הפעם הראשונה ששמעתי על הלקטים הייתה לפני שנה וחצי בערך, כשאחד מקוראי הבלוג סיפר לי עליהם במייל והודיע לי שאני חייב להצטרף לטיולים. הרעיון אכן היה מושך: חבורת לקטים קטנה יוצאת אל הטבע בלי אוכל מהבית, פלאפונים או מכשירים אלקטרונים אחרים ואפילו בלי להדליק אש ותרים את הסביבה כקבוצה קטנה בליקוט אחר מזון. זה היה הדבר הקרוב ביותר שיכולתי לדמיין להצטרפות לחבורת לקטים ילידית, מלבד אולי הצטרפות לחבורת לקטים ילידית…
עברו חודשים, יצרתי קשר עם הלקטים במספר הזדמנויות, אבל איכשהו זה תמיד לא הסתדר. למרות שהפרויקט הלקטי ריתק אותי ככל שהתהליך הטכנו-סקפטי שעברתי העמיק, זה כל פעם התנגש במשהו אחר. בינתיים המשכתי לקבל עוד ועוד רמזים מהסביבה, במייל, בשיחות עם אנשים מקריים שפגשתי על הדרך – שאני שייך ללקטים – ובינתיים טסתי לגרמניה ולהודו ויום אחד בדהרמסלה, כשכבר ידעתי שאחזור לארץ הכנתי לעצמי רשימה של כל הדברים שאני אעשה כשאהיה שם ויהי מה. הלקטים היו בראש הרשימה.
22.1.2011
יום שני לטיול. אני מתעורר בשעה אלוהים יודע כמה (מביך להודות, אבל זו הפעם הראשונה שהעזתי מרצוני להוריד שעון מזה יותר מעשור. הזמן הוא אולי ההתמכרות החמורה ביותר שלי.) ומביט מעלה לעלי העצים הנעים ברוח הבוקר.
איזה לילה ארוך זה היה, שהתחיל בערב המוקדם, אולי בסביבות שש, כשהחשכה ירדה עלינו. "אנחנו חושבים שהשליטה באש היא אחת החשודים העיקריים ב–Fall from grace" אמר ד’ כששאל אותו מישהו מה הקטע עם הלא להדליק אש. המילים הללו היו פיוטיות כל כך, משמחות כל כך, קלעו כל כך למחשבותי על השבר הטכנולוגי העמוק שבו אנחנו מצויים, ובכל זאת במחשבה שניה הן גורמות לי גם להרהור בלתי רצוני על כך שהן מסגירות דווקא איך ביטויים מהמחשבה היהודו-נוצרית נדדו להם עד לעולם ההגות הלקטי, ועל הזרימה ההיפר-קישורית, פורצת הדיכוטומיות שמאפיינת את העולם יותר מכל חלוקה תיאורטית שמחלקת אותו לתרבות לקטית לעומת תרבות אגרארית, תעשייתית או מידעית ויהיו נכונות עקרונית ככל שיהיו.
לוח אוכל
ביום ראשון אכלתי: לחך. ענבים וצימוקים שהתייבשו על הגפן. גדילן. עשב. עלי פטל. חובייזה. שומר. עלי חרדל.
ביום השני אכלתי: כוכבית. חרצית. מצליב בטעם וואסאבי. חובייזה. חמציצים. גדילן. אבוקדו. קלמנטינות. כף הברווז הלבן.
ביום השלישי אכלתי: אגוזים. תפוזים. קלמנטינות. משהו ממשפחת הצנונים. חומאה. עלי סלק. רימונים. פסיפלורות. חוביזות. חמציצים. גדילנים. עוד כמה צמחים לא מזוהים.
צעד קטן לקיבה וצעד גדול לתודעה. מאז ילדותי היה לי פחד עמוק שלא הצלחתי להשתחרר ממנו לגמרי אף פעם, שאגמור את חיי בגסיסה מרעב או מקור כשאני מוטל חסר כסף בפינת רחוב.
בחברה הקפיטליסטית גורמים לך להאמין שאם אין לך כסף אין לך כלום ולא נותר לך אלא לסיים את חייך כפרזיט עלוב שקופא או רועב למוות ברחוב.
השחרור שבלצאת וללקט את האוכל שלך הוא קודם כל שחרור תודעתי מהתפיסה שעל פיה אתה תלוי במערכת ובלעדיה תרעב למוות. ד’ אמר לי לי שדרק ג’נסן אומר שכל עוד אנחנו ניזונים מהמערכת הקפיטליסטית או "החרבותית", כפי שקורא לה ד’, יש לנו אינטרס מובנה לשמר אותה, גם אם רעיונית נדבר כנגדה. זהו ה-Intellectual Fallacy. על מנת לאחד את האינטרס שלנו ושלה, אנחנו חייבים לעבור לצד שלה פרקטית ולהיות ניזונים ממנה באופן ישיר ולא דרך המתווכים שמשמידים אותה.
לקטות הלכה למעשה
אם באוכל עסקינן, כמובן שהדבר החשוב ביותר לציין הוא שלא רעבנו לרגע אחד, למעשה מרוב מזון לא הפסקנו ולסבוא ולשבוע מטובו של הטבע. אמנם קרה שעברנו לצד מטעים ומצאנו על הדרך אבוקדו פצוע שנשר מעץ שנטעה התרבות, אבל היינו יכולים לשבוע בקלות שוב ושוב ושוב מהשפע שסיפק לנו הבר, למרות ששטחי הבר שהיינו בהם הציגו לנו רק חלק זעיר מהעושר שהיה בהם קודם לכן, לפני שהתרבות פלשה והעלימה אותם לטובת שורות המטעים הבלתי נגמרות.
לפני הטיול רוב מי שדיברתי איתם היו מזועזעים מרעיון הלקטות וחקרו אם איני חושש לגווע ברעב. יצאתי לדרך מתוך הבנה וקבלה שאני עשוי לא לאכול שלושה ימים ושזה בסדר מבחינתי, אבל באופן מעניין החיים בטבע היו קרובים להפליא למה שקראתי בעבר בטקסטים על חברות ציידות-לקטיות. סדר היום שלנו היה מאוזן, נח ויפה להפליא והיה מורכב מאכילה, טיול רגוע בטבע וזמנים ממושכים של מנוחה בטלה ומשחק. איזה חיים יפים!
עוד משהו שקראתי עליו בעבר ושכעת יכולתי להיווכח בו הלכה למעשה הוא האופן שבו מימדי הקבוצה הלקטית-שבטית מרגישים כל כך נכון אינטואיטיבית. היינו ח"י לקטים בעולם שכל שאר בני האדם נעלמו ממנו ללא זכר, והדינמיקה האנושית והחברתית שנוצרה בתוך הקבוצה הזו הרגישה טבעית כל כך שהיה לי קל לדמיין שזהו סדר הגודל המסורתי בו התקיימה האנושות 99% מזמן קיומה.
שיר ל-Opposable Thumb
הו, אופוזבל תאמב
תודה לך איבר נערץ
שאפשרת לנו להחזיק במקל ולקלף לנו סברס
לחלץ קוץ שנתקע בכף היד
ולכתוב במחברת שורות אלו כדי שנזכור
החברה הלקטית לעומת החברה הפייסבוקית (או געגועי לאנושות)
בשבוע שבו מדווחים בהארץ על כך ששירלי טרקל, נביאתו האופטימיסטית לעבר של העידן הווירטואלי מזהירה כעת שהטכנולוגיה מבודדת אותנו אחד מן השני ומרדדת את הקשרים האישיים שלנו, קל לראות שהתקשורת כאן בחבורת הלקטים האינטימית שלנו נכונה, בריאה, אמיתית ועמוקה יותר מכל מה שמספקים לנו החיים בעיר ובוודאי הפייסבוק.
ומצד שני אני גם לא יכול שלא לחשוב מדי פעם על החברים שהשארתי בבית ובפייסבוק. אם היינו עוברים כולנו לצורת חיים לקטית אנטי-טכנולוגית כמו שד’ מדבר עליה, מה היה קורה לכל האנשים הללו? נכון שפייסבוק ממכרת, גורמת לי לפעמים ליחס אובססיבי למחצה וגם יודעת לשאוב זמן לפעמים – אבל האם לא קורים באתר הזה דברים מופלאים? האם לא נחשפתי דרכו למאות לינקים שונים שהרחיבו את התודעה שלי לכל גבולות הרשת? האם אנחנו באמת רוצים לוותר עליו?
כמו בפעמים הקודמות שהייתי מחוץ לציביליזציה, למרות שתמיד הרגשתי רגוע, פתוח ומאושר (כן!) יותר משאני חש כאשר אני בתוך הציביליזציה, אחד הדברים המעניינים היה לגלות מה הדברים בציביליזציה שאליהם אני בסופו של דבר מתגעגע כשאני עוזב אותה. מה הדברים שבכל זאת חשובים לי בציביליזציה.
לא התגעגעתי לפייסבוק, גם לא לג’ימייל ובעצם לא התגעגעתי לאינטרנט כולו אפילו לרגע אחד. התגעגעתי בעיקר לספרים שלי. ללשכב תחת השמיכה בבית שלי באמירים ולקרוא. ואולי גם לראות איזה סרט בערב מכורבל עם המחשב שלי במיטה. הגעגועים הללו לאפשרויות התרבותיות שהציביליזציה מציעה הם געגועים לאפשרויות שמלכתחילה אפשרו לאנשים כמו ג’ון זרזאן, דרק יאנסן או דניאל קווין, ממובילי ההגות הניאו-פרימיטיביסטית להעלות על הכתב את הרעיונות האנטי-טכנולוגיים שלהם ולקהילה מעין זו להתפתח.
טכנו-לקטים
אחרי האפוקליפסה, מי שישרוד זה הציידים-לקטים הפוסט-טכנולוגים שישלבו את החכמה הפליאוליתית עם גאדג’טים וטכנולוגיות של עידן המידע. הטכנו-לקטים שישלבו את הידע של הצמחים, הגישוש וקליעת הסלים עם הידע של הסמארטפונים, הסיבים הננו-טכנולוגים ורובי הלייזר.
ד’ אומר שאמנם עד היום ראינו צמצום נמשך במספרם של השבטים והאנשים שחיים באורח חיים לקטי, אבל בשנים האחרונות, אחרי אלפי שנה שבהן ניגפה התרבות הזו מפניו של העולם המערבי, הגרף מתחיל לשנות צורה. מספר האנשים החיים באורך חיים ציידי-לקטי בעולם הלא מפותח ממשיך לרדת, אבל בעולם המפותח מתחילים לראות גל חדש של אנשים, הגל השני של הלקטים, שמורכב מאנשים שגדלו בתוך חברת "השפע" המערבית ומבקשים כעת לשוב אל הידע הלקטי האבוד. וכך לראשונה מאז המהפכה החקלאית, מספרם של הלקטים בעולם המערבי חוזר שוב לעלות.
אולי זו סוג של נבואה לשינוי שיבוא אחרי הקטסטרופה?
הטעם נפתח
וואסאבי ואניס.
שני דברים שפחדתי מהם פחד מוות וכל חיי לא הצלחתי להביא את עצמי לאכול למרות כל הנסיונות.
רק כאן כשקיבלתי אותם ישירות מן הטבע למדתי לחבב אותם. האם זה קשור?
ומצד שני עדיין לא הצלחתי לקבל לחלוטין את הרעיון של אבוקדו.
עולם הדה-גנרציה
אני יכול לדמיין לעצמי בקלות, ולמה לא בעצם, שאחרי מחלה ארוכה וחמורה כל כך כמו הציביליזציה, תדרש החלמה ארוכה והדרגתית.
ואני יכול לדמיין לעצמי שכשהאנושות תתעשת ותבין שהציביליזציה היא שורש כל רע ושהיא תחפש דרך לבטל אותה, אבל תגלה שזה תהליך ארוך ומסובך. אז אני מדמיין לעצמי עולם בתהליך של דה-גנרציה מתוכננת שבמהלכה קצת כמו בספר יוביק של פיליפ ק. דיק, אנחנו חוזרים טכנולוגית ותודעתית שנה אחר שנה מ-2011, ל-2010 ל-2009 – ונעים בזמן לאורך השנים ל-1950 לפני גילוי ה-DNA, ל-1820 לתחילת המהפכה התעשייתית, ל-1400, רגע לפני המצאת הדפוס, למאה השישית לפני הופעת האוכף והלאה, תוך שאני עוזבים את הערים, מוותרים על הכתב, על השפה ולבסוף על האש וחוזרים חזרה לחיינו החייתיים.
זו אולי נקודת מוצא לא רעה לסיפור מדע בדיוני אבל כמובן שהחיים אף פעם לא פשוטים כל כך ושום התפתחות לא מתרחשת לעולם באופן מסודר כל כך. העולם הוא בלגן. קל לי להמר יותר על הטכנו-לקטים.
לקטי כל העולם התאחדו
3 ימים עברו ולא רעבנו. שלושה ימים שבהם חיינו בהרמוניה מוחלטת עם הכוכב, בלי להשתמש בוואט אחד של אנרגיה, בלי לנצל שום משאב מתכלה של הכוכב, בלי להשמיד באופן חסר תקנה דברים שהיו כאן לפנינו. המעשים הללו הם הבסיס של המערכת הקפיטליסטית המבוססת על רצח המוני של אוכלוסיות ילידיות, חיות ומערכות אקולוגיות של עולם הבר "הלא מתורבת". הרצח הזה כל כך מובנה ואינהרנטי לכל דבר שאנחנו עושים מלפתוח את המחשב ועד לניגוב הישבן, מהדלקת אור ועד הכנת ארוחה – שאנחנו אפילו לא מעזים לחשוב על האפשרות של חיים מחוץ לו. התרבות היא רצח, ואנחנו מקבלים זאת בחוסר ברירה כי אנחנו לא מכירים שום דבר אחר.
אני זוכר את עצמי הולך בשדה ביום השלישי מאושר עד להתפקע ושואל את עצמי: "מה חסר לנו כאן? מה נפסיד אם נשליך מעלינו את כבלינו הטכנולוגים מלבד את עבדותנו למכונות ולגיזמואים הטכנולוגים?"
יום קודם לכן סיפר לי ד’ על הטיולים הראשונים שערך הוא, ועל אחד מהם, שארך שבועיים ושבסופו הבין שהוא יכול להמשיך כך באופן בלתי מוגבל,Indefinitely. רציתי לשאול אותו, אז למה לא בעצם? למה לא להמשיך בלי סוף?
כשהטיול הסתיים הרגשתי שאני קורן כמו משה שירד מההר. עבר זמן עד שהבנתי שהדבר שאותו אני חש בעצם אינו שאני עצמי קורן, אלא שהעולם קורן אלי. כל הדברים בהם הבטתי קרנו סביבי באור פנימי מכל עבר. האם זה היה תפריט הירוקים שאותם צרכתי היישר מן הטבע, אורגנים, אקולוגיים וקרובים לבית יותר מכל דבר אחר שאכלתי בחיי או שזו פשוט הייתה עצם העובדה שהייתי בטבע שלושה ימים עם אנשים יפים כל כך, כמו שטענה ג’ ידידתי. אני לא יודע, אבל אני יודע שהמציאות קרנה אלי מסביב כמו אחרי חוויה פסיכדלית ואני ידעתי שקרה פה משהו מאוד מאוד נכון; משהו שאהיה חייב להמשיך לחקור אותו אם ברצוני להמשיך את מסע החקירה שלי לתוך סודות דיאטת התודעה המושלמת.
הביקורת העמוקה על הציביליזציה של האידאולוגיה הלקטית
את הביקורות הלקטיות הרדיקליות על החברה הפוסט-פליאוליתית ניתן לסווג לשתי טענות עיקרות:
- הטענה הבריאותית-תודעתית
- הטענה המוסרית-אקולוגית
הטענה הראשונה של הקיום הלקטי כנגד הקיום הציביליזטורי נוגעת לאיכות הבריאותית-תודעתית של החיים בטבע לעומת החיים בטכנולוגיה. על פי טענה זו, התזונה הלקטית המבוססת על פירות וירקות טריים ואורגנים המלוקטים ישירות מן הטבע בריאה יותר מהתזונה המערבית המודרנית המבוססת על מזונות מעובדים ודלי תזונה. בנוסף לכך, אורח החיים הלקטי כולל בתוכו באופן אורגני מגוון פעילויות מהנות המפעילות את הגוף יומיומית באופן בריא ומאזן. זאת לעומת אורח החיים המודרני המבוסס על התעלמות מן הגוף וניוונו בכורסאות וכיסאות משרדיים תוך הפסקות מתוזמנות היטב לשגרות התעמלות מהונדסות וממוכאנות ב"מכוני כושר".
ביקורת זו על השפעתה של הטכנולוגיה על מצב הבריאות האנושי משולבת בביקורת עמוקה יותר הנוגעת להשפעת הטכנולוגיה על התודעה. בעיני ביקורת זו נחשבות הטכנולוגיות השונות: פלאפונים, פייסבוק, מכוניות, נורות, מקלטי טלוויזיה, מזגנים,מקררים, המיקרו וכו' – כולן כמזהמי תודעה וכאלה שמציבים אותנו ברשת טכנולוגית שלוכדת אותנו, שוללת מאיתנו את האוטונומיות שלנו, הופכת אותנו לתלותיים, מנוונת את גופנו, מציבה אותנו בעולם מואץ שהזמן נוזל בו, ובאופן כללי הופכת אותנו ללחוצים, , מנוכרים ומנותקים מעצמנו, מהסובבים אותנו ומהטבע. לעומת אלו, דרך החיים הלקטית מתוארת כאן כדרך חיים המבוססת על קרבה לטבע, על קהילה קרובה וחזקה, חיים המבוססים על משחקיותו ספונטניות, זמן בשפע ואינטימיות עם אחרים ועם הטבע. בעוד שבצורת החיים הטכנולוגית אנחנו מעבירים את רוב היום שלנו מול מסכים ובאינטראקציות עם מכונות, שלהן יש הרבה פעמים השפעה מנכרת ומורטת עצבים על הנפש האנושית, בדרך החיים הלקטית אינטראקציות הן מול אנשים והטבע.
הטענה השניה והעקרונית עוד יותר של האידאולוגיה הלקטית גורסת כי הציביליזציה מושתתת מתחילתה ועד סופה על רצח ושבסופו של דבר אין היא יכולה להוביל אלא להתאבדות. אדם שעיניו בראשו ושהגיע לרמה התפתחותית שמאפשרת לו לצאת לרגע מהטירוף האידאולוגי שאפיין את האנושות מאז סוף העידן הפליאוליתי ושעל פיו האנושות הינה גזע עליון בעל זכויות עדיפות על אלו של שאר הטבע, שהטבע נחות ולכן ניתן לשלוט בו ולהשמיד אותו בהתאם לצרכינו – אדם שהגיע לרמה התפתחותית שמאפשרת לו לקבל צורות חיים אחרות כשוות לו וכראויות לחיים, לא יוכל להתחמק מהמסקנה שאין אפילו חלק אחד של הציביליזציה האנושית כרגע שלא נוטף את דמם של הטבע והאוכלוסיות הילידיות.
הציביליזציה היא מערכת עצומה של רצח שביצעה ב-10,000 שנה האחרונות ג’נוסייד בקנה מידה שהשואה מיקרוסקופית לעומתו – כזה שהכחיד מהעולם מספר אדיר של מינים ביולוגים שנעלמו בלי שוב, אקולוגיות שלמות ותרבויות ילידיות על שפתיהן, המיתולוגיות שלהן, ההיסטוריה והתרבות שלהן. זהו ג’נוסייד שממשיך מבלי להרפות כל רגע, שכל אחת מפעולות היומיום שלנו מזינה אותו, ושהיכולת שלנו להתעלם ממנו כשאנחנו נכנסים לאוטו, קונים בקניון, מחממים מרק במיקרו או מנגבים את האף היא כנראה מקרה ההכחשה הקולקטיבי הגדול בהיסטוריה. אנחנו מכחישים את המצב הזה מפני שחונכנו לכך, מפני שאין אף גורם שאינו בשוליים הרדיקליים ביותר של התרבות שקורא עליו תיגר (בטח לא בכל הקוריקלומים ל"תיאוריה ביקורתית" שמלמדים באוניברסיטאות שלנו, שלא מתייחסים כלל לעניין בסיסי זה), שאנחנו לא מכירים שום דבר אחר ולא יכולים להעלות על הדעת שום דבר אחר – כי משמעותו של כל דבר אחר תהיה מבחינתנו הסוף של העולם המוכר לנו.
העובדה שאנחנו מתחילים לתפוס את המצב, להבין במה כרוך הקיום שלנו ואולי אפילו להתחיל לחשוב איך אפשר לצמצם ולבטל את הנזקים האדירים שאנחנו גורמים, היא רק משום שאנחנו השלב האחרון בינתיים בתרבות שמתחילה סוף סוף לחזור לעשתונותיה לאחר אלפי שנות שכרון חושים טכנולוגי שבמהלכו שכחנו לחלוטין מהחויבות שלנו לעולם הטבע. את העובדה שרובם המכריע של הפילוסופים "המובילים" של תקופתנו לא ראה צורך להתייחס לעובדה פשוטה הזו ולהתבטא בנושא המגה-רצח-עם המתבצע כאן מזה אלפי שנה אפשר לראות רק ככשלון עצוב של המוסד הזה כולו וכביטוי נוסף לאופן שבו מחויבותה העודפת של הפילוסופיה והאינטיליגנציה ככלל לאינטלקט, וניתוקה מהגוף ומהטבע, ניתקה אותה מהאמת הטבועה בגופו של העולם.
הקורבן הסופי של רצח ההמונים הזה יהיה לדעת רבים במחנה הפרימטיביסטי לא אחר מאשר המין האנושי. ההרס העצום שהמיטו בני האדם על הפלנטה הביא אותנו לדעת רבים לסיפה של קטסטרופה אקולוגית בעוד רבים אחרים טוענים שאנחנו כבר נמצאים עמוק בתוך קטסטרופה כזו.
גם בהקשר של הטיעון המוסרי-אקולוגי מתבלטת דרך החיים הלקטית כדרך החיים הירוקה לחלוטין היחידה. צורת החיים היחידה המוכרת לנו כיום שאינה מבוססת על הרג רחב מימדים והאג’נדה האפשרית היחידה לעולם שחייב אך לא מצליח להחלים מהתמכרותו הסרטנית לאנרגיה ומשאבים.
תשובה אפשרית על הביקורת העמוקה על הציביליזציה של האידאולוגיה הלקטית
"בדיעבד, היינו יכולים לומר שההיפים עזבו את הקומונות מאותה הסיבה שמשומה עזב תורו את וולדן שלו. גם ההיפים וגם ת'ורו באו כדי לחיות את החיים במלואם ועזבו כדי לחיות את החיים במלואם. פשטות מבחירה היא אפשרות, אופציה, בחירה שאדם צריך לחוות לפחות חלק מחייו. אני מאוד ממליץ על עוני מלמד ועל מינימליזם כאופציה חינוכית פנטסטית, ולא מעט בגלל שהוא יסייע לכם לסדר את עדיפויותיכם הטכנולוגיות." (קווין קלי, מתוך What Technology Wants, 3460 במהדורת הקינדל).
אלו הן, בקצרה, שתי הטענות הלקטיות הגדולות. על הראשונה ביניהן קל יותר להתווכח, ואולי להתעקש שלמרות הכל אנחנו מעיפים את הקיום הטכנולוגי ולענות שזכותנו לבחור שהות בפייסבוק על פני ישיבה בנחל. על השניה, המוסרית, המחוייבת לאחר, קשה הרבה יותר לענות אלא אם כן רוצים לטעון שזכותנו לבחור ברצח של צורות חיים אחרות. בגדול אני חושב ששתיהן נכונות הרבה יותר משרובנו היינו רוצים להודות.
אני מאמין גדול בכך שקסם החיים הציידים-לקטיים אינו סתם אשליה "רומנטית" כפי שמבקש הממסד האינטלקטואלי לחנך אותנו כבר מזה דורות. אני מאמין שהחיים העתיקים על פני כדור הארץ היו באמת ובתמים רצופי קסם שאותו אנו, מתוך נקודת חיינו הנוכחית בתוך הציביליזציה, איננו יכולים לדמיין אפילו ושלפטור אותו כאשליה "רומנטית" זה משהו שמסוגלים לו רק אנשים שגדלו במציאות ה-Disenchantment של העולם המערבי הממוכן והתחנכו במוסדותיו האינטלקטואלים בעלי ההטיה השכלתנית. אני מאמין שכשחיים בלי פלאפון, פייסבוק ומכונית בקבוצה של 18 איש שמתקיימת מתזונה של פירות וירקות אורגניים היישר מן הטבע ושנמצאת כל הזמן בתנועה ובאינטראקציה עם העולם, בלי לוח שנה, עבודה או תקשורת המונים, מתעדן מצב התודעה בצורה מדהימה כל כך, שעצמתה שקולה מבחינת בן התרבות המערבית "המתורבת" לזה של סם רב עצמה. באופן עקרוני, נקודת המבט הלקטית היא בעיני כנראה הביקורת החזקה, השורשית, העקרונית והחשובה ביותר שהושמעה עד כה מצד איזשהו מחנה של ביקורת התרבות כנגד התרבות הדומיננטית.
ועדיין אני זוכר את הרגע שככתבתי חלק מהטקסט הזה בבוקר היום השלישי של הטיול, ואת התחושה שהרגשתי בידיעה שאעלה אותו כאן בבלוג הזה. ואני מרגיש עכשיו את השמחה שבכתיבה וגם השמחה שבהוצאת הדברים האלה לעולם. ואני יודע שבחברה הלקטית לא יהיה לי הדבר הזה. ובחברה הלקטית חבר שלי אורי לא יוכל לעשות איתי סרטים קצרים, ובחברה הלקטית אני לא אוכל לשכב בחורף תחת השמיכה ולקרוא ספר ולהקשיב לג'ורג' בנסון המוקדם, ובחברה הלקטית אני לא אוכל לראות לעולם אופרה, או ללכת לפאב או להכיר אנשים מצידו השני של העולם, או לבקר תרבויות אחרות, או לראות בטלוויזיה על משהו שקרה במקום אחר בעולם, או להעלות סרטון ליוטיוב, או להוריד סרט מגניב להארד דיסק, או לפגוש אנשים שלא ראיתי שנים בפייסבוק, או להתנסות בסמים שלא גדלים באופן טבעי בסביבת מגורי, או להכיר את ההיסטוריה, או לדעת עובדות מדעיות על העולם, או להחשף לרעיונות שכתבו אנשים חכמים היום או לפני 2000 שנה, או רוב הדברים שאני עושה בעצמם.
היי! זה די הרבה… אז אולי בעצם היה בה משהו טוב בציביליזציה הזו. ככלות הכל יצאו ממנה כמה דברים די מגניבים. זה לא אומר שהיא גם לא הרסה את החיים מצד שני. אני בהחלט פחות רגוע, מרוכז ובריא איתה, אבל האם אני גם פחות מאושר איתה? זו השאלה שקשה לי לענות עליה.
והאם זה משנה? גם אם יותר כיף לי עם הטכנולוגיה, זה עדיין לא ימנע ממנה להביא לכליוננו המוסרי והאקולוגי. זה משנה, בגלל שבניגוד אולי לרבים מהאידאולוגים האנרכו-פרימיטיביסטים אני לא חושב שהטכנולוגיה חייבת להיות הרסנית במידה שבה היא הרסנית כיום. אחת האמירות המקסימות ביותר של קווין קלי היא זו שאין טכנולוגיה רעה, יש רק טכנולוגיה שלא מצאה את מקומה. טכנולוגיות שעדיין לא גילו את ייעודן ולכן הן מזיקות. לכל טכנולוגיה יש תפקיד ומקום בקוסמוס, והתפקיד שלנו היא לעזור לה למצוא את מקומה הנכון בקוסמוס. אני מאמין שאנחנו בתחילתה של דרך של מבט ביקורתי יותר על הטכנולוגיה, שיאפשר לנו לוותר על חלק מהטכנולוגיות ולשנות אחרות מהן כך שיתאימו בצורה חכמה יותר למרקם החיים על פני הכוכב הזה ויהפכו לטכנולוגיות תומכות חיים. כמו פול הוקן, אני חושב שמה שאנחנו חווים עכשיו הוא תחילת ההתעוררות של מערכת החיסון הפלנטרי לזיהום שאנחנו מייצרים – ומשמעות ההתעוררות הזו היא לא מחיקתנו אלא הטמעה חכמה יותר של המין האנושי והטכנולוגיות שלו לתוך היקום. אני לא אומר שהתהליך הזה יהיה קל או מהיר. אני חושב שאם הוא אכן מתרחש, כמו שנדמה לי, אז הוא קורה בקני מידה קוסמיים, והוא רק בתחילתו. ואני חושב שהסיכוי שהתהליך הזה, שצמיחת התנועה הסביבתית ב-200 השנה האחרונות היא בעיני סימנו המבשר, אכן יתרחש, גבוה בהרבה מהסיכוי שהאנושות תחליט להתפרק מהטכנולוגיה שלה. ושגם אם האנושות הייתה מחליטה להתפרק מהטכנולוגיות שלה, הסיכוי שאוכלוסיה של 7 מיליארד איש שהתפתחה תוך תלות במערכות טכנולוגיות וחיה בצפיפות אוכלוסין גדולה בהרבה מזו שידעה כל חברה ציידית-לקטית בהיסטוריה תצליח לחיות בלי מערכות ההשרדות הטכנולוגיות שפתחה, לא ברור כלל וכלל.
וזו הסיבה שלמרות שאני חש קרבה עזה לאידאולוגיה האנטי-ציביליזטורית קשה לי לאמץ את העמדה של הסמנים הקיצונים שלה, שמבקשים לבטל את הציביליזציה לחלוטין. זה לא שמה שהציביליזציה עושה הוא לא בלתי נסלח, אבל אני גם לא מאמין שהוא קרה סתם, ללא מטרה, ואני גם לא מאמין שהוא שלילי מתחילתו ועד סופו, או שטבעו חסר תקנה לחלוטין. למרות שאני חושב שיתכן שדרך החיים הלקטית היא דרך החיים החשובה ביותר שעל האדם המודרני להטמיע לתוך חייו כרגע, אני גם חושב שחשוב לשמור לצידה אפשרויות נוספות – האפשרויות הטכנולוגיות.
פרגמטיסט אקולוגי. סטיוארט בראנד.
אם להקשות על עצמי ועל הטיעון שלי עוד קצת, אני חייב להודות שאני גם מאמין שיש סכנה גדולה שהשימושים המלחמתיים שיפותחו במהלך המאה הקרובה לטכנולוגיות חדשות כמו הרובוטיקה והננוטכנולוגיה יכחידו אותנו מהאדמה או לפחות יעצבו מחדש עולם שבו בני האדם חיים בנחיתות מתמדת לעומת מערכות טכנולוגיות חזקות הרבה יותר מהן.
אז למה אני עדיין לא יוצא בכל הכח נגד הטכנולוגיה? אולי זה בגלל שיש לי אמונה מיסטית בה. יש לי אמונה מיסטית שהמסלול הטכנולוגי, שהוא המסלול הקוסמי מוביל אותנו לאיזשהו מקום – מקום טוב יותר.
האם יש לי דרך לדעת שהמקום ההוא באמת טוב יותר? לא, אבל אני יודע שלמרות הכל, למרות שאולי היה לי נח לומר אחרת, כשאני מביט עמוק עמוק פנימה, אני לא באמת מצטער על זה שההיסטוריה התרחשה ושנולדתי לתוך התרבות שהתפתחה פה ב-10,000 השנה האחרונות – עד כמה שיש לי ביקורת עליה. למרות ההרס הנוראי שחוללנו אני מאמין בתקווה שמציע הפרגמטיזם האקולוגי מבית מדרשו של סטיוארט בראנד,
שאומר שטכנולוגיות יכולות להיות חכמות, מעצימות ותומכות חיים. ואני מאמין שהאלטרנטיבה שהזרם הזה יספק לנו בעשורים ובמאות הבאות תלך ותגדל ותקרא תיגר על התפיסה שטכנולוגיות חייבות להתנגש עם ערכי החיים והטבע.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לרצות את זה. ולרצון הזה אסור להיות רצון שטחי ואגואיסטי שמטרתו להציל את האנושות מאיזשהו משבר אקולוגי, אלא רצון אמיתי לשנות את צורת החיים שלנו מן היסוד – לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו מתקשרים עם טכנולוגיה ועם הטבע, לקבל אחריות על משמעות מעשינו כלפי הטבע והכוכב וגם להתחבר מחדש באופן האינטימי ביותר עם המסורת האנושית שממנה יצאנו כולנו, הילידיות העתיקות שמחקנו ב-10,000 השנה האחרונות. וזה אומר שכל אחד מאיתנו צריך לחוות את דרך החיים הזו על בשרו. שהנכבה חוצת הלאומים שקרתה לאנושות בעשרת אלפים השנים האחרונות תזכה להכרה ושאנשים יבינו מה מחקנו, את מה אנחנו מאבדים דרך הטכנולוגיות שלנו ויתחילו לחשוב מה הם מוכנים לסבול מטכנולוגיה ומה הם לא מוכנים לסבול מטכנולוגיה.
אחרי 10,000 שנות אגראריות ותעשייתיות, אני חושב שאנחנו קרובים מאי פעם למפנה תודעתי כזה וששילוב של טכנולוגיות תודעתיות, טכנולוגיות לקטיות וטכנולוגיות של עידן המידע יכול ליצור תרבות חדשה עם תפיסה חדשה והרמונית יותר של יחסי הטבע והטכנולוגיה.
אז איפה זה משאיר אותי? עם הלקטים ועם רגל אחת בחוץ. אני תומך בלקטים ואהיה מאושר אם הלקטות תהפוך לאפיק חיים מרכזי שהאנושות חוזרת ללמוד ממנו, לחיות בתוכו ולחיות בהשראתו אבל אני גם כן מאמין בזכותו של עולם טכנולוגי להתקיים לצידה בתנאי שהוא לומד לחיות לצד העולם הלקטי מבלי לרוצחו.
הלקטות לא צריכה לבטל את הטכנולוגיה אבל היא כן צריכה ללמד אותה שיעור חשוב ועקרוני מאין כמוהו. ואני הולך ללמוד.
"בשלב זה ידועה היטב העובדה כי העמים האנושיים ביקום הם בעלי היסטוריה דומה – לא הפרטים המסוימים דומים, אלא אותם דפוסים מופיעים בכל עולם בית. כל אחד מהם חייב לעבור שלושה שלבים: שלב הילדות המוקדמת, שבו הכל מלא פליאה, האדם מודה כי דברים רבים אינם ידועים לו והוא מכנה אותם "על טבעיים", ועם זאת הוא מאמין בהם. לאחר מכן מגיע שלב ההתבגרות שבו האדם מוותר על האמונות התפלות ומעריץ את המדע, מאחר שהוא מרגיש כי כבר מיפה את תחומיו ועתה לא נותר לו אלא לכבוש אותם – בלי לחלום אפילו כי קיימים פלאים "על טבעיים" שאסור לו להשליך הצדה, אלא עליו להבינם. ולבסוף מגיע שלב הבגרות, שבו הוא מגלה כי הדברים שכינה "על טבעיים" היו טבעיים לחלוטין לכל אורך הדרך, ולמעשה הם חלק מאותו המדע ששאף לפסול אותם…" (הקוסמת מן הכוכבים, עמ' 35).
טכנומיסטיקה 
