתושבי המקום מוחלפים אחד לאחר השני על ידי שכפולים זהים להם שגדלים בתרמילים דמויי צמחים. השכפולים של אותם האנשים רוצחים את מי שעדיין לא הוחלפו וגורמים למגפה שבה מתחלפת האוכלוסיה כולה בשכפולים שהדבר היחיד שמבדיל אותם מהאדם עצמו הוא חוסר הרגש המוחלט שלהם.
 
Invasion of the body snatchers נחשב לאחד מסמליו הגדולים של עידן המקרתיזם והחרדה מהקומוניסטים בהוליווד של שנות החמישים אבל לאחרונה הוא הפך בעיני לסמל של תהליך פנימי הרבה יותר בנפש האדם, התהליך שבו נחטפת הנשמה שלנו ומוחלפת על ידי מנגנונים אוטומטים (מה שכיניתי בעבר זומבי [סמל קולנועי אחר שקשור גם כן לענין]) וחסרי רגשות.
 
מה שאני מכוון אליו זה שהרבה מהזמן שאנחנו מתקשרים עם אנשים, בין אם אלו אנשים כמו הקופאית במכולת או המאבטח בקניון ובאין אם אלו אנשים קרובים, אנחנו לא באמת מתקשרים איתם מהמקום של כוונה ומודעות, אלא מתוך במודוס אוטומטי. השלום שאנחנו אומרים להם אינו השלום שאליו היינו רוצים להתכוון, דרישת השלום שאנחנו אומרים אינה כנה כמו שהיינו רוצים, השיחה שלנו אינה אמיתית כפי שהיינו רוצים, כבולה מדי בדפוסים קודמים וחסרה את החוסר אמצעיות שלה היא ראויה.
 
אני מכנה את התופעה הזו Soul Snatching, על משקל ה-Body Snatching, מתוך הבנה עמוקה וכואבת שרוב הזמן שאני מסתובב בעולם, אני בכלל לא נוכח אלא מוחלף על ידי אותה הוויה אוטומטית זומבית. ההוויה האמיתית נחטפת ובמקומה מוצבת הוויה אחרת קהת רגשות שפועלת בעולם וממלאת את מקומה. זה כמו חטיפה. אתה מדבר עם אנשים, אבל זה לא אתה.
 
ההפסד כולו שלי, כי כל אדם שההוויה האוטומטית אומרת לו שלום בלי שאהיה שם אני על מנת לברך אותו לשלום במלוא המודעות זה עוד מקום שבו ויתרתי על ההזדמנות שלי להיות, לחיות ולבטא את שליחותי בעולם. ואי אפשר להאשים אף אחד, כי זה אתה שויתרת על האפשרות לחיות. הרגע הזה שבו לא הייתה מרוכז חלף ולא יחזור, אני לא הייתי שם ואני לעולם לא אהיה שם. 
 
החיים הם בדיקת נוכחות, ומי שמפספס אותה פספס את הכל. החיים זה כמו רודיאו, ומי שמתאמץ לחיות באמת צריך בכל רגע לתפוס חזק במושכות על מנת שלא להזרק מהסוס של האני, על מנת להמשיך לרכב בבטחה, להיות מרוכז ויציב בהוויה. אנחנו נבעטים שוב ושוב על ידי מחשבות, דאגות והסחות דעת, אבל בכל רגע צריך לתפוס חזק במושכות כדי שלא להזרק ממנו. צריך לתפוס ולרכב עליו כמה שרק אפשר, על השור הזה של החיות.

 

On the road in Bosnia Hezegovina

Now in Banja Luka (I came here representing the short film 'Roads' in the Banja Luka film festival, as one of the producers) it all seems to so clear – the Yugoslavian-Jewish connection that just had to be.

1:00 O'clock at night, walking back to my room at hotel Bosna on the streets opf Banja Luka I hear this balkan band sound reminding me of a thousand Kusturica films. It comes from the same wedding I saw 5 or 6 hours ago when I left the hotel – but now it is full on.

I have always known in my heart that I belong in a Kusturica wedding or any other crazed balkan celebration but now this is the real thing. Real time balkan craziness going on. I am running inside, everybody with buttoned shirts and ties, only me dressed up like I am going out to some cafe in Tel Aviv.

Nevermind, I look like an alien but maybe if I show my happiness about this oh so universal reunion of love… Oh sacred marriages all around the globe, Jewish, Chrisitian, Muslim – let me have your magical love-fury.

They are dancing with the joy that you'd expect from a merry balkan bunch. You have to love those Yugoslavian folks, only one day in Republika Serpska and I already feel forever bonded with these magnificient people. None of that drowsy sluggishness of melancholy and boredom that you can feel in other western european capitals.

You know why? Because they have seen it, they have seen the war, and they knew what they stand to lose – and now that they are regaining it – they appreciate it. Life is getting better and they know it. 

No violence in the streets here, lots of beautiful people, hope, very friendly. modesty, somewhat naive but in the best way possible. Very few people talk English though, no German too.   

The balkan bunch are dancing like chickens. Their spirit is full and sweeping. They are pushing their chests forward, singing hoarsely in Serbian. Ever since I was a kid I always admired Yugoslavia, and this is like the new revelation. The elegance of steps, dancing with beautiful, true, full smiles.

It seems like they start to notice that new infiltrator-guest and they greet me quite happily and amused – they dance with me, and I show them my ways whichI have learned from the Hasids in those beautiful Hassidic weddings I used to go to. Now this really gets them going, it's like they saw something that they know but don't know. Some of them get really agitated now, taking out the cameras and start shooting like crazy (Hey, it should be the other way around).

And then around 1:45 it happens. The Balkan-Jewish bond is founded again, here in Banja-Luka – Klezmer-Slavia. The Jewish and the Blakan traditions mix, they teach me their ways, and I teach them what I have learned which they happilly assimmilate into themselves.

 

Suddenly I know this feeling. It reminds me of On the Road – Jack Kerouac experiencing the felt moment of immediate experience – I am here, now, living, communicating, dancing with the groom and dueting to some Serbian songs I don't even know. Everything is happening NOW.

Thank God!

And then, just after the Tikkun appears to be complete I have to leave. Those stupid hotels giving Breakfast from 6 to 10.

Moving on the Sarajevo in a few days. Hoping to live to see some more. Looking for the NOW.

 

העולם הוא טוב ורע

ואפשר להתרכז בטוב

מה קורה כשאלוהים מקיא?

אני רוצה לומר פה כמה דברים בזכות הפעולה הביולוגית האנושית כל כך של ההקאה. יש בהקאה משהו מן הטוטאליות שהפכה נדירה כל כך בחברה שלנו. לא מטרידים אדם בשאלות בזמן שהוא מקיא, לא מבקשים ממנו למלא סקר, גם לא מראים לו פרסומות או מנסים למכור לו מוצרי טיפוח, או שואלים לדעתו בסוגיה מסוימת. בגלל שההקאה היא פעולה קיצונית ודחופה כל כך יש לה מעין קדימות עליונה שאותה מכבדים עדיין בחברה שלנו. מי שמקיא נמצא מתייחד משאר העולם, לרגע קצר הוא לבד עם עצמו, מחוץ לכל שאר המערכות החברתיות ויש בכך ערך בחברה שבה ישנם פחות ופחות רגעים שבהם האדם נמצא מחוץ ל-Grid האלקטרוני-צרכני.
 
אבל יש עוד משהו נאצל בהקאה. בחברה שבה מרבית החוויות שלנו מתווכות על ידי איברים חיצוניים אלקטרוניים מדרגה שניה או שלישית כמו וידאו ברשת או עולמות וירטואלים יש משהו מאוד בסיסי בהקאה. בראיה מקלוהניסטית  אפשר לומר שאנחנו חיים בחברה שבה הגוף שלנו מורכב מאברי צד שלישי, כל מיני תוכנות שאנחנו מתקינים ומסירים מהמחשב, דגמים של פלאפונים שאנחנו מחליפים כל כמה חודשים. הגדאדג'טים שנמכרים בשוק החופשי ושורות הקוד שעפות על גבי הרשת מהטבורים האלקטרונים שלנו מהוות את שוק השתלות האיברים האמיתי, שוק המסחר באיברים הדיגיטלים.
 
אלא שריבוי האיברים הדגיטלים הללו מעורר ניתוק מהאיברים הפנימיים. יותר מדי שעות של ישיבה מול המחשב והגוף שלך מאבד את אפשרויות התנועה והתחושה שלו. בחברה שמחפשת מענה למצב זה ומדובקת ברעיון של חיפוש האני הפנימי וחיבור לעצמי התוכ-תוכי, הקאה היא תשובה נהדרת מהקישקע לשאלה איפה האני האמיתי שלנו.
 
יש בהקאה משהו מאוד ראשוני, מאוד מהבטן. ההקאה היא לפני החושים, היא לפני האיברים. היא קריאת האני עצמו שמתחילה מתוך מערכת העיכול. ההקאה היא מתוך תוכך וזה מתבטא במצב התודעתי של ההקאה. אתה לא יכול לחשוב על דברים אחרים בזמן שאתה מקיא. להקאה יש אפקט כזה שהיא מחברת אותך בעל כורחך למציאות הריאלית מאוד של הגוף שלך, מציאות שממנה אנחנו נוטים לשכוח במימד הדיגיטלי. יותר מכל מדיטציה או סדנת מודעות עצמית, כמה עוויתות קיבה יכולות להעלות את המודעות שלכם למה שמתחולל בתוך הגוף שלכם, למה שאתם אוכלים ומה שאתם הווים. כשאתה מקיא אתה קרוב קרוב אל עצמך.
 
הקאה היא גם סוג של מדיטציה בכפיה. יש את הרגע הזה בהקאה טובה באמת, שבו האדם מנסה לחלץ מתחתיות קיבתו את בסיסי הטומאה האחרונים ובמאמץ הגדול של מעבר המיצים הקיבתיים החוצה מהגוף מתרוקן הראש מכל מחשבה, מעין סאטורי שבהשפעת הקיבה.
 
המואר הולך על קיבתו. בהקאה יש משהו מטהר, כי בסופו של דבר כל הקאה היא גם סוג של לידה מחדש. אחרי כל הקאה יש הקלה. הקלה ומעט גאולה. העולם שנראה קודם קודר מקבל מחדש צבעים בהירים וקלילים יותר לאחר ההקאה – הוא מזכיר לנו שההקאה הזו יכולה להיות רק ראשונה בסדרה של הקאות של הקליפות, של העדשות המטשטשות שמונחות לנו מול העיניים – שאנחנו יכולים לפצוח במסכת של הקאת הקליפות הפנימיות.
 
אבל חשוב מכל, יש בהקאה משהו נורא כנה, שזה עוד משהו שחסר בחברה שלנו. מי שמקיא בהחלט לא שומר בבטן את התחושות שלו, הוא מביע את עצמו ובכל העוצמה. הוא מבהיר עצמו בצורה גופנית וכובשת וממחיש בצורה ברורה את תחושותיו לגבי הדברים שמציקים לו בבטן.
 
כל זה מבחינת המקיא, ולא נגענו עדיין בכלל בבחינת המוקא.
 
איך חשים המוקאים?
 
השאלה הזו רלבנטית במיוחד כי היא מחזירה אותנו לשאלה 'מה קורה כשאלוהים מקיא?'. אני שואל את השאלה הזו לא סתם כדי לזעזע או להרגיז אלא גם כי אם הוא מקיא אז אני חושב שזה ניחוש די טוב לומר שהוא מקיא בזה הרגע. אנחנו הרי ארגנו לו סיטואציה מתאימה למדי לבחילה קוסמית.
 
אם הוא מקיא, אני חושב שסביר לחשוב שהתופעות שאנחנו חשים סביבנו בשנים ואולי אפילו באלפי השנים האחרונות הן סוג של תופעות לוואי של ההקאה האלוהית. למעשה, לא הייתי פוסל את האפשרות שתולדות היקום כולו מאז מה שאנו מכנים המפץ הגדול הן סיפורה של הקאה אלוהית, מפץ גדול של קיא המתפשט בחלל. ובמילים אחרות – כולנו, כל היקום, קיא של אלוהים, חלק מהנסיון שלו לטהר את עצמו, מה שכמובן תואם מאוד את התיאוריות של קבלת האר"י לגבי הסיבות לבריאת העולם.
 
אני מקווה שכשאלוהים יסיים להקיא אותנו הוא ירגיש טוב יותר. בינתיים אני חושב שנוכל להיות חלק מההטהרות הקוסמית הזו אם גם אנחנו נשתתף מדי פעם בהקאה האלוהית הגדולה על ידי הקאות קטנות משלנו (ההמלצות אגב אינן תקפות לבעלי הפרעות אכילה מכל הסוגים). אז למי שחש כרגע מנותק מהישות שלו, מומלץ בהחלט להתנסות בהקאה: זה לא עולה, זה לא מוצר, זה זמין לכולם בצורה שווה ותמיד, וזה טבעי שבטבעי – ישר מן הטבע. מעבר לזה, בחברה שאנחנו חיים בה נדמה שיש בכך גם מעין תגובה הולמת למדי (רצוי לקיים בציבור).  

%d בלוגרים אהבו את זה: