טכנומיסטיקה

האם העולם מגיע לסופו? מה המשמעות התיאולוגית של משבר האקלים? כיצד ניתן למתן את הקטסטרופה? וכיצד, כמי שהופך להורה בעתיד הקרוב, למדתי להרפות קצת מהחששות כלפי העתיד? מדריך לתודעה בריאה בעידן משבר האקלים וסיפור המסע התודעתי שלי מדכאון אל האור.

 *מוקדש לכל מי שחרד ממשבר האקלים.

** הטקסט הזה עשוי  להיות אחד החשובים שכתבתי, וגם אחד המביכים. במיוחד אם אתם קוראים אותו עוד כמה עשרות שנים בעתיד. אז תהיו עדינים איתי.

*** זה פוסט ארוך. אם אתם רוצים להגיע ישירות לחלקים המעודדים והמנחמים בטקסט קיפצו לחלק שכותרתו "משבר האקלים והסטואה."

***

צפיה בסדרת הטבע החדשה בהנחיית דיוויד אטנבורו "כוכב הלכת המופלא" (Our Planet, זמינה לצפיה בנטפליקס) מדגימה שגם עולם סרטי הטבע נאלץ להתאים את עצמו למציאות המשתנה של משבר האקלים. אם בעבר הוקדשו סרטי טבע לסצינות ציד מרהיבות בסוואנה, תוך הנהון מנומס לצורך בהגנה על מערכות אקולוגיות ומינים בהכחדה, הרי שהסדרה החדשה של אטנבורו והבי.בי.סי. מסמנת עידן חדש שבו לא ניתן עוד להציג טבע בלי לדבר על הקטסטרופה המתרחשת ברקע.

סדרת שואה או סדרת טבע? כוכב הלכת המופלא

60% מחיי הבר על הפלנטה הוכחדו מאז 1970. 75% מאוכלוסיית החרקים נעלמה ב-30 שנה האחרונות, רמות ה-CO2 באטמוספירה הן הגבוהות ביותר מאז 3 מיליון שנה וחמש השנים האחרונות היו חמש השנים החמות ביותר בהיסטוריה המדודה. אם מבצעים אקסטרפולציה של הנתונים הללו שלושים או חמישים שנה קדימה ניתן לראות שהאנושות נמצאת במסלול לקראת קטסטרופה במימדים קיומיים. אם נמשיך בקצב הזה אנחנו עומדים לקראת הכחדה מסיבית של חיי הטבע על הפלנטה וטלטלות אדירות ומאיימות לקיום האנושי.

במציאות כזו כל תכנית שתראה דובי פנדה משכשכים במים תתפס ובצדק כאסקפיזם מושחת. הסדרה של אטנבורו לוקחת את הכיוון ההפוך. היא מבטיחה "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." כל רצף מרהיב של סצינות מאיזור נידח של הפלנטה מלווה בנתונים ואזהרות לגבי הסכנות האקולוגיות החמורות שאותו איזור ובעלי החיים בו עומדים בפניהן.

בניגוד לסרטי טבע קודמים שחגגו את הטבע. הסדרה החדשה מרגישה כקינה על עולם שהולך ונעלם. כוכב הלכת המופלא מרגישה כמו ניסיון לתעד את שייריו האחרונים של עולם הטבע לפני שיכחדו מעל האדמה. היא מעלה את השאלה כיצד יצפו בה אנשים בעוד 50 שנה כאשר רבים מפלאי הטבע המצולמות בה כבר יפוסו מהעולם. האם הצופים עוד 50 שנה יצפו בה כמו שאנחנו צופים כיום בסדרת סרטי פארק היורה? כתיעוד של עולם שכבר חלף מהעולם – רגע לפני שהוכחדו הטבע והבר?

והמחשבות הללו מעלות מחשבות קשות עוד יותר. מי יצפו בסדרה הזו עוד 50 שנה? באיזה מין עולם האנשים הללו יחיו?

החיות שהתבלבלו וחשבו שהן מכונות

סדרות טבע סיפקו מאז ומעולם מנות גדושות של מחשבות מטרידות ומרתקות על הקשר בין אדם למכונה. רמת הצילום והאיכות הטכנית של הסדרות האלה שוברות שיאים מדי שנה ועומדות ביחס הפוך למצבו המתדרדר של מושא התיעוד. מכונות צילום חדישות מתעדות ברמה גוברת של דיוק ורזולוציה את בדיוק אותם החיים שקומפלקס המכונה הטכנולוגי מחסל מהעולם. האירוניה חוגגת. עד שנגיע לרגע בו יעלמו חיות הבר האחרונות מהכוכב כנראה שנשיג כבר רמות הרזולוציה, תלת-מימד והיפר-מדיה חסרות תקדים שיאפשרו לנו להרגיש כאילו חיות הבר האחרונות על פני הפלנטה גרות ממש אצלנו בסלון.

הסדרה החדשה של הבי.בי.סי. מבטיחה, כפי שציינתי "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." סדר הדברים במשפט: "האדם" ורק אחריו "הטבע" רומז אולי על אמונותיהם של יוצרי הסדרה לגבי סדר העדיפויות של הציבור. את רוב בני אדם ניתן לשכנע לעשות משהו לטובת הטבע רק אם יאמינו שהדבר נחוץ לצורך השרדותם שלהם.

האתר של "כוכב הלכת המופלא" מבטיח ללמד איך להציל את כדור הארץ, אבל מציע רק את אותם הפתרונות השחוקים של מעבר לתזונה מבוססת צמחים וקניית מוצרים יד שניה. הוא לא ממשיך לצעדים המתבקשים והמקובלים פחות שנחוצים על מנת להגן על הפלנטה: הגבלת ילודה, מיסֹוי כבד מאוד של טיסות וצורת תחבורה מזהמות אחרות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, ומעל לכל זה שינוי יסודי ומסיבי במערכות הטכנו-כלכליות שמנהלות את הפלנטה שלנו (מערכות האנרגיה, מערכי התכנון הטכנולוגים, מערכי התמרוץ והתגמול הכלכליים), ושללא יסודי שינוי בהן כל ניסיון להלחם בשינוי האקלים הוא לפלסטר על פצע אנוש.

הסיבות להעדר אופציות ממשיות מהתפריט עשויות להיות פוליטיות והן עשויות גם להיות חוסר דימיון פשוט. כך או כך, מחשבה על האופציות הרופסות הללו וצפיה בסדרה כוכב הלכת המופלא תוך מבט על קשרי האדם-טכנולוגיה בזמננו מעלה מחשבות נוגות על מיקומה של המשתנה האנושות ברצף שבין חיה למכונה.

בין אדם לחיה למכונה

כשאני צופה בסייחים צעירים המשחקים ביניהם באחו ומתחרים מי החזק יותר, אני יכול לראות בצורה ברורה את אותן המוטיבציות והרגשות שמניעות גם ילדים אנושיים. כשאני צופה באם המגנה בגופה על הסייח שלה מפני להקת זאבים הדולקת בעקבותיו אני מזהה שם בקלות את הקשר המתקיים בין אם אנושית לבין הצאצא שלה, ואני מזהה בהתגייסות העדר למען הסייח הרך משהו שמאפיין גם אותנו בני האדם, ואת הקהילות שלנו ברגעיהן הטובים. הרגשות והחוויות של היונקים הללו דומים ביותר לחוויה האנושית, בוודאי לחוויה האנושית בטבע – זו שאפיינה אותנו עד לא מכבר, עד שכרתנו ברית עם המכונה. ברית שלקחה אותנו לכיוונים אחרים. אבל הזכרון נשאר, וזו חלק מהסיבה לכך שסרטי טבע לא חדלים לרתק ולרגש צופים.

למרות הכל, ועל אף המחלצות הטכנולוגיות הרבות שעטינו על עצמנו במאות השנה האחרונות, אנחנו עדיין דומים יותר לאותם סייחים הרצים באחו מאשר לאותן מכונות בינה מלאכותית בהן שמנו את מבטחנו בכלכלה, בצבא, בחינוך, ברפואה ובמשפט, ושלצורך ייצורן מופנים כרגע החלקים המרכזיים והמאסיביים ביותר של המנגנון הטכנו-כלכלי שלנו.

אנחנו חיות, במובן העמוק ביותר. כל ניסיון להבין את החברה האנושית דורש הבנה עמוקה של היסודות הביולוגים, והאבולוציונים של החיה האנושית, שמהווים את התשתית לחלקים רבים מחיי הדת, הכלכלה והחברה של האדם. ובכל זאת, הדתות והאידאולוגיות החזקות בעולם מתעלמות ומבקשות לדכא כל דיון בכך שבני אדם הם חיות, ובכך שסבל של בעלי חיים אינו שונה בטבעו מסבלם של בני אדם. הדתות המונותאיסטיות ספציפית מקדשות את הטענה האנושית שאנחנו משהו אחר ומיוחד. אנחנו לא חיות. אנחנו נבחרנו בידי אלוהים שהפקיד בידינו את הטבע על מנת שנשלוט בו ונשתמש בו כצרכינו.

במאבק בין הטבע לבין המכונות, בני האדם העתיקו זה כבר את הנאמנות שלהם לעולם המכונות והם פועלים ללא לאות בשם האינטרס של המכונה תוך כדי חיסול שיטתי של סביבות הטבע הקיימות. בשלב מסוים במסלול ההתפתחותי שלהם בני האדם "בחרו" להכחיד את הטבעי והחייתי לטובת המכונתי.

צפיה בסדרה של הבי.בי.סי. מעלה מחשבות על היחסים בין אדם לטבע. האם יתכן, כמו שאולי מפנטזים כל מיני אנטי-סביבתנים, שהאדם יוכל להמשיך להתקיים ללא הטבע? האם נוכל לחיות בעולם שהטבע חלף ממנו ומותיר אותנו בני האדם לבדנו עם המכונות? גם אם הדבר אפשרי, ומרבית המומחים יגידו כנראה שעצם הרעיון מגוחך, הרי שניתוקו הסופי של האדם מרשת החיים יחולל משבר תיאולוגי רבתי. חיסולו של הטבע בידי האדם יהווה את המקרה הברור והמרשים ביותר של רצח אב (או שמא רצח אם) בהיסטוריה. מבחינת מערכות אמונה הרואות בעולם הטבע את התגשמות הרוח האלוהית, ניתן לראות במהלך הזה התנקשות בגוף האל.

עד כמה שהדבר עצוב, המחשבה המתבקשת בשלב זה הוא כי במצב העניינים הנוכחי חיסולה המהיר של האנושות הוא האינטרס המיידי והברור של שאר מערכות החיים על פני הכוכב.

זו כמובן מסקנה ש(כמעט) אף אחד מאיתנו לא רוצה לקבל – כולנו בני אדם. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו רוצים חיים לנו, לילדים שלנו, לקרובים לנו ולאותה יישות ערטילאית המכונה אנושות. האם לא נוכל פשוט לחיות כולנו בשלום?

משבר האקלים כתאונה בהילוך איטי

יש איכות טראגית ופאטאליסטית באסון האקלימי שמסוגלת להוציא גם את האדם השקול ביותר מדעתו. דומה שהמדע הבדיוני לא הצליח מעולם לחזות סיטואציה גרוטסקית כל כך: ציביליזציה מתקדמת טכנולוגית שלמדה כיצד לבקע את האטום ולבנות רובוטים ננו-טכנולוגיים מקבלת התראה של עשרות שנים בעניין קטסטרופה מתקרבת והפעולות הנדרשות על מנת למונעה – ועדיין, במהלך אפי וקולוסאלי של "טרגדיית נחלת הכלל" היא מצליחה להתעלם מההקטסטרופה המתגלגלת ואף משבשת אקטיבית כל ניסיון להציל את עצמה מרוע הגזרה.

לסיפור של משבר האקלים יש דימיון חשוד לסיפור המפורסם על הצפרדע המתבשלת לאיטה על מחבת שהטמפרטורה שלה עולה בהדרגה. נכון אנחנו יודעים על תרבויות עתיקות כמו תרבויות איי הפסחא שחיסלו את המשאבים הסביבתייים שלהם באופן שיטתי עד שהגיעו לכדי הכחדה עצמית (לפי התיאוריה של ג'ארד דאימונד בנושא). ובכל זאת, מי היה מאמין שהתרבות המתקדמת שלנו, על כל אמצעי החיזוי והסימולציה שלה מסוגלת להיות מטומטמת כל כך שתצעד כצאן לטבח לתוך העתיד הקטסטרופלי שמיטב מדעניה מנבאים.

במקרה של משבר האקלים יש כמובן שפע של נסיבות מקלות ומרשיעות למצב. מצד אחד, ניצבים אנשים לא מעטים שעשו ועושים כל שביכולתם כדי להתריע ולשנות. מהצד השני ניצבים מי שביקשו לסכל כל ניסיון לשינוי בשם אינטרסים פוליטים וכלכליים. בתווך נמצאת אוכלוסיית הפלנטה שרובה ענייה מדי, עסוקה מדי או פאסיבית מדי בשביל לצאת למלחמות דון קישוט בתחנות הרוח של הממסד הפוליטי-כלכלי, ושלכודה בעקרון העדר שמאפשר לצורות מחשבה מסולפות אך  שכיחות להפוך לנורמה מקובלת, כך שהבלתי שפוי (התעלמות ועסקים כרגיל) הופך למקובל.

הפעיל הסביבתי פול הוקן השווה פעם בין מערכת הארגונים הסביבתיים הרבים המגינים על הכוכב למערכת החיסון של הגוף שמזהה איומים על חייו ומגיבה אליהם. כל אחד מהארגונים הללו פועל כסוג של נוגדן שמזהה פגיעה בגוף הפלנטרי ופועל כדי לתקנה. המקום שבו האנלוגיה של הוקן כושלת הוא בהתעלמות שלה מקיומו של מעמד "סוחרי הספק", כל מי שמרוויחים את מחייתם מניסיונות מתוחכמים לשטות במערכת החיסון של הגוף, לנטרל אותה ולהבטיח שמערכות הניצול והזיהום יכולות להמשיך לפעול ללא הפרעה עד לקטסטרופה.

המחשבה על מערכות ההשמדה הפלנטריות שאותם "סוחרי ספק," ובעלי אינטרסים שונים, החל בבעלי המניות של חברת BP, וכלה בנשיא ארה"ב שואפים לשמר מדגימה שלצד אנלוגיות מיטיבות הרואות בארגונים סביבתיים את מערכת החיסון של הפלנטה, אנלוגיה אחרת ומתבקשת לא פחות תדמה את הציביליזציה לגידול סרטני שמשתלט על גוף הפלנטה החיה עד שיעקר אותה לחלוטין מחיים, אנושיים ואחרים.

אז מי אשם במשבר האקלים

אחד מהדפוסים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא שכשקורה לנו משהו רע אנחנו מחפשים אשמים. משבר האקלים אינו יוצאת דופן. אנחנו מחפשים את האחראים. גם הפסקה הקודמת חוטאת בנטיה אנושית קמאית זו.

אלא שלמרות הכל מציאת האשמים במשבר האקלים אינה מלאכה פשוטה. אחרי הכל, כל מי שבן אדם וחי על הפלנטה הזה הוא חלק מהבעיה, ובמיוחד כל מי שחי סגנון חיים מערבי. המחשבה על המשבר האקלימי מעלה רצף חשודים מידיים: האדם הלבן, הימין הנוצרי, והתאגידים אבל אחריהם משתרכים כולנו הצרכנים — כל מי שמצא את עצמו קונה מוצר שלא באמת נדרש לו או מעדיף אופציה זולה ומזהמת יותר על פני אופציה יקרה וסביבתית, ובאופן כללי כל מי שמקיים את מערכת השמד האקולוגית הקיימת.

האם ניתן היה לאורך הדרך לעשות בחירות שהיו מונעות מאיתנו להגיע למצב הנוכחי? כנראה שניתן היה, אבל כל ניסיון היפותטי כזה לוקח אותנו אחורה עמוק עמוק במסע במעלה זרם הסיבתיות:

ברמה הישירה, בתקופה שבה קבוצות דמוגרפיות שלמות מתנגדות לכל ניסיון לפתור את משבר האקלים ניתן למשל לשאול, האם ניתן היה שמשבר האקלים לא יעבור פוליטיזציה שתגרום לקבוצות אנושיות לראות בכל ניסיון להפחית זיהום מתקפה ישירה על האינטרסים והזהות שלהן? אולי, אבל שאלה זו קשורה בשאלה האם ניתן היה למנוע את הקיטוב הגובר שאחז בפוליטיקה האמריקאית מאז מאורעות שנות השישים? או האם הכוחות שקראו בשנות השישים תיגר על תרבות הצריכה והצמיחה המקסימלית יכלו לנצח? או האם ניתן היה לבנות את הקומפלקס הטכני-תעשייתי שלנו כך שלא יתבסס על זיהום מסיבי של הפלנטה? אולי, אבל הדבר היה דורש תכנון אחר של מערכת התמריצים הכלכלית כך שתכלול את בתוכה את העלויות החיצוניות (externalities) ותתגמל יצירה של מוצרים בעלי מחזור חיים ארוך במקום כאלה שמבוססים על עקרון ה-Planned Obsolescence שמבטיח שיהיה צורך להחליף אותם ומדי כמה שנים. נפילתה של האנושות לתוך הקטסטרופה של משבר האקלים היא תוצאה של טרגדיה באנספור מערכות ונדמה שכל ניסיון לחזור אחורה יכול להוביל אותנו כל הדרך עד לחטא הקדמון של המהפכה התעשייתית ואולי אף כל הדרך אל המהפכה החקלאית שבה ניתקנו עצמנו מהקצב של עולם הטבע.

גיבורת של התנועה למרד בהכחדה. גרטה תונברג

נכון, כולנו אשמים, ובכל זאת נדמה שהאשמת האנושות בכללותה בגודל הצרה לא תעזור במאום. כל פתרון, ולו הבלתי מושלם ביותר, למשבר האקלים דורש שידוד רדיקלי של המערכות הטכנו-כלכליות בנות ימינו: אלו שקובעות אילו סוגים של אנרגיה לגיטימיים לשימוש, אלו שמכתיבות תכנון של מוצרים שמתכלים בהתאם למחזור עסקים הולך ומתקצר, אלו שכופות קצב חיים, תחבורה וזיהום הולך ומתגבר על פני הפלנטה ואלו שמגבות הרג המוני של בעלי חיים במשק החי התעשייתי. נכון, קריאת תיגר על כל המערכות הללו נראית בלתי מתקבלת על הדעת – ועדיין נדמה שאין הרבה דברים שבאמת בלתי מתקבלים על הדעת בעידן של משבר ציביליזטורי הולך ומחריף, שבו המפלגות הירוקות הופכות לכח העולה בבחירות לפלרמנט האירופי, שבו מאות אלפי תלמידי תיכון בעולם צועדים ושובתים נגד משבר האקלים, ושבו המועמדים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית לנשיאות מתחרים זה בזה בהצעות בעלות של טריליונים המיועדות לפתור את משבר האקלים.

הדיון על משבר האקלים עלה בשנים האחרונות מספר מדרגות של דחיפות, בהילות ונראות. וכאן, אם יש בכלל תקווה, זה המקום לחפש אותה. עד כה לרמות הדציבלים הגוברות של הדיון הזה היו השפעות מועטות אם בכלל על האימפקט הסביבתי של האנושות. אלא שמעבר לעצות בסגנון "תמחזרו" ו"תקנו אורגני" התשובה האפשרית היחידה למשבר הסביבתי היא תשובה שעוברת בעורקים המרכזיים של עולמות הפוליטיקה, הכלכלה והטכנולוגיה.

במקום לשאוף לפתרונות קטנים מי שחפץ עדיין בהגנה על הטבע והאנושות צריך לשאוף ללובינג מאסיבי שישווה ויעקוף את התרומות שמעניקים תאגידים מזהמים לפוליטיקאים. בנוסף, ניסיון למנוע את הקטסטרופה המתקרבת משמעו מחויבות עמוקה לשיח סביבתי, דחיה ברורה של שיח לאומני וסירוב לקבל את השיח הלאומי/בטחוני הנפוץ כשיח שמגדיר את השפה הפוליטית. ניסיון אמיתי לגשת למשבר האקלים דורש שלילה קטגורית של ספינים לאומניים/בטחוניים ושל חרחור שנאה ופחד נגד קבוצות אתניות ולאומיות אחרות. הוא דורש אמירה ברורה נגד כל אותם סוגי שיח שהאנושות מכורה להם כבר אלפי שנה והבהרה שכל השיחים הללו הם אסקפיזם נואל שמרחיק אותנו מהתמודדות מבעיות חשובות וחמורות בהרבה. האתגר הגדול ביותר הוא לא סוחרי הספק, אלא מהלכו הטבעי והארור של היום יום שמשכנע אנשים להצביע ולפעול בהתאם למטרות כמו לאום, זהות, כלכלה, חינוך – שכולן מתגמדות והופכות לא רלבנטיות כששמים אותן בפרספקטיבה של משבר האקלים (ובכל זאת אני לא חושב שצריך או אפשר למחוק אותן מהדיון לחלוטין. ראו התחזית שלי להמשך משבר האקלים בהמשך הדברים — גם בתוך משבר חריף ואפילו מצב חירום נמשך, שאר הבעיות והשאלות לא נעלמות. יש עסקים שממשיכים להתנהל כרגיל ואי אפשר לצפות שיקרה אחרת).

משבר האקלים הולך ומתברר כאירוע פרדיגמטי בתולדות ימי האנושות. הוא שווה ערך אולי להתקף דליריום טרמנס בקרבו של אלכוהוליסט המכור לטיפה המרה. השיהוק המתעצם של מערכות הטבע, ובהמשך לכך השווקים ומערכות האדם הולך ומתברר כאירוע המכונן והחשוב ביותר בתולדותיו של המין האנושי – כזה שהעימות איתו יגדיר את דמותו של הדור הנוכחי וככל הנראה עוד מספר דורות לאחריו, אם ישארו כאן.

המשבר הזה דורש מאיתנו את כל המשאבים התודעתיים והכוחות הנפשיים שהאנושות יכולה לגייס. בקרב הזה נחוץ לא רק הכח המוסרי לוותר על האגו הצרכני, לא רק הכח ההסברתי להוביל לשינויים ביחסי הכוחות הפוליטיים, לא רק כושר ההמצאה המדעי והטכנולוגי שתפקידו להמציא פתרונות שיפחיתו זיהום, אלא גם הכח הנפשי ואף הרוחני להסתגל לשינויים רדיקלים וקטסטרופלים שעשויים להגיע ללא התראה בכל רגע. אין פלא שבעידן חוסר ודאות כזה נהנות מאטרקטיביות מחודשת גישות רוחניות כמו הפילוסופיה הסטואית והדהרמה הבודהיסטית, המבקשות לפתח באדם חוסן נפשי וללמד אותנו לקבל את מוראות החיים בהשלמה ובאהבה.

משבר האקלים והסטואה

"מודעות מתמדת לכך שהכל נולד מהשינוי. ידע שאין דבר שהטבע אוהב יותר מאשר לשנות את מה שקיים ולהמציא דברים חדשים כמוהו. כל מה שקיים הוא זרע של מה שיצוץ ממנו. אתה חושב הזרעים היחידים הם אלו שמנביטים צמחים או ילדים? לך עמוק יותר."

מדיטציות מאת מרקוס אורליוס. ספר ארבע, פסקה 36.

קיסר נאור. מרקוס אורליוס

אני קורא לאחרונה את הספר מדיטציות של מרקוס אורליוס, פילוסוף סטואי וקיסר רומאי שידוע כאחרון ברצף הקיסרים הנאורים ששלט באימפריה הרומית בין השנים 92 לספירה ל-180 לספירה. מדיטציות הוא אחד הספרים המפורסמים ביותר של הפילוסופיה הסטואית – אותה פילוסופיה יוונית-רומית שגרסה שעלינו ללמוד לקבל בשלווה את תלאות הגורל ולהתחזק בפנימיותנו נוכח הטלטלות הרבות שמזמן לנו העולם. הוא מהווה דוגמה מובהקת לכך שאפילו האדם החזק ביותר שניתן לדמיין, קיסר רומאי בשיא כוחה של האימפריה הרומית, חייב להתמודד עם מנה בלתי פוסקת של צרות, אנשים לא נעימים ושפע אתגרים שחשבנו שרק אנחנו הקטנים נאלצים לסבול.

הסטואציזם שגשג בעולם העתיק בעידן ההלניסטי שהתאפיין בקריסת הסדר המוכר לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון והתפרקות האימפריה היוונית, בשליטים מושחתים שנלחמו זה בזה ובהתפשטות הגוברת של כאוס וחוסר סדר. חלק מנציגיו הבולטים שימשו דוגמאות חיות לכוחה של הגישה הסטואית. דוגמה מפורסמת היא הפילוסוף הסטואי סנקה שנאלץ לשמש כיועץ לקיסר הרומאי חולה הנפש נירו ולסבול שנים את שגעונותיו של זה. כשנירו גזר עליו לבסוף להרוג את עצמו בהתאבדות, משום שחשד בו במעורבות בניסיון הפיכה (שלסנקה לא היה בו יד ורגל) קיבל סנקה את הדין בשלווה יחסית ואף ניחם את ידידיו הבוכיים בעת שניגש למלאכה. באופן לא מפתיע אולי, התקופה הנוכחית ותחושות חוסר הודאות והחרדה שהיא מעלה הביאו לתחיה מחודשת של הפילוסופיה הסטואית. אתרים כמו The Daily Stoic, Modern Stoicism וה-How to be a stoic משיבים לחיים תרגולים סטואים עתיקים וקוראים לגולשים לאמץ תפיסת עולם והרגלי חיים סטואים. במקביל שכבה צומחת  מתוך האינטיליגנציה הגלובלית (עם ייצוג משמעותי, איך לא, בעמק הסיליקון) מזדהה כסטואית בתפיסותיה.

אני מוצא נחמה לא מעטה במחשבה הסטואית כשאני פונה לחשוב על משבר האקלים. כפי שקרה לרבים מבני העידן הזה, משבר האקלים הפך להיות משהו שמעיב על כל מחשבה אפשרית שלי על העתיד. הוא גרם לאדם לראות את המשך המאה הנוכחית בצבעים קודרים ופטליסטים של עידן הולך ומחמיר שלא ניתן להמלט ממנו. כמו הדהרמה הבודהיסטית, הסטואה מספקת לאדם כלים לשרוד תודעתית בעידן של משבר חיצוני  מחריף שהאנושות נכשלת בינתיים בטיפול בו. בניגוד לדתות המונותאיסטיות שבמקרים רבים מדי הפתרון הנפוץ שלהן למשבר האקלים היה לטמון את הראש בחול או להכחיש את הבעיה, הסטואה והדהרמה מציעות פתרונות תודעתיים שהופכים יקרי ערך עוד יותר בעידן של קריסה אקולוגית: האפשרות לטפח תודעה שמחה ושלווה גם בעידן של קשיים.

עפרי אילני כתב בעבר שמשהו בדגם המחשבה של השמאל ואולי בנטיות ההכרתיות המובנות של האדם מונע מאיתנו לקבל את העובדה שהרבה מהנזקים של משבר האקלים כבר בלתי הפיכים ושהמשבר כולו עשוי להיות בלתי פתיר. הוא מחייב אותנו להאמין שניתן לעשות משהו, למרות שעקרונית בכלל לא מתחייב שיש עדיין מה לעשות. העולם אינו סרט הוליוודי. יתכן שגורלנו כבר נחרץ, שמאוחר מדי לעצור את הקטסטרופה.

הדברים האלה של אילני מחזירים שוב מרקוס אאורליוס שכותב:

"חבל שדבר זה אירע … האם הדבר שאירע מונע ממך מלנהוג בצדק, נדיבות, שליטה עצמית, שפיות, זהירות, כנות, ענווה, ישירות וכל שאר התכונות שמאפשרים לטבעו של אדם להגשים עצמו?

אז זכור את העקרון הזה כאשר משהו מאיים לגרום לך כאב: הדבר עצמו לא היה שום חוסר מזל; לסבול אותו ולשרוד זהו המזל הטוב והגדול." (מדיטציות, מרקוס אאורליוס, ספר 4, 49א').

בדומה לבודהיסטים, הסטואים מעתיקים את כובד המשקל מעצם האירוע המתרחש לאופן שבו אנחנו מקבלים אותו. מבחינתם של הפילוסופים הסטואים האירוע הרע מתרחש לא כאשר קורה לנו ביש מזל כלשהו אלא כאשר אנו מאבדים את מידותינו הטובות ומגיבים בצורה נבהלת או קטנונית. האופק לחיים הטובים פתוח בכל שלב, ללא תלות במאורעות החיצוניים משום שאיכות החיים נמדדת לא בהנאותיהם אלא ביכולת שלנו לנהוג בצדק, נדיבות, שפיות, כנות וענווה.

העמדה הסטואית עשויה לשמש מצפן מוסרי ותודעתי לעידן משבר האקלים. לא ברור באיזה מידה אנחנו יכולים לעצור את ההתדרדרות המשמשת ובאה, ועדיין אין בדבר זה על מנת לרפות את ידינו או לרוקן את הקיום ממשמעות. עדיין מוטלת עלינו החובה להמשיך, להתריע ולהלחם למען הסיכוי להציל את הטבע ואת הדורות הבאים. עדיין יש בידינו את ההזדמנות לנהוג בצדק, בנדיבות, בכנות ובענווה.

יצא לי לשמוע את מורה הדהרמה דונלד רות'ברג מדבר על תרגול של הכרת תודה על הדברים הקשים בחיים שלנו. אולי יום אחד באיזושהי דרך נוכל ללמוד להכיר תודה גם על משבר האקלים. הנקודה היא שלצד פעולות מחאה. כישורים תודעתיים מהסוג שהסטואה והדהרמה מטפחות בקרב מי שמתרגלים אותן יהפכו במשבר האקלים לנדרשות עוד יותר מבעבר אפילו. הן יהפכו להכרחיות עבור חיים סבירים במאה ה-21.

הורות בסימן משבר האקלים

בטיים אאוט התפרסמה לפני מספר חודשים כתבה נרחבת על צעירים שבדכאון משינוי האקלים ועל האנשים שהחליטו שלא להביא ילדים לעולם שעתידו נראה קודר, חלק מדיון רחב יותר שמתעורר בתקופה הזו. אני מבין היטב לליבם של צעירים אלה ומכיר את התחושות האלה היטב מעצמי ומאנשים סביבי. בנוסף, אני עומד להפוך אבא בקרוב ומודה שהמחשבה על משבר האקלים היא אחד הגורמים העיקריים שהניאו אותי מההורות לאורך תקופה ארוכה. גם כי הדבר האחרון שהעולם צריך כרגע זה עוד בני אדם, גם כי להביא ילד לעולם שעתידו מאוד לא מובטח זו החלטה מוסרית בעייתית וגם מהסיבה האגואיסטית יותר שקל יותר לראות סדרי עולם קורסים כאשר אינך מושקע בעתידו של אדם צעיר.

בסופו של דבר, כפי שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלה ההחלטה להביא ילד נתקבלה על בסיס נסיבות אישיות ולא על בסיס ההרהורים שלי בנושא. ואולי אפילו בילד הראשון הזה יש כבר הישג מוסרי מסוים. הוא מרחיק מהציניות ומעצים את הרצון לרפא. ובמקביל לרצון הזה הוא מדגיש את הצורך לטפח את חכמת הלב והתודעה. לקבל את זה שהכל עשוי להסתיים בכל רגע. לקבל את הסוף האפשרי של הציליביליזציה ושל החיים כפי שאנחנו מכירים אותם. למעשה להחלטה להביא ילד לעולם בעיצומו של משבר תודעתי ואקולוגי כזה שאין לדעת את סופו יש אפילו אלמנט מאושש. כשחודרים לעומק היאוש שמשבר האקלים מעורר בנו, מגלים שבצד השני ישנה סוג של תקווה ונחמה קלה, אם אנחנו מוכנים לשחרר את ההאחזות שלנו בתפיסות מסוימות.

אם לחזור לאותם אנשים צעירים שלקו בדכאון האקלים ושמייחסים למשבר האקלים תפקיד חשוב בהחלטתם שלא להביא ילדים לעולם, נדמה לי שתפיסה כזו עשויה להעיד על האחזות בצורה מסוימת של חיים ועל חוסר נכונות להכיר שהחיים מטבעם נתונים תמיד לאפשרות למאבק, ללחצים ולהתפוררות.

ישנם, ללא ספק שיקולים רבים וטובים (אפילו מצוינים) להחליט שלא להביא ילדים לעולם: קושי כלכלי, הרצון לשמור על החופש האישי, והרצון להפחית במעמסה האקולוגית על הפלנטה. בנוסף יש גם לא מעט שניתן לומר בגנות הציביליזציה שלנו, והסביבה שהיא מעניקה להתפתחותו של אדם צעיר. אני מלמד בשנה הקרובה בבר-אילן קורס על טכנואופטימיזם וטכנופסימיזם, ולגישה הטכנופסימית, הרואה בטכנולוגיה נזק מתגלגל יש בעיני בסיס איתן למדי. המחלות של הציביליזציה בת זמננו: דכאון, חרדה, התמכרות, דעת מוסחת, פחד מאינטימיות, ותודעת פלסטיק – הם במידה רבה תוצאה של מערכות טכנולוגיות שונות, והן מינוסים רציניים לחיים בעידן שלנו. הסיכוי ללקות בהם בתקופתנו גדול יותר מאשר בכל עידן אחר בהיסטוריה. ומצד שני יש בעידן שלנו גם כמה פלוסים משמעותיים שלא תמיד התקיימו בעבר. כמו בטחון אישי, תוחלת חיים גבוהה, גישה לשפע של ידע, חופש מקצועי, אישי, והתפתחותי חסר תקדים, ונוחות מטריאלית גבוהה.

כרגע מסתמן סיכוי גבוה למדי שמשבר האקלים עומד להעיב על המאה שלנו יותר מכל גורם, אבל בעיני אין בו על מנת למנוע מאדם שיחיה בסיום המאה הנוכחית לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושר בחייו.

המחשבה על משבר האקלים מושפעת מכך שאנחנו משווים את תנאי החיים הקשים שאנחנו חוששים שמשבר האקלים ייצור עם החיים שיש לנו כיום. ישנם מחקרים רבים המראים שהנטיה הטבעית של בני אדם היא להתרכז בהפסדים יותר מאשר ברווח. אנחנו נוטים להתמקד במה שהפסדנו מבזה ומתקשים לשחרר מתנאים מיטביים שנהנינו מהם ושאבדו (בגלל זה למשל קשה כל כך לשכנע אוכלוסיות לוותר על הפריבילגיות שלהן). אנחנו לא אוהבים כשלוקחים לנו דברים, ובהשוואה לחיים שלנו כיום עולם שרוב מיני הטבע שלו נספו, שאיזורים שלמים בו הפכו לבלתי ניתנים למחיה ושהחום מטפס בו לגבהים בלתי נסבלים זה קטסטרופה. אבל החשיבה הזו היא תוצאה של השוואה. כשמשווים את התנאים בעולם ההוא לתנאים של כוכב לכת אחר שאין בו אף איזור ראוי למחיה, או לעולם שכבר עבר שואה מוחלטת אנחנו יכולים לראות שמפרספקטיבה אחרת החיים בכדור הארץ שלאחר משבר האקלים עדיין יכולים להיות חיים מעוררי קנאה ונפלאים – גם בתוך עולם שונה מאוד מזה המוכר לנו היום.

האמת שהיא שבלתי אפשרי לומר מה באמת יהיה בעתיד. אנחנו יודעים בעיקר שיהיה חם, חם מאוד, ושהדבר הזה הולך לפגוע עוד יותר במערכות אקולוגיות, לשבש את החיים האנושיים במקומות מסוימים ברחבי הפלנטה ואף למנוע אותם באיזורים אחרים. אנחנו יודעים שהוא מעלה את הסכנה לפריצתן של רעב, גלי הגירה, מלחמות ועוד שורה של קטסטרופות.

אף אחד לא אוהב חום כבד. בוודאי לא אני. אני חוגג את הסתלקותו המתקרבת של הקיץ כבר בתחילת אוגוסט ומתחיל לדאוג מהקיץ הקרב כשהחורף עדיין בעיצומו, אבל אם אנחנו מרשים לעצמנו לראות את משבר האקלים כמשהו שלוקח את כל המשמעות מהחיים שלנו אנחנו מפחיתים ביכולתם של בני אדם לברוא לעצמם חיים טובים ובעלי משמעות גם בתוך עולם קשה ומאתגר מבחינות רבות.

האמת היא שהיכולת שלנו לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושרים אינה תלויה במעלות החום בחוץ. והאמת היא שנסיבות החיים של כל אדם שונות כל כך, המשאבים שעומדים לרשותו שונים כל כך, והאתגרים שהוא נתקל בהם במהלך חייו שונים כל כך, שלמידת החום, ואפילו לשינויים הסביבתיים, והגיאו-פוליטיים בעולם סביבו יש השפעה מוגבלת (גם אם ניכרת) על יכולתו לחיות בעלי משמעות ומאושרים.

סם הריס אומר איפשהו  שאדם יכול להיות עם  כאב ומאושר, בלי כאב ומאושר, עם כאב ולא מאושר, או בלי כאב ולא מאושר. קיומו של הכאב לא הופך את קיומו של הסבל להכרחי (וזה כנראה המסר העיקרי בבודהיזם). הכאב שקיים בעולם לא שולל את האפשרות לאושר, למרות האתגרים שהוא מציב. שינוי האקלים אינו מציב בפני מי שרוצה לחיות חיים מאושרים בכדור הארץ בשנת 2100 אתגר בלתי בלתי אפשרי, גם אם יתכן שיאלץ להגר ממקומות כמו ארץ ישראל.

קשה יותר לחיות בעולם של שינוי אקלים, אין ספק, ואני אישית מאמין שהצעדים המתבקשים בשלב זה (לטעמי, הגבלת ילודה, מיסוי כבד של טיסות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, מעבר אגרסיבי לאנרגיה ירוקה ושינוי דרמטי במערכות התמרוץ הכלכליות), למרות שהם נתפסים כיום כמחיר גבוה, הם למעשה מחיר נמוך מאוד ביחס לנזק המסיבי שיגרם לנו בהמשך כתוצאה מהמנעות ממהם.

אבל האמת היא שרוב ממה שנוגע לאפשרות שלנו להיות מאושרים ולאפשרות של ילדינו לגדול להיות מאושרים תלוי באפשרויות שזמינות לרשותם (ושזמינות לרשותנו), בשאלה האם הם גדלים עם הורים אוהבים או מתעללים, מה מידת החשיפה שלהם לטכנולוגיות מידע, לאילו משאבים של לימוד  והתפתחות הם חשופים, מה איכות מערכות היחסים שלהם, כמה הם בריאים. שאלת האקלים, אף שהיא בלתי נוחה בעליל, אינה נראית בהכרח כשיקול הראשון במעלה. אדם יכול להיות מאושר או לא מאושר ללא תלות במספר המעלות בחוץ, או אפילו למצב הגיאו-פוליטי שיווצר בשל המשברים האפשריים שמשבר האקלים יגרום  למדינות העולם (אלא אם כן, כמובם, נקרוס חלילה למצב של אנרכיה גמורה). למעשה חלק מהמשברים האחרים העומדים לפיתחנו כגון האפשרויות המטרידות שפותחות בפנינו טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, הנדסה-גנטית וננוטכנולוגיה נראים מאיימים עוד יותר ברמה האישית, ואולי אף קשים עוד יותר למניעה. בגדול, בהשוואה למשברים אחרים שניצבים בפני האנושות במאה העשרים ואחת, במשבר האקלים יש איזשהו אופק אופטימי יותר. יש כאן סוג של מטרה מאחדת, שאם האנושות תצליח להתמודד מולה, יש סיכוי שאפילו תוביל לתוצאות חיוביות בטווח הארוך.

והאמת היא שתפיסות שטוענות שאין טעם להביא ילדים לעולם נורא כמו העולם בעידן משבר האקלים מפחיתות ביכולתם של אנשים להתאים את שגרת החיים שלהם ולהתאקלם למצבים חדשים. כבר היום אנשים מבלים פרקי זמן הולכים וגדלים מהקיץ שלהם בחללים ממוזגים. בחודשים מסוימים בשנה אנשים מבלים בחוץ בשעות מסוימות פרקי זמן קצובים בלבד. המצב הזה עשוי להחריף. יכול להיות שנבנה רחובות  ממוזגים (מבוססים אנרגיה מתחדשת, אני רוצה לקוות!), ומי יודע איזה פתרונות  ימצאו  לבעיית החיים בעולם חם. אולי האנושות תתחיל לחיות בעולמות ממוזגים מתחת לאדמה, כמו באחד העידנים המתוארים בספר בעיית שלושת הגופים. פתרון פשוט יותר יהיה כנראה לעבור למדינות ממוזגות יותר, וכאלה שהאקלים שלהם אולי אפילו השתפר כמו גרינלנד או סיביר. ואולי בכלל בשלב מסוים נוריד את התודעה שלנו לתוך  מחשבים והטמפרטורה בחוץ כלל לא תטריד את גופותינו האלקטרונים. יש חשיבות גדולה לחשיבה לטווח ארוך, ולפרויקטים כמו ה-Long Now Foundation של סטיוארט בראנד וקווין קלי. אבל צריך גם ענווה מסוימת בלחשוב על העתיד. כל ניסיון לומר כיום איך יראו החיים חמישים שנה מהיום הוא אינו טוב הרבה יותר מקריאה בקפה. אין לנו פשוט אפשרות לחזות את ההתפתחויות הטכנולוגיות, התרבותיות, הגיאו-פוליטיות והאקולוגיות שיתרחשו לאורך תקופת הזמן הזו.

על החיים בעולם ללא בטחון

כיצד היה הוא מתמודד עם משבר האקלים. הבודהא

אז מה נשאר לנו בעולם שיכולתנו לעצב או להבין את עתידו הלא בטוח היא מוגבלת? לבטוח. אני לא יודע מה לגביכם, אבל אצלי לבטוח זה ממש לא הצד החדש. שנים של חינוך יקי לימדו  אותי לבדוק כל דבר שבע פעמים ולא להשאיר דבר ליד המקרה. אני חושב שרק בשנים האחרונות מתחיל לרדת לי האסימון על כמה שהקיום שלנו בעולם הזה שברירי, וגם כאן, אני מוצא שהדהרמה הבודהיסטית והכלים שהיא מעניקה נותנים לי בטחון.

בדרשה על החץ משווה הבודהא בין שני אנשים שפגע בהם חץ. הראשון, זה שלא למד את תורת הדהרמה "מתייסר, מקונן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חווה שתי תחושות; גופנית ומנטלית. הדבר דומה לאדם שנורה על ידי [חץ] אחד, ומיד אחר כך נפגע מחץ נוסף, הוא חווה תחושה בגלל שני החצים." (תרגומה של קרן ארבל, מתוך הספר דברי הבודהא). השני, זה שהכיר ותרגל את הדהרמה חווה את הכאב של חדירת הקץ אך "אינו מצטער, אינו מתייסר, אינו מקונן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ואינו נעשה מבולבל." האדם השני אינו נפגע אם כן מפגיעתו של החץ השני, החץ שבו אנחנו מייסרים את עצמנו שוב ושוב במחשבות טורדניות ובלתי מיטיבות של דכאון, חרדה, האשמה וחוסר אונים.

הדרשה על החץ משמשת פעמים רבים על מנת לדבר לדבר על יחסו של אדם למחלה ומיחושים גופניים. הופעתם של אלו הוא בלתי נמנע במהלך חיינו, אבל אנחנו יכולים לבחור שלא לאפשר לחץ השני לפגוע בנו: זה שכולל את שלל הפרשנויות המנטליות הבלתי מטיבות שאנחנו מוסיפים למיחוש או מחלה ושמענים אותנו פעמים רבות הרבה יותר מהכאב הפיזי עצמו. הדרשה על החץ יכולה להיות רלבנטית גם לדיון בשאלות גלובליות כמו משבר האקלים, הניאו-ליברליזם ועליית סגנונות השלטון הסמכותניים. הקיום בחברה האנושית הוא קיום במצב מתמיד של כאב ברמות שונות, במקרה של משבר האקלים לחוסר הנוחות הזה יש אפילו אפקט פיזי מובחן –חום מכביד. אבל כיחידים וכחברה אנחנו יכולים ללמוד לחיות עם הכאב הזה בשלום (וכמובן אין לקרוא את השורות הללו כקריאה לקוויטיזם או פסיביות ביחס למשבר האקלים. כפי שציינתי מעלה אני תומך בפתרונות האגרסיביים ביותר למשבר זה).

האמת היא שאין בטחון בעולם הזה. ובמובנים הרבים משבר האקלים הוא התשובה המושלמת להיבריס המופרז שהאנושות נקלעה אליו בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת. שנים מעטות לאחר שתחזיות סינגולריסטיות וטרנס-הומניסטיות היפר-אופטימיות כבשו את הדימיון האנושי בהבטחות לחיי נצח וכוחות על אנושיים, משבר האקלים מחזיר אותנו לטבעו הארעי של הקיום ההאנושי וממחיש לנו משהו בסיסי לגבי הקיום בעולם הזה. זה לא בהכרח נעים, במיוחד למי שחונכו להאמין שהאנושות קרובה לפתור את בעיותיה, או שעומד לפנינו עידן טכנולוגי חדש ומופלא. בו בזמן משבר האקלים לא סותם את הגולל על האפשרות שלנו ושל הדורות הבאים למצוא דרך, למצוא בתוך קיום קשה מרווחים של אושר ושמחה, ולחיות בעולם הזה חיים בעלי משמעות, מספקים ומאושרים. זו הסיבה שלא נתתי למשבר האקלים למנוע ממני להביא ילד לעולם.

סיפור דאואיסטי עתיק מספר על איכר שהסוס שלו בורח. כששכניו אומרים לו "הו, איזה מזל רע" הוא עונה להם. "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." שבוע לאחר מכן חוזר הסוס עם סוסים נוספים לצידו. "כזה מזל טוב" אומרים השכנים והאיכר עונה להם. "אולי מזל טוב, אולי מזל רע. נחיה ונראה." מספר שבועות מאוחר יותר יוצא בנו לסיבוב על אחד הסוסים  החדשים, נופל ושובר את רגלו. "איזה מזל רע." אומרים  השכנים. והאיכר עונה "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." כששבועיים לאחר מכן הגיעו חייליו של הקיסר לגייס את גברי הכפר ללחמה, הם מצאו את הבן כשרגלו שבורה ועזבו אותו לנפשו. "כזה מזל טוב." אמרו השכנים. "אולי מזל טוב. אולי מזל רע. נחיה ונראה," ענה האיכר.

אנחנו לא באמת יודעים לאן משבר האקלים יוביל אותנו. הקטסטרופה כבר כאן, והקורבנות מתרחשים כל יום. הדור שלנו והדורות הבאים סובלים ויסבלו לא מעט בגלל משבר האקלים. אבל אנחנו לא באמת יודעים לאיזה שינויים, בטווח של מאה שנה, המשבר הזה יוביל ביחס של האנושות לטבע, לסביבה, לכלכלה. יכול להיות שנשרוד אותו, ויכול להיות שלא. אבל משבר האקלים הוא לא רק משבר. הוא גם הזדמנות. מקומו של משבר האקלים בנפש הקולקטיבית דומה מעט למעמדו שלהמוות הבלתי נמנע המעיב על חייו של כל אדם, ושהוא זה שמתמרץ את האדם לפעולה ושנותן משמעות ותוקף מוסרי לבחירות שלנו בחיים. ההבדל היחיד הוא שבמקרה של משבר האקלים המוות אינו  בהכרח בלתי נמנע, כך שיש בו משהו מעורר תקוווה ביחס לגורלנו האישי. אין לדעת לאן יוביל אותנו משבר האקולוגי אבל במובנים רבים הוא פשוט מדגיש את אותן דילמות ואתגרים שאפיינו את החיים בעולם התופעות מקדמת דנא. אם נראה אותו כך, הוא יכול להוות עוד קריאה להתעוררות והתפתחות בתוך עולם שמעולם לא היה בטוח ולעולם גם לא יהיה.

במקום בוקסה, אקטיביזם לפתרון משבר האקלים (פעילות או תרומה)

מאבק בפסיביות למול ההכחדה. תנועת מרד ההכחדה

אם הפוסט הזה מעורר בכם רצון לפעול ולרצון לעשות משהו, אפילו קטן, לתמיכה במאבק הגלובלי בהתחממות, יש לא מעט שפע ארגונים שאפשר לתרום להם מזמנכם או מכספכם. קשה לי לחשוב על מטרה חשובה ודחופה לעתידכם ולעתיד היקרים לכם. הנה שתי רשימות של ארגונים מרכזיים שעוסקים בתחום (1, ו-2). לצד ארגונים ותיקים וידועים יותר שחלקם כבר מעורבים ברשתות ההון-שלטון ונוקטים בגישות פרווה לשינוי המדיניות, יש גם ארגונים צעירים ואנרגטיים יותר שמרכזים בשנים האחרונות תשומת לב גוברת, ושבהם אני אישית בחרתי לתמוך.

ארגון אחד וידוע הוא ה-350.org, ארגון סביבתי שמארגן אירועים ברחבי העולם (כמו שביתת האקלים הגלובלית שמתוכננת ל-20-27 לספטמבר השנה) ולוחץ באינטנסיביות להפסקת השימוש בדלק מאובנים ולמעבר לאנרגיות מתחדשות.

קבוצה אחרת שזוכה בזמן האחרון לתשומת לב היא הקבוצה מרד ההכחדה )ה-Extinction Rebellion) שקוראת לאי ציות אזרחי במטרה להביא לשינוי מדיניות האקלים של ממשלות ברחבי העולם. יש להם שם מעולה שנשמע כאילו הוא לקוח מהסרט 12 קופים, ובמובנים רבים הם האחות הפרועה והקיצונית של 350. יתכן שזה מה שהעולם צריך עכשיו.

במקום בוקסה 2: התסריט שלי להתפתחות משבר האקלים

רוצים לדעת איך יתפתח משבר האקלים ולאן הוא יוביל? יש לי תסריט בעניין עתיד משבר האקלים שהתגבש לי בראש מאז שקראתי את הספר "בעיית שלושת הגופים". התסריט הזה לא מאוד אופטימי, אבל הוא גם לא תסריט של סרט אסונות הוליוודי. הוא תסריט ביניים שנראה הגיוני על סמך נתוני היסוד של האנושות בשלב זה – והוא מבוסס כולו על האינטואיציה שלי, בחישוב סטיה שנוצרה כתוצאה מקריאה ב-1500 עמודים של מד"ב סיני, כך שסיכוי טוב שהוא מוטעה לחלוטין.

והתסריט הזה הולך בערך ככה. משבר האקלים ילך ויחריף. המעבר לטכנולוגיות ירוקות ימשיך לקחת זמן רב מדי. כוחות רבי עוצמה יציבו עצמה כמתנגדים לשינוי. ובכל זאת, הלחץ הציבורי והשינויים הטכנולוגיים יעשו את שלהם. טכנולוגיות ירוקות הולכות ונכנסות למיינסטרים כבר עכשיו ודוחקות משם טכנולוגיות ישנות ומזהמות יותר. התהליך הזה יימשך, כשהוא מגובה ברוח גבית מדעת הקהל. מצבת פליטות הפחמן של האנושות תרד אט אט, אבל זה יהיה מאוחר מדי מכדי למנוע שינויים קטסטרופליים. עצירת הפליטות (או ההפחת הדרסטית מאוד שלהן) תגיע מאוחר מדי עבור אינספור אנשים במדינות מתפתחות שיהיו נתונים לחסדיהם של איתני טבע אכזריים. גלי רעב המוניים, ונדידות עמים צפויים להגיע ואיתם משברים פוליטיים שאין לדעת לאן יתפתחו. עבור האנשים במדינות המפותחות המצב יהיה טוב יותר. בכללי, מצב המדינות העניות יהיה גרוע בהרבה מזה של המדינות העשירות, ומצב העניים יהיו גרוע בהרבה מזה של העשירים. פערים סוציואקונומים יהפכו למשמעותיים מאי פעם. מי שיהיו לו את ההון הכלכלי והחברתי יעביר את עצמו לאיזורים ממוזגים יותר של הגלובוס ולכאלה שקודם לכן היו נטושים ויזכו לפתע לעדנה כמו גרינלנד. מדינות מפותחות שנטועות באיזורים חמים כמו ישראל עשויים להמשיך לשגשג, אם כי בתנאים אקלימיים הולכים ומחריפים שיגרמו לחלק גדל מהאוכלוסיה לפלוט את עצמו למקומות אחרים (בישראל אפשר יהיה לצפות למענה טכנולוגי הולם שיאפשר לאזרח הישראלי אקספיזם אקלימי מוחלט ככל הניתן). משבר האקלים יחתוך את הצמיחה הגלובלית בצורה דרמטית, אבל גם יתדלק תעשיות חדשות שידרשו כדי להתמודד עם השלכותיו. הדור הנוכחי, זה שאחריו, וכנראה גם זה שאחריו יחיו בצל המשבר הזה. כמו הדור האבוד של ארה"ב, אבל פי כמה. הם יהיו שורה של דורות אבודים שחיו בעולם קשוח של התמודדות עם המשבר האקלימי. אולם בהמשך הדרך, ימצאו פתרונות אלו או אחרים. משבר האקלים יהפוך לאירוע שיזכר כמכונן, אפי ודרמטי בתולדות המין האנושי. כזה שיזכר עוד דורות רבים בעתיד. (טוב נו, אמרתי שהתסריט הזה הופיע לו בראשי לאחר קריאה בבעיית שלושת הגופים).

עכשיו צריך לומר שוב שכל התסריט הזה מונפץ לגמרי, אבל גם נראה הגיוני על פניו, ולהוסיף שבכל שלב הכל יכול להשתבש משלל סיבות כך שהאנושות תשמיד את עצמה, ושהתסריט הזה מתעלם לחלוטין מההתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית, הננוטכנולוגיה, הרובוטיקה שגורמים לכך שבכל מקרה כל ניסיון לחזות מה יתרחש כאן לקראת סיום המאה הוא בדיחה גרועה.

***

מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים.